ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים - אי כושר

ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 3.3.13

תמצית העובדות

2. המערער, יליד 1989, סובל ממספר מחלות שבעטיין נקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 58%.

3. ביום 4.7.12 קבעה וועדה רפואית לעררים (אי כושר) כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה (ב"ל 46458-10-10). ביום 20.1.13 ניתן פסק הדין בערעור, הנותן תוקף להסכמת הצדדים, בזו הלשון:
"מוסכם עלינו כי עניינו של המערער יושב לוועדה לעררים אי כושר, בהרכב שונה מזה שהתכנס ביום 4.7.12. הוועדה תשקול את כושרו של המערער להשתכר, תוך התייחסות למכלול המבחנים בהקשר זה. תשומת לב הוועדה בין היתר לסמך פקידת השיקום, מיום 4.4.11. המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון בפניה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".


4. בעקבות פסק הדין, התכנסה הוועדה ביום 4.4.13, וקבעה כדלקמן:
"בן 23. הוועדה עיינה בפסה"ד מ – 20.1.13 ומסמכים רפואיים, דוחות פ. השיקום. לדעת הוועדה מוגבל בעבודות הרמה ונשיאת משקל כבד, כיפוף חד ותדיר, עמידה ממושכת, הליכה מרובה. כמו כן מוגבל בעבודות הדורשות תקשורת בין אישית, שליטה בשפה העברית, קשב וריכוז ברמה גבוהה וכן לחץ ודחק נפשי. יחד עם זאת לדעת הוועדה כשיר לעבודות כגון מיון, הרכבה, ספירה, הדבקה ואריזה בסמוך לשולחן עבודה. הוועדה לקחה בחשבון את גילו הצעיר, שליטתו המוגבלת בשפה העברית, ניסיונו המקצועי-תעסוקתי הדל, וכן היעדר יכולת להתמיד במסגרת שיקומית (הפסיק אולפן). הוועדה המליצה בפני העורר לשוב לעובדת השיקום. אי לכך הוועדה דוחה את הערר ומקבל את החלטתה של הוועדה הקודמת".


5. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

טיעוני הצדדים
6. לטענת המערער, הוועדה לא מילאה אחר הוראת פסק הדין, שהורתה לה להתייחס לחוות דעתה של פקידת השיקום מיום 4.4.11 לרבות לקביעותיה לפיהן לא ניתן לשלם למערער דמי שיקום, וכי ללא תהליך של "טרום שיקום" סיכוייו של המערער לעבוד ולהתפרנס קטנים מאד.

מוסיף וטוען המערער כי הוועדה לא מילאה אף אחר הוראת פסק הדין שהורתה לה להתייחס למכלול המבחנים שנקבעו בהקשר של שקילת אי הכושר להשתכר, בהתאם להלכת מוהרה, ואף לא ציינה מהם ליקוייו הרפואיים של המערער, שהם נקודת המוצא לדיון בקביעת דרגת אי כושר.

לבסוף, טען המערער, כי הוועדה לא גיבשה דעה עצמאית שכן כפי העולה מהחלטתה, עיינה בהחלטתה של הוועדה הקודמת שנפסלה. זאת, שעה שמטרת החלפת ההרכב היתה שוועדה חדשה תקבל החלטה עצמאית.

7. לטענת המשיב, הוועדה מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין במלואן. הוועדה ציינה בפתיח להחלטתה כי עיינה בדוח פקידת השיקום. כמו כן, ממילא לא חלה על הוועדה החובה להתייחס לדוח פקידת השיקום משזה מהווה המלצה פנימית גרידא.

הוסיף המשיב וטען שפסק הדין אינו מציין במפורש כי פרוטוקולים של וועדות קודמות לא יעמדו בפני הוועדה בהרכבה החדש, מה גם שאין אינדיקציה לכך שהוועדה אכן עיינה בפרוטוקולים קודמים או שלא גיבשה דעה עצמאית.


דיון והכרעה
8. כאשר עניין מסויים מוחזר לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין ולפעול על פי הנחיותיו. במקרה של ערעור חוזר על החלטת הוועדה, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין (דב"ע נא/29 – 01 פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' 160; עב"ל 114/07 עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי, (8.1.08).

9. לאחר שעיינתי בהוראותיו של פסק הדין מחד, ובהחלטת הוועדה מאידך, וכן בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

10. בעב"ל 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי, (15.4.04, להלן: "הלכת מוהרה") עמד בית הדין הארצי לעבודה על השיקולים שעל ועדה רפואית לעררים – אי כושר לשקול:

".... על הועדה לבחון:
ראשית, את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר;
שנית – את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.
נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת".



11. בפסק הדין מיום 20.1.13, הורה בית הדין, כאמור, לוועדה לשקול את כושרו של המערער להשתכר "תוך התייחסות למכלול המבחנים בהקשר זה", קרי – המבחנים שנקבעו בהלכת מוהרה.


12. עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי זו לא בחנה את עניינו של המערער בהתאם למכלול המבחנים שנקבעו בהלכת מוהרה. הוועדה לא ציינה את ליקוייו הרפואיים של המערער, שהם אכן מהווים את נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר. כמו כן, הוועדה לא התייחסה להשכלתו של המערער, וליכולתו לשוב לעבודתו הקודמת, אם בכלל.

13. הוועדה אף לא התייחסה לדוח פקידת השיקום מיום 4.4.11, וזאת בניגוד להוראתו המפורשת של פסק הדין. ציון העובדה שהוועדה עיינה בדוח פקידת השיקום, בלא התמודדות עם תוכנו של דוח זה, אינו מהווה התייחסות מספקת לדוח זה ואין בכך די כדי לצאת ידי חובת ההנמקה. אף טענת המשיב לפיה ממילא לא חלה על הוועדה החובה להתייחס למסמך זה מאחר ומעמדו הוא של המלצה פנימית בלבד דינה להידחות, שכן אף אם היתה מתקבלת טענה זו, הרי שמשעה שישנו בנמצא פסק דין חלוט המורה לוועדה להתייחס למסמך זה, לא ניתן עוד להשיג על הוראה זו.


14. עם זאת, לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה נפל פגם בהחלטת הוועדה בכך שעיינה בפרוטוקולים של וועדות קודמות, וזאת ממספר טעמים.

ראשית, אין בנמצא אינדיקציה לכך שהוועדה מיום 3.3.13 אכן עיינה בהחלטתה של הוועדה הקודמת. העובדה שהוועדה ציינה כי היא מקבלת את החלטתה של הוועדה הקודמת, אינה מלמדת, בהכרח, על כך שהוועדה אכן עיינה בתוכנה של ההחלטה, אלא לכל היותר על כך שהיתה מודעת לתוצאה הסופית אליה הגיע וועדה זו, החלטה שבעקבותיה ניתן פסק הדין הדין ועניינו של המערער בא לפתחה.

שנית, אף לו היתה מתקבלת הטענה שהוועדה עיינה בהחלטתה של הוועדה הקודמת שנפסלה, הרי שאין בכך כך כל פסול, בפרט משאין בנמצא אינדקציה לכך שהוועדה נסמכה על החלטתה של הוועדה הקודמת. למקרא ההחלטה על נימוקיה עולה דווקא הרושם שהוועדה קיבלה החלטה עצמאית, לאחר שבחנה את עניינו של המערער מחדש, על סמך מכלול הנתונים שעמדו בפניה.

שלישית, וזה העיקר, פסק הדין מיום 20.1.13 נתן תוקף להסכמת הצדדים, שאף היו מיוצגים בהליך, ולפיכך אין יסוד לטענה שהסכמתם היתה שונה מזו שקיבלה ביטוי במסגרת פסק הדין. כמו כן, פסק הדין מיום 20.1.13 הינו פסק דין חלוט. המערער לא השיג על פסק הדין במועד ובדרכים המקובלות, ולא ניתן לעשות כן בדיעבד, במסגרת ערעור על ההחלטה שניתנה בעקבות פסק הדין.
סוף דבר
15. הערעור מתקבל ברובו.
א. עניינו של המערער מושב לוועדה באותו ההרכב, על מנת שזו תקיים את הוראותיו של פסק הדין מיום 20.1.13. הוועדה תתייחס עניינית לדוח פקידת השיקום מיום 4.4.11 וכן תשקול את מידת כושרו של המערער להשתכר, תוך התייחסות למכלול המבחנים שנקבעו בהקשר זה בהלכת מוהרה, קרי: ליקוייו הרפואיים, גילו, השכלתו, הכשרתו, נסיבותיו האישיות, ויכלתו לשוב לעבודתו הקודמת, אם בכלל.

ב. המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון בפני הוועדה.

ג. החלטת הוועדה תהיה מנומקת ומפורטת.


16. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.


על פסק דין זה ניתן לבקש לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מקבלתו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ערעור על אי כושר

  2. ועדת ערר אי כושר

  3. עבודה בתקופת אי הכושר

  4. אי כושר להשתכר כתנאי לזכאות

  5. ערעור על דרגת אי כושר

  6. איך קובעים דרגת אי כושר ?

  7. אי כושר עבודה בעבודות פקידות

  8. ערעור על דרגת אי כושר 60 אחוז

  9. ערעור על החלטת ועדת ערר אי כושר

  10. ביטוח אובדן כושר עבודה 75% אי כושר

  11. אי הכרה בתקופת אי כושר ביטוח לאומי

  12. ערעור על דרגת אי כושר - נכות כללית

  13. ערעור על החלטת ועדת אי כושר לעררים

  14. קשר בין תעודות אי כושר לתאונת דרכים

  15. ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים - אי כושר

  16. תקופת אי כושר ארוכה ביחס לפגיעה בתאונת עבודה

  17. ערעור על החלטת ועדה לעררים על 74% דרגת אי כושר

  18. ערעור על החלטת הוועדה לעררים אי כושר אשר דחתה את הערר

  19. ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר יכולה לדון בהרכב של 2 חברים בלבד

  20. עתירה לבג"ץ על קביעת אחוזי אי כושר נמוכים (נכות כללית ביטוח לאומי)

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון