היה מעורב בתאונת דרכים קשה ובעקבותיה נפגע בעורף, בגב, בצוואר וביד ימין. לטענתו, מיד לאחר התאונה הובהל בניידת מגן דוד אדום לחדר מיון בבית החולים "יוספטל" ואובחן, כי סובל מפגיעות חמורות בעורף, צוואר ויד ימין. התובע טוען, כי לאחר שחרורו מבית חולים התגברו כאביו ביד והוא נאלץ לפנות לקבלת טיפול רפואי במסגרת קופת חולים ולאחר בדיקתו נקבע שהוא זקוק למנוחה מוחלטת. עוד טוען, כי סבל מסחרחורות אשר מנעו ממנו לנהל אורח חיים נורמאלי. לטענתו, בעקבות התאונה עבר סדרת טיפולים רפואיים אולם ללא הטבה משמעותית במצבו והוא עודנו סובל מכאבים. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא היה באי כושר מוחלט תקופה ארוכה וכי הוא סובל מנדודי שינה וכאבים ביד ימין. התובע טוען, כי אושפז בעקבות התאונה מיום 27.10.05 ועד ליום 31.10.05. התובע עותר לפיצוי בגין אובדן השתכרות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד וכאב וסבל. הנתבעת מכחישה את נסיבות התרחשות התאונה. כמו כן, מכחישה את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה. לטענתה, התובע החלים מהתאונה ולא נותרה לו מגבלה כלשהי. לבסוף טענה, כי מכל פיצוי שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לו על פי דין וכי אין לפסוק לו פיצוי המכוסה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1984 או חוק הביטוח הלאומי. הראיות ביום 12.5.08, מונה פרופ' אהרון הופמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגית כלי דם. בהתאם להחלטה מיום 2.12.09 מונו ד"ר גבריאל מוזס כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי וד"ר אמיר בן אפרים בתחום הנפשי. המומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגית כלי דם קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין תסמונת מוצא בית חזה מימין בצורה קלה, עם חולשה קלה, הפרעת תחושה והגבלה בתנועות יד ימין וכן קבע לו נכויות זמניות. המומחה בתחום הנפשי קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% בעקבות התאונה בשל הפרעה הסתגלותית עם מרכיב דכאוני ומצא, כי עוצמת ההפרעה היא בין קלה לבינונית. המומחה מציין בחוות דעתו את עברו הרפואי של התובע בתחום הנפשי. המומחה בתחום האורתופדיה קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בשל אותה תסמונת בגינה קבע המומחה בתחום כירורגית כלי הדם נכות בשיעור 10%, כמפורט לעיל. הצדדים שלחו למומחים שאלות הבהרה והמומחים המציאו תשובותיהם. המומחה בתחום הנפשי ובתחום האורתופדי הגישו חוות דעת משלימה, ללא שינוי בקביעותיהם באשר לאחוזי הנכות אשר יש לייחס לתאונה. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ואשתו (להלן: "שירה"). המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף הגישו הצדדים את ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות בפתיחת הדיון מיום 5.3.13 הודיע בא כוח הנתבעת, כי אין הכחשה של החבות. הנה כי כן, המחלוקת אשר נותרה בין הצדדים ואשר הכרעתי בה דרושה הינה באשר לנזקים אשר נגרמו לתובע בעקבות התאונה. כאב וסבל כמפורט לעיל, בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 23.5%. כמו כן, אושפז התובע מיום 27.10.05 ועד ליום 31.1.0.05. האשפוז האמור לא היה בסמוך לתאונה אלא כשנתיים אחריה. עם זאת, מגיליון האשפוז עולה, כי ישנה התייחסות לתאונת הדרכים בה עסקינן וכי לפחות את חלק מתלונות התובע ניתן לייחס לתאונה האמורה. לפיכך, מצאתי, כי יש לייחס את אשפוזו של התובע לתאונה בה עסקינן. אי לכך, הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה משוערך להיום הינו 54,000 ₪. הפסד השתכרות לעבר התובע נשאל מדוע כתב בתצהיר, כי בעקבות התאונה יש לו כאבי גב ובעיות בגב והוא השיב, כי נולד עם בעיות בגב. הוא נשאל, האם נקבעה לו נכות בגב עוד לפני התאונה והשיב בחיוב. התובע הוסיף, כי בעקבות התאונה יש לו בעיות בצוואר. הוא אישר, כי פנה פעמיים לנכות כללית ועשה כן משום שהוא סובל מהגב ונולד עם עקמת. התובע נשאל ממה עוד הוא סובל, מלבד הגב, והשיב, כי נולד בלי שריר בחזה. התובע טען, כי לא הייתה לו מגבלה ביד וכי היו לו כאבים בגב. התובע נשאל האם לא היו לו בעיות בכתף והשיב, כי לא זכור לו משהו בכתף התובע הוסיף, כי יד ימין הייתה בסדר. נטען בפניו, כי בשנת 96 הוא פנה לאגף נכות כללית וכתב שהוא מוגבל בהרמת משא ביד ימין. בתגובה שאל אם כך כתוב וטען, כי הוא יודע על מה מדובר. לטענתו, הוא עשה ניתוח קשה של העברת שריר מהגב לבית החזה ואסור היה לו להרים את היד הרבה זמן כדי לא לקרוע את השריר (עמ' 32 ש' 5-22). נטען בפני התובע, כי בבקשתו למל"ל הוא אמר שעקב מצבו הוא לא יכול לעבוד עבודה מאומצת במשך חודש מלא והוא העיד, כי אם זה כתוב אז כנראה זה נכון לאותו זמן. הוא נשאל האם לאחר 96 כבר לא הייתה בעיה והשיב, כי ההחלמה הייתה קשה והיה לו קשה לעבוד בעבודות פיזיות (עמ' 32 ש' 23-29). התובע העיד, כי בגין הבעיה של העדר שריר נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 30% (עמ' 32 ש' 30-31). נטען בפניו שהוא התלונן שהוא לא מסוגל להרים משאות כבדים ומוגבל בכתף ימין והוא השיב, כי זה היה נכון לאותה תקופה, שבע שנים לפני התאונה (עמ' 32 ש' 32, עמ' 33 ש' 1). התובע נשאל, האם אחרי 96 ולפני התאונה פנה למל"ל פעם נוספת והשיב בשלילה. הוא נשאל, האם פנה בשנת 2001 והשיב בחיוב. תשובתו האמורה של התובע עומדת בסתירה לתשובתו הקודמת והוא הסביר את הסתירה בטענה שחשב שנשאל האם פנה לפני שנת 96. התובע העיד, כי בשנת 2001 הוא פנה, כי היה לו כמעט שיתוק ברגל. לטענתו, היו לו כאבי גב וחשבו שיש פריצה בגב. התובע הוסיף, כי עשה את כל הבדיקות וראו שאין משהו חריג (עמ' 33 ש' 3-9). נטען בפניו, כי בפניה למל"ל הוא פירט שפנה בגלל עקמת, כאבי גב, סקוליאוזיס, חוסר שריר. התובע נשאל מה הבעיות בצד ימין והשיב, כי כל צד ימין כל הצד של הגב כולל הרגל וטען שזה היה משנת 94 וציין, כי נולד עם גב עקום (עמ' 33 ש' 12-14). התובע נשאל בכמה תאונות דרכים היה מעורב לפני התאונה בה עסקינן והשיב, כי היה מעורב בתאונת אופנוע כאשר היה בן 16.5 ובתאונת דרכים בשנות ה- 90. התובע אישר, כי בעקבות כל התאונות דרש פיצוי והעיד, כי לא נקבעה לו נכות בעקבות שתי התאונות האמורות וכי לא פנה לרופא (עמ' 31 ש' 2-12). הוצג לו תצהיר תשובות לשאלון והוא נשאל מדוע לא ציין בתצהיר את התאונות הקודמות בהן היה מעורב. בתגובה טען, כי אינו זוכר את המסמך האמור וטען, כי עד כמה שזכור לו הוא הלך לעורך דין שאמר לו לחתום והוא עשה כן (עמ' 32 ש' 2-3). מעדות התובע, כמפורט לעיל, וכן מהנכות אשר נקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי עולה, כי לתובע נכות בגין מצב קודם ללא קשר לתאונה. יש באמור בכדי להשליך על יכולת השתכרותו של התובע טרם התאונה ועל השפעת נכותו בעקבות התאונה על יכולת השתכרותו. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשכרו של התובע טרם התאונה. במסגרת תחשיב הנזק שהגיש טען התובע, כי הכנסתו הממוצעת טרם התאונה הייתה 500 ₪ ליום וכי הוא עבד 26 ימים בחודש ועל כן יש לחשב את הפסד השתכרותו לפי משכורת של 13,000 ₪. במסגרת סיכומי התובע נטען, כי יש לחשב את הפסד השתכרותו של התובע לפי בסיס שכר של 10,000 ₪ נטו לחודש ולכל הפחות לפי השכר הממוצע במשק. מנגד טענה הנתבעת, כי מנתונים אשר סיפק התובע עולה, כי התובע הינו בעל פוטנציאל השתכרות ירוד ביותר וכי השתכרותו הממוצעת טרם התאונה לא עלתה על סך של 2,000 ₪. אכן, מהמסמכים אשר הגיש התובע עצמו עולה, כי הכנסתו המוצהרת טרם התאונה הייתה נמוכה. בתצהירו התייחס התובע להכנסה נוספת אשר אינה מדווחת וכן טען, כי לנהג מונית מנוסה באילת אין בעיה להרוויח 10,000 ₪ לחודש. בעת עדותו נשאל התובע האם יש מישהו מנהגי המוניות שיכול לבוא ולהעיד על זה והשיב, כי הוא מנותק מהעולם כרגע. הוא נשאל, האם פנה למישהו ושב וטען שהוא מנותק מהעולם. לטענתו, הוא לא יצא מהבית במשך שלוש- ארבע שנים. התובע נשאל האם אמר לעורך דינו שיפנה לאחד מהנהגים ויזמנו לעדות והשיב בשלילה. התובע נשאל מדוע לא עשה כן והשיב שהוא לא רוצה לערב אנשים אחרים במה שיש לו (עמ' 34 ש' 3-11). נטען בפני התובע, כי עבד באילת כשנה וחודשיים לפני כעשר שנים וכי לטענתו הוא מנותק מהעולם כבר כמה שנים והוא נשאל מאיפה הוא יודע את הנתונים באשר להשתכרות נהג באילת כיום. בתגובה טען, כי אדם לא יחזיק מונית אם לא יעשה 500 ₪ ליום. נטען בפניו, כי זה לא מבוסס על בדיקה וכי זו הערכה שלו. בתגובה טען התובע, כי זה מה שהוא עשה וכי מאז המדינה העלתה את התעריף הראשוני. לטענתו, בזמנו היה עושה משמרות ב- 500, 600 ₪ וסולר היה עולה 20 ₪. עוד טען, שהיום הסולר עלה והמשמרת עלתה (עמ' 34 ש' 12-18). התובע נשאל מתי הפעם האחרונה שהוא עבד בתחנת מוניות כסדרן או נהג והשיב, כי כסדרן עבד לפני 6, 7 שנים. הוא נשאל, האם מאז לא עבד בתחנת מוניות והשיב בשלילה. התובע נשאל האם הוא נוסע במוניות והשיב, כי הוא נוסע במוניות שירות אם צריך. נטען בפניו שהוא מנותק מתחום המוניות והוא השיב, כי אין לו קשר לתחום (עמ' 34 ש' 20-26). במסגרת תצהירו טען התובע, כי בחודש וחצי שקדמו לתאונה הוא שב לעבוד כנהג מונית באילת והרוויח סך של 10,854 ₪ נטו לאחר ניכוי הוצאות. התובע תומך טענתו האמורה במסמך אשר צורף לתצהירו (ת/14). בעדותו נשאל התובע של מי כתב היד ב- ת/14 והשיב, כי זה כתב ידו. התובע טען שהכל מתועד וכי יש חומר מקורי. הוא העיד, כי ביולי מדובר על חצי חודש וכי הוא חיפש דירה בין לבין ולא התעסק רק בעבודה (עמ' 38 ש' 8-11). אין מחלוקת, כי פיצוי בגין הפסד השתכרות נועד להשיב את המצב לקדמותו. לפיכך, יש לבחון מה הייתה השתכרותו האמיתית של התובע טרם התאונה. אין בעובדה שהתובע לא מסר הצהרות נכונות באשר להשתכרותו בכדי לשלול ממנו פיצוי בהתאם להשתכרותו בפועל. כאשר תובע טוען, כי הכנסתו בפועל הייתה גבוהה מכפי שהצהיר לרשויות המס הרי שעל כתפיו מוטל הנטל להוכיח טענה זו. בפסיקה נקבע, כי יש לבחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש, כי יחשבו את הפיצוי המגיע לו בהתאם להכנסה גבוהה מזו אשר הצהיר עליה שכן הוא כבר הראה, כי הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת כאשר הדבר מטיב עמו (ע"א 94/ 5794 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבח, פ"ד נא (3)). כאמור, התובע לא זימן עד כלשהו לשם תמיכה בטענתו באשר להכנסתם החודשית של נהגי מונית באילת או בכלל. כאשר נשאל מדוע לא עשה הפריז וטען, כי לא יצא מביתו במשך שלוש ארבע שנים. מעדותו עולה, כי לא ביקש מעורך דינו, כי יזמן לעדות נהג מונית כלשהו אשר יכול היה לתמוך בטענותיו בנדון. התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת באשר להימנעותו מלזמן עד כאמור והדבר פועל לרעתו. כמו כן, מעדות התובע עולה, כי ת/14 הוא מסמך אשר נכתב בכתב ידו של התובע וברי, כי אין בידי התובע להסתמך על המסמך האמור שהוא עצמו ערך לשם הוכחת טענתו באשר לנתוני השתכרותו טרם התאונה. במועד הרלוונטי עבד התובע כנהג מונית עצמאי. אמינה בעיניי טענתו לפיה לא דיווח לרשויות המס על הכנסותיו המדוייקות. עם זאת, לא עלה בידו להוכיח טענתו באשר לשכרו האמיתי ומצאתי, כי טענותיו בעניין זה מוגזמות ומופרכות ואינן אמינות בעיני. על דרך האומדנא מצאתי לחשב את הפסד השתכרות התובע לפי שכר חודשי נטו בסך של 6,000 ₪. אציין, כי בעת עדותו נטען בפני התובע, כי עד התאונה הוא החליף הרבה מקומות עבודה והוא השיב, כי לא הרבה. הוא העיד, כי עבד בחשמל, פתח חנות דגים אולם הייתה תקופה קשה במדינה, עבד כמחסנאי במפעל מספר חודשים והחליט לעבוד במונית ולאחר תקופה עבד במפעל רובוטים ושב לעבוד במונית (עמ' 37 ש' 27-30, עמ' 38 ש' 2-4). אכן במהלך השנים שקדמו לתאונה החליף התובע מספר עבודות אולם לאור גילו הצעיר מצאתי, כי אין בכך בכדי ללמד בהכרח על חוסר יציבות בעבודה. התובע עבד כנהג מונית ולאחר הפסקה ועבודה במקום אחר שב לעבוד כנהג מונית. כמו כן, התובע טען, כי רכש מונית ותמך טענה זו במסמכים אשר לא נסתרו. ברי, כי יש בכך בכדי ללמד, כי זה המסלול המקצועי בו בחר התובע וכי הייתה לו כוונה לעבוד כנהג מונית לאורך זמן. בהתאם לחוות דעתו של פרופ' הופמן נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% מיום 3.9.03 ועד ליום 30.11.03. בתקופה האמורה נגרם לתובע הפסד השתכרות כדלקמן: 18,000= 3 X 6,0000 ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 24,358 ₪. עוד נקבע בחוות הדעת, כי מיום 1.12.03 ועד ליום 28.2.04 נכותו הזמנית של התובע הייתה בשיעור של 50%. בנוסף הייתה לתובע נכות קבועה בשיעור של 15% בתחום הנפשי. נכותו המשוקללת בתקופה זו הייתה 57.5%. בתקופה האמורה מצאתי לערוך חישוב לתובע על פי נכות תפקודית בשיעור 60%. אי לכך, נגרם לתובע הפסד השתכרות כדלקמן: 10,800=3X 60%X 6,000 ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 14,422 ₪. מיום 1.3.04 נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בעקבות התאונה הינה כאמור 23.5%. בעת עדותו נשאל התובע כמה זמן עבד בתור סדרן אחרי התאונה והשיב, כי עבד כשנה במוניות, לאחר מכן בחברת הסעות ואחר כך פרטי לא מוניות. הוא העיד, כי בהסעות הוא היה מסדר הסעות ועבד 8 שעות ביום, לא רצוף. התובע העיד, כי בלילה עבד כשעתיים-שלוש (עמ' 34 ש' 27-32, עמ' 35 ש' 1-2). הוא העיד, כי יכול היה לסיים בלילה ב- 02:00 או לעבוד מ- 02:00 עד 07:00 וב- 9:00 היה הולך לעבודה (עמ' 35 ש' 4-5). שירה נשאלה כמה שעות התובע עבד בתקופה בה עבד ובתגובה שבה וטענה שהוא היה מגיע הביתה רועד כולו. שירה טענה, כי אינה זוכרת כמה שעות הוא עבד. בהמשך טענה, כי עבד מהבוקר ולפעמים עד 21:00. היא נשאלה כמה שעות עבד התובע כאשר עבד בתחנת המוניות בעפולה והשיבה, כי עבד משעה 7:00 עד 15:00, 16:00. שירה נשאלה, האם היה עובד לילות והשיבה, כי היה עובד מזמן. היא נשאלה, האם התובע עבד לילות לאחר התאונה והשיבה בחיוב. לטענתה, הוא היה סדרן בתחנת המוניות ועבד כל הלילה (עמ' 28 ש' 4-13). שירה טענה שהתובע אינו ישן בלילה ושאלה כיצד הוא יכול לעבוד. היא הוסיפה שיש לו התקפי חרדה (עמ' 27 ש' 2). נטען בפניה, כי אחרי התאונה התובע עבד כמעט שנה שלמה, כי בשנת 2004 עבד עשרה חודשים, בשנת 2006 עבד עשרה חודשים ובשנת 2007 עבד 12 חודשים ונטען בפניה שזה לא מסתדר עם התיאור שלה. בתגובה טענה שירה, כי התובע היה עובד ולא ישן בלילות. לטענתה, הוא רעד כולו והיו משחררים אותו הביתה. התובעת העידה, כי היו מעסיקים אותו מתוך רחמים ואז העיפו אותו (עמ' 27 ש' 6-9). נטען בפניה, כי בשנת 2006 התובע הועסק במשך עשרה חודשים ושולמו לו 50,000 ₪. היא נשאלה האם זה היה מתוך רחמים ובתגובה טענה שהתובע עבד ושאלה מי ישלם לו סתם. שירה טענה שהמצב החמיר ושהתובע היה מגיע הביתה והיה רועד (עמ' 27 ש' 11-13). התובע אישר, כי בפברואר 2004 החל לעבוד במפעל סטאר פלאסט. לטענתו, זה היה כמה חודשים אחרי התאונה. התובע העיד, כי עד שהחל לעבוד במפעל הוא ידע את המגבלה שלו אך לא את העוצמה שלה. לטענתו, אז הוא הבין שאינו יכול להחזיק את היד למעלה. התובע נשאל, האם אז עזב את המפעל והשיב, כי הבין את המגבלה שלו. התובע אישר, כי החל לעבוד בתחנת המוניות כסדרן והעיד, כי עבד שם כמעט שנה. עוד העיד, כי לפעמים עבד 4 שעות ולפעמים שש שעות וכי זה לא כלל לילה. לטענתו, הוא נעדר בגלל טיפולים ולכן פיטרו אותו (עמ' 35 ש' 6-18). כן אישר, כי בשנת 2005 היה מובטל וקיבל הבטחת הכנסה וכי בשנת 2006 התחיל לעבוד אצל הסעות חנניה פרץ בע"מ. התובע העיד, כי עבד שם כסדרן. לטענתו, הוא היה אמור להיות סדרן והתחילו לשלם לו גם כנהג. התובע טען שזה היה קטסטרופה (עמ' 35 ש' 21-24). נטען בפני התובע, כי תקופה ארוכה אחרי התאונה הוא עבד באופן רגיל ומלא והשיב, כי לא בדיוק מלא וכי פחות או יותר. הוא נשאל מה הבעיה להמשיך לעבוד באותו אופן והשיב, כי תוך כדי עבודה גילה דברים על עצמו. הוא טען, כי כאשר אמרו לו הגה הוא התחיל לרעוד ולא היה מודע לזה עד שהחל לנהוג. התובע הוסיף, כי תוך כדי נהיגה ראה את התאונה. התובע נשאל האם סיפר על כך למומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי והשיב, כי אינו זוכר. לאחר מכן טען, כי הוא מאמין שסיפר על כך בבדיקה הראשונה (עמ' 36 ש' 17-23). התובע אישר, כי הוא נהג במונית ועשה הסעות. הוא נשאל כמה הסעות עשה והשיב, כי אין לו מושג. לטענתו, יכול להיות שעשה שתיים- שלוש הסעות ביום (עמ' 35 ש' 26-31, עמ' 36 ש' 1). התובע אישר, כי עבד שם 15 חודשים וכי כל התקופה עבד גם כנהג וגם כסדרן (עמ' 36 ש' 3-4). התובע הוסיף והעיד, כי עבד בערך 8 שעות ביום, לא רצוף, וכי לפעמים היה עובד בלילה. הוא נשאל, האם יצא לו לנהוג בלילה. התובע השיב בחיוב והוסיף, כי לא הרבה (עמ' 36 ש' 5-10). שירה נשאלה, האם היה יודעת מה התובע היה עושה בתחנת המוניות חוץ מלהיות סדרן והשיבה, כי אחרי התאונה הוא לא עבד כנהג מונית (עמ' 28 ש' 23-24). התובע נשאל האם סיפר למומחה שבמשך תקופה ארוכה הוא עבד בתור נהג מונית והשיב, כי לא עבד כנהג מונית אלא רק בכדי להשלים חסרים וכי עבד כסדרן. נטען בפניו, כי הוא אמר שהיו ימים שהוא עשה שתיים-שלוש נסיעות והשיב, כי היו ימים שלא עשה כלום. התובע שאל, האם סיפר על כך למומחה והשיב, כי אינו זוכר וכי לא סיפר למומחה הרבה דברים (עמ' 36 ש' 25-30). התובע נשאל מה עושה סדרן בחברת מוניות והשיב, כי זה שונה בכל התחנות. לטענתו, בעפולה מקבלים טלפון ורושמים. הוא הוסיף שיש הרבה לחץ בעבודה. לטענתו, אינו יכול לשלוט בעצבים שלו והוא יכול לתפוס טלפון ולזרוק למישהו על הראש (עמ' 38 ש' 22-25). התובע נשאל, האם ניסה למצוא עבודה אחרת והשיב, כי ניסה לצאת לשיקום. הוא העיד שהוא הלך ללשכת עבודה ואמרו לו ללכת לביטוח לאומי ולעשות החמרה כך שיקבל 40% ולא 30%. הוא טען שמגיע לו מהמדינה סל שיקום ובסל הוא יכול ללכת לאנשים מיוחדים שיוציאו אותו מהמצב הזה ויכינו אותו לשיקום. לטענתו, עד שלא יצא מהמצב הזה הוא לא יכול ללכת לשיקום. התובע הוסיף שהוא מרגיש שהוא לא יכול ללכת לאן שהוא (עמ' 38 ש' 27-31). התובע נשאל האם מישהו בתחנת המוניות שעבד איתו אחרי התאונה יכול לבוא ולהעיד על תפקידים שעשה, מה עשה ואיך עשה והשיב שהוא מנותק נתק מוחלט מהעולם. התובע העיד, כי הוא זוכר את שמות האנשים וכאשר נשאל האם הם יכולים לבוא להעיד השיב, כי אם בא כוחה של הנתבעת יבקש. התובע טען שהם ידעו שיש לו בעיה עם היד ואינו יודע אם הם יזכרו. התובע הוסיף, כי מדובר בחברה פרטית ושהוא לא יודע בכלל אם היא קיימת (עמ' 39 ש' 21-28). שירה העידה שאין להם רכב וכי הם משתמשים ברכב של אחיו של התובע. היא טענה שהתובע עולה לאוטו ורואה את התאונה מול העיניים (עמ' 26 ש' 14-16). שירה אישרה שהתובע נוהג ברכב של אחיו והעידה, כי לה אין רישיון נהיגה. שירה אישרה, כי בכל הנסיעות ברכב נוהג התובע והוסיפה, כי במידה שהוא יכול (עמ' 26 ש' 19-24). התובע העיד שיש לו רישיון נהיגה למונית בתוקף וכי אינו זוכר מתי חידש אותו בפעם האחרונה. בהמשך טען שזה היה כשעבד אצל חנניה פרץ ב- 2006. התובע נשאל האם הצהיר על בעיות כלשהן כאשר חידש את הרישיון והשיב בשלילה. הוא טען, כי לא פנה למשרד הרישוי בכדי שלא ישללו גם את רישיונו הפרטי וטען שלא עבד כנהג משום שאינו סומך על עצמו כנהג (עמ' 37 ש' 8-18). הוא נשאל, האם פנה לתחנת מוניות וניסה לעבוד כמו במתכונת הקודמת והשיב, כי אחרי שהרגיש שאינו יכול הוא לא ניסה יותר (עמ' 37 ש' 19-20). התובע נשאל, האם אמר למומחה שהוא נוהג והשיב, כי הוא חושב שכן. הוא נשאל מתי סיפר לו על כך והשיב, כי גם בבדיקה הראשונה וגם בשנייה (עמ' 36 ש' 32, עמ' 37 ש' 1-3). התובע נשאל מדוע המומחה רשם בחוות דעתו השנייה שהוא אמר בבדיקה הראשונה שאינו נוהג והשיב, כי אולי המומחה לא שאל אם הוא נוהג וטען שלא מסר למומחה בבדיקה הראשונה אולי משום שלא שאל. לטענתו, לא ניסה לטייח אלא המומחה לא נתן לו לספר ולדבר אלא שאל שאלות (עמ' 37 ש' 4-8). שירה נשאלה האם בבוקר עד שהיא יוצאת לעבודה היא בבית עם התובע ובמקום להשיב טענה, כי אם היא לא יוצאת לנקות היא בבית מבשלת ומנקה. היא נשאלה מה התובע עושה ביום שיגרתי כשהם ביחד בבית והשיבה, כי הוא בוהה בעצמו, שותה, הולך וחוזר. לטענתה, הוא לא יוצא מהבית והוא מטייל בתוך הבית. שירה הוסיפה, כי בלילה הוא לא נותן לישון וכי אחרי שכולם נכנסים למיטות יש טקס שהוא בודק את הילדים, את הדלת, הגז והברזים (עמ' 27 ש' 21-28). התובע נשאל מה הוא עושה כשהוא קם בבוקר והשיב, כי הוא מתחיל לישון אחרי שהילדים הולכים למסגרות. הוא טען שהוא יוצא מהמיטה סביב 11:00, שותה קפה, הולך בחוץ ויושב עם עצמו. לטענתו,זה מה שהוא עושה רוב היום. התובע טען, כי כאשר הילדים חוזרים הביתה הוא נתקף לחצים. לטענתו, מצב הרוח שלו משתנה כל הזמן. עוד טען שהוא רואה פתאום עשן לבן ושיש לו תופעות בגוף ולפעמים הוא מבקש מבנו הגדול שיישאר בבית למקרה שיקרה משהו (עמ' 38 ש' 12-21). אמינה בעיניי טענת התובע לפיה נכותו משפיעה על יכולת השתכרותו אולם לא שוכנעתי, כי בשל נכותו בעקבות התאונה אין בידו לשוב למעגל לעבודה. מהמפורט לעיל עולה, כי במשך תקופה ממושכת לאחר התאונה עבד התובע באופן מלא או כמעט מלא ובין היתר עבד כנהג ואף נהג בלילות. יש להביא עובדה זו בחשבון אף שאין בכך בכדי לשלול את טענת התובע באשר לקשיים בהם נתקל בעבודותיו. אציין עוד, כי התובע לא זימן לעדות עד כלשהו אשר עבד עמו לאחר התאונה ואשר יכול היה לשפוך אור על תפקודו של התובע בעבודה לאחר התאונה ועל יכולתו לשוב למעגל העבודה. כמו כן, אין מחלוקת, כי לתובע עבר רפואי עשיר ונכויות בשיעור משמעותי ללא קשר לתאונה ואין להתעלם מעובדה זו ומהשלכות הנכות האמורה על יכולת השתכרותו של התובע. לא שוכנעתי, כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה נמוכה או גבוהה מנכותו הרפואית. בנסיבות האמורות מצאתי, כי יש לחשב את הפסדיו של התובע מיום 1.3.04 בהתאם לנכות תפקודית בשיעור של 25%. בתקופה זו נגרם לתובע הפסד השתכרות כדלקמן: 174,000=116X 25%X 6,000 ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 188,320₪. הנה כי כן, ממועד התאונה ועד ליום מתן פסק הדין נגרם לתובע הפסד השתכרות בסך של 227,100 ₪. הפסד השתכרות לעתיד לאור גילו של התובע (37.3), נכותו התפקודית בעקבות התאונה, נכותו שאינה קשורה לתאונה ובהתאם לקביעה, כי יש לחשב את הפסד השתכרותו לפי שכר חודשי בסך 6,000 ₪ עד גיל 67, הרי שבשל נכותו בעקבות התאונה בה עסקינן עתיד להיגרם לתובע הפסד השתכרות כדלקמן: 353,948= 235.9652X 25%X 6,000. הפסד תגמולי פנסיה במסגרת סיכומיו טען התובע, כי יש לפסוק לו פיצוי בגובה של 10% מהפסד השתכרותו לעבר ולעתיד בגין ראש הנזק שבכותרת. ברם, התובע לא עתר לפיצוי בראש נזק זה בכתב התביעה ועל כן לא מצאתי לפסוק לו פיצוי כאמור שכלל לא נתבע. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד התובע טוען, כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק או יזקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. התובע לא צירף קבלות בגין הוצאותיו אשר נגרמו לו, לכאורה, בעקבות האירוע בו עסקינן. זאת על אף העובדה שחלף זמן רב מאוד מהמועד בו אירע המקרה בו עסקינן, בספטמבר 2003. לאור הנכות הנפשית אשר נקבעה לתובע, ובשים לב לנכותו שאינה נובעת מהתאונה בה עסקינן, לרבות עברו בתחום הנפשי כמפורט בחוות דעת המומחה בתחום הנפשי, ייתכן, כי התובע יזקק לטיפולים נפשיים אשר את חלקם ניתן לייחס לתאונה בה עסקינן. על דרך האומדנא פוסקת לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בתצהירו טען התובע, כי הוא לא עושה שום דבר בבית. בעדותו הוא נשאל למה התכוון והשיב, כי הוא לא יכול לעזור לאשתו אפילו לא להחליף מנורה. לטענתו, העזרה היחידה היא שהוא נשאר עם הילדים כשהיא יוצאת לעבודה. התובע טען, כי מעבר לזה הוא לא יכול לעשות כלום, גם לא לשטוף כלים (עמ' 39 ש' 29-31). שירה העידה, כי בדרך כלל היא לוקחת את הילדים לבית הספר וכי אם היא לא יכולה לעשות כן אז היא מכריחה את התובע לקחת אותם. לטענתה זה קורה פעם בשבוע (עמ' 27 ש' 16-17). עוד טענה, כי בעקבות מה שקרה לתובע ביד רק היא הרימה את בנם עד שהיה בן שלוש. לטענתה, לא היה מי שיעזור לה (עמ' 28 ש' 31-32). התובע העיד שזה לא נכון שהוא מרים את היד וטען שאם הוא מרים אותה יותר ממה שהוא מציג אז אין לו דופק ביד. הוא הוסיף, כי מה שכתב הרופא היה לפני 5 שנים. נטען בפניו שד"ר מוזס בדק אותו ב- 2010 והוא השיב שד"ר הופמן שבדק אותו לא הצליח למדוד לו לחץ דם. נטען בפניו, כי ד"ר מוזס כתב שהוא מתקשה להרים יד מעל גובה השכמה והוא השיב שעורך הדין מוזמן להרגיש. התובע נשאל מדוע שהמומחה יכתוב משהו לא נכון והשיב, כי זו בעיה נדירה וכל רופא שרואה את זה בודק דברים לא קשורים וכל מיני פעולות מעניינות (עמ' 39 ש' 5-14). התובע נשאל היכן בתמונותיו אשר הוצגו לו רואים שהוא לא יכול להרים את הידיים למעלה ובתגובה השיב, כי הוא לא מסוגל להרים את היד בגלל משהו פנימי. לטענתו, הוא יכול להרים אותה לשתי שניות ואז זה משנה צבע. התובע הוסיף שפרופ' הופמן אמר שהוא יגיע למצב שיהיה לחץ על העורף והוא יצטרך לעשות ניתוח ושהוא לא יודע מה יהיה (עמ' 39 ש' 15-20). אמינה בעיניי טענת התובע ואשתו לפיה בשל נכותו בעקבות התאונה הוא מתקשה בביצוע פעולות מסוימות בבית ונזקק ועתיד להיזקק לעזרת צד שלישי. עם זאת התרשמתי, כי עדות התובע ואשתו בעניין זה הייתה מוגזמת ואינה עולה בקנה אחד עם הקביעות הרפואיות על פי חוות דעת המומחים שמונו בתיק. לאור שיעור ואופי נכותו של התובע בעקבות התאונה, ובשים לב לנכותו שאינה קשורה לתאונה, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין ראש הנזק שבכותרת. הנה כי כן, בעקבות התאונה בה עסקינן נגרמו ועתידים להיגרם לתובע נזקים בסך 725,048 ₪. ניכויי מל"ל הנתבעת הגישה חוות דעת אקוטוארית לפיה סך תקבולי המל"ל עומד על סך של 1,100,000 ₪. אין מחלוקת, כי חלק מהנכויות אשר נקבעו לתובע במל"ל אינן קשורות לתובענה בה עסקינן. התובע טען, כי יש לנכות מהפיצוי המגיע לו סך של 256,631 ₪, בהתאם לחלק היחסי של הנכות הקשורה לתאונה. בסיכומיה ציינה הנתבעת, כי מוסכמת עליה טענת התובע בנדון. לפיכך ובהיעדר מחלוקת בסוגיה, זכאי התובע לפיצוי בסך 468,417 ₪, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל כמפורט לעיל. התוצאה לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 468,417 ₪. בתוספת שכר טירחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה ששולמה משוערכת להיום והחזר עלויות חוות דעת המומחים בהן נשא התובע כשהן משוערכות להיום. הנתבעת תישא ביתרת אגרה החלה בתיק. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.תאונת דרכים