תביעה לסילוק יד מן המקרקעין והריסת מבנים

תביעה לסילוק ידם של הנתבעים 1-4 מן המקרקעין הידועים כחלקות 4, 6 ו- 10 בגוש 5591 והריסת המבנים שנבנו על ידם במקרקעין. 2. ביום 5.7.09, נתנה כב' השופטת נילי קוצר תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהושג בין התובע לנתבעת 1, לפיו הנתבעת 1 אינה מחזיקה במקרקעין ואין לה כל זכויות במקרקעין וכי אף לא נתנה הרשאה למי מטעמה לעשות שימוש במקרקעין. ביום 20.1.10, ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבע 2. 3. לאור האמור לעיל, איני מוצאת מקום לחזור ולפרט טענות התובע כנגד נתבעים 1-2 וטענותיה של נתבעת 1, אלא ככל שאלו רלוונטיות להכרעה במחלוקת הרובצת לפתחו של בית המשפט - סילוק ידם של נתבעים 3-4 מהמקרקעין והריסת המבנים שנבנו על ידם, ככל שנבנו, שכן לטענת התובע מתגוררים נתבעים 3-4 במקרקעין ואף בנו עליהם מבנים שלא כדין. להלן יובאו, בתמצית, טענות הצדדים 4. בין מנהל מקרקעי ישראל, בשם רשות הפיתוח (להלן: "התובע") לבין עמותת ת.ד.ר (להלן: "נתבעת 1" ו/או "העמותה"), נחתם חוזה חכירה לתקופה של 10 שנים, מיום 19.4.99 ועד ליום 18.4.09, לפיו העניק התובע לנתבעת 1, זכות שכירות לשימוש חקלאי במקרקעין (להלן: "החוזה" ו/או "חוזה החכירה"). הלכה למעשה, הוקמה ע"י הנתבעת 1 במקרקעין חווה חקלאית שיקומית - חוות בראשית, (להלן: "החווה"), במטרה ליתן תעסוקה חקלאית לנפגעי נפש. 5. בכתב התביעה טען התובע, כי הוראות החוזה קבעו במפורש שבמקרקעין ייעשה שימוש חקלאי בלבד ורק באישור התובע בכתב ומראש, רשאית הייתה העמותה להשתמש במוחכר או בחלק ממנו למטרה אחרת. עוד טען התובע, כי נתבעת 1 הייתה רשאית להקים על המקרקעין מתקנים הדרושים במישרין לצרכים חקלאיים ובלבד שתקבל את הסכמת התובע בכתב ומראש ורישיונות מהרשויות המוסמכות. 6. עוד נטען בכתב התביעה, כי בחוזה נאסר על נתבעת 1 או מי מטעמה או ברשותה להתגורר במקרקעין ו/או להקים עליהם מבנה או סידור אחר למגורים, אף לא סידור זמני. זאת ועוד, התובע טען כי החוזה אוסר על נתבעת 1 להעביר לאחר או לאחרים את הזכויות שניתנו לה במקרקעין או להחכיר את המקרקעין או כל חלק מהם בחכירת משנה או להרשות שימוש ו/או חזקה או טובת הנאה אחרת במוחכר או בחלקו, במישרין או בעקיפין, אלא אם קיבלה את הסכמתו של התובע בכתב ומראש. 7. לטענת התובע, כאמור, נתבעים 3-4 מתגוררים במקרקעין ואף בנו עליהם מבנים שלא כדין ובניגוד לאמור בחוזה החכירה. 8. התובע ערך מספר ביקורות במקרקעין, בתאריכים 5.8.03, 22.9.03, 7.3.06 ו- 15.2.07, בהן נמצאו מבנים שונים שהוקמו, שלא כדין, במקרקעין, ואשר משמשים לשימוש שאינו חקלאי. בביקורת שנערכה ביום 21.12.03, נמצא כי החווה המצויה על המקרקעין, אינה פעילה וככל הנראה לא נעשה במקרקעין כל שימוש ובביקורת שנערכה ביום 25.8.04, נמצא כי החווה עודנה סגורה אולם בשטח מתגוררת משפחה השומרת על המקום. בביקורת זו, נמצאו במקרקעין שתי סככות וקרוון המשמש למגורים. 9. בעקבות הביקורות, שלח התובע, מספר מכתבי התראה, מתאריכים 17.8.03 ו- 30.11.04 אשר נשלחו לנתבעת 1 ושני מכתבי התראה נוספים מיום 10.7.05 אשר נשלחו למנכ"ל הנתבעת 1 ולנתבעים 3-4, לפיהם יש להפסיק תוך 30 יום את השימושים החורגים במבנים וכן להרוס כל מבנה ו/או מתקן שהוקם במקרקעין שלא כדין ו/או לסלק מהנכס הנדון כל צד ג' שאינו בר רשות. 10. לאור האמור לעיל, עותר התובע למתן צו עשה המורה לנתבעים 3-4 לסלק ידם לאלתר מהמקרקעין ומהמבנים ולהרוס את המבנים הבלתי חוקיים שניבנו ללא היתר על המקרקעין, כאשר עלות ההריסה והפינוי יחולו עליהם וליתן צו היתר לפיצול סעדי התובע. 11. בכתב הגנתם, טענו נתבעים 3-4, בעיקרם של דברים, כי נתבעת 1 פנתה אליהם בשנת 2003 לערך וביקשה מהם כי יצטרפו לצוות עובדי החווה שנתבעת 1 הפעילה במקרקעין. נתבעת 1 ונתבעים 3-4, סיכמו ביניהם, כי הנתבעים 3-4 יבנו את ביתם במקום, בין היתר, משום שעבודתם תכלול סיוע בטיפול במשוקמים ושמירה ותחזוקה של החווה. עוד טענו נתבעים 3-4, כי החלו בבניה רק לאחר שאנשי הנתבעת 1 הבטיחו להם כי קיימים כל האישורים המתאימים לבנייה מהרשויות הרלוונטיות, כולל אישור התובע עצמו. 12. הנתבעים 3-4 טענו, כי הגם שבסופו של יום לא נחתם חוזה כתוב בינם לבין נתבעת 1, הרי שהשתכלל ביניהם חוזה מכוח התנהגות הצדדים וכן לטענת נתבעים 3-4, שתיקת התובע כמוה כהסכמה לבניה ולמגורים במקרקעין. 13. לטענת נתבעים 3-4, התובע הינו רשות מנהלית וככזו חלים עליו כללי המשפט המנהלי. התובע השתהה בהגשת תביעתו ועד להגשתה נמנע מלפעול כנגד נתבעים 3-4. זאת ועוד, מפקחי התובע שביקרו במקום היו עדים לבניה המתמשכת ולא העירו לנתבעים 3-4 שום הערה בעניין זה ואף נכנסו לבית הנתבעים 3-4 מלווים במר משה פרץ, נציג נתבעת 1. הנתבעים 3-4 טענו, כי לא קיבלו לידיהם מעולם מכתב התראה כלשהו, בו נתבקשו להפסיק הבניה. 14. עוד טענו נתבעים 3-4, כי לא ידעו על החוזה שנחתם בין התובע לנתבעת 1 וכי נאמר להם ע"י מר פרץ, נציג הנתבעת 1, כי מטרות נתבעת 1 הינן בניית הוסטל לנגמלים כולל: בניית מבני מגורים, חדר אוכל וכו'. 15. לאור האמור, טענו נתבעים 3-4, כי יש להורות על דחיית התביעה כנגדם תוך חיוב התובע בהוצאות. דיון והכרעה 16. ביום 18.4.13, התקיים דיון הוכחות והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. מטעם התובע העידו מר חסן יהורם, מר צח אברמסון ומר יצחק זרפשני ומטעם נתבעים 3-4 העיד הנתבע 3 בעצמו. 17. בפתח הדברים יש לציין, כי נתבעים 3-4 ביקשו לדחות את דיון ההוכחות בשל הטענה שאינם מיוצגים. לא מצאתי מקום לקבל טענת הנתבעים 3-4, בעניין זה, שכן כבר ביום 29.1.13 התקבלה בקשתם לדחיית דיוני ההוכחות והסיכומים בעל פה שנקבעו ליום 24.2.13 וליום 3.3.13 בשל כך שעורכת דינם הודיעה להם כי היא מתכוונת להתפטר מהייצוג. בעניין זה יצויין, כי לאחר שהוגשה בקשה לשחרור מייצוג ע"י עורכת הדין שייצגה את הנתבעים 3-4, אותה העת, ולאור השלב בו הוגשה הבקשה, מצאתי מקום לקיים דיון בבקשה וקבעתי הבקשה ליום 6.2.13. 18. ביום 6.2.13, שחרר בית המשפט את עורכת הדין מייצוג נתבעים 3-4, לאור הודעת האחרונים כי אינם מעוניינים בשירותיה והתיק נקבע להוכחות ולסיכומים בעל פה ליום 18.4.13 וכן ליום 30.4.13. עוד נקבע, כי נתבעים 3-4 יודיעו תוך 15 יום האם מקבלים הם את הצעת בית המשפט שניתנה עוד בדיון מיום 14.9.11, עליה חזר בית המשפט גם בדיון ביום 12.12.11. 19. לאור האמור, הרי שלנתבעים 3-4, היה די והותר זמן לשכור שירותים משפטיים, באם חפצו בכך. זאת ועוד, בנסיבות העניין, משמדובר בתיק שנפתח עוד בשנת 2007 ומשבית המשפט דחה את מועדי הדיונים שנקבעו בתיק, לא פעם, בשל בקשות שונות שהוגשו ואף נתן לצדדים שהות להידבר ביניהם ולהגיע להסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, לא מצאתי מקום לקבל שוב הבקשה לדחיית דיוני ההוכחות שנקבעו כאמור. 20. לגופו של עניין, טענות נתבעים 3-4, מופנות בעיקרן כנגד נתבעת 1. הנתבעים 3-4 טענו בעיקרם של דברים, כי נציגי הנתבעת 1 הוליכו אותם שולל והציגו בפניהם מצגים לפיהם הרשויות הרלוונטיות והתובע נתנו אישורם לבנייה. עוד לטענתם, הגם שלא נחתם בין הנתבעת 1 לבינם חוזה בכתב, הרי שהשתכלל בין הנתבעת 1 לנתבעים 3-4 חוזה מכוח התנהגות הצדדים. ראשית דבר, ספק אם יש בטענות אלו כדי להועיל לנתבעים 3-4 שכן מופנות הן כלפי נתבעת 1, אשר ניתן נגדה, כאמור, פסק דין. מכל מקום, הנתבעת 1 בכתב הגנתה טענה, כי נתבעים 3-4 התגוררו במקרקעין בניגוד לדעתה ולעמדתה וכי היא פועלת לפינויים. לכתב ההגנה צורפו אסמכתאות. 21. כמו כן, גם לגופו של עניין ככל שהיה בטענות אלה כדי להשליך על התביעה, הרי שטענות אלה לא הוכחו ע"י הנתבעים 3-4 כלל ועיקר, ומלבד עדותו של הנתבע 3 אשר הינה עדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, לא הובאו ראיות להוכחת טענות אלו אשר מטבע הדברים קשה להוכיחן. 22. בתצהיר שהגיש נתבע 3 בשמו ובשם נתבעת 4, אשתו, נכתב בסעיפים 2 ו- 14 כי עברו להתגורר בחווה לבקשת נתבעת 1 באמצעות מנהליה באותה העת, איציק ומשה פרץ וכי משה פרץ הודיע להם שהתובע מסכים להתקשרות עימם. זאת ועוד, בסעיף 23 לתצהיר, נכתב כי "...העמותה פעלה באותה דרך נפסדת של הצגת מצגי שווא, והתקשרה אף עם צד שלישי בשם עלי, לפיו האחרון יקים וינהל בשטח החווה משתלה. כפי שפעלה העמותה איתנו, אף למר עלי הובטח כי אין כל מניעה חוקית ו/או חוזית להקים במקום משתלה וכי בידם מצויים כל האישורים וההיתרים הדרושים מצד הרשויות...". הנתבעים 3-4 נמנעו מלהביא עדים רלוונטיים. בפסיקה נקבע, כי הימנעות בעל דין מהעדת עד ומהבאת ראיה רלוונטית, בהעדר הסבר אמין וסביר, מחזקת את המסקנה, כי העדות ו/או הראיה היו פועלים לרעת אותו בעל דין (ראה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לד (1) 736, 760; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מ"ד (4) 595, 602-603). כך או כך, כאמור, טענות אלו אף אינן מופנות כלפי התובע שהוא בעל הזכויות במקרקעין. מה עוד שבהתאם להסכם שבין התובע לנתבעת 1, נאסר על הנתבעת 1 להשכיר או להעביר או לתת איזושהי זכות במקרקעין לצדדים שלישיים, אלא באישור התובע. אישור כזה לא ניתן מעולם ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. 23. אשר לתובע, טוענים הנתבעים 3-4, כי השתהותו מהווה הסכמה שבשתיקה לבניית המבנים ולמגורים במקרקעין. דין טענה זו להידחות כפי שיפורט להלן. 24. מהעדויות עולה, כי נתבעים 3-4 נכנסו למקרקעין מבלי שקיבלו את הסכמת התובע וכי אין בינם לבין התובע הסכם כלשהו. כמו כן, עולה, כי נתבעים 3-4 בנו מבנים שונים על המקרקעין מבלי שהוצא היתר לבנייתם ומבלי שהתובע נתן הסכמתו לכך (ראה בעניין זה עדות הנתבע 3- פרוטוקול, עמוד 22 שורות 27-30, עמוד 23 שורות 29-31 וכן עמוד 24 שורות 1-10). 25. משלא נתן התובע לנתבעים 3-4 אישור או הרשאה להחזיק ו/או להשתמש במקרקעין ו/או לבנות המבנים אשר נבנו על ידם, נותר לבחון האם, בענייננו, ניתן להסיק על קיומו של רישיון במקרקעין מתוך התנהגות בעל המקרקעין, שכן בנסיבות מסויימות, ייתכן שהמחזיק במקרקעין יזכה למעמד של "בר רשות מכללא" במקרקעין (ראה: רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פד"י נז (3) 949, וכן: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210, ע"א 463/79 חנא פרח ג'בארן נ' סימון ג'בראן, פ"ד לו (4) 403). 26. "...מסקנה בדבר הרשאה בשתיקה יכולה לעלות ממצב שבו המקנה ער לכך שנעשה שימוש על ידי האחר, והוא איננו מוחה כנגד כך" (ראה: פרופ' מ. דויטש, קנין, חלק ב', עמוד 413). גם פרופ' נינה זלצמן סוברת כי מחדל בעל המקרקעין לפעול לסילוק מהנכס מהווה הסכמה שבשתיקה: "בגדר המושג רשות מכללא, נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" (ראה: נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב 1995, עמ' 57). בעניין זה יש לציין, כי חלוף הזמן כשלעצמו, אין די בו כדי להביא למסקנה שמסיג גבול הינו בר רשות, ויש להתייחס למכלול הנסיבות (ראה: ע"א (ת.א.) 793/75 אקסלרוד נ. מדינת ישראל ואחרים, פס"מ ל"ז (2) 466). 27. בכדי לזכות במעמד של "בר רשות מכללא", על נתבעים 3-4 להוכיח שני יסודות מצטברים: א. שהייה ממושכת במקרקעין ב. שתיקת הבעלים- ידיעת התובע על החזקתם של הנתבעים 3-4 במקרקעין, בלא שעשה דבר לסילוקם. 28. באשר ליסוד הראשון - בענייננו, העיד הנתבע 3, כי הוא ואשתו נכנסו למקום "בתחילת שנת 2004..." (פרוטוקול, עמוד 22, שורה 26), ואכן בדו"ח הביקורת שהתקיימה ביום 25.8.04, נספח ח' לכתב התביעה, נמצא "בסיור האחרון בשטח העמותה נמצא שקיימת משפחה השומרת על המקום...בשטח הנ"ל מתבצע שימוש חורג ע"י אירגון אירועים בשטח. כמו כן הונח בשטח קרוון משמש מגורים ללא היתר מינהל ובניגוד לחוזה החתום עם עמותת ת.ד.ר. נוסף בשטח קיימות שני סככות בשטח ללא היתר מינהל ובניגוד לחוזה...". 29. בעקבות ממצאי הביקורת, נשלח ביום 10.7.05 מכתב למנכ"ל הנתבעת 1 ולנתבעים 3-4 - נספח י' לכתב התביעה, בו נכתב כי במקרקעין מתבצע שימוש חורג ובניה לא חוקית. עוד נכתב, כי יש להפסיק השימוש החורג והסגת הגבול המתבצעת במקרקעין לאלתר. באם לא תיענה הדרישה תוך 30 יום, יאלץ התובע, כך נכתב, לנקוט באמצעים משפטיים. 30. לאחר מכן, התקיימו עוד מספר ביקורות ע"י התובע, בהן נמצא, בין היתר, כי נתבעים 3-4 עדיין מתגוררים במקרקעין. בדו"ח הביקורת שהתקיימה ביום 7.3.06, נספח יג' לכתב התביעה, נכתב כי "...לאחר מכתב התראה נמצא שעדיין שמעון ובת שבע שלג...עדיין גרים בקרוונים ללא היתר מינהל". 31. בביקורת נוספת שהתקיימה בתאריך 15.3.07, נספח יד' לכתב התביעה, נמצא כי בשטח המוחזק ע"י נתבעת 1 קיימים, בין היתר, המבנים הבאים: מבנה קרוון המשמש למגורים ומוחזק ע"י נתבעים 3-4, מספר סככות לבעלי חיים וכן קונסטרוקציה של חממה. בדו"ח הביקורת צוין, כי השטח המוחזק ע"י נתבעת 1 מגודר בגדר ברזל עם שער כניסה. לאור האמור נתבקש בדו"ח הביקורת לתבוע לפינוי ולהריסת המבנים ולהחזיר השטח לקדמותו, ואכן הוגשה התובענה שלפני. 32. איני מקבלת את טענת נתבעים 3-4, כי פרק זמן של פחות משלוש שנים מיום שנודע לתובע על החזקתם של הנתבעים 3-4 במקרקעין ועד להגשת התביעה כנגדם, הינו בגדר "שהייה ממושכת במקרקעין", ואין בו כדי להקים לנתבעים 3-4 מעמד של ברי רשות. 33. לאור האמור ומשלא מתקיים היסוד הראשון, הרי שיש לדחות טענת נתבעים 3-4 להיותם ברי רשות. למעלה מן הצורך יובהר, כי גם היסוד השני איננו מתקיים בענייננו שכן נערכו מספר ביקורות סדירות במקרקעין ואף נשלח מכתב דרישה לנתבעים 3-4, בו הודיע התובע כי יש להפסיק השימוש החורג והבניה הלא חוקית במקרקעין. אינני סבורה, בנסיבות העניין, כי השהות שניתנה לנתבעים 3-4 לפעול על פי מכתב הדרישה צריכה לשמש לחובת התובע. זאת ועוד, גם במהלך ניהולו של התיק, התנהל התובע בעניין הנתבעים 3-4 תוך התחשבות יתרה במצבם, ניסיונות אינספור לסיים את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט עלו בתוהו, דיונים רבים נדחו לבקשת הנתבעים ו/או בשל החלפת ייצוגם ו/או בניסיונות כאמור לסיים המחלוקת ללא צורך בהכרעה שיפוטית, כל זאת מתוך רצון לסייע לנתבעים. אין לפרש במקרה דנא את אורך הרוח של התובע כויתור על זכויותיו. לפיכך, נדחית טענת נתבעים 3-4, בעניין זה. 34. מכל מקום, אף אם היה מקום לקבל את גרסת נתבעים 3-4 בדבר היותם ברי רשות, הרי הרשות, ככל שניתנה מכללא, בוטלה כדין, במכתב ההתראה מיום 10.7.05, כפי שיפורט להלן ו/או לכל המאוחר עד למועד הגשת תביעה זו. 35. ברע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן ו- 11 אח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170, קבעה כב' השופטת ד. בייניש (כתוארה אז) כי: "כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך." 36. נתבעים 3-4 לא שילמו לתובע דמי שימוש בגין השימוש שעשו במקרקעין, כפי שהעיד הנתבע 3 כשנשאל "האם נכון שמאז שנכנסת לקרקע בתחילת שנת 2004 ועד היום לא שילמת ולו שקל אחד למנהל?", "המנהל לא ביקש ממני ולכן לא שילמתי..." (פרוטוקול, עמוד 24, שורות 11-13). כאשר ההרשאה שניתנה היא הרשאת-חינם, זכאי המקנה לבטלה "כהרף עין", עם גילוי דעתו על כך שאינו מעוניין בהענקת הרישיון- "רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון" (ע"א 96/50, יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כיאט ואח', פ"ד ה' (1) 474). גם תביעת הפינוי עצמה יכולה לשמש כהודעה על ביטול הרישיון (ראה: ע"א 32/77 טבוליצקי נגד בית הכנסת ומדרש חסידים, פד"י ל"א (3) 210). 37. יודגש, כי רק במקרים חריגים הכירה הפסיקה בקיומה של רשות בלתי הדירה, כאשר הונחה תשתית ראייתית מבוססת וכאשר הייתה הצדקה מיוחדת לכך. אין זה המקרה נשוא תביעה זו. במיוחד אמורים הדברים, נוכח היות המקרקעין מקרקעי ציבור, אשר בהיעדר נסיבות חריגות ומיוחדות, לא משתכללת הרשות בהם לרשות בלתי הדירה (רע"א 977/06 בן חמו נגד מדינת ישראל- משרד הבריאות - פורסם במאגרים המשפטיים). 38. לאור האמור לעיל, ומשאין לנתבעים 3-4 זכות להמשיך ולהשתמש במקרקעין, הרי שהם בגדר פולשים ומסיגי גבול ומחובתם לפנות המקרקעין. 39. בנסיבות העניין, אין מקום להתנות הפינוי במתן פיצויים לנתבעים 3-4. אכן, "כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפייה שיצר אצלו בעל המקרקעין, בהתנהגות פאסיבית, השקיע פלוני בנכס כגון שהקים מבנה או נטע נטיעות, אפשר שבית המשפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס..." (ראה: נ. זלצמן, שם, עמ' 24). בענייננו, הנתבעים 3-4 לא טענו ולא הוכיחו, כי התובע ציפה להנות מהשקעותיהם במקרקעין, אלא להיפך. התובע דרש, כאמור, כי נתבעים 3-4 יפנו את המקרקעין בסמוך לאחר שגילה כי הם תפסו בהם חזקה. לתובע לא היה כל עניין שנתבעים 3-4 יחזיקו במקרקעין שבבעלותו בלא רשותו ובלא תשלום. גם שיקולי מדיניות מטים את הכף כנגד מתן פיצוי, שכן כפי שקבעתי נתבעים 3-4, אינם בגדר ברי רשות כלל וכלל ומתן פיצוי בנסיבות אלה, יכול וישמש תמריץ לפלישה לקרקעות ציבור. סוף דבר 40. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ואני מורה כדלקמן: א. הנתבעים 3-4 יסלקו ידם מן המקרקעין וישיבו את החזקה בהם לידי התובע כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. בנסיבות העניין ומבלי שהתעלמתי ממועד הגשת התביעה והתמשכות ההליכים, אני סבורה כי אין להורות על פינוי מיידי וכי יש לאפשר לנתבעים 3-4 שהות להתארגן ולמצוא דיור חלופי, ולכן אני קובעת כי הפינוי ייעשה תוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין, קרי עד ליום 18/3/14. ב. הנתבעים 3-4 יהרסו את מבנים מספר 1, 3 ו-5, כפי שהם מופיעים במפה מצבית מס' 1141/3 אשר צורפה לחוות דעת המודד המומחה מטעם התובע - מר יצחק זרפשני, אשר נתבע 3 העיד כי נבנו על ידם וכן יהרסו כל מחובר אשר הוקם על ידם במקרקעין וזאת עד למועד הפינוי שקבעתי לעיל. 41. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים, לרבות מצבם של הנתבעים 3-4, ישלמו נתבעים 3-4 לתובע, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪. לסכום זה יתווסף מע"מ כדין (בסכום שנקבע נלקחה בחשבון החלטת כבוד השופטת קוצר מיום 18.1.10). הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 42. ניתן בזאת היתר לפיצול סעדי התובע. מקרקעיןהריסת מבנהסילוק ידמבנה