תביעת פינוי ותביעה כספית לתשלום חוב דמי שכירות העובדות ביום 28/05/96 נחתם בין התובעת לנתבעים הסכם שכירות, לפיו השכירה התובעת לנתבעים דירה ברחוב אריה בן אליעזר 81/12 בשכונת גילה בירושלים (גוש 28048 חלקה 3), תמורת דמי שכירות בסך של 1096.04 ₪ לחודש. הלכה למעשה, במהלך השנים חויבו הנתבעים בדמי שכירות נמוכים יותר, בשל הנחות סוציאליות שניתנו להם. דא עקא, שחרף ההנחות הנתבעים לא הצליחו לפרוע את שכר הדירה וכך הצטבר לו חוב בסך של 5,791 ₪ נכון ליום 27/07/97. ביום 30/07/97 הגיעה התובעת להסדר עם הנתבעים, לפיו החוב יוקפא למשך 36 חודשים, וככל שהנתבעים ישלמו את דמי השכירות השוטפים במשך כל התקופה יבוטל החוב (נספח ב' לתצהיר גב' איתן שהעידה מטעם התובעת). הנתבעים לא עמדו בהסדר, וביום 06/11/00 הגיעו הצדדים להסדר חוב נוסף, לפיו החוב שעמד באותה עת על סך של 5,370 ₪ יוקפא למשך 36 חודשים ויבוטל בסוף התקופה בכפוף לכך שהנתבעים ישלמו בכל חודש את שכר הדירה השוטף בתוספת 200 ₪. ביום 01/12/00 הפשירה התובעת את החוב לאחר שהנתבעים לא עמדו בהסדר. לאחר ההפשרה החוב המשיך לתפוח עד שנכון ליום 01/12/02 הוא הגיע לסך של 13,333 ₪. ביום 02/12/02 נעשה עם הנתבעים הסדר נוסף לפיו שוב הוקפא חובם, בכפוף לכך שישלמו את דמי השכירות השוטפים בלבד (נספח ג' לתצהיר גב' איתן). גם בזו הפעם לא הצליחו הנתבעים לעמוד בתשלום דמי השכירות השוטפים, ולכן נעשו עימם, לגבי החוב השוטף, מספר הסדרי תשלומים נוספים בשנים 2006-2003, (נספח ד' לתצהיר איתן). למרבה הצער גם בהסדרים אלו לא עמדו הנתבעים. לנוכח כל האמור, הפשירה התובעת את החוב המוקפא והוא החל לצבור הפרשי הצמדה וריבית עד שהחוב הכולל (חוב היסטורי וחוב שוטף), הגיע לסכום של 20,569 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. ביני לביני, שלחה התובעת לנתבעים מכתבי התראה בדבר אי תשלום החובות (נספח ה' לתצהיר איתן), והאחרון שבהם נשלח ביום 21/12/06. ממכתבי ההתראה אני למד כי עד מכתב ההתראה האחרון נדרשו הנתבעים לשלם רק את החוב השוטף שהגיע לסך של 4,125 ₪ נכון ליום 03/12/06, ואילו רק במכתב ההתראה האחרון נדרשו הנתבעים לשלם 20,569 ₪ בשל הפשרת החוב ההיסטורי. לאחר הגשת התביעה שילמו הנתבעים סך של 8,000 ₪ על חשבון החוב. טענות התובעת התובעת טוענת כי ביטלה כדין את הסכם השכירות עם הנתבעים בשל אי פירעון דמי השכירות, ולכן אין מנוס ממתן פסק דין המורה על פינוי הנתבעים ועל תשלום החוב. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים להתיישנות ושיהוי. כמו כן, הם טוענים כי התובעת מחלה להם על החוב ההיסטורי וכי דרישת התובעת לפירעון החוב ההיסטורי מהווה שינוי חזית. ולבסוף, הנתבעים טוענים כי הם לא הפרו את הסדרי התשלום שנעשו עימם. דיון והכרעה הרחבת חזית אכן, צודקים הנתבעים בטענתם לפיה התובעת לא ציינה בכתב התביעה את העובדה שחלק מן החוב הנתבע הוא חוב היסטורי שהוקפא לראשונה בשנת 1997 והופשר לאחר מכן. ברם, אין בכך כדי למנוע מן התובעת לפרט את מרכיבי החוב עם הגשת התצהירים, כיוון שהכלל הוא זה: "דרך המלך היא כתב תביעה תמציתי דיו ובו "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה...". כתב התביעה יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן..." (רע"א 2874/08 עירית הרצליה נ' יצחק - (15/05/08)). התובעת עמדה, אם כן, בנדרש ממנה בכך שטענה כי קיים חוב, ואין בעובדה שרק מאוחר יותר היא פירטה את מרכיבי החוב כדי להוות הרחבת חזית אסורה. התיישנות ושיהוי סכום התביעה עומד על סך של 20,569 ₪. סכום זה מורכב מחוב שוטף בסך של 4,125 ₪ נכון ליום 03/12/06 (ראו - מכתב התראה ממועד זה אשר צורף כחלק מנספח ה' לתצהיר גב' איתן). כאמור, הנתבעים שילמו מיד לאחר הגשת התביעה סך של 8,000 ₪ , אשר כיסה את כל החוב השוטף וחלק מהחוב ההיסטורי. מכאן, שנכון ליום כתיבת פסק הדין אותו חלק שנותר מסכום התביעה הינו חוב היסטורי משנת 1997, אשר לטענת הנתבעים התיישן לנוכח העובדה שהתובענה הוגשה ב-2007. דין טענה זו להידחות מן הטעם הפשוט שבכך שהנתבעים שילמו 8,000 ₪ הם ביצעו את מקצת זכותה של התובעת ועל כן תקופת ההתיישנות התאפסה, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. כמו כן, הנתבעים לא טענו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. הם לא טענו את הטענה בכתב הגנתם, וגם אם אניח שהם לא ידעו אז שחלק מסכום התביעה נוגע לחוב היסטורי, הרי שהם ידעו על כך לראשונה ביום 29/10/09 כאשר הוגש תצהירה של גב' איתן, ובכל זאת הם לא טענו להתיישנות בתצהיר בנם של הנתבעים שהוגש ביום 27/04/11 לאחר שהנתבעים כבר היו מיוצגים. על כן, טענת ההתיישנות נדחית. מחילה על החוב הנתבעים טוענים כי התובעת מחלה על החוב ההיסטורי, ולראיה - כל ההתראות ששלחה התובעת לנתבעים, מיום 17/05/04 ועד 03/12/06, לא התייחסו כלל לחוב ההיסטורי (מכתבי ההתראה צורפו במסגרת נספח ה' לתצהיר גב' איתן), ורק ההתראה האחרונה שנשלחה ביום 21/12/06, כחודש וחצי לפני הגשת התביעה, התייחסה שוב לחוב ההיסטורי. בהמשך לכך טוענים הנתבעים, כי כאשר הם שילמו את הסך של 8,000 ₪ לאחר הגשת התביעה הובטח להם כי בכך הם סילקו את מלוא חובם. בחלק מטענות אלו יש ממש כפי שיוסבר להלן. נקודת המוצא הינה החוב שהוקפא לראשונה בשנת 1997. הנתבעים טוענים כי התובעת לא הציגה חישוב של חוב זה ועל כן הוא לא הוכח. טענה זו איננה מקובלת עלי כיוון שסכום החוב היה מקובל על הנתבעים בזמן אמת, והם חתמו על הסכם הקפאה לגביו (נספח ב' לתצהיר איתן). אין ספק שהנתבעים לא עמדו בהסדר לגבי חוב זה ולכן הוא הופשר בדצמבר 2002 (ראו - גיליון חיובים/תשלומים של שנת 2002 - ת/1). בעקבות הפשרה זו נחתם הסכם הקפאה נוסף מיום 02/12/02 (נספח ג' לתצהיר איתן). על פי הסכם זה התחייבו הנתבעים לשלם את החוב השוטף בלבד. במסגרת הסדר זה הנתבעים לא התחייבו לשלם סכום נוסף כלשהו על חשבון החוב ההיסטורי, כיוון שכפי שנרשם על ידי מנהל המרחב אצל התובעת "אין סיכוי שישלמו את החוב". משמעותה של הקפאת חוב הינה שאם החייב עומד בהסדר שנקבע לו אזי החוב מבוטל בתום תקופה מסוימת (ראו - תרשומת מנהל אגף הגביה אצל התובעת בנספח ב'). בהסדר הראשון שנעשה עם הנתבעים בשנת 1997 נרשם במפורש שהחוב יבוטל בתום 36 חודש, ואילו בהסדר משנת 2002 לא נקבעה תקופה שבסיומה יבוטל החוב. לנוכח עובדה זו אני סבור כי הפשרת החוב שהוקפא בשנת 2002, בגין אי תשלום דמי השכירות השוטפים היא אמנם אפשרית, אך זאת בשני תנאים; ראשית, שהגורם המוסמך אצל התובעת יחליט להפשיר את החוב. ושנית, שתינתן על כך התראה מיוחדת לנתבעים, להבדיל מההתראות בגין אי תשלום דמי השכירות השוטפים. העיון בחומר הראיות מלמד כי במקרה שלפניי לא התקיימו התנאים האמורים. לא מצאתי בחומר הראיות שום מסמך המלמד על כך שגורם כלשהו החליט לבטל את הקפאת החוב ההיסטורי. כל ההסדרים שנעשו עם הנתבעים מאז הקפאת החוב בשנת 2002 לא התייחסו כלל לחוב המוקפא אלא רק לחובות השוטפים. כך עולה מהסדרי התשלומים (ראו - נספח ד' לתצהיר איתן), שעל פי סכומי החוב שפורטו בהם ברור כי הם התייחסו רק לחובות השוטפים, וכך עולה גם ממכתבי ההתראה שנשלחו לנתבעים, אשר גם הם, למעט האחרון שבהם, התייחסו לחוב השוטף בלבד (נספח ה' לתצהיר איתן). גב' איתן טענה כי זמן קצר לאחר ההסדר משנת 2002 הופשר החוב המוקפא בשל אי עמידת הנתבעים בתשלום החוב השוטף. טענה זו נדחית, כיוון שבגיליונות ה"חיובים/תשלומים" (ת/1) אין זכר להפשרת החוב לאחר 2002, בעוד שבגיליון המתייחס ל-2002 יש רישום המלמד על כך שבדצמבר 2002 (לפני ההסדר מ-2/12/2002), אכן הופשר החוב. יוצא, אם כן, כי אין ראייה לכך שהגורם המוסמך אצל התובעת החליט על הפשרת החוב. אכן, ההתראה האחרונה שנשלחה לנתבעים כחודש וחצי לפני הגשת התביעה כוללת את החוב המוקפא, ברם בהתראה זו אין די כדי להביא לפינוי הנתבעים מהדירה, כיוון שכאמור לעיל, אין ראיה שקדמה לה החלטה לבטל את החוב שהוקפא, וכן ומשום שההתראה איננה כוללת הסבר לנתבעים לפיו החוב הנקוב בה כולל את החוב ההיסטורי שהוקפא. התוצאה היא, שהתובעת לא הייתה רשאית על יסוד ההתראה האחרונה, לבטל את הסכם השכירות בגין אי פירעון החוב המוקפא, ועתה מששלמו הנתבעים 8,000 ₪ מיד לאחר שהוגשה התביעה, הרי שסולקו החובות השוטפים לעבר וחלק מן החובות השוטפים לעתיד, ולכן שריר וקיים ההסדר משנת 2002 לפיו כל עוד ישלמו הנתבעים את החוב השוטף הרי שהם לא יידרשו לשלם את החוב המוקפא. יש ,אם כן, לזקוף את התשלום ששילמו הנתבעים לחשבון החוב השוטף עד הגשת התביעה, ולחשבון החוב השוטף שהצטבר לאחריה, ורק ככל שנותר בהווה חוב שוטף שטרם נפרע, תוכל התובעת להחליט במפורש על ביטול ההקפאה, ולאחר שתיתן לנתבעים התראה מפורשת על הביטול תוכל התובעת לבטל את הסכם השכירות ככל שהנתבעים לא יתקנו את ההפרה. ולסיום, גלוי וידוע כי השיפוט התובענות מן הסוג שלפניי איננו כשיפוט בתובענות מסחריות רגילות. בתובענות מסוגה של התביעה שלפניי מתערבבים זה בזה שיקולי דין ושיקולי צדק סוציאלי וחמלה. אכן, אסור ששיקולי הצדק הסוציאלי והחמלה יהפכו לחזות הכול, שכן נזכור תמיד כי הדיור הציבורי הינו משאב מוגבל, וכי מאחורי כל דייר המחזיק בדירה בלי לשלם עבורה אפילו את שכר הדירה הזעום שנדרש ממנו, ניצב אדם אחר, נזקק לא פחות, שהיה שמח לקבל דירה במחיר מוזל. אני סבור כי שילוב השיקולים מצדיק במקרה שלפניי את דחיית התביעה. עם זאת מובהר, כי למרות מצבם הקשה של הנתבעים עליהם להקפיד לשלם את שכר הדירה השוטף במועד שכן לא לעולם חוסן. סוף דבר, התביעה נדחית, ברם בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. פינוי מושכרתביעת פינוישכירותחובפינוידמי שכירות