תביעת לשון הרע נגד עיתון גלובס

תביעת לשון הרע נגד עיתון גלובס

1. במרץ 2005 פורסמה בעתון גלובס כתבה העוסקת במינויים של 4 שופטים לבית המשפט המחוזי. הכתבה התייחסה, בין היתר לאחת השופטות שמונו, ונכתב שם כי אין למצוא מילה רעה על מינויה, "אולם לשונות רעות תמיד יש, והדבר הגיע לידי כך שהבוקר כך הופרכו לחלל האויר שמועות דמיוניות: מינויה הובטח בעקבות הבטחה שנתן ...(בעלה- שהיה אז מנכ"ל חברה גדולה), לראש לשכת עורכי הדין, עוה"ד שלמה כהן, העוסק בקניין רוחני, להעביר אליו תיקים של ..."(החברה שהוא עומד בראשה) ("הכתבה הראשונה").

2. התובע, עו"ד שלמה כהן, דרש מהנתבע, עתון גלובס, להתנצל, בנוסח שהוכתב על ידו, אך דרישתו נדחתה. ההתנצלות שפורסמה, התייחסה לשופטת ולבעלה אך שמו של עו"ד כהן לא הוזכר בה. התובע הגיש תביעתו ("התביעה הראשונה") כנגד העיתון, כותבת הכתבה והעורכים. במהלך הדיונים, ביקש התובע לחשוף את שמו של המקור אשר, עפ"י הנטען, שמע את השמועה הדמיונית וסיפר אודותיה לכתבת, אולם בקשה זו נדחתה בהנמקה של חסיון עיתונאי ("החלטת הביניים").

3. ביום 6/3/07 פורסמה בגלובס כתבה שעסקה בהחלטת הביניים ("הכתבה השנייה"), ונכתב בה כי בית המשפט דחה את בקשת התובע לחייב את כתבת גלובס, הדס מגן, לחשוף מקור עיתונאי: "כהן טען בתביעת דיבה שהגיש נגד העתון, שכתבה שנגעה למינוי השופטת...למחוזי בת"א, כללה התייחסות ל"שמועות דמיוניות", לפיהן מינויה התאפשר בעקבות הבטחה שנתן בעלה... להעביר עבודה משפטית למשרדו של כהן, העוסק בקניין רוחני.
לטענת כהן, בפרסום זה מיוחסות לו עבירות פליליות חמורות ומעילה קשה בתפקידו הציבורי, וכי חזרה על דיבה היא דיבה. גלובס ומגן טענו, באמצעות עו"ד יורם מושקט, כי בכתבה הודגש שמדובר בשמועות "מופרכות וזדוניות" ועדיין הפרסום הוא אמת משום ששמועות היו, והיתה חובה עיתונאית וציבורית לפרסמן."
יתר חלקי הכתבה עסקו בקריטריונים המשפטיים הקובעים לחשיפת זהות של מקור עיתונאי.

4. בתביעה זו (השנייה), אשר הוגשה לאחר פרסום הכתבה השנייה, טוען התובע כי כתבה זו מהווה אף היא הוצאת לשון הרע, בהזכירה את השמועות המתייחסות לתובע.

5. ביום 24/2/08 ניתן פסק דין המחייב את הנתבעים בגין הוצאת לשון הרע כנגד התובע. בערעור שהוגש, הוגדל סכום הפיצוי במידה ניכרת. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה.

6. הנתבעים בתביעה השנייה הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, אשר הומרה, בהסכמה, להכרעה בתובענה- על פי סיכומים.

7. לטענתם, הכתבה הינה "פרסום מותר" לפי החוק, אשר אינו מקים עילת תביעה, גם אם כלל הדיווח את לשון השמועה. לשיטתם, היה הדיווח "נכון והוגן" , מאוזן ושיקף את עמדת שני הצדדים: הכתבה נפתחה בתיאור עמדת התובע דווקא ולוותה באיור המחמיא לו, עד כי ניתן היה לחשוב כי החלטת הביניים שניתנה ע"י בית המשפט, תמכה בעמדתו המשפטית ולא בזו של הנתבעים, כפי שנפסק. עוד טענו כי החלטת הביניים, אשר כללה את נושא השמועה המיוחסת לתובע, פורסמה לעיון הציבור גם באתרים המשפטיים המדווחים על החלטות בית המשפט ופסקי הדין שניתנו.

8. לטענת הנתבעים, הקלה הפסיקה בדרישותיה בכל הנוגע לדיווח על הליכים משפטיים והכירה בשיקול הדעת של עורכי כלי התקשורת בבכל הנוגע לדיווח "נכון והוגן".

9. זאת ועוד, לשיטתם פורסמה הכתבה עוד קודם שנקבעה אחריותם, בעוד שהתובע חזר על הדברים לאחר שניתן פסק הדין וכבר הוכרע שם כי פרסום שמועה המשחירה פניו של אדם, גם אם צוין שם שהיא שמועה, ואפילו דמיונית, מהווה הוצאת לשון הרע כנגדו.

10. התובע טען כי המדובר בפרסום חוזר של דיבה ובשימוש לרעה בכוח העיתון הפוגע לא רק בו אלא גם בשופטת ובבעלה. עוד טען כי הנתבעים לא ביקשו את תגובתו ו/או את תגובת הנפגעים האחרים מהכתבה השנייה, למרות תלונות קודמות כנגד הנתבעים 3,4, לרבות תלונתו של התובע עצמו.

11. לשיטתו, עוסקת התביעה השנייה בפרסום זדוני חוזר ומיותר של הדיבה, שנעשה ע"י הנתבעים, בעוד שלא היה כל סיקור של כל גוף תקשורת אחר שמצא לנכון לפרסם את "השמועה" ו/או את ההחלטה: "ברור לחלוטין, שלא היה כל צורך לחזור על פרטי לשון הרע שפורסמה כדי להביא לידיעת הציבור את דבר ההחלטה בעניין החסיון העיתונאי" לטענתו, לו נהגו הנתבעים כך, לא היתה התביעה מוגשת, אלא שפרסומו בשנית של לשון הרע, בידיעה כי היא שקרית ופוגענית, היא שגרמה להגשתה.

12. לטענת התובע, יש להסתמך על הקביעות החלוטות שקבע בית המשפט בפסק הדין, כי הקורא הסביר, רואה בשמועה המפורסמת בעתון, הגם שהיא מוכחשת, מידע שהופץ ברבים, "דיווח על שמועות פוגעניות הוא לשון הרע, מה עוד שאין חולק שהן שקריות, גם אם פורסמו בתום לב."
עוד טען כי קביעה חלוטה נוספת הינה שהנתבעים לא ערכו בדיקה ובירור קודם לפרסום הכתבה וכי השמועה, לאו שמועה הייתה, אלא מידע בשיחה בין שני שופטים, לכל היותר, אשר לא נבדקה ולא נתבקשה תגובה לגביה- נקיטת אמצעים סבירים המוכיחים את תום לבו של המפרסם.

13. התובע אף ייחס משקל להיקף הפרסום, אשר הביא את ה"שמועה", גם אם היתה כזו בין אי אלו שופטים, לידיעה נרחבת של כלל הציבור, באמצעות האינטרנט ובעתון. לשיטתו, בפרסום החוזר יש הקניה חוזרת בעלת משנה תוקף של מהימנות לדברים.
לטענת התובע, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטל על הנתבעים, אשר לא ניסו להרימם ולא הביאו ראיות ולכן יש חזקה עובדתית לחובתם.

14. לעמדתו, אין זו הפעם הראשונה שהנתבעים מוכיחים כי עבודתם איננה הולמת ואיננה עומדת בכללי האתיקה העתונאית, כי אין להם כל הגנה כנגד התביעה ולכן יש להטיל עליהם סנקציה כלכלית אמיתית וכואבת, שבזכותה תתקון עיתונות מקצועית וראויה.



15. דיון
בירור התביעה עוכב, בהסכמה, עד שהסתיימו כל ההליכים בתביעה הראשונה, ופסק הדין שניתן בה הוא חלוט.
עוד הוסכם כי במקום לדון בבקשת הסילוק על הסף, יכריע בית המשפט בתובענה השניה ללא שמיעת ראיות, על פי סיכומים, כתבי בי דין והחלטות קודמות שנתנו.
הערתי האישית, קודם לדיון הינה, כי מצאתי לנכון להשמיט את שמה של השופטת בה עסקו הכתבות, אשר לא ברצונה, ומבלי שקולה נשמע, ממוחזרת ומשוחזרת הוצאת לשון הרע כלפיה וכלפי בעלה, לא רק בכתבות, אלא גם בהחלטות השונות בבית המשפט.

16. ועתה לגופו של דיון
טענות רבות מפנה התובע כלפי הנתבעים על הימנעותם מהבאת ראיות, חוסר תום ליבם, ועל הקביעות החלוטות שנקבעו בערכאות השונות- התומכות בגרסתו. כך, שלא הוכח קיומה של השמועה, הקביעה כי היא מהווה הוצאת לשון הרע, התפוצה הנרחבת של הכתבה, והעדר הבדיקה קודם לפרסומה.

17. לטעמי, עילת ההגנה שהעלו הנתבעים, מייתרת את כל אלו שכן אם ימצא כי הפרסום "מותר", ממילא אינם רלבנטיים.
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 מונה את רשימת הפרסומים המותרים, שאינם יכולים לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. פירושו, שכל אחד מהמקרים המנויים בו, גם אם הוא מהוה הוצאת לשון הרע, לא ייתבע אדם בשל פרסומו.
"ס' 13 לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-
..
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור. "

18. ברע"א 110/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (אשר ניתן לאחר מתן פסק הדין הראשון), נקבע החסיון המוחלט המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי : "ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסויים שהרי ההגנה מותנית בהתקימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו-15) אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב (ראו רע"א 3614/97 אבי- יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג (1) 26, 66-67). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב(ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 77/0206 חוטר ישי נ' ארבל ( ).
...
ההגנה הבלתי מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי להנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים- מנקודת מבט פרטנית– אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה- וסעיף קטן (5) בכללם- מתייחסים לפרסומים שנעשים על ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן." בהמשך הדיון, שולל כב' המשנה לנשיאה דאז, השופט ריבלין, את ההתייחסות להיבט התוכני של הפרסום, הרלבנטיות שלו, או כוונת הזדון בהטחת דברי העלבון וקובע כי "אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא- ממש- מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין התבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום- ליבו)- עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל ועיקר."

19. סעיף קטן (7) מעניק את אותה הגנה ל"דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21. "
הנתבעים טוענים לתחולתו של ס"ק זה. לשיטתם, פרסום הכתבה השניה, בה צוטטה החלטת הביניים של בית המשפט, לרבות דבר הדיבה שבה, היה "דין וחשבון נכון והוגן."

20. הכלל הוא, שחזרה על דיבה- הוא דיבה. החריג לכך, סעיף 13 (7,8,10,11). כאן, עוסקים אנו בחזרה על פרסום הנהנה מהגנה מוחלטת, שכן מה שפורסם היה תוכנה של החלטת בית המשפט, שניתנה במהלך ההליך משפטי ואף פורסמה באינטרנט. הדרישה היחידה המועלית לגביה, על פי הסעיף, הינה דרישת ה"נכון וההוגן" דהינו, שהדיווח ישקף את מה שנאמר או נכתב בהליך שעליו מדווחים, וכי יהא הוגן.

21. בעניין הראשון (דיווח נכון), נקבע כי לא חייב להיות ציטוט מדויק או זהות בין הפרסום הראשוני ( ההחלטה השיפוטית) לפרסום החוזר (הכתבה), אלא די בכך שיבטא את רוח הדברים (ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פ"ד מב(1), 797, 801) "זאת ועוד: ההגנה המוחלטת תחול גם כאשר קיימת אי התאמה מסוימת בין הפרסום המקורי לפרסום החוזר, כאשר אי ההתאמה אינו משקף את תוכן הדברים המשמיצים שבפרסום המקורי. נראה כי בעניין זה בית המשפט החיל למעשה על סעיף 13 את הוראת סעיף 14 סיפא, אשר קובעת כי "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לואי שאין בו פגיעה של ממש."

22. באשר ל"הגינות" נקבע כי חזרה הוגנת הינה כזו שאינה מוציאה דברים מהקשרם, "לא תתן להם ביטוי חד צדדי ובלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם. " (פר' בן ציון, שם, עמ' 801).

23. ומהכלל אל הפרט,
כזכור, הכתבה השנייה פורסמה עוד בטרם ניתן פסק הדין. למעלה ממחציתה עסקה בדיווח המשפטי לעניין חסיון עיתונאי, והאחר, ציטט את כתבי בי דין וטענות הצדדים. עיינתי בכתבה ובהחלטה חזור ועיין ולא מצאתי כי הכתבה מוציאה דברים מהקשרם, מייפה עמדתו של מי מהצדדים, או מפחיתה מעמדתו של הצד האחר.

24. העובדה כי הגלובס מצא לנכון לדווח על זכייתו בהליך הביניים, בעוד שאמצעי תקשורת אחרים לא מצאו לנכון לעשות זאת, איננה מייתרת את הכתבה או פוסלת אותה. גם העובדה כי הוזכרה בה לשון הרע (שבאותה עת טרם נקבע כי היא "לשון הרע"), למרות שהתובע סבר כי ניתן היה להשמיטה, איננה יכולה לשמש, על פי הסעיף, לחובת הנתבעים, שהרי החלטת הביניים ציטטה אף היא את השמועה, וכאמור, פורסמה באתרי האינטרנט המשפטיים הפתוחים לעיון הציבור.

25. כך גם לא מצאתי רלבנטיות לתלונות הקודמות שהגיש התובע כנגד גלובס וההחלטות שניתנו בהם. אלה מוכיחים, אולי על "דם רע" בין שני צדדים אלו, אולם מכיוון שכונתו של המפרסם פרסום חוזר כאמור בס' 13 (7) לחוק, איננה רלבנטית- חוסר תום לב ואולי אף זדון, אינם הופכים את הפרסום המותר- לאסור.
מכל האמור לעיל מצאתי כי הכתבה השנייה איננה חורגת מהגדרת ה"פרסום המותר" לפי ס' 13 (7) לעיל, ולפיכך נדחית התביעה.


26. באשר להוצאות: ההגנה ממנה נהנים הנתבעים אינה שוללת את הוצאת לשון הרע ככזו, אלא את זכות התביעה בגינה. לפיכך סברתי כי בנסיבות העניין אין זה מן הראוי להטיל הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרסום הוצאת דיבה עיתון

  2. סכסוך בין עיתונאים

  3. משכורת כתבת בעיתון

  4. לשון הרע בעיתונות

  5. פרסום מטעה בעיתון

  6. לשון הרע נגד עיתון

  7. לשון הרע בעיתון ערבי

  8. פרסום תמונה ללא צנזור בעיתון

  9. ציטוט לא נכון בעיתון

  10. לשון הרע כתבה בעיתון

  11. לשון הרע בעיתון מקומי

  12. לשון הרע כותרת בעיתון

  13. הוצאת דיבה בעיתון הארץ

  14. הדלפת מכתבים לעיתונות

  15. פיצויי פיטורים לעיתונאי

  16. לשון הרע בעיתון דה מרקר

  17. סירוב לפרסם מודעה בעיתון

  18. שימוש בשם מסחרי של עיתון

  19. תחליף המצאה פרסום בעיתון

  20. פרסום תנאי מכרז בעיתונים

  21. בקשת אסירים לקבל עיתונים

  22. פרסום מידע מודיעיני בעיתון

  23. תביעת לשון הרע נגד עיתונאי

  24. פרסום לשון הרע מאמר בעיתון

  25. לשון הרע נגד שוטרים בעיתון

  26. פרסום הודעת התנצלות בעיתון

  27. תביעת לשון הרע נגד כתב עיתון

  28. תביעת לשון הרע נגד עיתון גלובס

  29. פרסום פרטים לא נכונים בעיתון

  30. לשון הרע בעיתון כנגד איש ציבור

  31. תביעת דיבה נגד כתב עיתון ספורט

  32. תביעה נגד עיתון על ציטוט שקרי

  33. חוזי עבודה אישיים עם עיתונאים

  34. יחסי עובד מעביד עם עובד בעיתון

  35. זכויות יוצרים על מאמרים בעיתון

  36. לשון הרע בעיתון בעקבות משחק כדורגל

  37. קובלנה פלילית לשון הרע נגד עיתונאים

  38. תביעה נגד עיתון הארץ בגין לשון הרע

  39. פרסום עובדה לא נכונה בעיתון לשון הרע

  40. מעבר עובד מעיתון מעריב לעיתון ידיעות

  41. קובלנה פלילית לשון הרע נגד עורך עיתון

  42. תביעה נגד עיתון בגין הפרת זכויות יוצרים

  43. צבירת ימי חופשה עיתונאים ידיעות אחרונות

  44. טענת פיטורי עובד (עיתונאי) בגלל השקפת עולמו

  45. האם פרסום צילום חתונה בעיתון פגיעה בפרטיות

  46. אישור פשרה בתביעה ייצוגית בנושא מנוי לעיתון מעריב

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון