תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למקרקעין שבבעלות התובע. רקע עובדתי התובע הינו הבעלים והמחזיק ב-1/3 חלקים מכלל הזכויות בחלקות 46 ו-50 בגוש 19743 מאדמות ערב- אלערמשה להלן "המקרקעין"). ייעוד המקרקעין חקלאי . המקרקעין ממוקמות בקצה הצפוני -מערבי של הכפר ובסמוך להן עובר גדר הגבול הצפוני של מדינת ישראל. מאז שנות השבעים סלל הצבא שביל טשטוש בסמוך לגדר הגבול , עליו מפוזרת אדמה גירית. ייעודו של השביל לחשוף עקבות של חודרים לשטחה של ישראל מלבנון. התובע טען בתביעתו כי עד שנת 1992 הוצבו בצד הצפוני של שביל טשטוש, גדרות תייל למיניהן, ובשנת 1992 או בסמוך לכך, נבנה קיר מבטון בגובה כחצי מטר, לאורך שביל הטשטוש, ועליו הוצבה גדר חדשה. לפי הנטען בכתב התביעה עם בניית הקיר לאור הגדר, נחסמה זרימת מי הגשם לכיוון האדמות הלבנוניות , דבר אשר גם להטיית הזרם לכיוון האדמות שבצד הישראלי של הגבול. עם ירידת גשמים , החל לזרום לחלקות מי גשם הסוחף יחד אתו כמויות של אדמה גירית , המים והאדמה הגירית כיסו את החלקות, שבכבה בעובי ממוצע של 40 ס"מ. התובע טען כי כתוצאה מהצטברות האדמה הגירית, לא ניתן לעשות שימוש במקרקעין, וצירף חוות דעת מטעמו האומדת את הנזק שנגרם למקרקעין, והשמאי מטעמו אמד את הנזק ליום הכנת חוות הדעת ע"ס 300,000 ₪. השמאי מטעמו המליץ על פינוי שכבת הגיר שהצטברה בחלקות; בניית מערכת ניקוז בהתאם לנתוני המקום והטופוגרפיה הקיימת וכן לפצות את התובע בגין העדר הכנסה עקב חוסר יכולת לעבד את הקרקע במשך השנים. חוות הדעת מטעם התובע - התובע צירף חוות דעתו של המהנדס והשמאי מר מאהר חורי אשר שם את הנזקים שנגרמו למקרקעין עקב סחיפת אדמה גירית אשר פוזרה לאורך שביל הטשטוש שליד גדר הגבול; במסגרת חוות דעתו לא אזכר המומחה מר חורי מפורשות את קיר בטון בגובה כחצי מטר, שגרם, על פי הנטען בכתב התביעה לשינוי שיטת שרימת המים לכיוון המקרקעין של התובע ולהיווצרות השכבה הגירת במקרקעין. המומחה מנה את הגורמים והשיקולים בקביעת השומה, כגון מיקום החלקות, ייעודן, עובי שכבת הגיר המכסה את המקרקעין, העדרה של מערכת ניקוז מתוכננת, לרבות תעלות לצינורות כנדרש. בחוות דעתו של מר חורי, אין אזכור מפורש לאותו קיר בטון כנטען בכתב התביעה. חוות הדעת מטעם הנתבעת - מטעם משרד הביטחון הוגשה חוות דעת לפענוח תצ"א, חוות דעת של שמאי מוסמך וכן חוות דעת הנדסית לעניין הקשר הסיבתי בין חגורת הבטון שנבנתה בבסיס גדר המערכת לבין קיומה של שכבה גירית במקרקעין שבבעלות התובע. על פי חוות הדעת לפענוח תצ"א צוין כי כבר בשנים שלפני הקמת אותו קיר בטון, היו החלקות מכוסות בחלקן בסחף גירי. חוות דעתו של המהנדס מר אלפרד ראני שללה את הקשר הסיבתי הנטען בין הוספת קיר הבטון בבסיס גדר המערכת לבין הטיית זרימת מי נגר לכיוון החלקות; הניקוז הטבעי של מרבית מי הנגר העילאיים הינו לכיוון ישראל וכי קיר הבטון בולט מעל פני הקרקע בגובה משתנה הנע בין 10 ס"מ עד 40 ס"מ וכי בליטה זו אינה משנה את כיווני הזרימה של מי הנגר העילאיים מעבר למה שנגרם קודם לכן במהלך זרימתם הטבעית של המים. חוות הדעת בתחום השמאות, אמדה את הנזקים שנגרמו למקרקעין שבבעלות התובע באופן שונה מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט - בית המשפט ולאחר ששמע את הצדדים החליט למנות את השמאי ומהנדס מר ברלינר כמומחה מטעמו. בית המשפט הסמיך את המומחה שיחווה את דעתו בסיבות והגורמים שהביאו לסחיפת קרקע גירית שנועדה לטשטוש באזור הגדר, וכיסוי פני הקרקע שבבעלות התובע אשר מנעה אפשרות לעשות שימוש חקלאי בקרקע. המומחה הגיש חוות דעתו ביום 23.6.09 ואשר סומנה על ידי בית המשפט כ- במ/1. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי אין כל קשר בין קורת הבטון הקיימת לאורך גדר הגבול לבין בעיית הסחף שנוצרה. לדידו של המומחה בעיית הסחף נגרמה, כלשונו מהסיבות הבאות: "א. השיפוע הטבעי הקיים באזור זה, הגורם לבעיה קלה יחסית. ב. בסמוך לגדר גבול הלבנון קיימת גם גדר היקפית מסביב ליישוב. לאורך הגדר קיימת דרך סלולה באספלט ולאורכה שוליים לא סלולים, אלא ממצעים (אבני חצץ מחומר מחצבה). בצדם של שולי הדרך קיימת תעלת ניקוז. תעלה זו מנקזת מי גשם מהכיוון של גבול הלבנון וזורמים בה כמויות גדולות של מים הסוחפים איתם את אבני המצע. התעלה נמצאת בצד הצפוני של הדרך, מול החלקות. תעלה זו עוברת לצד השני של הדרך דרך מעביר מים, מתחת לדרך, והמים ממשיכים בזרימתם לכיוון החלקות הנדונות. כיום, עובי שכבת הסחף ומצע הדרך על החלקות הוא כ- 40 ס"מ. ג. שטח הקרקע הפגוע מתוך החלקות הוא כ- 10 דונם". המומחה אמד את הנזק שנגרם למקרקעין שבבעלות התובע בפרק של החזרת המצב לקדמותו ב- 40,000 ₪ ובראש נזק של אי שימוש חקלאי במקרקעין ב- 250 ₪ לדונם כל שנה. עוד קבע המומחה כי חלקה של המדינה/משרד הביטחון בבעיה שנוצרה עומד על 70% וזאת בעיקר לאור העובדה, כך קבע המומחה, שמעביר המים שהותקן מתחת לכביש הגדר ההיקפית של היישוב, מרכז או מגביר את זרימת המים לכיוון החלקות. שני הצדדים שלחו שאלות הבהרה למומחה, ואף נחקר בפני. המומחה במהלך חקירתו השיב לשאלות הצדדים, ואף סימן את מיקומו של מעביר המים במוצג נ/2. ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002): "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." . עוד על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט ראה, ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ' שמי את סמי חמוד, פ"ד מד(2) 771, 779 ; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998). האחריות - 1. כבר בפתח פרק זה יש להבהיר ולחדד את הנקודה כי ככל שעילת התביעה, מתייחסת לעצם קיומו של שביל הטשטוש והאדמה הגירית המונחת עליו, הרי מדובר בפעולה חיונית לביטחון מדינת ישראל על כלל תושביה, המגלמת צורך ותכלית של גילוין של חדירות של גורמים עוינים לתוך שטחה של מדינת ישראל, המדינה/משרד הביטחון חייב לנקוט באמצעים מסוג זה על מנת להבטיח את בטחון הציבור, ואין למנוע את עצם קיומה של הפעילות הביטחונית לאור תכליתה, אך ורק בשל החשש של פגיעה ברכוש המצוי בקרבת הגבול. להבנתי גם התובע אינו רואה בעצם קיומו של שביל הטשטוש או קיומה של האדמה הגירית בשביל זה, כרשלנות מטעם הנתבעת . (ר' בעניין זה על האינטרס הציבורי והביטחוני בפעולה זו בע.א. 6296/00 קיבוץ מלכיה נגד מדינת ישראל, פד נט (1) עמוד 16). המחלוקת היא האם קיימת עילה אחרת שאינה נובעת מהפעולה של הטשטוש עצמה ואת זה יבחן במסגרת פסק דין. עוולת הרשלנות - 2. אין חולק כי על המדינה חלה חובת זהירות כלפי התובע, ואין חולק כי למקרקעין שבבעלות התובע נגרם נזק. השאלה היא האם המדינה/משרד הביטחון התרשל כלפי התובע. בכתב התביעה ובתצהיר מטעם התובע כי בניית קיר מבטון בגובה עד 50 ס"מ גרמה לשינוי במשטר זרימת המים, כך שמי נגב שסחפו אדמה גירית שפוזרה על שביל הטשטוש זרמו לחלקות, במקום לשטח מדינת לבנון. שינוי במשטר זרימת המים, הוא אשר כיסה את החלקות בשכבה גירית בעובי של 40 ס"מ. המומחה מטעם בית המשפט שלל מכל וכל כי לקיר שהוקם בידי משרד הביטחון, יש כשל סיבתי ו/או גורם להטיית זרימת מי הנגר העילאיים לכיוון החלקות. המומחה בחקירתו השיב כי קיר זה לא גרם להטיית המים, כי מדובר בקורה קטנה שלא שינתה מהותית את פני השטח (עמוד 8 שורה 17). המומחה הוסיף וציין כי קיר זה לא מנע מהמים לגלוש מהשביל לכיוון צפון בשל העובדה כי מדובר במדרון טבעי לכיוון דרום (עמוד 8 שורה 20). אין מקום, בנקודה זו לסטות מחוות דעתו של המומחה של בית המשפט. מדובר בקביעה שבמומחיות המבוססת על בדיקה מקצועית לאחר שביקר במקום ובחן את זרימת מי נגר עילאיים, את כיוון זרימתם הטבעי, בחן את פני השטח והגיע למסקנה כי גובה הקיר אינו משנה את משטר זרימת המים ולכן שלל כל קשר סיבתי בין קיר הבטון שהוקם לבין בעיית הסחף כפי שזו נמצאה בחלקתו של התובע. יש להדגיש כי בעמוד 3 לחוות דעתו ציין המומחה כי שיפוע הקרקע באזור הוא בירידה מתונה לכיוון דרום מערב וכי הבחין בעת ביקורו במקום כי מי גשמים זורמים דרך החלקות. אין מקום לסטות מקביעה זו של המומחה, שאין בה כל טעות, ואף היא משתלבת עם יתר הראיות האחרות הקיימות בתיק כפי שאפרט כלהלן: א. חוות דעתו של המומחה מטעם התובע אין בה כל קביעה שיכולה לסתור את קביעת המומחה; חוות הדעת מטעם התובע לא תומכת בנטען על ידי התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו, אינו מאזכר את קיר הבטון שהוסף לבסיס גדר המערכת ואינו מתאר כיצד אותו קיר גרם לנטען על ידי התובע. בפרק השיקולים מצא המומחה מטעם התובע לציין כי אין מערכת ניקוז מתוכננת, אך לא ציין כי קיר הבטון שהיווה בסיס לגדר המערכת הוא זה שהוביל לשינוי משטר זרימת המים באזור וליצירת התקלה כפי שנטען בתצהיר התובע. מכאן, אין כל קביעה שבמומחיות מטעם התובע והמומחה מטעמו שתסתור את חוות הדעת של המומחה. ב. חוות הדעת מטעם הנתבעת תומכות ומחזקות את קביעת המומחה מטעם בית המשפט. הן חוות הדעת בפענוח תצ"א שמלמדת כי אין הבדל במצב החלקות בשנים שקדמו לבניית אותו קיר לבין שנה לאחר בניית הקיר והן חוות הדעת ההנדסית של המהנדס איראני שקבע כי חגורת הבטון לא תרמה לשינוי משטר זרימת המים לחלקות שבבעלות התובע. ג. לתצהיר התובע צורף אישור ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר (נספח ב' לתצהיר התובע) . בסעיף 3 אותו מכתב הנושא תאריך 29.4.01 נכתב בצורה מפורשת כי תהליך הנזק הינו תהליך מתמשך מאז חורף 1992, כתוצאה מהעדר מערכת ניקוז מסודרת לאורך דרך המערכת, המיועד למניעת התכסות השטח במורד, במצעי דרך נסחפים, בעונת הגשמים. גם לפי מכתב זה של משרד החקלאות, אין זכר לא מקרוב ולא מרחוק לאותה חגורת בטון שנבנתה בגדר המערכת, ולא קשר את בניית הקשר לשינוי משטר זרימת מי הגשם לכיוון החלק הישראלי של הגבול, ולא קשר את בניית חגורת הבטון לשינוי זרימת מי נגר לכיוון המקרקעין שבבעלותה. אם כך, חוות דעתו של המומחה בית המשפט בעניין קיר הבטון לבין בעיית הסחף למקרקעין בבעלות התובע, קובעת אין כל קשר סיבתי , קביעה זו היא קביעה מבוססת ואין מקום להתערב בה. 3. המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי עצם קיומו של השיפוע הטבעי באזור, גרם לבעיה קלה יחסית של סחף לחלקות שבבעלות התובע, אך ציין כי קיימת דרך היקפית מסביב לישוב ערב-אל ערמשה, דרך שהיא סלולה ומרופדת באספלט, ולאורכה שוליים לא סלולים ובצידה של אותה דרך, קיימת תעלת ניקוז. לשיטתו של המומחה תעלה זו מנקזת גשם מכיוון של גבול הצפוני של המדינה וזורמים בו כמויות גדולות של מים הסוחפים איתם אדמה גירית ואבנים, תעלה זו עוברת לצד השני של הדרך במעביר מים מתחת לדרך, והמים הממשיכים בזרימתם לכיוון המקרקעין שבבעלות התובע. לשיטת המומחה, מעביר המים שהותקן מתחת לדרך ההיקפית של הישוב, מרכז ומגביר את זרימת המים לכיוון החלקות, ובכך המומחה מטיל בגין כך אחריות על המדינה בשיעור של 70%. המומחה נחקר על ידי שני הצדדים בנקודה זו. המומחה ציין כי דרך היקפית זו סמוכה לדרך המערכת, אם כי לא דרך המערכת ונמצאת במרחק לא גדול מדרך המערכת ולהערכתו, מספר מטרים והוא מאשר כי יש דרך היקפית וקיים שביל הטשטוש או כלשונו של המומחה, כביש המערכת והדרך ההיקפית סביב אותו ישוב, סמוכה לגבול (עמ' 8 שורות 23-29 לפרוטוקול הדיון מיום 14.7.10). יש לציין כי קביעה זו משתלבת עם מכתב מטעם משרד החקלאות אשר מציין כאמור לעיל, העדר מערכת ניקוז מסודרת לאורך המערכת, עולה בקנה אחד עם אמרתו של המומחה מטעם התובע בסעיף 3 בפרק "גורמים ושיקולים" בעמ' 3 ו-4 לחוות הדעת. איני מתייחס בשלב זה לטיעונים מטעם שני הצדדים בעניין ההתיישנות ולשינוי החזית הנטען. הצדדים השקיעו מאמץ רב בסיכומיהם בעניין שינוי חזית וההתיישנות אך אציין כי לאור הקביעה לגופם של דברים, איני נדרש לדון בטיעונים אלו אך אנמק בקצרה: המומחה מטעם בית המשפט אישר בשאלות ההבהרה לשני הצדדים כי אינו יודע מי בנה את הדרך ההיקפית סביב הישוב ערב-אל ערמשה ואף לא יודע מי ביצע את מעביר המים (אני מפנה לבמ/2 עד במ/5). כמו כן בחקירתו בפני, הפריד בין גדר המערכת לבין הדרך ההיקפית, עוד הוסיף כי אינו יודע מתי נבנה מעביר המים (עמ' 9 שורה 16), עוד ציין כי אינו יודע מי בנה את הדרך ההיקפית (שורה 18) ואין לו כל ידיעה שמשרד הביטחון הוא זה שבנה את הכביש (שורה 22) ואינו יודע את זהות מי שסלל והקים הן את הדרך ההיקפית והן את מעביר המים שמתחתו (שורה 22,23) ולשאלה מדוע נתן למשרד הביטחון בשיעור 70% שעה שאינו יודע מי סלל את הכביש ומי בנה את מעביר המים, מציין המומחה שכוונתו היא למי שבנה את הדרך ההיקפית ואת מעביר המים וכי החלקה היא בבעלות המדינה. בתשובות לשאלות ההבהרה (במ/3) בסעיף 3(5) המומחה לא בדק מי הבעלים, לא בדק מי אחראי על אותה דרך היקפית, וכלשונו הניח כי המדינה אחראית גם על הגדר ההיקפית של הישוב . בחנתי גם את חוות דעת המומחה מטעם התובע, אשר תאר את הבעלות בחלקות 46, 50 ולא מצא לנכון לתעד את החלקות הסמוכות. עיינתי בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט אשר טרח רק לציין את הבעלות בחלקות 46 ו-50. כך גם חוות הדעת מטעם הנתבעים. המומחה מטעם בית המשפט ולבקשת המדינה, סימן ב- נ/2 את מיקומה של הדרך ההיקפית ואת מיקומו של מעביר המים (ראה : נ/2). מדובר במקרקעין שהם מחוץ לחלקות 46 ו-50 אך לא טרח לציין המומחה מטעם בית המשפט באיזה חלקה נמצאת דרך זו ובבעלות מי. בחוות דעת מטעם הנתבעת ניתן למצוא רמיזות ואף קביעה כי הדרך ההיקפית הינה חלקה נפרדת מסומנת כחלקה 55 (ראו לעניין זה את סעיף 7 לחוות דעתו של אירני אשר מתאר את הדרך כחלקת דרך מחוץ לגוש 19743 והיא נמצאת כחלקה נפרדת שסומנה כחלקה 55. תיאור זה עולה בקנה אחד עם מכתבו של משרד החקלאות ולמפה של משרד החקלאות שצורפה לחוות הדעת מטעם התובע לפיה הדרך שסומנה בידי המומחה כדרך היקפית, שבה עובר מעביר המים, סומנה כחלקה נפרדת שמספרה 55. יחד עם זאת בכל הנתונים שבפני, אין ולו ראיה אחת המצביע בפני מי הבעלים של חלקה זו (חלקה 55) או מי הבעלים של הדרך ההיקפית, האם זו המדינה ו/או רשות הפיתוח כפי שנמצא בחלקות 46 ו- 50. לא ברור מי הבעלים באותה דרך. זאת ועוד, לא ברור לאור העובדה כי מדובר באזור שיפוט של מועצה אזורית מטה אשר מי סלל את אותה דרך היקפית, מתי היא נסללה או מי בנה את אותו מעביר מים אשר הגביר את זרימת מי הנגר אל תוך החלקות שבבעלות התובע. בהעדר כל נתונים לגבי זהות הבעלים ו/או זהות המבצע, אין לשייך את הביצוע ואת האחריות למשרד הביטחון רק בשל העובדה כי בכביש זה, נעשה שימוש בידי צהל מדי פעם לצורכים בטחונים ,שימוש זה נעשה גם בידי אחרים לרבות התושבים ובשל שימוש זה אין לשייך את האחריות למשרד הביטחון. דרך זו יכולה להיות נסללת בידי גורמים נוספים מלבד משרד הביטחון כגון מועצה אזורית, כגון גופים ממסדיים אחרים ולאו דווקא משרד הביטחון. זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט אישר כי דרך היקפית זו, סמוכה לגדר אך היא אינה חלק משביל הטשטוש הסמוך לגדר הגבול; זאת ועוד המומחה יחס את האחריות של 70% למי שבנה את מעביר המים, ולמי שסלל את הדרך ההיקפית. המומחה אף לא בדק מי הבעלים של המקרקעין שבהם נסללה הדרך, לא בדק מי סלל או מי הקים את אותו מעביר מים, קבע את האחריות על סמך הנחה שמדובר במקרקעין של המדינה. לצערי הרב, לא אוכל לקבל עמדה זו של המומחה. בהעדר הוכחה או ראיות לגבי זהות הבעלים של המקרקעין ו/או זהות הסולל את הדרך ההיקפית או בונה מעביר המים , אין ליחס את האחריות למשרד הביטחון כלל ועיקר. על כן בהעדר כל ראיה הקושרת את משרד הביטחון לאותו מעביר מים ולאותה דרך היקפית, אין מקום ליחס למשרד הביטחון כל אחריות בגין כך. אוסיף ואומר כי אכן על פי כתב התביעה ותצהיר התובע האחריות יוחסה למשרד הביטחון בגין קיר בטון שהוקם לאורך גדר הגבול, לא צוין בכתב התביעה או בתצהירו של התובע כל אזכור לגבי הדרך ההיקפית ולגבי מעביר המים, ובכך לטעמי יש בכך הרחבת חזית שאין מקום להכשירה בשלב זה. הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ; כלל זה מעוגן בלשונו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] ,לצורך החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ישנו צורך בהתקיימות שלושה תנאים, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט העליון בע"א 6792/09 אמג'ד מרעי נ' בית החולים המשפחה הקדושה (טרם פורסם - ניתן ביום 28.2.2011) עת קבע: "סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש את אי-ידיעתו או אי-יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים, "על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה". כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי שלושת התנאים מתקיימים, מועבר נטל השכנוע לכתפיו של הנתבע, אשר נדרש לשכנע כי "לא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה" וככל שכפות המאזניים מעויינות לאחר שקמה תחולה לכלל - יזכה התובע בתביעתו (לעניין העברת נטל השכנוע ולא נטל הראיה בלבד- ראו : ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פד"י כ"ד (2) 229). התובע והמומחה מטעמו פרטו בכתב תביעתם את העילה לנזק, לאחר דרישה וחקירה, הבאת מומחה מטעמו ובחינת מכלול הנתונים היה ביכולתה לגלות את הגורמים והסיבות לגילוי אותם גורמים , היה ביכולת התובע לגלות את הגורמים שהביאו לתקלה, הוא אכן נעזר במומחה מטעמו, אך זה האחרון לא דייק בגורם שהוביל להצטברות האדמה הגירית באדמתו.. זאת ועוד בניגוד לשביל הטשטוש שהוא בשליטה מלאה של משרד הביטחון, הרי הדרך ההיקפית אינה בשליטה בלעדית של משרד הביטחון, וגם תנאי זה אינו מתקיים. התנאי השלישי מתקיים כאשר מוכח כי מסקנה אחת (הרשלנות) מסתברת יותר מהאחרת (העדר רשלנות), ולפיכך יש להביא ראיות, כאמור סטטיסטיות וכלליות, להוכחת טענה זו. במקרנו עצמם ההתלבטות של מומחים ביחס לסיבות כאשר בהתחלה סבר התובע כי הקיר התומך הוא זה שגרם לשינוי משטר זרימת מי הנגר, לאחר מכן התברר כי דרך ההיקפית של היישוב ותעלת הניקוז, מגבירים את הזרימה לחלקת התובע מלמד שלא הוכחה בפניי התקיימותו של התנאי השלישי. מטרד ליחיד; סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין בהעדר כל ראיה לגבי הבעלות במקרקעין או מי מחזיק במקרקעין שהם הדרך ההיקפית ובהעדר כל ראיה למי שייכת הבעלות, או זהות הגורם אשר סלל והקים, אין מקום ליחס עוולת מטרד ליחיד למשרד הביטחון. תחילה יש לוודא כי השימוש ו/או ההקמה, נעשים בידי משרד הביטחון על אף שמדובר בכביש שניתן לעשות בו שימוש על ידי כל אדם ולא רק משרד הביטחון, להבדיל משביל הטשטוש אשר מיועד אך ורק לשימוש משרד הביטחון. לא מתקיימת, בשל האמור לעיל החלופה: "משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין ..." היות ונשלל כל קשר סיבתי בין שביל הטשטוש לבין שינוי משטר זרימת המים, וכי שינוי זה במשטר זרימת המים, נובע מסלילת הדרך ההיקפית ובניית מעביר המים, שלא הוכח כל קשר בינו לבין משרד הביטחון. יש לדחות טענה זו. עוולה חוקתית ; השאלה של זכאות התובע לפיצוי על נזק שנגרם לו כתוצאה מפעילות המדינה, גם בהעדר רשלנות, מכח עילה חוקתית או מנהלתית שנובעת מפעילות חיונית של המדינה שכלל הציבור נהנה ממנה ואשר יוצרת נטל אשר נופל על שכמם של בעלי המקרקעין בסמוך לגדר הגבול, היא שאלה שלא נתן לה בית המשפט מענה בפרשת קיבוץ מלכיה הנ"ל. מאחר ולא נתבקש סעד כזה והצדדים לא טענו ואף לא הונחה בפני תשתית עובדתית המאששת טענה זו ובשל העובדה כי יכול להיות שקיים מעוול כלפי התובע, אשר לא נתבע במסגרת תובענה זו, אין מקום לדון בפיצוי מכח עוולה חוקתית. אי לכך, כעולה מכל האמור לעיל, אני סבור כי דין התביעה להידחות. יחד עם זאת ובמקרה שטעיתי, אני סבור כי יש לשום את הנזק. סייג לקביעתי; דנתי בטענות העלה התובע בכתב טענותיו, שמורה לתובע הזכות להגיש תביעה נפרדת כנגד הבעלים וכנגד מי שסלל הדרך ההיקפית סביב היושב, בשל מעשה זה שהתברר כי הוא משעה רשלני. התובע ידע את הקשר הסיבתי בין הדרך ההיקפית להתגברות הזרם החל מיום הגשת חוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט ובהתאם לכלל הגילוי המאוחר, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ניתן להגיש תביעה חדשה. שמורה לתובע הזכות להגיש תביעה נוספת בעניין זה כנגד הגורמים המעולים. התוצאה; אני דוחה את התובענה. בנסיבות העניין ולאור העובדה כי התובע נושא בנטל לפעילות חיונית לצורכי ביטחון תושבי המדינה בכללותם , ובשל הנזק שנגרם לו, איני עושה צו להוצאות. התנצלותי בפני הצדדים על מתן פסק הדין באיחור, בשל תקלה שהתיק סווג כממתין לסיכומים, אתכם הסליחה. זכות ערעור תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.מקרקעיןפיצויים