תאונה לאחר ירידה ממלגזה

תאונה לאחר שירד ממלגזה בה נהג על מנת להניח משטח עץ תחת ממ"ד שהיה מונח על שיני המלגזה, וכתוצאה מנפילת הממ"ד על רגלו.

2. התביעה הוגשה תחילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, נגד הנתבעת 1, המבטחת של המלגזה. בהמשך תוקנה התביעה, על-ידי הוספת עילה חלופית נגד הנתבעת 2, מעסיקתו של התובע באותה עת, והנתבעת 3, המבטחת של המעסיקה.

3. במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים, הוסכם כי התאונה תוכר כתאונת דרכים וכי התביעה תידון לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והנתבעים ישאו כל אחד מהם במחצית מסכום הפיצויים שייפסק. המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לשיעור הנזק והפיצויים להם זכאי התובע, כפי שיפורט להלן.

הפגיעה שנגרמה לתובע והנכות הרפואית:

4. ממקום האירוע פונה התובע לבית החולים הלל יפה, שם אובחן כסובל משבר בשוק ימין עם תזוזה ושבר תוך מפרקי ושבר נוסף. התובע אושפז עד יום 21.3.06, ובמהלך האשפוז נותח ובוצע קיבוע פנימי של השברים.

5. לאחר השחרור מאשפוז היה התובע במעקב רפואי בבית החולים. לאחר שנמצא כי השבר לא התאחה, אושפז התובע לתקופה נוספת מיום 3.7.06 עד יום 9.7.06, במהלכה עבר ניתוח להוצאת הקיבוע ומסמור תוך לשדי. בהמשך עבר התובע ניתוח נוסף באשפוז יום ב- 14.7.09 להוצאת המתכת מהרגל.

6. התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) לקביעת דרגת נכות בעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה. על-פי תיק המל"ל שהוגש לבית המשפט במסגרת תעודת עובד ציבור שזומנה על-ידי הנתבעות, נקבעה לתובע תקופת אי-כושר ולאחר מכן תקופת נכות זמנית בשיעור של 100% עד יום 30.11.2006. לאחר מכן נקבעו נכויות זמניות בשיעורים משתנים. ביום 11.11.09 קבעה הועדה הרפואית לעררים של המל"ל את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור משוכלל של 19%, החל מיום 1.4.09. נכות זו כוללת נכות של 10% על-פי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) (ארטריטיס עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועה), ונכות של 10% לפי תקנה 75(1(ב) לתקנות בגין צלקות ברגל בחלקן רגישות. בהתאם למתווה שסוכם בין הצדדים כמצויין לעיל, הנכות הצמיתה הינה נכות על-פי דין המחייבת בהליך דנן.

הנכות התפקודית:

7. התובע טוען כי נכותו התפקודית גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית, וכי יש להעמידה על 35% לפחות. הנתבעות, מנגד, טוענות כי הנכות משוללת כל יסוד תפקודי, וטוענת כי את נזקיו של התובע יש להעריך על יסוד גלובלי בלבד.

8. כאמור לעיל, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 19%. על יסוד מכלול החומר שבפני, סבורני כי נכותו התפקודית נמוכה משיעור זה. ראשית, מחצית מהנכות הינה בגין צלקות ברגל, נכות שהינה מעצם טיבעה לא תפקודית, ומידת השפעתה על תפקודו של התובע, ככל שקיימת, הינה שולית, ואף התובע בעדותו לא מיקד מגבלה כלשהי שמקורה בצלקות. שנית, הנכות האורתופדית שנקבעה לתובע הינה נמוכה, והוענקה בגין השפעה קלה על כושר הפעולה. כפי שיפורט בהמשך, לא שוכנעתי כי מגבלה זו מונעת מהתובע להשתלב בעבודה, וסבורני כי טענותיו בתצהירו, לפיהן אין ביכולתו, נוכח הנכות שנגרמה לו, לעסוק בכל עבודה הדורשת מאמץ, הינן מופרזות ואינן עולות בקנה אחד עם הנתונים האובייקטיביים הקיימים. יצויין כי המל"ל אף דחה את הבקשה להפעלת תקנה 15 לתקנות. מנגד, עולה מהראיות כי התובע עובד מגיל צעיר בעבודות כפיים, אין לו השכלה גבוהה, מגוון העבודות שהוא עסק בהן מוגבל, ולפגיעה הפיזית שנותרה, אף אם איננה גבוהה, השפעה מעשית על עיסוקו. בנסיבות אלה, סבורני כי יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על שיעור של 10%, וזאת לאחר תקופת ההחלמה בה היתה נכותו התפקודית גבוהה יותר כפי שיצויין בהמשך.

נזקיו של התובע:

הפסד השתכרות לעבר:

9. הצדדים חלוקים ביניהם באשר להפסדי השכר שנגרמו לתובע בגין התאונה. המחלוקת נוגעת הן לתקופת אי-הכושר לעבודה כתוצאה מהתאונה, הן לשכרו של התובע ערב התאונה והן להפסדי שכר חלקיים.

תקופת אי-הכושר לעבודה:

10. אשר לתקופת אי-הכושר, התובע טוען כי הוא לא עבד בכל עבודה מאז התאונה במשך כ- 4 שנים, עד לשנת 2010, ומבקש כי יפסק לו פיצוי בגין אובדן מלא של שכר למשך כל אותה תקופה. לטענתו, בשל מגבלותיו עקב התאונה, נבצר ממנו לעבוד, וניסיונות מצידו למצוא עבודה מתאימה לא נשאו פרי. הנתבעות טוענות , מנגד, כי התובע לא הציג אישורי מחלה לתקופה האמורה, כי פגיעתו והנכות שנותרה לו אינן מצדיקות תקופת אי-כושר כה ממושכת, כי מחקירת התובע והעד מטעמו עלה כי הוא עבד בהסעות לאחר התאונה, וכי ככל שהתובע לא עבד בתקופה האמורה, הרי שאין הדבר נובע מהתאונה.

11. אין בידי לקבל את טענות התובע בדבר אורך התקופה בה נבצר ממנו כליל לעבוד בעקבות התאונה.

ראשית, הטענה כי לא היה בידי התובע למצוא עבודה מתאימה במשך כל אותה תקופה, לא הוכחה בצורה משכנעת. התובע העיד לעניין זה כי ניסה למצוא עבודה, לדבריו הן בכפרו והן בישובים אחרים, אך נדחה לאחר שהסביר למעסיקים הפוטנציאליים כי אין הוא יכול לבצע עבודות כבדות (עמ' 35, ש' 15-20). לא הובאו כל ראיות אחרות לעניין זה מצד גורמים אליהם פנה התובע, כאשר חלקם, לפי העולה מעדותו, מוכרים לו מכפרו, וטענה זו לא הוכחה. זאת ועוד, בן-דודו של התובע, טאהר סמיר, אשר העיד מטעמו, סיפר בעדותו הנגדית כי התובע עבד בהסעות כבר בערך משנת 2008 (אם כי סייג דבריו בכך שאינו זוכר תאריכים) (עמ' 32, 4). מכל מקום, לעניין היעדר יכולת אובייקטיבית לעבוד, הרי שעל-פי טענות התובע החל משנת 2010 הוא עוסק בהסעות, ואין בחומר הקיים בסיס לקבוע כי לא היה בידו לעבוד בעבודה כאמור או עבודה מתאימה אחרת, ולו חלקית, עוד לפני כן.

שנית, הטענה כי התובע לא היה מסוגל, מחמת מוגבלותו עקב התאונה, לעבוד משך 4 שנים לאחר התאונה, איננה מתיישבת עם הנתונים האובייקטיביים הקיימים. אלו מלמדים, כי לאחר תקופה של כשנה, במהלכה סבל התובע ממגבלה קשה ונדרש לעבור ניתוח נוסף עקב אי-איחוי השבר, החל מצבו הרפואי להשתפר, דבר שבא אף לידי ביטוי בנכויות הזמניות ההדרגתיות שנקבעו לו במל"ל, והחל מיום 1.4.2009 נכותו האורתופדית הצמיתה עומדת על 10% (כשלכך מצטרפת נכות של 10% בגין צלקות). קשה ליישב נתונים אלא עם הטענה להיעדר יכולת לבצע עבודה כלשהי למשך תקופה כה ממושכת כפי שטוען התובע.

12. על יסוד החומר שבפני, ובכלל זה מסמכי המל"ל והמסמכים הרפואיים, סבורני כי יש לקבוע לתובע תקופת אי-כושר מלא למשך 13 חודשים, תקופה מקבילה לתקופה בה נקבעו לתובע נכויות זמניות במל"ל בשיעור 100% ו- 70%.

התובע לא צירף אישורי מחלה לתקופות שלאחר מכן, ברם מתיק המל"ל עולה כי החל מיום 1.4.07 ועד יום 31.12.07 נקבעו לו נכות זמנית של 30%, ומיום 1.1.08 עד מועד קביעת הנכות הצמיתה (1.4.09) נקבעה לו נכות זמנית של 20%. התובע צירף סיכום ביקורת שנערכה לו במחלקה לאורתופדיה בבית חולים הילל יפה, מיום 28.11.07, ובו הומלץ לו להימנע ממאמצים פיזיים, מישיבה או עמידה ממושכת ומהרמת משקל. כן צורפו מסמכים של רופא תעסוקתי ממסגרת השמה לעבודה אליה פנה התובע באותה תקופה, המצביעים על מגבלות פיזיות המצריכות התחשבות בעבודה מבחינת הגבלת שעות עבודה וסוג עבודה. על רקע התמונה הכוללת העולה מהנתונים, ובהתחשב ברקע המקצועי ורף ההשכלה של התובע, אני רואה להעמיד את נכותו התפקודית של התובע מיום 1.4.07 ועד למועד קביעת הנכות הצמיתה (1.4.09) על 50%.

שכר התובע עובר לתאונה:

13. על-פי תלושי השכר שצירף התובע, ועל-פי דו"ח המל"ל שצורף (נ/2), שכרו הממוצע של התובע בשנה עובר לתאונה עמד על סך 3,680 ₪. התובע טוען כי שכרו היה גבוה יותר, ועמד על סך של כ- 5,000 ₪ נטו. התובע הסביר כי במהל השנה שקדמה לתאונה ביקש ממעסיקו להפחית מהשכר בתלוש, ולשלם לו חלק מהשכר במזומן, וזאת מאחר שהיה תלוי ועומד נגדו תיק בהוצאה לפועל והוא ביקש למנוע את עיקול משכורתו.

14. עיון בתלושי השכר שהגיש התובע ביחס לשנה שקדמה לתאונה מעלה, כי מדובר במשכורת בסכום קבוע ברוב החודשים, כאשר במחצית השנה חלה הפחתה בשכר, מסך של 4,793 ₪ לסך של 3,456 לחודשים שלאחר מכן. לעניין זה העיד התובע, כאמור לעיל, כי מקור ההפחתה בבקשתו מהמעסיק לקבל חלק מהשכר במזומן על מנת להימנע מעיקול משכורתו בהליכי הוצאה לפועל, ולפיכך, לטענתו, יש לחשב את הפסד השכר שנגרם לו על בסיס משכורתו האמיתית והבלתי מדווחת.

15. לאחר בחינת הראיות בעניין זה, סבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו במידת השכנוע הדרושה.

כפי שנפסק לא אחת, על תובע המבקש כי ייפסק לו פיצויי בגין הכנסה לא מדווחת, להניח תשתית עובדתית מוצקה להוכחת טענותיו, והנטייה בפסיקה הינה לדקדק במישור הראייתי עם הטוען טענה מעין זו (ראו: ע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח (פול) (פורסם במאגרים); ע"א 9813/07 נעים ואח' נ' סהר חברה לביטח בע"מ ואח' (לא פורסם). בענייננו, עדותו של התובע בעניין זה לא היתה ברורה וקוהרנטית. התובע טען בתצהירו כי הרקע להפחתת השכר המדווח הוא חובו בהוצל"פ, ולפי העולה מהתצהיר הדבר נעשה בחודשים שקדמו לתאונה, מה שיצר את הפער בין השכר בחודשים הראשונים של שנת 2005 לבין השכר בחודשים הסמוכים לתאונה. מנגד, בחקירתו הנגדית טען תחילה, כי לאורך כל שנות עבודתו אצל הנתבעת 2 (דהינו – מאוגוסט 2003) הוא היה מקבל שכר של כ- 5,000 ₪ שחלקו במזומן (עמ' 35, ש' 10-13), וייחס עניין זה להוצאות דלק בהן נשא ולמפרעות על חשבון השכר ששולמו לו (עמ' 36, ש' 14). בהמשך החקירה שב וטען כי ההסכמה בינו לבין מעסיקו באשר להפחתת השכר היתה בשנה שלפני התאונה בלבד (עמ' 38, ש' 1-5). לא ניתן הסבר מובן או סביר לפער בין התיאורים השונים בעניין זה. התובע לא העיד עובדים אחרים בעסק מאותה תקופה, דבר שיכול היה אולי לשפוך אור על ההתנהלות בכל הנוגע לתשלום השכר בעסק. כן לא הוצגו ראיות כלשהן היכולות ללמד על ההכנסה בפועל, השונה מהשכר בתלוש, כגון תדפיסי חשבון בנק. גם נתוני היסוד הנוגעים לטענה בדבר הניסיון "להברחת" חלק מהשכר על מנת להותירו מוגן מפני עיקול, ביחס לתקופה הרלוונטית, לא הונחו. יצויין כי התובע לא צירף את תלושי השכר בחודשיים האחרונים שקדמו לתאונה (ינואר ופברואר 2006). עוד יש לציין, כי עיון בנתוני השתכרות העבר של התובע, כפי שהם עולים מדיווח רציפות ההעסקה ושכר של התובע במל"ל (נ/2), מעלה כי משכורתו של התובע בשנות עבודתו הקודמות אצל הנתבעת 2 עמדה על שיעור קרוב לזה המפורט בתלושי השכר עובר לתאונה, ולא הגיעה לכדי 5,000 ₪ כנטען (בשנת 2003 עמד שכור הממוצע על סך 4,000 ₪, ובשנת 2004 על סך 4,286 ₪). עוד עולה מנ/2, כי בשנים שלפני תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2 (החל מאוגוסט 2003), עבד התובע במקומות עבודה משתנים, וכן היה מובטל למשך תקופות שונות, כאשר שכרו במקומות בהם עבד ככלל לא עלה על השכר המדווח בתלושי השכר לתקופה עובר לתאונה, ובמרבית השנים היה נמוך ממנו.

בעלי הנתבעת 2, מר אברהם אברהם (להלן – אברהם), אשר זומן לעדות מטעם הנתבעות, נחקר באשר לטענות התובע, והכחיש את הטענה בדבר הסיכום לתשלום חלק משכרו של התובע שלא על-פי התלוש (עמ' 44, סע' 2-3). בהמשך חקירתו הוסיף, כי היו מקרים, בהם היה משלם לעובדים, לבקשתם, סכומים עבור הוצאות אישיות דחופות, כגון עבור חשמל וכד', שלא היו נרשמות בתלוש, על בסיס בקשות נקודתיות ולא באופן קבוע (עמ' 44, ש' 12-22). אשר לעצם השוני שחל בשכר התובע במהלך השנה שקדמה לתאונה, העיד אברהם כי אפשר שהדבר נובע מסוגי עבודה שונים הנהוגים אצלו, כאשר עבודה על בובקט נושאת שכר גבוה יותר מאשר על עבודה בתוך חצר המפעל, אף שבחלוף השנים אין הוא זוכר במה עבד התובע באותן תקופות (עמ' 44, ש' 7-8), הסבר שהוא בגדר האפשרי.

16. ניתן לסכם ולומר, כי אף שאין לכחד כי נותרו סימני שאלה באשר להפחתת השכר במהלך השנה שלפני התאונה, לא שוכנעתי, על רקע כל המפורט לעיל, כי לעניין זה עמד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו, להראות כי הסיבה לכך היא תשלום שכר לא מדווח, וכי בפועל השתכר באותה תקופה שכר חודשי בסך כ- 5,000 ₪ נטו כנטען.

17. יצויין כי לאחר שמיעת הראיות ביקש התובע לצרף העתק הסכם פשרה שנחתם בינואר 2008 (מעל לשנה וחצי לאחר התאונה) בינו לבין בנק ערבי בישראל, והעתקי מסמכים מתיק הוצאה לפועל שהתנהל נגדו, בקשה לה התנגדו הנתבעים. אינני סבורה כי יש הכרח להכריע בבקשה, שכן בכל מקרה, אין במסמכים האמורים לגופם, אף אם עולה מהם קיומו של חוב כלשהו של התובע, כדי להביא למסקנה כי התובע הוכיח את טענתו בדבר תשלום חלק משכרו במזומן, נוכח כל המפורט לעיל. יש להוסיף אף כי לא הוכחו פרטים ביחס לחוב הנטען, לרבות מועד פתיחת התיק בהוצל"פ ופעולות הגביה שננקטו, הרלוונטיים לכאורה לטענות התובע ביחס להפחתת השכר שחלה בחודשים הסמוכים לתאונה.

הפיצוי בגין הפסד שכר מלא וחלקי:

18. על יסוד כל המפורט לעיל, ייפסק להלן הפיצוי לתובע בגין הפסד שכר מלא וחלקי לעבר.

19. אשר להפסד שכר מלא: שכרו של התובע ערב התאונה, כשהוא משוערך להיום, עומד על סך 4,467 ש"ח. תקופת אי-הכושר המלא כפי שצוינה לעיל, עומדת על 13 חודשים, ולפיכך הפיצוי בגין תקופה זו עומד על סך (מעוגל) 69,000 ש"ח (כולל ריבית מאמצע התקופה).

20. עבור אובדן שכר חלקי לעבר, ובהתאם למפורט לעיל, אני פוסקת פיצויים כדלקמן:

עבור התקופה מיום 1.4.07 עד 1.4.09 סך של X 50% X 24 = 53,604 4,467 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך (מעוגל) 59,000 ₪.

עבור התקופה מיום 1.4.09 ועד היום, לפי נכות תפקודית של 10%, סך של 4,467 X10%X50= 22,335 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך (מעוגל) 23,000 ₪.

21. סך כל הפיצוי בגין אובדן שכר לעבר עומד על 151,000 ₪.

הפסדי שכר לעתיד:

22. הפיצוי בגין אובדן שכר לעתיד ייפסק על יסוד הנכות התפקודית כפי שנקבע לעיל, שבנסיבות דנן סבורני כי היא שווה לשיעור הגריעה בכושר ההשתכרות הפוטנציאלי של התובע. לעניין האחרון יצויין כי התובע העיד כי בשנת 2010 החל לעבוד בהסעת עובדים, תחילה בשכר של 1,800 ₪ ובהמשך עלה השכר לסך 2,700 ₪, אולם פוטר מעבודתו בפברואר 2011. בעדותו הוסיף, כי בשנת 2011, ולאחר שהוגש תצהיר העדות הראשית מטעמו, הוא החל לעבוד בהסעות אצל מעסיק חדש, ובמסגרת בקשתו להגשת ראיות נוספות ביקש לצרף תלושי שכר מאותו מעסיק, לפיהם הוא מרוויח סך 2,000 ₪ לחודש בלבד. לעניין זה, בשים לב לכך שמדובר בנתונים רלוונטיים המתייחסים לתקופה שלאחר הגשת התצהיר, לכך שהתובע נחקר בפועל על השתכרותו העדכנית והעובדה כי הנתבעות 2-3 ביקשו לקבל את התלושים מהתובע, אינני רואה עילה שלא לאפשר את צירופם. עם זאת, כפי שפורט לעיל, הנתונים הקיימים אודות הפגיעה שנותרה לתובע ומגבלותיו, אינם מצדיקים ירידה בשיעור כאמור בכושר העבודה ופוטנציאל ההשתכרות של התובע. לכך מצטרפת העובדה כי התובע העיד על עצמו כי נהג במשך שנים, עוד לפני תחילת עבודתו בעסקו של אברהם, לעבוד עבור שכר לא מדווח וזאת עבור מעסיקים שונים (עמ' 36, ש' 27-28; עמוד 37, ש' 15-17). בנסיבות אלה אין לקבוע את הירידה בכושר ההשתכרות באופן החופף את הירידה בשכר לפי התלושים החדשים שצירף התובע.

23. התובע טוען כי יש להעמיד את בסיס שכרו לעתיד על סך של 6,500 ₪. אינני רואה בסיס לקבל טענה זו. התובע היה כבן 36 שנים בעת התאונה, מאחוריו שנות עבודה לא מבוטלות והעבר התעסוקתי שלו מלמד על תקופות של אבטלה, מקומות עבודה מתחלפים ושכר שאיננו עולה על שכרו ערב התאונה. מנגד, אין להתעלם, לצורך הערכת כושר ההשתכרות העתידי, מכך שחלק מהשנה שקדמה לתאונה היה שכרו של התובע, על-פי התלושים שצורפו, גבוה יותר מהשכר ששולם בחודשים שקדמו לה. בנסיבות אלה, חישוב השכר לעתיד יעשה על בסיס שכר של 5,000 ₪.

על רקע המפורט לעיל, הפיצוי בגין הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות לעתיד יעמוד על סך (מעוגל): X10%X205.1241 = 103,000 5,000

אובדן פנסיה:

24. בגין אובדן פנסיה בגין השכר לעבר אני רואה לפסוק פיצוי גלובלי בסך 15,000 ₪.

עזרת צד ג':

25. התובע טוען כי הוא הסתייע משך תקופה ארוכה בבני משפחתו לצורך ביצוע מטלות היום-יום, עלייה לביתו ונסיעות. לעניין זה העיד בן דודו של התובע, טאהר סמיר (להלן – סמיר), כי הוא סייע לתובע בכל אשר נדרש, ובמיוחד בהסעות לטיפולים רפואיים, וכי הוא מעריך את עלות הסיוע בכ- 2,000 ₪ לחודש. עוד נטען, כי סוכם בין השניים כי התובע ישלם לסמיר עבור עלות הסיוע לאחר שיקבל פיצויים. בסיכומיו טוען התובע כי יש לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך כולל של 188,000 ₪, וכן עזרת צד ג' לעתיד בסך 176,742 ₪.

26. אינני רואה לקבל את טענות התובע בעניין זה, שנראות מפורזות ביותר. עדויות התובע וסמיר באשר לשיעור ומתכונת העזרה שניתנה על-ידי האחרון לא היו משכנעות. כך, מעדותו של סמיר עלה כי הוא לא התגורר בעת הרלוונטית בסמיכות לתובע, כפי שניתן היה להבין מתצהירו, אלא בחדרה. התובע, לעומת זאת, העיד כי סמיר התגורר בסמיכות אליו ("הבית שלי רחוק מהבית שלו 2 מטר", עמ' 34, ש' 16), וכי הוא היה מתקשר לסמיר לבית זה כשהיה זקוק לעזרה. מעדותו של סמיר אף עולה כי הוא עבד (עמ' 29, ש' 8), כך שהעזרה שיכול היה להשית לתובע היתה מטבעה מוגבלת. סמיר אף העיד כי יש לו רישומים, לפחות חלקיים, של הוצאותיו והנסיעות שהסיע את התובע, אך אלה לא הוצגו משום-מה (עמ' 29, ש' 30-31). לא ניתן, איפוא, לקבל כאמינות את העדויות לעניין העזרה שניתנה לתובע על-ידי סמיר. עדויות או ראיות אחרות ביחס לעזרה שניתנה לתובע מצד בני משפחה, לרבות עדות אשתו, לא הובאו.

27. עם זאת, נוכח נתוני פציעתו של התובע, סביר כי הוא נזקק לעזרה מוגברת של בני משפחה בתקופה שלאחר התאונה , ובנסיבות אלה יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר. בשים לב למהות הפגיעה, לתקופת האשפוזים והמעקב הרפואי ותקופת אי-הכושר הממושכת, אני רואה לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסך 20,000 ₪. נוכח הנכות האורתופדית הנמוכה שנותרה ומכלול הנסיבות, אינני רואה עילה לפסוק פיצויים בגין עזרת צד ג' לעתיד ובגין ניידות, כפי שביקש התובע.

הוצאות:

28. לתצהיר התובע צורפו קבלות ספורות בדבר הוצאות שהוציא עקב פגיעתו, ובמסגרת טיפולים רפואיים. הוצאות נוספות לא הוכחו על-יי התובע. עם זאת, בשים לב לפגיעה ולצורך במעקב רפואי לאורך זמן, כפי שהוא עולה מהנתונים שבפני, ומשסביר כי התובע נדרש להוצאות נסיעה מוגברות לצורך המעקבים הרפואיים, אני פוסקת באופן גלובלי בגין ראש נזק זה סך של 4,000 ₪.

כאב וסבל:

29. הפיצוי בגין כאב וסבל בשים לב לנתוניו של התובע, הנכות הרפואית וימי האשפוז, עומד על סך 41,669 ₪.

ניכויים:

30. משיעור הפיצויים לתובע יש להפחית את תגמולי המל"ל, לאחר /שיערוך להיום, בסך 146,824 ₪.

31. אין מקום להפחתת דמי הבטחת הכנסה ששולמו לתובע, שכן הללו השתלמו בתקופות שלאחר תקופת אי-הכושר כפי שנקבעה לעיל, ולעת שנפסקו לתובע פיצויים בגין אובדן שכר חלקי בלבד כמפורט לעיל.

סיכום:

32. סה"כ הנזק עומד על סך 334,669 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את תגמולי המל"ל, באופן שהפיצוי לתובע עומד על סך (מעוגל) של 188,000 ₪.

33. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 188,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 28,839 ₪, וכן תשלום האגרה ששולמה המשוערכת להיום. בהתאם להסכמה הדיונית, הנתבעות 1 ו-3 ישאו כל אחת במחצית מהסכומים לעיל.

34. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נפילה ממלגזה

  2. התהפכות מלגזה

  3. בעלות על מלגזה

  4. מחיצת רגל עם מלגזה

  5. בעיות גב נהג מלגזה

  6. תאונה לאחר ירידה ממלגזה

  7. מעיכת כף רגל עם מלגזה

  8. תאונת עבודה תיקון מלגזה - תאונת דרכים

  9. תאונת דרכים בזמן תיקון מלגזה

  10. פגיעת מלגזה - תאונת מלגזה - תאונת דרכים

  11. פיצויים על תאונת עבודה עם מלגזה

  12. הכרה בתאונה עם מלגזה כתאונת דרכים

  13. שלילה על סוג מסוים של רכב - מלגזה, משאית וכו'

  14. נפילה בגלל איבוד את שיווי המשקל בניסיון לרדת מהמלגזה

  15. רגל נמחצה בין קיר הבטון של המפעל למלגזה ונפגעה בצורה קשה

  16. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון