תביעה בגין נזקי הוצאות מימון לחברה הקבלנית כתוצאה מעיכובים בתשלום

תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי הוצאות מימון שנגרמו לחברה הקבלנית, כתוצאה מעיכובים משמעותיים בתשלום מצד המזמין.


הצדדים לתביעה– הקבלנית התובעת היא חברת מ. קריאף עבודות קבלניות בע"מ (להלן: "התובעת"). מטעם החברה העידו מנהליה, האדון מרדכי קריאף והגברת איילת קריאף, וכן רוה"ח אברהם עומר שהגיש חוות דעת מטעמה. המזמינה-נתבעת הינה המועצה האזורית באר טוביה (להלן: "המועצה" או "הנתבעת"). מטעמה העידה הגברת צופי צור, גזברית המועצה.
רקע עובדתי– התובעת זכתה בשני מכרזים עוקבים לביצוע עבודות שונות עבור הנתבעת, החל משנת 1997 עד לשנת 2002 [הסכם מיום 8.7.1997 והסכם מיום 18.5.00, נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה, בהתאמה]. אולם, הנתבעת פיגרה בביצוע תשלומיה לתובעת. פיגורים אלה אילצו את התובעת לקבל אשראי מהבנק (אם בדרך של משיכת יתר בחשבון העו"ש שלה ואם בדרך של הלוואה "רגילה"), ובגין כך היא חויבה על-ידי הבנק לשלם ריבית, לעיתי ריבית גבוהה. בסוף תקופת ההתקשרות, הגיעו הצדדים לפשרה מסוימת המגולמת בכתב וויתור [להלן: "כתב הוויתור" או "כתב הסילוק". נספח ג' לכתב התביעה ונספח ה' לתצהיר צור]. לפי הפשרה, המועצה תשלם לתובעת סכום מופחת, והתובעת לעומתה מוותרת על כל טענה. אולם, נקבע כי וויתור זה אינו חל באשר לזכות התובעת לקבלת "הפרשי ריבית והצמדה". בהתבסס על סייג זה הגישה התובעת את התביעה דנן. עיקרה של המחלוקת הרלוונטית בין הצדדים – פירושו של מסמך הויתור.
טענות הצדדים – התובעת טוענת כי מטרת הסייג בכתב הוויתור לאפשר למעשה הגשת תביעה זו. כתב הוויתור אינו חל על "הפרשי ריבית והצמדה", ומשמעות הדבר שהתובעת לא וויתרה על זכותה לתבוע את עלויות המימון שנגרמו לה בשל האיחורים בתשלומים. עוד טענה התובעת בסיכומיה שכתב הוויתור כלל אינו חל על העבודות נשוא התביעה, כך שבכל מקרה לא וויתרה התובעת על טענה כלשהי מטענותיה [ס' 52 לסיכומי התובעת]. לגבי טענה אחרונה זו, טוענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית. לגבי הטענה הראשונה, טוענת הנתבעת כי הסייג לא נועד לאפשר לתובעת לדרוש את עלויות המימון בפועל (הריבית הבנקאית שבה חויבה), אלא אך ורק ריבית והצמדה כלשון חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, לגבי סכום מסוים. בהמשך לכך טוענת הנתבעת כי התובעת כלל לא העלתה במשך ההתקשרות את טענתה לזכאותה לפיצוי בגין הוצאות מימון, וודאי שלא הצליחה להוכיח את הסכומים המדוברים [ס' 59 לסיכומי הנתבעת]. לבסוף, טוענת הנתבעת כי גם אם הצליחה התובעת להוכיח אי-אילו נזקים, חלקם התיישנו [ס' 88 לסיכומי הנתבעת].
סיכומו של דבר, יש להכריע בשאלות הבאות:
האם כתב הוויתור חל על העבודות נשוא עסקה זו? אם הוא אינו חל, אזי הוא אינו רלוונטי לתביעה כלל. אם הוא חל יש לשאול:
מה משמעותו של הסייג, ובפרט של המונח "הפרשי ריבית והצמדה"? האם כוונתו לעלויות מימון שבהן נשאה התובעת בפועל כתוצאה מאיחורים בתשלום (כטענת התובעת) או הפרשי הצמדה וריבית כלשון חוק פסיקת ריבית והצמדה (כטענת הנתבעת)? כן יש לבחון על איזה חוב בדיוק חל הסייג לגביו רשאית התובעת לדרוש הפרשים אלה? לאחר מכן, יש לבחון:
האם התובעת הצליחה להוכיח את זכאותה להפרשים הכלולים בסייג לויתור? ואם כן - האם חלק מהנזקים התיישנו?


א. על אילו עבודות חל כתב הוויתור?


כתב הוויתור מתייחס באופן מפורש ל"תשלום על פי סעיף 59.02.11 למכרז מס' 9/2000". כך קובע כתב הוויתור בכותרתו. כך גם קובע כתב הוויתור כי הנתבעת תשלם לתובעת לשם סילוק כל טענותיה "בגין תשלום על פי סעיף 59.02.11 למכרז מס' 9/2000", וכי התובעת לא תתבע מהנתבעת כל תשלום וכל סכום בגין "העבודות שבוצעו...על פי סעיף 59.02.11 הנ"ל" (ההדגשות אינן במקור –א'א').
על-פני הדברים, נוסח זה מלמד לכאורה כי מדובר בעבודות מסוג מסוים בלבד במסגרת סעיף ספציפי במכרז, בעוד שהטענות בנוגע ליתר הסעיפים נשארו פתוחות. אף במהלך הדיון נשאלה הגב' צור על-ידי ביהמ"ש שאלה המבטאת חשש זה [עמ' 53 לפרוטוקול]. אולם, חשש זה לא נתמך בסופו של יום בראיות שהוצגו.
ראשית, צודקת הנתבעת כי הטענה שלפיה כתב הוויתור מתייחס רק לעבודות מסוימות ולא לעבודות נשוא התביעה, מהווה הרחבת חזית [ס' 78 לסיכומי הנתבעת] ואין מדובר ב"הרחבה" בלבד, מדובר בטענה עובדתית הסותרת את הנטען בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית. בכתב התביעה ובתצהירי התובעת נטען כי כתב הוויתור התייחס לסכומי קרן בלבד, ולכן בא הסייג כדי להבהיר שהוויתור לא יחול על סכומים שמעבר לקרן [ס' 16-17 לכתב התביעה; ס' 22-24 לתצהיר ה"ה קריאף]. משמע, התובעת טענה שכתב הוויתור אינו חוסם את התביעה מסיבה שהוא מתייחס לסכום מוגדר, לא מכיוון שהוא כלל אינו מתייחס לעסקה שבגינה הוגשה התביעה. אף נאמר במפורש בתצהיר כי הסכום המוזכר בכתב הסילוק היה כל החוב, לגביו התנהלת מו"מ בין הצדדים, באמצעות עורכי דין, וכתב הסילוק הוא תוצאה של הסכמה זו [סעיף 19-20 לתצהיר ה"ה קריאף]. רק בחקירה הנגדית עלתה לראשונה הטענה כי כתב הוויתור אינו מתייחס כלל לעבודות נשוא התביעה דנן [עמ' 31 לפרוטוקול]. על כן, הטענה כי כתב הוויתור מתייחס לעבודות אחרות שאין להן קשר לתביעה דנן, מהווה הרחבת חזית ודינה להידחות. זאת, מעבר למישור העובדתי, בו הדברים בכתב התביעה ובתצהיר מהווים למעשה הודאת בעל דין בניגוד לטענה שבסיכומים.
מעבר לכך, אם כתב הוויתור אינו קשור כלל לתביעה דנן, תמוה מדוע התובעת בחרה להתייחס אליו כלל בכתב התביעה, ומדוע בחרה להצביע עליו כבסיס לטענה המראה כי סכום הפשרה אינו כולל את הנזקים הנתבעים כאן [ס' 16 לכתב התביעה]. התובעת אינה יכולה לטעון מצד אחד כי הסייג בכתב הוויתור הוא זה שמאפשר לה להגיש תביעה זו, ובו בזמן לטעון כי למעשה אין לכתב הוויתור כל קשר לתביעה. יש להניח כי אם לא היה לו קשר, לפחות לגישתה, לא הייתה מצרפת אותו כלל לכתב התביעה, וודאי שלא הייתה מבססת עליו את אפשרות הגשתה.
לסיכום, טענת התובעת כי כתב הסילוק אינו מתייחס לתביעה דנן מהווה "הרחבת חזית" ולמעשה "שינוי חזית" מהותי, ודי בטעם זה כדי לדחותה. למעלה מן הצורך יש להוסיף גם כי לא הוכחה הטענה, שכן לא הובהר דיו (על-ידי מי מן הצדדים) מה כולל אותו סעיף, למעט האמירה כי הוא כולל "חריגים" [עמ' 31 ועמ' 48 לפרוטוקול]. יש לומר אם כן כי כתב הוויתור מתייחס לעבודות ולתשלומים נשוא התביעה דנן, וכי הצדדים חלוקים רק בדבר פרשנותו הסייג: האם הסייג מאפשר לתובעת לדרוש הוצאות מימון שנגרמו לה בשל העיכובים בתשלומים לכל אורך תקופת ההתקשרות?


ב. מה משמעותו של הסייג בכתב הוויתור?


לשונו של הסייג בכתב הוויתור כלהלן: "האמור לעיל (הוויתור –א'א') לא יחול על טענותינו באשר לזכותנו לקבלת הפרשי ריבית והצמדה בגין הסכום הנקוב לעיל, אשר תלויות ועומדות לדיון בינינו." (ההדגשה אינה במקור–א'א'). האם סייג זה מאפשר לתובעים לדרוש מהנתבעת הוצאות מימון שנגרמו בשל האיחורים בתשלומים, ואם כן, מה הכוונה בביטוי "בגין הסכום הנקוב לעיל"?



ב.1. משמעות הביטוי "הפרשי ריבית והצמדה"


יישום העקרונות-מבחנים המשפטיים שעליהם מסתמך ב"כ התובעת עצמו בסיכומיו, מוביל לדחיית גרסתה כי ביטוי זה מאפשר לתבוע הוצאות מימון בנקאי.
צודק ב"כ התובעת כי כוונת הצדדים נלמדת בראש ובראשונה מלשון החוזה, אשר לה יש לשאוף לתת פירוש כפשוטו. עוד צודק ב"כ התובעת כי כאשר ישנה עמימות, יש להעדיף פרשנות שהיא לרעת המנסח [ס' 50-51 לסיכומי התובעת]. אכן, פרשנות מילולית זו תומכת לכאורה בכך שכתב הוויתור לא התייחס לכלל חובות הנתבעת [ס' 52 לסיכומי התובעת] (טענה שנדחתה לעיל בשל היותה שינוי חזית, כמו גם בשל כך שאינה מתיישבת עם טענתה האחרת של התובעת שלפיה הסייג בו מאפשר לה להגיש את התביעה דנן), אך אינה תומכת במתן אפשרות לתבוע הוצאות מימון שחורגות מחוק פסיקת ריבית והצמדה.
כדי שהתובעת תבקש להחריג את הוצאות המימון מכתב הוויתור, עליה להראות כי לפי דעתה במועד הרלוונטי, התכוונה התובעת לדרוש פיצוי בגין הוצאות המימון, והנתבעת ידעה על כוונה זו. רק אז פתוחה בפניה הדרך – וכך היא אכן נדרשת לעשות – להראות כי דעה באה לידי ביטוי ברצון משותף להחריג התביעה להוצאות אלו. אחרת, כפי שטוענת הנתבעת בסיכומיה, לא יעלה על הדעת כי הסייג מחריג את הוצאות המימון. הרי לא ייתכן כי הנתבעת הסכימה להחריג הוצאות מימון, שהיא כלל לא ידעה על קיומם או אפילו על כוונה לדרשם [ס' 79 לסיכומי הנתבעת].
התובעת לא הצליחה להצביע על מקור שממנו ניתן להניח כי רצונם המשותף של הצדדים היה לאפשר לתובעת לדרוש פיצוי בגין נזק שנגרם לה עקב הוצאות מימון חריגות, וכי לשם כך בחרו לעשות שימוש בביטוי "הפרשי ריבית והצמדה". טוענת התובעת כי מקום שקיימים שני פירושים סבירים לנוסח החוזה, יש לפרשו לרעת המנסחת – הנתבעת במקרה זה. אולם, על ביהמ"ש למתוח את קו הגבול בין פירוש אפשרי בדוחק לבין פירוש שהוא גם סביר ומתיישב באופן טבעי עם הלשון. במקרה זה, על-פני הדברים, הסבירות כי המונח "הפרשי ריבית והצמדה" כפשוטו מתייחס לנזקים שנגרמו עקב הוצאות חריגות של מימון בנקאי, אינה גבוהה. אמנם, בכוחן של הנסיבות להוביל למסקנה כי אכן להוצאות מימון התכוונו הצדדים, אך כפי שיפורט בהמשך, נסיבות שכאלה לא הוכחו. הנתבעת הצביעה בהקשר זה על פסיקת ביהמ"ש העליון והמחוזי, שממנה היא מסיקה כי מקום שקיים הבדל בין שני סוגי ריביות – בענייננו הוצאות מימון בנקאי לעומת הפרשי ריבית והצמדה במובנם "הרגיל" – על הצדדים לציין זאת בלשון ברורה [ע"א 4553/06 מד"י– משרד הבינוי והשיכון נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ (14.10.2010); ת"א (י-ם) 2087/00 אלמור חברה לבניה הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מד"י– משרד הבינוי והשיכון (4.4.2005), ס' 84 לפסה"ד]. איני סבור שיש בפסק דין אלה יש בהם כדי להכריע, שכן מדובר בסופו של יום בשאלה עובדתית, אך יש בהם משום "תנא דמסייע" להבנת הנתבעת.
נראה כי בסופו של דבר הנקודה הקריטית היא הנוסח של האמור בכתב הסילוק, לעומת הנדרש בתביעה זו. מהותה של תביעה זו היא לקבלת פיצוי בגין נזק חריג עקב הפרת החוזה על ידי הנתבעת. התביעה אינה מכוונת לקבלת הפרשי הצמדה וריבית לפי חישוב העולה מסעיף כלשהו בחוזה, או זכות מוגדרת בדין באופן ישיר, זכות שהייתה קיימת גם אם התובעת הייתה ביתרת זכות בחשבון הבנק כל התקופה. הטענה המהותית היא טענה עובדתית, טענה שהפרת החוזה על ידי הנתבעת, באיחורים בתשלום, גרמו בפועל לנזקים. נזקים, שבאו לידי ביטוי באילוץ שנאלצה התובעת, על מנת להתקיים, ליטול אשראי מהבנק ולשלם עבורו. אין מדובר בזכות לריבית ובוודאי שלא בזכות להצמדה, המדובר בתביעה לפצות בגין נזק קונקרטי שנגרם עקב הפרה. כתב הסילוק יכול היה להתייחס לכך ישירות ולהחריג במילים פשוטות מחלוקת בין הצדדים אודות "טענות בדבר נזק שנגרם לנו, בהוצאות מימון חריגות, עקב איחור בתשלומים". אך הנוסח אינו כזה, הנוסח "טענתנו באשר לזכותנו לקבלת הפרשי הצמדה וריבית", משתמע כמחלוקת על זכות משפטית, לקבלת "הפרשי ריבית והצמדה" לחוב קונקרטי, ולא פיצוי בגין נזק שנגרם בהפרה, אף אם מדובר בגרימת הוצאות מימון. התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה כדי לשנות מנקודת מוצא זו, ולהראות כי הכוונה באותו ביטוי הייתה להוצאות מימון, למרות אי ההתאמה של הלשון.


ב. 2. התנהלות התובעת במשך השנים משקפת ויתור מתמשך


מעבר לפירוש הישיר של כתב הויתור עצמו הטענה בדבר התעוררות מחלוקת בשאלת הוצאות המימון על פני כל התקופה, אינה סבירה, ומכאן שלא סביר שזו כוונת הצדדים בביטוי האמור. שכן התנהלות התובעת הראתה כי היא מוחלת לכאורה על הנזקים האלה. לטענת התובעת עצמה, הייתה המציאות של הוצאות מימון חריגות חלק בלתי נפרד מהמציאות בשל ההתקשרות עם הנתבעת. ניתן היה לצפות כי התובעת תאזכר עניין זה, את קיומה של מחלוקת או בעיה, בעת הפנייה למכרז השני. לא שתמשיך להיכנס לחוזה אשר הרווח הימנו אינו ברור ובו נגרם נזק לא רק לה אלא גם לנתבעת (נוכח הכוונה לתבוע אותה בסופו של יום) מבלי ליתן על כך כל התראה או התייחסות במסגרת החוזה החדש. זאת, במיוחד בשים לב לכך שבחוזה יש התייחסויות מפורשות לשאלות מועדי המימון. כך למשל ס' 4 להסכם הקובע כי הנתבעת תשלם לתובעת לפי ההצעה המופיעה בכתב הכמויות, "ללא תוספת הפרשי הצמדה וריבית כלשהם והתמורה תיוותר ללא שינוי במהלך כל תקופת ההסכם". כך גם ס' 1 להסכם אשר מגדיר את "שכר העבודה" כך ש"ייקבע לפי מחירי היחידה הנקובים בכתב הכמויות". לבסוף, מצביעה הנתבעת על ס' 57(6)(ח) להסכם, אשר קובע כי המחירים הנקובים כוללים את ערך "כל יתר ההוצאות... הן הישירות והן העקיפות... ובכלל זה הוצאותיו הכלליות של הקבלן, הוצאות מימון ורווחיו". ובסוף אותו ס' 57 מפורט כי למען הסר ספק, אלא אם נאמר אחרת, כל הוצאה חלה על הקבלן. אכן, אפשר תיאורטית שבמצב של הפרה מהותית הזכויות ישתנו, התובעת תעמוד בפני שוקת שנשברה על ידי הנתבעת וזו תשא בנזק, אך יש לתמוה על התובעת שלא העלתה העניין במסגרת ההתקשרות השנייה. כפי שהעידה הגב' קריאף, למעשה בחרה התובעת שלא לדרוש הוצאות אלה, שכן מחיר הדרישה היה הפסד המכרז [עמ' 22 לפרוטוקול]. נדמה, אם כן, כי כעת מתחרטת התובעת ומבקשת לדרוש את שעליו ויתרה תחילה משיקולים עסקיים.
כאן המקום להעיר כי רושם זה הוא למעשה הרושם הכללי שהותירה התנהלות התובעת כפי שעלתה בעדויות. במהלך השנים, הסכימה התובעת משיקולים עסקיים להשלים עם התנהלותה של הנתבעת וביקשה לשמור על "שקט תעשייתי". אך בתום החוזה, משאין לה אינטרס בקיום יחסים טובים עם הנתבעת, מבקשת היא להשיב את הגלגל לאחור ולדרוש את שהייתה צריכה לדרוש בזמן אמת, כאשר לקחה התובעת את הסיכון על עצמה, מבלי להזהיר. כך למשל העידו ה"ה קריאף במספר מקומות, כאשר נשאלו גב' קריאף מדוע ניגשה התובעת לעוד מכרז של הנתבעת אם כבר היו פיגורי תשלום משמעותיים במסגרת המכרז הראשון:"זה היה לאור הבטחות שהמועצה, זה גוף שיעמוד מאחורי המילה שלו וישלמו לנו ואין לכם מה לדאוג"[בעמ' 19 לפרוטוקול]; "ש: בשנת 2000 ניגשת למכרז וידעת מה המצב של המועצה וידעת שיש עיכוב תשלום וידעת שאתה צריך את המועצה? ת: כן. הייתי צריך את המועצה..." [בעמ' 38 לפרוטוקול]. ועוד בהמשך: [בעמ' 21 לפרוטוקול:] "ש: ניגשת למכרז, עבר שנה-שנתיים ובכל זאת אתם אומרים שלא משלמים לכם – למה החברה ממשיכה? ת: זה היה מן סוג של איך את האומר... מישהו שמכור למשהו. רוצה להמשיך לעבוד ולא יכול להיגמל מזה... רצינו לעבוד. בעלי איש עבודה ורצה לעבוד... הוא אמר... אני אתם להם עוד צ'אנס... ש: אתם חברה עסקית ואם הפיגור הזה גורם לכם להפסדים – למה לא הודעתם על ביטול ההסכם לצמצם נזקים? ת: המצב בשוק היה לא מי יודע מה, ולא היו לנו עבודות בחוץ"; [עמ' 32 לפרוטוקול:] "ש: מעבר למה שאמרת... האם ידעת את המועצה בכתב אנא החזירו לי את הריבית? ת: לא. לא פניתי בכתב. עדיין עבדתי במועצה ורציתי לעשות את זה בדרכים טובות."
יודגש כי לכאורה, על פי ההסכמים, חייבת הייתה התובעת להזהיר מבעוד מועד כי בכוונתה לדרוש פיצוי בגין נזקי הוצאות המימון החריגות. זאת, לאור האמור בס' 56 ובס' 59 להסכם בין הצדדים. סעיפים אלה קובעים כי על הקבלן להגיש תביעות תקופתיות בזמן אמת שיפרטו את דרישותיו, כדי לאפשר למזמין לכלכל את צעדיו. נאמר במפורש שתביעה שלא הועלתה, רואים את הקבלן כמוותר עליה. התובעת לא הראתה כל פנייה לנתבעת בהקשר להוצאות המימון על פני כל התקופה.
הרכיב היחיד שביחס אליו הציגה התובעת ראיה כלשהי לכך שדרשה תשלום בגין הוצאות המימון, זה ההלוואה שלקחה מהבנק – כבר עתה יש לומר כי גם אם תידרש הנתבעת לשאת בהוצאות המימון של הלוואה זו, מדובר לכל היותר בסכום של 50,000 ₪, שהרי זו ריבית ההלוואה [עמ' 24 לפרוטוקול] (אין צורך להכריע בעניין גובה הריבית המדוייקת, אלא רק לציין כי הנתבעת טוענת כי הריבית בגין ההלוואה עמדה על 31,891 ₪ בלבד [ס' 149 לסיכומי הנתבעת]). לטענת התובעת, בשל הפיגורים בתשלומים, הציעה הנתבעת כי לשם כיסוי הגרעון בחשבונה של התובעת, תיקח התובעת הלוואה בנקאית על סך 400,000 ₪ (קרן) לתקופה של 12 חודשים. את תשלומי החזר ההלוואה החודשיים לבנק תשלם הנתבעת [ס' 23 לסיכומי התובעת]. את טענתה זו מבססת התובעת על עדותם של ה"ה קריאף [עמ' 25 ועמ' 38-39 לפרוטוקול], ועל כל שבסמוך למועד נטילת ההלוואה, אישרה הנתבעת לשלם לתובעת 12 תשלומים, על סך של 45,000 ₪ כל אחד [נספח ו' לתצהיר צור]. סמיכות זו למועד ההלוואה של 12 התשלומים שאישרה הנתבעת, היא המלמדת לכאורה על קשר בין השניים.
אך מנגד, עמדה עדותה של הגברת צור, אשר טענה כי "לא היה ולא נברא". ראשית, ודאי שלא הייתה זו הצעת הנתבעת כי על התובעת ליטול הלוואה. אלא, התובעת היא זו אשר עדכנה את הנתבעת כי לקחה הלוואה לצורך המשך מימון פעילות החברה, וכי לגב' צור אין ידיעה בעניין המועד שבו נלקחה ההלוואה [ס' 28 לתצהיר צור ועמ' 45-46 לפרוטוקול]. שנית, אין קשר בין התשלומים הללו מטעם הנתבעת לבין ההלוואה המדוברת. הגב' צור הסבירה במידה משביעת רצון את השתלשלות העניינים שהובילה למתן תשלום ב-12 שיקים. יודגש כי העובדה שהנתבעת בשלב מסויים ידעה על קשיי מימון אצל הנתבעת והצורך בהלוואה, אינם מלמדים כי הנתבעת ידעה כי התובעת מייחסת לה אחריות לעניין זה ובודאי שלא מהווה הדבר הודעה על כך שישי כוונה לתבוע את הנתבעת בגין הנזק שנגרם כאן. בכל מקרה, נטל ההוכחה בעניין זה הוא על התובעת. נטל זה, לא הצליחה התובעת להרים, שכן הגב' קריאף לא ערכה כל תרשומת כדי לתמוך בגרסתה [עמ' 25 לפרוטוקול].
בפני ביהמ"ש אם כן שתי גרסאות סותרות, אשר אינן נתמכות במסמכים. יש לומר אם כן כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי לקחה הלוואה זו עקב הצעת המועצה, וודאי שלא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבעת הסכימה לקחת על עצמה תשלומים כלשהם הקשורים בהלוואה, או ראתה עצמה אחראית לעניין המימון. לראיה, אם סכום ההלוואה עומד על 450,000 ₪ (כולל ריבית), לא ברורה טענת התובעת כי סכום גבוה יותר של 540,000 ₪ (הם 12 תשלומים של 45,000 ₪) גרם לתובעת הפסד של 50,000 ₪ [עמ' 25 ו-34 לפרוטוקול]. אפילו אם בגין תשלומים אלה ניכתה הנתבעת מכרטיס התובעת סכום של 450,000 ₪ (במקום 400,000 ₪, כטענת התובעת), עדיין נותרת לתובעת יתרה של 90,000 ₪.
בהקשר למערכת היחסים, יש להעיר הערה נוספת לגבי כתב הוויתור ולטענה כי הוא מאפשר לתובעת לתבוע הוצאות מימון: בעדותה של הגב' קריאף – כפי שהדגיש ב"כ התובעת בסיכומיו – נטענה אמנם הטענה כי הנתבעת "הכריחה אותי (את גב' קריאף –א'א') לחתום על המסמך הזה" [עמ' 29 לפרוטוקול]. טענה זו מתייחסת בעיקר לפגם בכריתת החוזה – טענה שכלל לא נטענה על-ידי התובעת – ואפילו שהיא מהווה נסיבה לכריתת החוזה, אין בה כדי ללמד על כך שהביטוי "הפרשי ריבית והצמדה" רחב יותר ממובנו הרגיל. ומעבר לטענה זו, לא טענה הגברת קריאף דבר בחקירתה הנגדית אשר יש בו כדי להשלים את הטענה בתצהירה, כי נושא הוצאות המימון (ואפילו הריבית וההצמדה) הוחרג מכתב הוויתור [ס' 19-22 לתצהיר]. כאמור, בחקירה הנגדית נטען כי כתב הוויתור כלל לא מתייחס לעבודות דנן. חוסר קוהרנטיות זו, בין העדות הראשית (התצהיר) לבין העדות שבחקירה הנגדית, מעוררת גם היא חוסר נוחות אשר צריכה להישקל כנגד גרסת התובעת כי הסייג נועד לאפשר דרישת הוצאות מימון.
אגב יוער כי הנתבעת הצביעה על כך שאין בהוראות ההסכמים כל הוראה המקנה לתובעת זכות לקבלת הוצאות מימון במקרה של איחור בתשלום, אלא רק הוראות המגדירות את התשלומים להם זכאית התובעת, אשר אינן כוללות רכיב של הוצאות מימון. אולם, איני רואה רבותא בטענה זו. אין מדובר בטענה לזכות במסגרת החוזה, אלא לתרופה בגין הפרה מתמשכת, חוזרת וחריגה של החוזה. מטבע הדברים, אין החוזה מבטא את מכלול התרופות האפשרויות במקרה של הפרה, שכן לא תמיד ניתן לצפות את סוג הנזק והיקפו. אמנם ניתן להתנות על היקף הנזק שישולם בגין איחור, ואפילו איחור חריף. אך לא ניתן לקבל הטענה של הנתבעת שבהעדר הסדרה של פיצוי כזה אין זכות מהותית שכזו. התביעה נדחית בשל הויתור המתמשך ובסוף הדרך, ולא בשל העדר זכות לפיצוי בגין נזק שנגרם בהפרה.
לסיכום: הלשון לעולם אינה חד משמעית באופן מוחלט, אך המונח "הפרשי ריבית והצמדה" משמעו באופן טיפוסי הפרשי ריבית והצמדה "רגילים". "זכותנו לקבל הפרשי הצמדה וריבית" נשמע כטענה משפטית אודות הזכות לקבל הפרשי הצמדה וריבית, על פי שיטת החישוב הידועה. התובעת טוענת כי כוונת הצדדים הייתה להחריג נזק שנגרם עקב הוצאות חריגות למימון בנקאי בגין האיחורים בתשלומים אך טענה זו אינה מתיישבת היטב עם הלשון. לפיכך, הזכות היחידה עליה לא ויתרה התובעת ואשר אותה רשאית התובעת לנסות להוכיח היא "זכותנו לקבל ריבית והצמדה בגין הסכום הנקוב לעיל". משמע, זכות לקבל ריבית והצמדה על פי חישוב רגיל, לסכום המסוים הנקוב בכתב הסילוק. עתה יש לדון במשמעות הביטוי "בגין הסכום הנקוב לעיל".


ב.3. משמעות הביטוי "בגין הסכום הנקוב לעיל"


כתב הוויתור קובע כי הנתבעת תשלם לתובעת "סך כולל של 71,446 ₪ (המהווים 66% מסך של 108,252 ₪)" (ההדגשה אינה במקור –א'א'). על כן, כאשר שומרת לעצמה התובעת את טענותיה "בגין הסכום הנקוב לעיל", נשאלת השאלה, לאיזה מהסכומים הכוונה. על כך העידה הגב' קריאף כי להבנתה, מתייחס הביטוי לסכום הפשרה, דהיינו, לסכום של 71,446 ₪ [עמ' 30 לפרוטוקול]. טענה אחרת לא נטענה.
בכתב הוויתור, וויתרה התובעת על טענותיה כלפי הנתבעת, למעט ביחס להפרשי ריבית והצמדה רגילים (כנראה כמובנן בחוק פסיקת ריבית והצמדה), ביחס לסכום מוגדר של 71,446 ₪. דהיינו, פתוחה בפניה הדרך להוכיח כי זכאית היא להפרשים אלה, ואת שיעורם. יש לשאול כעת, האם התובעת הוכיחה את תביעתה לקבלת הפרשים אלה? האם הוכיחה מהו הסכום הזה? ממתי החוב? האם הראתה ממתי יש לחשב את הריבית ואת ההתמדה?


ג. האם התובעת הוכיחה את תביעתה?


לטענת הנתבעת, לצורך קבלת הפרשי ריבית והצמדה, היה על התובעת להוכיח פיגור ביחס לכל סכום שהיא טוענת ששולם באיחור, לחשב את שיעור הריבית וההצמדה המגיעים לה בגין כל איחור, ולשקלל את כלל הסכומים. אך משלא עשתה כן, כך טוענת הנתבעת, דין התביעה להידחות [ס' 59 לסיכומי הנתבעת]. מעבר לכך, היה על התובעת להצביע על הסכום של 71,446 ₪, מהו, ומניין הגיע, ובעיקר ממתי יש לחשבו. נראה כי אף בעניין זה הדין עם הנתבעת.
התובעת הצביעה על כך שהנתבעת צריכה הייתה לבצע תשלומים בתוך 45 ימים מהיום שהחשבון החודשי שהוגש אושר. אולם התובעת לא הראתה בגין אילו מהחשבונות שלא שולם הסכום שלגביו התפשרה, ולכן גם לא ניתן לחשב את שיעורי הריבית וההצמדה המגיעים לה, אם בכלל. התובעת צריכה הייתה לקשור בין סכום הפשרה (71,446 ₪, או אפילו הסכום של 108,252 ₪, שממנו ניתן היה לגזור פיצוי של 66% כגובה סכום הפשרה) לבין החשבונות השונים שלא שולמו, כדי להראות את האיחור של כל תשלום, אם מדובר בימים, שבועות, חודשים או שנים. אך התובעת לא עשתה זאת.
כל שעשתה התובעת כדי לתמוך את טענתה בדבר הנזקים שנגרמו לה, הוא צירוף חוות דעת מומחה, אשר נתבקש לחוות דעתו "בעניין גובה סכום הריבית המגיעה לחברה בגין פיגורים בתשלום חובות..." [נספח ד' לכתב התביעה]. בהתאם למה שהוטל עליו, המומחה חישב את יתרות הזכות שעמדו לרשות התובעת בספרי הנתבעת, חישב את הגירעונות שבהם הייתה מצויה התובעת בחשבונה, את הפעולות שעשתה בחשבון, ואת הוצאות המימון שבהן נאלצה לשאת בגין מצב זה במשך השנים. אולם, אין בכך כדי לבודד תשלום כזה או אחר, וכדי להראות מה שיעור הריבית וההצמדה שלו זכאית התובעת בגין האיחור הקונקרטי ביחס לסכום המסוים שהריבית וההצמדה לגביה הוחרגו בכתב הויתור. כאן גם המקום לומר כי לא סביר כי הוצאות מימון בגין סכום של 71,446 ₪ יגיעו עד 500,000 ₪ - זה סכום התביעה. כל שיש בכוחה של חוות דעת זו להראות, זה את הוצאות המימון שבהן נשאה התובעת לאורך השנים. כפי שנאמר לעיל, ממילא לא זכאית התובעת להוצאות מימון בנקאי באופן אוטומטי בגין כל התקופה, בהתאם לחישוב של המומחה, אפילו תאמר כי הפרת החוזה מקנה זכות כזו. שכן, כתב הסילוק מיקד המחלוקת בריבית והצמדה של רכיב מוגדר ביותר. בהעדר קישור כאמור, לא הוכיחה את התובעת את תביעתה. לאור האמור, דין התביעה להידחות במלואה.


הערה לפני סיום – תום הלב


בשולי פסק הדין, ולמרות שהדבר אינו נדרש להכרעה, תוער בדרך אגב הערה לעניין תום הלב. לאורך כל הסיכומים מייחסת התובעת לנתבעת חוסר תום לב באופן התנהלותה. אכן, עלה היטב מהראיות, ועל כך אין מחלוקת, שהנתבעת אחרה בתשלומים עקב קשיי תזרים. זאת, לתקופה משמעותית. המדובר בהפרה של החוזה והדבר בוודאי הוסיף עלויות לתובעת. אולם, לא הוכח בשום דרך או צורה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב. מעדות נציגת הנתבעת, ואפילו במידת מה מעדות גב' קריאף, עלתה תמונה של רשות העושה כל מאמץ לעמוד בהתחייבויותיה, למרות כל הקשיים, לרבות תשלום בדרכים "יצירתיות" כהגדרת ב"כ התובעת.
יובהר שאם התובעת אכן שמרה בלבה כוונה כל העת לתבוע בגין הנזקים הנגרמים לה, והיא לא הפסיקה ההתקשרות, לא התריעה על הכוונה לתבוע ואף ניגשה למכרז חדש בלי אומר ודברים, הרי הפגם בתום הלב מצוי בצד התובעת. שכן, במו ידיה יצרה שינוי מהותי בעלות המכרז לנתבעת, או לפחות ידעה עליו, מבלי להזהיר. אולם, אף זו אינה התרשמותי. נראה כי בפועל התובעת המשיכה בחוזה במשך שנים בתום לב, ללא כוונה לתבוע את נזקיה ואף תוך ויתור עליהם, מטעמיה שלה. למעשה, עד התקופה בה החוזה היה לקראת סיום, ויתרה התובעת על הנזקים הנגרמים לה, שהרי לא התריעה ולא דרשה דבר במישור הוצאות המימון, למרות סעיף 56 לחוזה, המחייב אותה להודיע על כל דרישותיה אחת לתקופה. נראים הדברים כי הויתור נעשה מתוך זכותה של התובעת, כמתקשרת בחוזה, לשאת בנזקים הנגרמים לה בהפרה, מתוך רצון להמשיך ולקיים החוזה, במקום לפוצץ אותו. דומה כי ההחלטה לנסות ולקבל פיצוי בגין נזקי הוצאות המימון החריגות, לא עלתה אלא לקראת סיום תקופת ההתקשרות, או אפילו אחריה, כאשר כבר לא היה אינטרס ארוך טווח שהצדיק, כלכלית, את הויתור.




ד. סיכום וסוף דבר


התובעת ניגשה למכרזים שפרסמה הנתבעת (האחד בשנת 1997 והשני בשנת 2000), ובעקבות כך התקשרו הצדדים בהסכמים [נספח א' ונספח ב' בכתב התביעה, בהתאמה]. במסגרתם, התחייבה התובעת לבצע עבודות ובדיקות מבניות שונות עבור הנתבעת.




לאורך השנים, פיגרה הנתבעת בביצוע תשלומים שלהם התחייבה לפי החוזה. פיגורים אלה גרמו לתובעת קשיים תזרימיים לא מבוטלים, אך משיקוליה, בחרה היא להמשיך את מערכת היחסים בין הצדדים. בסופו של יום, נותקה מערכת היחסים בין הצדדים (כל צד טוען טענות שונות בדבר הסיבות לכך, אך אין לכך משמעות להכרעה זו).




לנתבעת נותרה יתרת חובה (נטענת) של 108,252 ₪, אשר לא הוכח מתי ואיך בדיוק הוא נוצר. ביום 13.10.2002 התקשרו הצדדים בהסכם פשרה, אשר כונה "כתב וויתור" או "כתב סילוק" [נספח ג' לכתב התביעה]. לפי כתב הסילוק, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 71,446 ₪, והתובעת תוותר על כל טענה שיש לה כלפי הנתבעת בגין סכום זה, למעט באשר לטענה בדבר "זכותה" לקבלת "הפרשי ריבית והצמדה". על בסיס סייג זה, הגישה התובעת את התביעה דנן, בה דרשה לקבל את הוצאות המימון הבנקאי שנגרמו לה במהלך השנים, עקב האיחורים בתשלום.




אולם, הוכח שכתב הויתור מהווה ויתר על כל החובות, למעט הסייג האמור בו. לא הוכח כי הסייג שבכתב הוויתור התכוון לאפשר לתובעת לתבוע נזק בגין הפרה הבא לידי ביטוי בהוצאות מימון בנקאי, אלא, "הפרשי ריבית והצמדה" במובן הרגיל בלבד, ואף זאת ביחס לסכום הקונקרטי בלבד. בעניין זה, התובעת לא הוכיחה את נזקיה, אפילו שהוכח כי הנתבעת אכן פיגרה רבות בתשלומיה. היא לא הצביעה על תשלום קונקרטי המתאים לכתב הסילוק, ששולם באיחור, מוגדר. הנתבעת ממילא לא הצביעה על הפרשי הריבית וההצמדה שהנתבעת צריכה הייתה לשלם בגין איחור זה. כל שעשתה הוא להגיש חוות דעת מומחה אשר הצביעה על הוצאות המימון שנגרמו לתובעת לאורך השנים, בין השאר בגין האיחורים. אולם, נקבע כי ממילא לא זכאית התובעת להוצאות מימון ואפילו לא לאלה שנגרמו ישירות בשל ההפרה, שכן ויתרה עליהם במשך השנים ולבסוף ויתרה גם בכתב סילוק.




בהעדר ראיה לגבי טיב הסכום המוגדר במחלוקת שבכתב הסילוק, מועדיו ותנאיו ותקופת חישוב הריבית וההצמדה לגביו, לא הוכחה הזכות ביחס לרכיב היחיד שעליו התובעת לא ויתרה. מכאן שאין מנוס מדחיית התביעה.




התביעה נדחית.




בהתחשב במכלול הנסיבות, יש להעניק סכום נמוך יחסית בגין הוצאותיה של הנתבעת. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪, נכון ליום מתן פסה"ד.


זכות ערעור תוך 45 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קבלן לא רשום

  2. ערר רשם הקבלנים

  3. העסקת קבלן עצמאי

  4. הסכם עם קבלן שלד

  5. חוב לקבלן בפירוק

  6. לשון הרע נגד קבלן

  7. רישיון קבלן שירות

  8. תשלום לקבלן פיתוח

  9. ביטול חוזה עם קבלן

  10. מחיקה מפנקס הקבלנים

  11. רטיבות בדירה מקבלן

  12. זכות עיכבון של קבלן

  13. הסכם לרישום קבלנים

  14. חוזה עם קבלן בפירוק

  15. החזר תשלום יתר לקבלן

  16. זכות התיקון של הקבלן

  17. השוואת תנאי עובדי קבלן

  18. העלמת מס של קבלן בניין

  19. פירוק שותפות בין קבלנים

  20. עורך דין רכישת דירה מקבלן

  21. תביעה של קונים נגד קבלן

  22. עובד שכיר או קבלן עצמאי

  23. איחור במסירת דירה מקבלן

  24. בקשה לרישיון קבלן שירות

  25. יחסי עובד מעביד קבלן משנה

  26. קבלן משנה יחסי עובד מעביד

  27. עובד מדינה או קבלן עצמאי

  28. עורך דין קניית דירה מקבלן

  29. תאונת עבודה של קבלן עצמאי

  30. הסכם עם קבלן כפוף למשכנתא

  31. תביעה לפי חוק חוזה קבלנות

  32. ערר על רישום בפנקס הקבלנים

  33. יחסי עובד מעביד קבלן עצמאי

  34. פיצוי מקבלן בגין אי נוחות

  35. התקנת תשתית גז ע''י הקבלן

  36. ליקויים בדירה מקבלן בחולון

  37. יחסי קבלן עצמאי מזמין עבודה

  38. תביעה נגד קבלן - דירה חדשה

  39. רישום קבלנים - עתירה לבג''צ

  40. בקשה לקבלת רישיון קבלן שירות

  41. סכסוך עם קבלן משנה - בוררות

  42. אישור מהבנק לקבלן למכירת דירה

  43. יחסי קבלן לקוח או עובד מעביד

  44. בעיות בריצוף בדירה חדשה מקבלן

  45. סתימה בצנרת בדירה חדשה מקבלן

  46. חשבוניות מס פיקטיביות של קבלן

  47. נטישת קבלן משנה באמצע העבודה

  48. טענת ביצוע עבודה רשלנית של קבלן

  49. תביעה של קבלן עבודות אלומיניום

  50. חשבוניות קבלן שיפוצים לא רשום

  51. הודעת מזמין לקבלן על פגם בעבודה

  52. גמלאות שירות המדינה לעובדי קבלן

  53. תאונת עבודה באתר בניה - רשלנות קבלנים

  54. סכסוך בין מזמין עבודה לבין קבלן

  55. ביטול זכרון דברים עם קבלן בניה

  56. רכישת מחסן מקבלן - שינויים בגודל

  57. דירה מקבלן שלא נרשמה על שם הקונים

  58. פיצוי מקבלן על אי התקנת קו טלפון

  59. זכויות קבלן עצמאי שעובד לפי עמלות

  60. מסירת דירה לא ראויה למגורים מקבלן

  61. הקשר בין בנק מלווה לבין קבלני משנה

  62. פיטורי עובד קבלן סמוך לפני 9 חודשים

  63. תביעה נגד קבלן במסגרת תביעות קטנות

  64. תביעה כספית לתשלום קבלן לקבלן משנה

  65. ביטול צ'ק לקבלן עקב אי השלמת העבודה

  66. קרבה משפחתית לקבלן בעסקת קומבינציה

  67. איחור במסירת דירה מקבלן של 5 חודשים

  68. קבלן פושט רגל - סכסוך על מקומות חניה

  69. אי תשלום שכר לקבלן ע''י מזמין העבודה

  70. קבלת דירה מקבלן ללא חיבור לחשמל ומים

  71. יחסי עובד מעביד קבלן עצמאי פועלי בניין

  72. תביעה נגד קבלן בגין אי אספקת מחסן בדירה

  73. איחור במסירת דירה מקבלן בעסקת קומבינציה

  74. פיצויי פיטורים לעובד קבלן בחילופי מעבידים

  75. תביעת רוכשי דירות נגד הקבלן בתביעות קטנות

  76. פיצוי בגין הפרת הסכם לביצוע עבודות קבלנות

  77. אחריות בנק מלווה עקב קשיים כלכליים של הקבלן

  78. כישלון עסקת קומבינציה בגלל קשיים כלכליים של הקבלן

  79. דחיית מועד תשלום חובות קבלנים עבור החזר הוצאות פיתוח

  80. הסכמה חוזית עם קבלן הכוללת הסכמה לביצוע דבר שהוא מעבר לנדרש

  81. תביעה בגין נזקי הוצאות מימון לחברה הקבלנית כתוצאה מעיכובים בתשלום

  82. תשלום לקבלן משנה כאשר לא נערך הסכם בכתב ואף לא הוצאה הזמנת עבודה

  83. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון