תביעה שהוגשה בפטור מאגרה מכוח תקנה 19(7) לתקנות בתי משפט (אגרות) תביעת הבנק מתמקדת ביתרת חוב בחשבונה של החברה בסך של 109,596 ₪ אשר כוללת את רכיב הקרן והפרשי הצמדה והריבית נכון ליום 12/8/07. הבנק צירף לתביעה חוזה דביטורי כללי של החברה עם הבנק מיום 16/4/01 (נספח א'); תוספת לחוזה הדביטורי מיום 16/4/01 (נספח ב'); דף חשבון המעיד על יתרת חובה בחשבון העו"ש של החברה נכון ליום 7/8/07 (חשבון מס' 290351) בסך של 107,042.03 ₪ (נספח ג'); וערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום של אבנר בקשר לחובות החברה לבנק (נספח ד'). בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי אבנר ערב לחובותיה והתחייבויותיה של החברה בהתאם לכתב הערבות ונטען כי הוראות פרק ב' של חוק הערבות, התשכ"ז - 1967 אינן חלות על ערבותו בהיותו בעל ענין בחברה במועד החתימה על כתב הערבות. בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן נגד תביעת הבנק אין כל התייחסות לטענות הבנק בעניין יתרת החוב של החברה וערבותו של אבנר, אלא הועלו שתי טענות קיזוז בלבד. בתצהירו של אבנר מיום 4/12/09 אשר שצורף בתמיכה לבקשה המתוקנת למתן רשות להגן וכן בתביעה שכנגד טענו החברה ואבנר כי הבנק גרם להם נזק בסך של 1,179,007 ₪. החברה ואבנר טענו כי לא קיבלו מהבנק דוחות שנתיים ואישור על ניהול ספרים ועל ניכוי מס במקור, וכי הבנק עצר בפתאומיות את קו האשראי של החברה והחזיר שיקים שניתנו לחברת "בסט - קרטון", ולכן קרסה החברה אשר נהנתה עד אותה עת, ומבלי להתייחס לשנת 2006, מרווח "כלכלי" בשיעור של כ- 166 אלפי ₪ לשנה, ואם ניקח מכפיל רווח "שמרני" של 5 שנים אזי מדובר בשווי חברה לפני קריסתה של כ- 830,000 ₪. טענת קיזוז נוספת שמופיעה בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד היא כי הבנק גרם לחברה נזק בסך של 335,014 ₪ נכון ליום 2/12/09 כתוצאה ממכירת תיקי ניירות ערך, יחידות השתתפות בקידוחי נפט של אבנר (מס' נייר 268011) ודלק קידוחים (מס' נייר 475020). לפי סעיפים 30-31 לתצהירו של אבנר הנ"ל, בחודש 6/06 או בסמוך לכך הגב' קדם, מנהלת סניף של הבנק, יצרה קשר טלפוני עם אבנר והודיעה לו חד צדדית כי אינה מאשרת "תזרים" ששלח לבנק. כן הכריחה הגב' קדם את אבנר למכור את תיק ניירות הערך שלו שאותו ניהל למשך למעלה מ- 10 שנים, וזאת על אף שעמד במסגרת האשראי שלו, כשהיא מתרה בו כי אם לא ימכור את תיק ניירות הערך היא לא תכבד את השיקים בחשבונו. בסעיף 46 לתצהירו של אבנר הנ"ל ישנה הפניה לטבלאות אשר לטענת אבנר מציגות את הרכב התיק ביום המכירה ואת שוויו התיאורטי נכון למועד הגשת התצהיר "לו התיק לא היה נמכר וכן את חלוקות הרווחים שבוצעו בחלק מניירות הערך לאחר מכירת התיק". החברה ואבנר צירפו לבר"ל חוות דעת של מומחה מטעמם, רו"ח דותן משולם, אשר חזר בחוות דעתו על הנתונים הנ"ל לעניין הנזק שנגרם לחברה. כתב התביעה שכנגד הוגש לתיק בבקשה מס' 17 ולא מצורפים אליו נספחים כלשהם. ב"כ הבנק חזר וטען כי מעולם לא קיבל נספחים כלשהם יחד עם כתב התביעה שכנגד וכי הוא שומר על טענותיו בעניין זה. כאן המקום לציין כי בכתבי הטענות של החברה ואבנר הועלו שוב ושוב אותן טענות, וסעיפים רבים הועתקו והם מופיעים בנוסח זהה בבקשת הרשות להגן המתוקנת, בכתב התביעה שכנגד, בתצהיר עדותו הראשית של אבנר, בחוות הדעת של מר דותן משולם הנ"ל ובסיכומי הנתבע והתובע שכנגד ובסיכומי הנתבע והתובע שכנגד. בכל כתבי הטענות מטעם אבנר והחברה מופיעות טענות בעניין גניבת חשבון בנק והעברתו לסניף בנק אחר על ידי מר מיכאל רושר אשר שימש סגן מנהל סניף הבנק "אבני חן" והעביר את החשבון לסניף חדש, סניף "צמרות" שם שימש מנהל הסניף. כמו כן ישנה טענה שלפיה רק כעבור זמן, ביום 16/4/01, פתח מנהל הסניף החדש חשבון בנק תחת השם האמיתי של החברה. החברה ואבנר לא הוכיחו כי אכן נפתחו בניגוד לרצונם חשבונות הבנקים הנ"ל לפני פתיחת חשבון הבנק "האמיתי" ביום 16/4/01, כשלטענת הבנק, חשבון אחד כלל לא היה של אבנר אלא של יורם בילארוס, ובכל מקרה היה זה אבנר שביקש והסכים להעביר את חשבון הבנק לסניף החדש. החברה ואבנר לא הוכיחו טענות אלו כנדרש, ובכל מקרה אין בפני בית המשפט טענות קיזוז או תביעות כספיות אשר נוגעות לטענת "גניבת" החשבון הנ"ל, אלא רק טענות בדבר ביצוע אותן פעולות מסוימות אשר נטען כי בעקבותיהן קרסה החברה (אי המצאת דוחות כספיים ואישורים לניכוי מס במקור, צמצום פתאומי של מסגרת האשראי ואילוץ למכור תיקי ניירות ערך). נוסף על כך, לא הובאו ראיות מטעם החברה ואבנר על מנת לבסס את טענתם כי לא הסכימו כלל לפתיחת חשבון הבנק. כמו כן עולה מתדפיסי החשבון שהוצגו בפני בית המשפט כי החברה ואבנר ביצעו פעולות רבות בחשבונות הנ"ל, והדבר מעיד ולו לכאורה ובהעדר ראיות לסתור זאת כי הסכימו לפתיחת החשבונות ולניהולם. הבנק הגיש תצהירי עדות ראשית של מר מיכאל רושר אשר עבד עם החברה ואבנר במהלך מרבית שנות הפעילות של החברה ותצהירה של הגב' בטי קדם אשר ניהלה את סניף צמרות שנקרא בעבר "נווה אמירים" החל מחודש ספטמבר 2005. לתצהירים הנ"ל צורפו מסמכים רבים לביסוס מלוא סכום תביעת הבנק כנגד החברה ואבנר, לרבות כתב הערבות שעליו חתם אבנר ביום 16/4/01 (נספח ד'), מכתבי התראה לחברה ולאבנר וכן תדפיסי חשבון הבנק של החשבון משנת 2004 ועד שנת 2008. אבנר, מר הודי בניה שהיה אחראי על פיתוח המוצרים של החברה וכן מר יורם בילארוס, אחיו של אבנר, ערכו תצהירי עדות ראשית מטעם אבנר. אבנר הצהיר בסעיף 42 לתצהירו כי "חוו"ד מומחה מצ"ב" אולם חוות הדעת לא סומנה באות כלשהי ולא צורפה בפועל לתצהירו של אבנר הנ"ל. העתק של חוות הדעת הנ"ל צורף לתצהירו של אבנר אשר הוגש בתמיכה לבקשה המתוקנת למתן רשות להתגונן. כל המצהירים וכן רואה החשבון מר דותן משולם נחקרו בחקירות נגדיות במהלך שני דיוני הוכחות שהתקיימו בתיק זה. לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב. בסיכומי הבנק ישנה התייחסות לפסק דין שניתן נגד החברה בעבר בהעדר התגוננות ונטען שפסק דין זה עומד בעינו. כן התייחס ב"כ הבנק בסיכומיו לטענות אבנר (החברה לא חרגה ממסגרת האשראי שאושרה לה, החברה הגישה לבנק תזרימים מידי חודש והבנק אישר אותם, הבנק חילל שיקים של החברה בניגוד למוסכם, חשבון החברה עבר סניף ללא ידיעתם ועם העברת החשבון הורעו תנאי האשראי בחשבון, החברה ואבנר לא קיבלו מהבנק דיווח שוטף על הנעשה בחשבון, הבנק אילץ את אבנר למכור את תיק ניירות הערך והבנק עצר את מסגרת האשראי בפתאומיות ובכך גרם לקריסת החברה). בסיכומים מטעם אבנר הועלו שוב כל טענות החברה ואבנר כנ"ל עם תוספות שונות כגון הפניה לקטעים מעדויות המצהירים בחקירות הנגדיות. בסיכומי התשובה מטעם הבנק נטען כי "סיכומי הנתבע אינם מגלים טענה מהותית שדורשת מענה במסגרת של סיכומי תשובה", אולם הייתה התייחסות למספר טענות כדי להעמיד על דיוקן עובדות שהוצגו בצורה משובשת על ידי אבנר. סיכומי התשובה מטעם אבנר שהוגשו בעקבות סיכומי התשובה של הבנק הם תמצית של סיכומי אבנר שהוגשו לתיק קודם לכן. דיון אבנר לא הרים את נטל ההוכחה הדרוש על מנת לבסס את התביעה שכנגד ואת טענות הקיזוז במסגרת התביעה. כאמור לעיל, הבנק תבע סך של 109,596 ₪ בגין חוב של החברה ומכוח הערבות האישית של אבנר לקיום התחייבויותיה של החברה. ניתן פסק דין נגד החברה ולא הועלו טענות כלשהן בנוגע לסכום החוב הנ"ל של החברה, פרט לטענות הקיזוז ולטענות אבנר בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד. עיון בסיכומים מטעם אבנר מעלה כי ישנה התייחסות לגובה מסגרת האשראי בעת פתיחת חשבון הבנק בלבד, ולא לגובה מסגרת האשראי במהלך השנים הרלוונטיות, אף שהטענה המרכזית של אבנר היא כי הבנק לא נתן לחברה אשראי מספיק והפסיק לתת לה אשראי באופן פתאומי. בסעיף 4 ישנה התייחסות למצב האשראי נכון לשנת 2000. בסעיף 10 לסיכומים מטעם אבנר נטען כי מר רושר הרע באופן חד צדדי את תנאי האשראי של החשבון והפחית אותם לסך של 300,000 ₪, מבלי לציין תאריך כלשהו ומבלי להפנות לאסמכתא או ראיה כלשהי כדי לבסס את הטענה הנ"ל, פרט להפניה לעדותו של מר רושר (בסע' 11 לסיכומיו של אבנר) אשר נשאל האם כשעברו לצמרות "חתכתם את מסגרת האשראי" והשיב: "יכול להיות". עדותו של מר רושר הנ"ל אינה מספיקה כדי להוכיח כי הבנק פעל באופן בלתי סביר שהוביל לקריסת החברה, והיה על אבנר להפנות לתדפיסי חשבון בנק, תוך התייחסות לגובה מסגרות האשראי בזמנים הרלוונטיים בהתאם. אין בכל סיכומי אבנר התייחסות פרטנית לעניין סכומי יתרות החובה בחשבון בזמנים הרלוונטיים, תוך התייחסות לגובה מסגרות האשראי כנדרש וכל זאת ביחס לכלל הבטחונות שהיו לחברה ולאבנר באותה תקופה. הדבר בולט במיוחד לנוכח טענות אבנר בדבר אי כיבוד שיקים שונים אשר כובדו לאחר מכן בעקבות מעורבותו האישית של מר מיכאל רושר. לטענתו של מר רושר והבנק, ניתנו הוראות לכבד את השיקים בעקבות פעולות שונות של החברה ואבנר. ראו סעיף 9(א) לסיכומי התשובה של הבנק, שם נטען כי הבנק כיבד את השיקים שחוללו רק לאחר שהוצגו לפירעון בשנית ורק לאחר תקופת הביניים שבמהלכה הפקיד אבנר כספים בחשבון לכיסוי השיקים, תוך הפנייה לתדפיסי השיקים נספח י"ד לתצהירה של בטי קדם. מנגד, אין הפניה כלשהי מטעם אבנר לתדפיסי חשבון הבנק כדי לבסס ולו חלק מטענותיו. ב"כ אבנר מפנה בסיכומיו לעדויות שונות של מר רושר שלפיהן הפעיל שיקול דעת בעניין כיבוד שיקים שונים, וטוען כי עדות זו פוגעת בבנק. בית המשפט אינו רואה זאת כך, שכן יש למנהל סניף שיקול דעת אם לכבד שיקים כאשר סכומי השיקים חורגים ממסגרת האשראי בחשבון ומהיקף הביטחונות שיש ללקוח. על כל פנים, היה על אבנר לבסס ולו לכאורה ביחס לכל שיק שהוזכר בסיכומיו כי בעת שהבנק סירב לכבדו, לא הייתה חריגה כלשהי ממסגרת האשראי בחשבון, אולם כאמור לעיל, אבנר לא הרים נטל הוכחה זה. בסעיף 32 לסיכומי אבנר ישנה התייחסות להפקדת שיק ביטחון על סך 140,000 ₪ בידי מנהל הסניף, ונטען כי בעקבות הפקדת שיק זה, היה על הבנק לפרוע שיק קודם שנמסר ל"בסט קרטון", אך אין הפניה לתדפיס חשבון הבנק או לכל מסמך אחר על מנת לבסס את הטענה כי החברה העמידה בטחונות מספיקים ביחס לחובותיה, לרבות יתרת החובה, כאמור לעיל. מהאמור לעיל עולה, אם כן, כי אבנר הציג חלקי עובדות לא מבוססות ולא את התמונה בכללותה, קרי, גובה מסגרת אשראי ויתרת החובה בחשבון בעת משיכת שיקים של החברה אשר לא כובדו תחילה תוך ציון "א.כ.מ.". בסעיף 49 לסיכומי אבנר ישנה התייחסות לדרישתה של הגב' בטי קדם למכירת ניירות הערך בחשבון כתנאי לכיבוד שיק על סך 136,000 ₪. בעמוד 8 לסיכומי אבנר ישנה הפניה לעדותה של הגב' קדם שלפיה אכן אמרה לאבנר שבהעדר בטוחות לא יוענק אשראי לחברה, וכן לעדותה כי אלמלא בוצעה המכירה "לא היינו ממשיכים להעניק אשראי לחשבון או שהיינו מגיעים למצב שהיינו מממשים את התיק בלעדיו". הגב' קדם הוסיפה והעידה כפי שמוזכר בעמ' 8 לסיכומי אבנר בעניין הצורך למכור את ניירות הערך כי "כשהלקוח נותן בטוחות הוא צריך לקחת את זה בחשבון". בית המשפט אינו מוצא כי העדויות אשר הובאו בסיכומי אבנר תומכים בטענותיו נגד הבנק. ניירות הערך היוו חלק מהביטחונות לחשבון. לפיכך, משלא עמדה החברה במסגרת האשראי שאין אנו יודעים מה היה גובהה באותה עת משום שאבנר לא התייחס כלל לכך בסיכומיו, ומשלא הוכח אילו בטוחות נוספות הועמדו לרשות הבנק להבטחת חובותיה של החברה, אין אלא לקבוע כי אבנר לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי מכירת ניירות הערך הנ"ל לא הייתה חיונית לצורך מתן אשראי נוסף לחשבון החברה. אבנר לא סתר את הטענה כי הייתה לבנק זכות לממש את תיקי ניירות הערך גם ללא הסכמתו, ואין אלא להסיק כי אבנר אכן סבר באותה עת כי אם לא ימכור את תיק ניירות הערך שלו הוא לא יהיה זכאי לקבל אשראי נוסף בהתאם. על פי החוזה שנחתם בין הצדדים, הבנק היה רשאי למכור את תיק ניירות הערך הנ"ל בעצמו, ואבנר לא טען וממילא לא הוכיח כי לו עשה זאת הבנק באות עת, אזי היה מקבל יותר ממה שקיבל בעת שמכר את תיק ניירות הערך שלו בעצמו. אין גם טענה אחרת שלפיה היו לחברה ולאבנר בטוחות אחרות שניתן היה לעשות בהן שימוש, ובדרך זו לא למכור את תיק ניירות הערך. לאור זאת, יש לדחות את תביעתו של אבנר בעניין הנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מכך שהבנק "אילץ" אותו למכור את תיק ניירות הערך. נותרנו, אם כן, עם טענתו של אבנר כי מיד לאחר שהבנק החזיר את השיק הראשון של החברה נפגע האמון בין החברה לבין מפעל "בסט קרטון" שהיה הספק העיקרי שלה. כל שיש בפני בית המשפט על מנת לבסס טענה זו של אבנר היא טבלת רווחים והפסדים של החברה משנת 1999 ועד לשנת 2006 וטענה כי החברה הרוויחה כ- 166,000 ₪ כל שנה ועל כן יש לאמץ מכפיל רווח של 5 שנים על מנת לקבוע שווי חברה שקרסה, כך שמדובר בהפסד כלכלי בסך של כ- 830,000 ₪. הטענות הנ"ל מופיעות בחוות דעתו של רואה החשבון, ללא הפניה לדוחות כספיים ולתדפיסי חשבון בנק על מנת לבסס נתונים אלה. כך גם לא הוצגו כרטסות או תדפיסים כלשהם על מנת לבסס את היקף הרכישות מ"בסט קרטון" ולא צורפו אסמכתאות לתמיכה בנתונים לגבי "משיכות משכורות" של בעלי העניין בחברה. נוסף על כך, גם אם הנתונים נכונים, אין בהם כדי להוכיח כי די היה בשיק אחד שחזר כדי לפגוע באמון של המפעל הנ"ל בחברה, ואבנר לא הזמין אף עד מטעם "בסט קרטון" על מנת לבסס טענה זו ולו לכאורה. כמו כן אין כל הסבר של אבנר מדוע לא ניסתה החברה לבצע רכישות מספקים אחרים במקום מבסט קרטון, והאם אמנם היו ירידות בהכנסות החברה בעקבות הפסקת אספקת מוצרים מבסט קרטון בתקופה הנ"ל. יתר על כן, כפי שנקבע לעיל, אבנר לא הוכיח כי השיק הראשון של החברה וכל שיק שלאחריו סורבו בניגוד לתנאי ההתקשרות בין הצדדים, ובעת שהיו לבנק בטוחות מספיקות לאשראי שהתבקש. מכאן שהטענות המספריות המופיעות בסעיף 65 לסיכומי אבנר אינן מבוססות כנדרש, בגדר מספרים אשר מודפסים בגוף חוות הדעת ובכתבי הטענות ואשר לא הוכחו באמצעות ראיות מספיקות חיצוניות ואין בהן כדי להרים את הנטל המוטל על אבנר להוכיח כי החברה אכן הייתה שווה 830,000 ₪ בחלוף 5 שנים מיום קריסת החברה, ובוודאי שאין בהן כדי להוכיח כי הבנק היה אחראי לקריסת החברה. לסיכום, הטענות המרכזיות של אבנר הינן פגיעה במסגרות האשראי, אי כיבוד שיקים שמועדי פירעונם היו בימים 9/12/04, 8/2/05, ו- 10/7/05 וצמצום פתאומי של מסגרת האשראי. אף על פי כן, אין בסיכומי אבנר כל התייחסות לגובה מסגרת האשראי בתקופות הרלוונטיות וליתרות החובה של החברה בחשבון באותה עת, ולא ניתן להסתפק בטענה בדבר גובה המסגרת נכון לשנת 2000 בלבד כדי לבסס את התביעה שכנגד. אבנר אף לא פירט כיצד קרסה החברה במהלך שנת 2007, כשלטענתו הסיבה לכך הייתה העדר אפשרות להכין דוחות כספיים לשנים 2007 ו- 2008 בשל אי מסירת מסמכים מהבנק (שהועברו בפועל בחודש נובמבר 2009), אולם ממילא החברה הייתה אמורה להגיש דוחות אלה רק במהלך השנים 2008 ו- 2009. מכל מקום, אין בסיכומיו של אבנר הפניה לראיות המבססות פניות לבנק לקבלת מסמכים לצורך הכנת דוחות לפני קריסת החברה. כך גם לגבי הטענה בדבר אי קבלת אישור על ניהול ספרים ועל ניכוי מס במקור. לטענת אבנר, הדבר הביא לשיתוק החברה, אולם לא הוצגו ראיות כלשהן המוכיחות כי זו אכן הייתה הסיבה לשיתוק החברה וקריסתה, וכי לא ניתן היה להסדיר זאת בדרך אחרת. זאת ועוד, ב"כ הבנק הפנה בסע' 10(ב) לסיכומי התשובה שלו לסעיף 67 בעמוד 15 לסיכומי אבנר שם נטען כי משהעמיד הבנק את כל מסגרת האשראי לפירעון מידי - "במצב זה לא נותר לבעלים אלא להפסיק את פעילותה. כל העובדים פוטרו תוך ימים ספורים, והחברה נסגרה." גם מטעם זה יש לדחות את טענות אבנר כי החברה קרסה עקב אי קבלת מסמכים לצורך הכנת דוחות כספיים ואישור על ניכוי מס במקור, שכן החברה ממילא הייתה סגורה ולא פעילה. לאור כל האמור לעיל, החברה ואבנר לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת טענות הקיזוז בתביעה העיקרית שהועלו במסגרת כתב ההגנה והן גם טענותיו של אבנר נגד הבנק בתביעה שכנגד, ולכן תביעת הבנק מתקבלת במלואה ותביעת אבנר נדחית. לפיכך הנני מחייב את אבנר לשלם לבנק סך של 109,596 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן הנני מחייב את אבנר לשלם לבנק הוצאות בסך של 4,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ (אגב קבלת התביעה העיקרית, ובעיקר אגב דחיית התביעה שכנגד שהגיש אבנר בסך של 1,179,007 ש"ח) בצירוף הפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בקופת בית המשפט 800 ₪ שהפקיד אבנר. בהעדר החלטה אחרת יוחזר סכום זה לאבנר שבועיים לאחר מועד מתן פסק דין זה. פטור מאגרהתקנות בתי המשפטאגרה