תביעת עורך דין נגד יורשים של לקוח לתשלום שכר טרחה שהובטח בחייו התביעה ובעלי הדין התובע, עורך דין המשרת לקוחותיו בשכר, הגיש נגד הנתבעים, יורשי המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") תביעה לתשלום שכר טרחה ששיעורו הוסכם כנטען בין התובע מזה, למנוח בחייו מזה, בגין ביטול צו הפקעה שניתן לגבי מקרקעין שהיו בבעלות המנוח (להלן: "המקרקעין"), או בהגשת תביעה לפיצויים בגינם (להלן: "הטיפול המשפטי"). התובע טען כי פעילותו בביטול צו ההפקעה מזכה אותו בתשלום שכר טירחה מוסכם בסכום של 2,040,992 ₪. עיקר טענות התובע התובע טוען כי שימש בזמנו משך עשרות שנים כיועץ המשפטי של המנוח, שהיה תושב אנגליה וטיפל למענו גם בנושאים הקשורים למקרקעין. המנוח נפטר לבית עולמו ביום 14.11.93. התובע מוסיף וטוען כי המנוח היה "איש כבוד" שנהג לקשור הסכמים בע"פ ובתקיעת כף כמקובל, אצל יהלומנים ומשכך לגבי מרבית הטיפולים המשפטיים שהעניק לו התובע - לא נערך הסכם שכר טירחה בכתב אלא הסכמה בע"פ. לטענת התובע המועצה המקומית גבעת שמואל (להלן: "המועצה המקומית") בראשותו של יו"ר המועצה, דאז יעקב ויסמונסקי (להלן: "ויסמונסקי"), החליטה בשנת 1988 להפקיע את המקרקעין, להכין תב"ע תוך שינוי יעוד המקרקעין וחלקות סמוכות משטח חקלאי לבנייני ציבור ושטח ציבורי פתוח (להלן: "התוכנית המפקיעה"). לטענת התובע, בעקבות דיונים ואישורים הופקדה התכנית המפקיעה בחודש אפריל 1990 ועם הפקדתה הגישו חלק מפעילי החלקות הסמוכות התנגדויות שנדחו, וביום 26.5.91 אושרה התכנית המפקיעה הסופית. התובע מוסיף וטוען כי במהלך ביקורו של המנוח בארץ, בחודש יוני 1991, התבקש התובע על ידי המנוח להגיש התנגדות מטעמו, חרף האישור הסופי לתכנית המפקיעה, וכי התובע החל בבירורים אשר במהלכם הסתבר לו, בין היתר, כי אם המקרקעין והחלקות הסמוכות היו נרשמים בשם המועצה המקומית, היו בעליהן זכאיות לתשלום פיצויי הפקעה בסכום של 20,000 ₪ לדונם. התובע הגיע למסקנה כי הליכי ההפקעה שקדמו לאישור שר הפנים, בוצע כדבעי והחליט כי דרך הפעולה שינקוט במסגרת הטיפול המשפטי, תהא מניעת חתימת שר הפנים על התכנית המפקיעה והגשת הצעה לסדר לפיו המועצה תקבל 60% במקום 40% מן המקרקעין. התובע גולל בכתב התביעה המתוקן, את הפעולות שנקט מול המועצה המקומית, ומשרד הפנים, ואף ציין כי הודע לו כי התכנית המפקיעה קיבלה תוקף חוקי ולא ניתן לשנותה. התובע טוען כי דיווח למנוח על ממצב הדברים, וכי ביום 27.3.92 משביקר המנוח בארץ, נועדו לישיבה המנוח, אשתו רבקה דיל (להלן: "רבקה") בתו לינדה דיל חסון (להלן: "לינדה") וגיסו אוריאל יוספי (להלן: "יוספי"). המנוח קיבל דיווח על הקשיים והפעילות בביטול ההפקעה. לגירסת התובע במהלך ישיבה זו סיכם עם המנוח כי שכרו של התובע, "במקרה של הצלחה", יהיה "80% ולאחר ניכוי 40% ליוספי, בתוספת ההפרש בין 15,000 דולר לדונם, ממחיר שיתקבל עם ביטול ההפקעה או שכר כנ"ל בתביעה לפיצויים". בהמשך כתב התביעה האריך התובע מעניתו בפירוט הפעולות שנקט ובכלל אלו קבלת הסכמת ראש המועצה החדש, ירמיהו אולמרט (להלן: "אולמרט") להמנע מביצוע התכנית המפקיעה, הכנתה באמצעות אדריכל כספי של תוכנית חדשה, ודיווח על כך באופן רצוף לנתבעים. התובע טוען כי בעקבות מאמציו ופעולותיו, יזמה הועדה המקומית תכנית חדשה, המבטלת את התכנית המפקיעה וכי תוכנית זו אושרה ע"י הועדה המקומית ביום 16.6.02. לגירסת התובע, בשלב מאוחר יותר ביום 8.9.04, אושרה ע"י הועדה המקומית תכנית מתאר מפורטת ממ/3/3112 אשר לגירסת התובע, "סתמה את הגולל וביטלה בעיקרא את התוכנית המפקיעה" וכי בטבלת ההקצאה והאיזון שבמסגרתה גובש שווי המקרקעין ממנו יש לגזור את שכר טרחתו של התובע. התובע טען איפוא, כי טיפל וגרם לביטול ההפקעה ומשכך הוא זכאי לשכר שהותנה בינו ולבין המנוח, המתבסס על אומדן שווי המקרקעין במצבם החדש לסכום של 5,530,000 דולר בניכוי הפחתות כמפורט בסעיף 128 לכתב התביעה, ובהינתן כי שכר טרחתו נקבע לשיעור של8% - סך 421,517 דולר שווי ערך לסך של 1,995,255 ₪, ולמועד הגשת התביעה וסכום של 2,040,992 ₪. לטענת התובע, בהימנעותם מלשלם את שכר טרחתו, חרף פניותיו החוזרות ונשנות לנתבעים - הפרו האחרונים את ההסכם והתובע זכאי לפיצויים עקב ההפרה ותוצאותיה. עיקר טענות הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את טענותיו העיקריות של התובע וכפרו בזכותו לגבות את סכום התביעה. הנתבעים טוענים כי בעוד שהתביעה מתבססת על הטענה לפיה התובע הביא, כביכול, לביטול התוכנית המפקיעה, הרי שבפועל ההפקעה בוטלה בשל תכנית אחרת שבאה במקומה וכי לתובע לא היה כל חלק בקידומה ובאישורה. אשר להסכם שכר הטרחה טענו הנתבעים כי התובע מתבסס על תרשומת משורבטת בכתב ידו שלא נחתמה, וכי הנתבעים נחשפו אליה לראשונה עם הגשת התביעה. הנתבעים טוענים כי עסקינן בתרשומת חסרת כל ערך שאינה משקפת את שכר הטרחה שסוכם עם התובע. הנתבעים טוענים כי בניגוד לגירסת התובע, המתבססת על התרשומת, סוכם עם התובע כי במידה ויצליח לבטל את ההפקעה באמצעות שינוי יעוד המקרקעין - כי אז יהיה זכאי לשכר ראוי בעבור עבודתו. הנתבעים טוענים כי בין הצדדים התקיימה התכתבות ביחס לתביעות השכר של התובע, עוד בשנת 2000, כ-7 שנים לפני הגשת התביעה, ובמכתבם לתובע מיום 27.2.00 הודיעו הנתבעים לתובע כי נדהמו לקבל את דרישתו המבוססת על תשלום בשיעור של 15% משווי הקרקע, וטענו כי לא היה כל סיכום כזה. עוד טענו הנתבעים במכתבם האמור, כי נמסר להם שההפקעה בוטלה בשל חוסר תקציב ולא בעקבות טיפולו של התובע. הנתבעים היפנו בכתב הגנתם לפסקי דין שניתנו בהליכים קודמים בינם ובין התובע בתביעות לתשלום שכר טרחה ואשר בגידרם הושמעה ביקורת נוקבת על דרישות השכר המנופחות והבלתי מבוססות של התובע. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התוכנית ששונתה את יעוד המקרקעין וביטלה את ההפקעה היתה תכנית ממ/3/3112 שאושרה רק בסוף שנת 2002, ויזמה אותה חברת יסודות ניב בע"מ בסיוע האדריכל צבי לישר. לתובע, כך נטען, לא היה כל חלק ביזום הכנה או יישום תכנית מורכבת זו. הנתבעים הטעימו כי התובע עתר לתיקון כתב תביעתו והגיש כתב תביעה לתיקון תוך ששינה מטענתו המקורית לפיה פעולותיו גרמו לביטול ההפקעה והמיר אותה בטענה כי ראיות התכנון נמנעו ממימוש ההפקעה. הנתבעים הוסיפו וטענו כי תביעת השכר של התובע מתבססת על עליית שווי המקרקעין, אלא שעליית השווי הינה קרובה תוצאה ישירה של שינוי הייעוד למגורים ומיעוטה מיוחס לביטול ההפקעה באמצעות תכנית ממ/3/3112. לגירסת הנתבעים, הפריז התובע וניפח בצורה מלאכותית את פעולותיו הנטענות בעוד שבפעול לא הפעיל מיומנות מיוחדת ולא הכין או ניהל ולו הליך משפטי אחד. הנתבעים טענו כי אין שחר לגירסת התובע לפיה הסיבה שערך את התרשומת, אך נמנע מלהחתים עליה את המנוח, ו/או לערוך הסכם שכר טרחה מסודר, נעוצה בסירובו של המנוח שאמר, כי אין בכך צורך. הנתבעים כפרו בתחשיב שווי המקרקעין שערך התובע ובזכותו לבסס עליו את תביעתו. המחלוקת הפלוגתאות הצריכות להכרעה בתובענה זו הינן כדלקמן: האם נכרת הסכם שכר טרחה בין התובע מזה למנוח מזה, המזכה את התובע בשכר הטרחה המוסכם הנתבע על ידו. האם פעילותו המקצועית של התובע הביאה לידי ביטול ההפקעה, או שמא הפקעה בוטלה בנסיבות ובשל פעילויות אשר לתובע לא היה בהן כל חלק. האם זכאי התובע לשכר המוסכם ושיעורו. דיון וממצאים הטענה בדבר כריתת ההסכם ותוכנו הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותו הראשית, מציין התובע את יום 27.3.92 כמועד שבו נכרת בינו ובין המנוח הסכם לתשלום שכר טרחתו, בשיעור של 8% בהתאם להצלחה, ומפנה לתרשומת שערך, לגירסתו, בכתב ידו באותו מועד (סעיפים 62-63 לתצהירו ונספח כ"ו - להלן: "התרשומת"). עיון בתרשומת מלמד, כי שמו של התובע כמי שזכאי לשכר - נעדר ממנה כלל ועיקר, והיא אף איננה חתומה ע"י המנוח, התובע וכל אדם אחר שהיה נוכח בעריכתה. בשולי התרשומת נרשם: "התנאים הנ"ל התקבלו על דעת מר דיל (המנוח - מ.ב.ח) והודיע כי אין צורך לחתום על חוזה". במהלך חקירתו הנגדית, טען התובע כי במהלך פגישה קודמת עם המנוח בשנת 1991, ביקש התובע שכר מותנה בשיעור של 15% בעבור טיפול בנושא ביטול ההפקעה (עמ' 7 ש' 7-16). בתשובה לשאלה האם קיימת תרשומת גם לגבי אותה פגישה השיב התובע: "לא, לא היה צורך כי הוא לא ביקש ממני" (שם, ש' 27-28). 1.4 תשובה זו תמוהה, שכן בהתייחסו לתרשומת מיום 27.3.92 לא טען התובע כי זו נערכה לבקשתו של המנוח, וניתן להבין כי התובע הוא שיזם אותה. 1.5 פירכה נוספת שיש בה כדי להעיב על נכונות גרסתו של התובע בדבר עריכת התרשומת במועד הרשום בה (27.3.92), עניינה בעובדה שבגוף התרשומת צויין שמה של רבקה, כמי שנכחה במעמד, אלא התובע לא הסתפק בכך ובסעיף 62 לתצהירו ציין במפורש כי גם הנתבעת 3 (לינדה) נכחה במעמד עריכת התרשומת. לינדה כפרה בגירסה זו מכל וכל (סעיפים 7-8 לתצהירה). חרף הכחשה זו דבק התובע במהלך חקירתו בגירסתו לפיה לינדה נטלה חלק בפגישה מיום 27.3.92 (עמ' 9 ש' 19-20). סבורני כי העובדה ששמה של לינדה לא צויין בתרשומת, כמי שנכחה בפגישה האמורה, טופחת על פני גירסתו של התובע. 1.6 גם גירסתה של לינדה לגבי נסיבות ההתקשרות שבין המנוח לתובע, בקשר לטיפול המשפטי - אינה נקיה מספקות, וזאת מעבר לעובדה כי היא ניזונה בעיקר מעדויות מפי השמועה. 1.7. טענתה הבסיסית של לינדה, לפיה שמעה מפי המנוח כי האחרון התחייב לשלם לתובע "שכר ראוי" (סעיף 6 לתצהירה), לוקה לכשעצמה בפגם הבסיסי של עדות מפי השמועה, ומידת סבירותה רופפת ביותר. יתר על כן, לינדה ביקשה להעטות על עצמה איצטלה של מי שמצויה היטב בסוד העניינים שבין המנוח לתובע, שתועדו על ידה בתרשומות, אולם גירסה זו התמסמסה בחקירתה הנגדית, משהתברר כי אין בידי לינדה תרשומת כלשהי (עמ' 78 ש' 21-25). 1.8. בתחרות המפוקפקת כאשר לנכונות גירסת התובע או גירסת לינדה - יוצא התובע וידו על התחתונה. לא רק בשל העובדה כי בהיותו תובע הוא נושא בנטל ההוכחה לביסוס גירסתו בדבר כריתת ההסכם ותוכנו, אלא גם בשל העובדה שהשיח המשפטי המנשב בין דפי הפסיקה והכתיבה האקדמאית בסוגיה זו, אינו מטיב עם עניינו של התובע. 1.9. ב-ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל נקבע: "האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת בראש ובראשונה על עורך הדין ומחדלו בעניין זה אף כי אינו שולל ממנו את עצם הזכות לשכר ראוי - עשוי לבוא בחשבון בקביעת גובה השכר". 1.10. קודם לכן, ב-ע"א 136/92 ביניש עדיאל עו"ד נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ נפסק כי כאשר מדובר בשכר טרחה מותנה יש לתת לכך ביטוי מפורש מראש בהסכם שבין הצדדים (שם, בע"מ 122), וכן השוו ב-ע"א 4519/05 עו"ד אורי רון נ' סאסי ומאמרו של פרופ' ד. פרידמן שכר טרחה ראוי לעורך דין (פירסומי משפט ב' 105 בע"מ 112-113). 1.11 כיוצא בזה גם התעלמותו הבלתי מוסברת של התובע מבקשת הנתבעים להציג להם את העתק התרשומת, בקשה שהופנתה אליו כבר ביום 9.3.00 (סעיף 2.4 לכתב ההגנה של לינדה ונספח 1 לו), מוסיפה נדבך נוסף לתחושת הספקנות הנלווית לגירסתו של התובע. התובע הודה כי לא העביר את התרשומת כמבוקש ונימוקו לפיו הציע בוררות כדי לסיים את הכל (עמ' 11 ש' 3-4) נשמע דחוק ובלתי רלוונטי בעליל. פרשנותו של הסכם שכר הטרחה כאמור לעיל, לגירסת התובע הסכם שכר הטרחה שנקשר בינו לבין המנוח, מגולם בנוסח התרשומת, העמומה לכשעצמה הבריח התיכון בנוסח התרשומת הוא התנאת השכר המוסכם בהצלחה ("השכר ישולם במקרה של הצלחה") והצלחה פרושה ביטול התכנית המפקיעה או קבלת תביעה לפיצויים, (אשר אין חולק כי לא הוגשה). לא מן המותר הוא להוסיף כי בתוכן התרשומת לא צויין כלל ועיקר כי על התובע לנקוט פעילות ספציפית כלשהי ומשכך, על פי פשוטו של מקרא ניתן לכאורה להבין כי עצם ביטול התכנית המפקיעה, גם מקום שהתובע לא נוקף אצבע לשם כך, מזכה אותו בשכר. פרשנות כה רחבה לא גרס אפילו התובע אשר פירט בתצהירו ובהרחבה רבה שורה של פעולות והליכים שנקט על מנת למנוע את אישור התוכנית המפקיעה (סעיפים 66-94 לתצהיר עדותו). גם במהלך חקירתו הנגדית של התובע, עולה בבירור כי במסגרת ההדברות שבינו ובין המנוח עלה כי התובע יטפל בנושא ביטול ההפקעה כולל הגשת התנגדויות (עמ' 7 ש' 9-10), וכי התובע התמקד במניעת חתימתו של שר הפנים, כדרך שאין בילתה לביטול התכנית המפקיעה (עמ' 11 ש' 14-20), התובע דבק בגישה זו בהעידו: "הסברתי ואמרתי ואני חוזר ואומר, ידענו שלא ניתן לעשות פעולות משפטיות. אני אמרתי כדי למנוע את ההפקעה זה לגרום לכך שהשר לא יחתום על התכניות" (עמ' 12 ש' 24-25). 2.5. נמצאנו למדים כי גם אליבא התובע זכותו לשכר מותנית בכך שהתכנית המפקיעה תתבטל בעקבות צעדים והליכים שינקטו על ידו, ותתקבל תכנית אחרת אשר תניב עליית ערך של המקרקעין. פעילותו של התובע והערכתה כגורם לביטול התוכנית המפקיעה מעבר לצעדים מתועדים שנקט התובע למניעת חתימתו של שר הפנים על התוכנית המפקיעה (סעיפים 73, 57, 47 לתצהיר התובע), מסתבר כי האחרון נקט פעילות יזומה ומקבילה גם מול גורמים אחרים שכוללת המועצה המקומית והעומד בראשה (סעיפים 60, 56, 54, 52), ולוועדה המחוזית (68, 58 לתצהירו). פניותיו של התובע ליו"ר המועצה המקומית מר ירמיהו אולמרט (להלן: "אולמרט"), ותגובתו של מר ירמיהו אולמרט על נספחיו. גירסתו של אולמרט בדבר פועלו הרב של התובע בעיכוב המימוש של התכנית המפקיעה, הינה מתועדת ואין לחלוק עליה. עם זאת בהינתן כי אולמרט חדל להיות יו"ר המועצה בסוף חודש דצמבר 1997, הרי שגירסתו בסעיף 24 לתצהירו שם, כרך יחדיו את פעילותו "הבלתי נלאית של עו"ד נביאי" ואת אישור התכנית "ממ/3/3112", המהווה שינוי לתוכנית המפקיעה וביטל אותה בפועל - הינה ספקולטיבית ובלתי סדורה, הן בשל העובדה שאין חולק כי לתובע אין כל חלק בתכנית ממ/3/3112, אשר אושרה רק ביום 12.9.02, קרי קרוב ל-5 שנים לאחר פרישתו של אולמרט מכהונתו, והן בשים לב למועד בו חדל אולמרט לכהן כיו"ר המועצה. הראיות שבפני מלמדות כי עלויות פיצויי ההפקעה הצפויים הניעו את הועדה המקומית לחזור בה מכוונתה להפקיע את המקרקעין. אפנה לעניין זה לפסק דינו של הנשיא (בדימוס) א. גורן ב' ע.מ. 1027/98 הקובע כך במפורש (נספח 1 לתצהיר המשלים של לינדה). לא זו אף זו: בלחץ החקירה הנגדית נאלץ התובע להודות כי כבר בשלב מוקדם יחסית בחודש פברואר 1992, הודע לו ע"י הועדה המחוזית כי מבחינת החוק, התוכנית הנדונה (התוכנית המפקיעה) - תקפה. ולכן אין אפשרות "לא לאשר את התוכנית כבקשתך" (עדות התובע בע"מ 12 ש' 22-28 והנספחים שפורטו שם). הנה כי כן, מאשר התובע "התשובות שקיבלתי היו כפי שכתוב במכתבים אבל המטרה שלי הייתה... למנוע את החתימה ושוב הבאתי את זה לדיון" (שם, ש' 29-30). בכל הכבוד, אין בתשובה זחוחה זו כדי מענה הולם לעובדה לפיה התובע ידע כבר בשנת 1992 כי התכנית המפקיעה אושרה כבר למעשה מכח הוראת סעיף 109(ב) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965, אשר בנוסחו לעת ההיא קבע: "החליט השר כי תכנית טעונה אישורו, לא ינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 90 יום מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו. "לא נתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת ע"י השר" (ההדגשה שלי - מ.ב.ח.). בהינתן כי התכנית המפקיעה התפרסמה למתן תוקף כבר בחודש דצמבר 1991, הרי שהמסקנה הבלתי נמנעת היא כדברי הפתגם העממי: שהתובע ביקש לסגור את דלתות האורווה לאחר שהסוסים כבר נמלטו ממנה. בנסיבות אלו, ניסיונו של התובע להשתבח בגין פעילות מניעתית זו אשר לדבריו היוותה הישג משל עצמה (סעיף 71 לתצהירו), הינו מופרך. התובע אף טוען כי הכין באמצעות האדריכל כספי, הצעה לתכנון מחודש של הפרויקט תוך הקטנת "בנייני הציבור". בהצעה האמורה הובנתה גם העברה לבעלות המועצה של 50% מן השטחים ובכך יתייתר הצורך בהפקעה (סעיפים 100-103 לתצהיר התובע). לגירסת התובע העלה אולמרט את תוכן ההצעה בישיבת המועצה, תוך שהטעים כי המועצה שוקלת להתיר להקים על יתרת השטח, מבנים לתעשיית היי-טק ולא מגורים. להלן טוען התובע כי הודעת המועצה המקומית מהווה למעשה חזרתה של המועצה בה מכוונתה ליישם את התוכנית המפקיעה (סעיף 108 לתצהירו). בהמשך תצהירו מפרט התובע את עיקרי התכנית והוא מסכם: "... ואכן, בעקבות מאמצי ופעולותיי יזמה הועדה המקומית תכנית חדשה המבטלת את התכנית המפקיעה" (סעיף 114 לתצהירו). חקירתו הנגדית של התובע הניבה ממצאים שיש בהם כדי להפריך את גירסתו בדבר הקשר שבין מאמציו והתוכנית שיזם מזה, וביטול התוכנית המפקיעה מזה. התובע הופנה למכתבו מיום 30.7.98 לנתבעים, שנכתב בתגובה לדרישתם של אלו מיום 15.7.98 להפסיק את הייצוג המשפטי של התובע. בסעיף 5(ד) של המכתב האמור (נספח ס' לתצהירו) כותב התובע: "בעבר החליטה המועצה לאשר ת.ב.ע. לבנייה מסחרית, לאחרונה מתגבשת הצעה להתיר בנייה למגורים". 3.10 משעומת התובע עם הטענה לפיה הכתוב משקף את מודעותו לעובדה שהתכנית שהגה (המתבססת על בנייה להיי-טק) נתקעה ולא אושרה - השיב התובע בשלילה וטען כי הכתוב שם מתייחס לחלקה 19 בבעלות חכשורי (עמ' 16 ש' 7-27). בהמשך חקירתו נאלץ התובע לחזור בו מגירסתו זו, תוך שתירץ את הסתירה בגירסתו בטענה: "... את סעיף 5(ד) למכתבי צריך לחלק לשניים: המילים "לאחרונה מתגבשת הצעה להתיר בנייה למגורים" מתייחסת לאדונים דיל (הנתבעים - מ.ב.ח.) בהתחלת הסעיף מתייחסת לחכשורי (עמ' 17 ש' 2-11). יצא המרצע מן השק, וברי כי התובע אכן הבהיר לנתבעים כי ההצעה המתגבשת הינה יעוד למגורים ושונה מן התכנית שהגה: בנייה להיי-טק. למעשה כל ספק שיכול להימצא לגבי נכונות מסקנה זו הותר משהשיב התובע לשאלה האם התכנית שהגה נזנחה: "ברור מאליו שאם אני אומר שמציעים תכנית חדשה, אז הקודמת לא התקבלה" (קצה עמ' 17, ועמ' 18 ש' 16). בהמשך עדותו (עמ' 18 ש' 19-21) הודה התובע כי לא היה מעורב כלל ועיקר בהליכי התכנון של התוכנית ממ/3/3112 (להלן: "תכנית 3"). מכאן קצרה הדרך עד להודאתו של התובע בהתייחס לתוכנית 3: "המועצה עצמה הכינה את זה. בסופו של דבר המועצה הפסיקה את שרותיו של אדריכל כספי, והיא עצמה הכינה זה" (עמ' 18 ש' 26-28). 3.14 התובע הודה למעשה אולי מבלי משים כי התוכנית המפקיעה בוטלה בסופו של יום בעקבות אישור תכנית צ' ביום 19.9.02 (עדות התובע בע"מ 22 ש' 1-4 וכן בע"מ 15 ש' 26). השמאי שאול רוזנברג, מטעמו של התובע, היה נחרץ עוד יתר בעמדה זו בקבעו בסעיפים 6.3-6.7 לחוו"ד כי בתכנית 3, לא זו בלבד שביטלה את התוכנית המפקיעה אלא שהניחה יסודות של תכנית הפקעה ומתן זכויות בנייה גם יחד. 3.15 בצומת זו אפנה לגירסת הנתבעים: בסעיפים 17-19 לתצהירה העידה לינדה בין היתר, כי תכנית 3 הינה פרי יזמה של יזם אחר (יסודות יניב בע"מ - להלן: "יניב"). אין לכחד כי גירסתה זו של לינדה נעדרת ערך ראייתי שכן היא מתבססת על ייעוץ משפטי שקיבלה וכן החלטתי (עמ' 72 לפרוטוקול). אלא שגירסה זהה היתה גם בפיה של גב' נחמה בוגין (להלן: "בוגין"), השמאית מטעם הנתבעים אשר בסעיף 14 לחוות דעתה הטעימה כי יניב הוא שיזם את תוכנית 3. קודם לכן, עמדה בוגין על חבלי לידתה ומורכבותה של התוכנית האמורה (פרק 10.5 לחוו"ד). 3.16 בפיסקה 2(8) לסיכומי התובע (עמ' 2), נטען כי "בעקבות טיפולו המפורט של התובע אושרה ביום 16.6.02 תוכנית חדשה ממ/3/3112, התואמת את המיתווה שהציע התובע... וזו סתמה את הגולל על התוכנית המפקיעה". לאור עדותו של התובע בעצמו, תמהני על מה נסמכת גירסת ב"כ בסיכומיו שכן ע"פ ממצאי טענה זו נעדרת כל אחיזה במציאות. 3.17 בסיכומי התשובה הקצרים שהגיש התובע (לאחר שהפנים מן הסתם את הנטען בסיכומי הנתבעים בסוגיה זו), נטען לעומת זאת: "על אף שהתובע ניסה בעצמו (בעזרת אדריכל צבי כספי) להגיש תוכנית חלופית לתכנית המפקיעה, לא היה זה מתפקידו של התובע להגיש תוכניות..." (פיסקה 2 לסיכומי התשובה). ובפיסקה 3 לסיכומי התשובה נטען: "מן העדויות שנשמעו בפני בית המשפט, עלה כי תוכניתו של התובע בתכנית חלופית לתוכנית ההפקעה היא הראשונה שהוגשה למועצה עוד בשנת 1993. אותה תוכנית היא זו שהתקבלה בסוף או שזו "פתחה את הדלת" לקבלת תוכנית מאוחרת יותר". 3.18 דומה כי אין צורך להכביר מילים על עצם שינוי קו הטיעון בין הסיכומים מזה לבין התשובה מזה - כמו גם על הסיבה לשינוי זה. 4. ממצאי ביניים לנוכח הפירכות עליהן עמדתי בנוגע לעדות התובע, נותר ספק בליבי באשר לנכונות התרשומת מועד יצירתה ובעיקר באשר להיותה משקפת מפגש רצונות והסכמה קונקרטית בין התובע למנוח. כמוסבר לעיל, ובהיות גירסת התובע בסוגיית התאמת ותוכנה בבחינת עדות יחידה, נעדרת סיוע, פועל ספק זה בעיקר כנגד התובע, וזאת בשים לב להוראת סעיף 54(4), לפקודת הראיות [נוסח חדש]. הוכח בפני כי הגם שהתובע פעל לבלימת התוכנית המפקיעה והשהיית ביצועה למשך תקופה מסויימת, הרי שפעילותו האינטנסיבית בניסיון למנוע את חתימת שר הפנים עליה - הסתברה להיות בלתי עניינית ומיותרת בעוד שהתוכנית שיזם התובע באמצעות האדריכל כספי, וביקש לממש- נזנחה לטובת תוכנית 3, אשר לתובע לא היה בה כל חלק. הוכח בפני גם עפ"י גירסתו של רוזנברג בחוו"ד כי תוכנית 3 היא שביטלה את התוכנית המפקיעה, בשלבה תפיסה של הפקעה ע"י הרשות המקומית מחד גיסא וזכויות בנייה לבעלים מאידך. התובע חזר בו מן הטענה לפיה התכנית שיזם בשיתוף עם האדריכל כספי, התקבלה ע"י המועצה במקום התכנית המפקיעה. עיקר עליית השווי של המקרקעין נזקף בשל שינוי יעודם למגורים מכוחה של תכנית 3 בעוד שחלק קטן בלבד מעליית הערך מיוחס לעצם ביטול ההפקעה (פסקאות 96-99 לסיכומי הנתבעים). ביטול ייצוגו של התובע ותגובתו לכך 5.1. אין חולק כי כבר ביום 15.7.98 התבקש התובע ע"י הנתבעים להפסיק את הטיפול המשפטי שלו במכלול העניינים בהם טיפל, עבור המנוח, וכן בוטל ייפוי הכוח שניתן לו. 5.2 במכתב התגובה שלו לנתבעים מיום 30.7.98 (נספח ס' לתצהירו), לא חלק התובע על זכותם של הנתבעים לבטל את הייצוג ואף נמנע מלייחס להם מניעים שיסודם בחוסר תום לב וניסיון להתנער מחובתו לשלם את שכרו. 5.3. בסעיף 124 לתצהירו, טען התובע לראשונה, כי הפסקת הייצוג נעשתה "מסיבות בלתי רלוונטיות". בחקירתו פיזר התובע מקצת מן העמימות בעניין זה, וטען כי אחת הסיבות הייתה רצונם של הנתבעים שלא לשלם את שכרו (עמ' 19 ש' 1). 5.4 לא מן המוגזם הוא לייחס לתובע כפרקליט ותיק ורב ניסיון, מודעות לפיה במקביל לזכותם של הנתבעים לדרוש את הפסקת הייצוג, קמה זכותו, כעורך דין, לתבוע את שכרו הראוי כפי שהתגבש עד למועד ביטול הייצוג. השוו: ע"א 136/92 ביניש עדיאל עו"ד נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ ( פיסקה עמ' 124) לפסה"ד (להלן: "פרשת ביניש עדיאל"). יתר על כן, אם אמנם סבר התובע כי פיטוריו כפרקליט מייצג הונעו בשל רצון שלא לשלם את שכרו, יכול היה, כבר לעת ההיא, כמי שסבל נזק בשל הפרת הסכם שכר - לתבוע מן הנתבעים פיצויי ציפיה ברוח ההלכה שנפסקה ב-ע"א 8854/06 חיים קורפו עו"ד נ' משה סורוצקין. 5.5. התובע אשר כידוע הגיש תביעה כספית בשנת 2007 (התביעה בה עסקינן), ועומת מול עובדות אלו, השיב כי בשנת 1998 לא ידע כמה לדרוש והפנה לסעיף 1 ובמכתבו נספח ס' שם ורשם: "הצעתי היא כי נמתין עד לאישור בפועל ואז נערוך את שווי החלקה ושכרי ישולם בהתאם". לא הוכח בפניי כי הנתבעים קיבלו את הצעת התובע בדרך כלשהיא, ומשכך דרכו הייתה סלולה כבר בשנת 1998 להגיש נגדם תביעה אם אומנם סבר כי הוא זכאי לשכר טרחתו. 5.6. בהמשך עדותו לא הותיר התובע כל ספק כי תפיסתו. את המונח "הצלחה" כתנאי לזכאותו בשכר טרחה, אינה מוגבלת לביטול ההפקעה בשל קיומה של תכנית חלופית, שהוא יזם ופעל לאישורה, וכי מבחינתו הוא רשאי לרכב על גל ההצלחה של יניב אשר תכנית 3 שיזמה וטיפחה, היא שהביאה, בסופו של יום, לביטול התכנית המפקיעה. הנה כי כן העיד התובע: "העיקרון שמקנה לי את זכותי לשכר היה שההפקעה לא תבוצע, אם זה עפ"י תוכנית להיי-טק למגורים ולכל מטרה אחרת, ואין הפקעה - אז אני זכאי לשכר, רק אם היו מבצעים את ההפקעה לא הייתי זכאי לשכ"ט... שמדברים על הצלחה יש שתי אפשרויות, אחת שההפקעה מתבטלת, ויש תוכנית, אז אני זכאי לשכר לפי התכנית שתאושר..." (עמ' 21 ש' 21-28). 5.7. עמדה זו אינה מקובלת עלי כמשקפת את כוונתם המשותפת של הצדדים (ככל שהייתה קיימת בכלל) עפ"י התרשומת שעצם נכונותה שרויה במחלוקת, והיא אף נוגדת את גירסת התובע בסעיף 120 לתצהירו, שם טען כי אישור תכנית 3 סתם את הגולל וביטל מעיקרא את הפקעת המקרקעין. בהינתן כי לא היה לתובע חלק ונחלה בתכנית 3 הרי שטענתו לפיה הוא זכאי בגין "ההצלחה" שגלומה בה לשכר מוסכם, הינה בלתי סבירה אינה מתיישבת עם גירסתו הקודמת ואף עולה כדי נסיון לעשיית עושר ולא במשפט. 5.8. לא זו אף זו, בפרשת ביניש עדיאל נפסק בין היתר, כי "כאשר מדובר בשכר מותנה יש לתת לכך ביטוי מפורש מראש בהסכם שבין הצדדים" (עמ' 123), כאמור תוכנה הלקוני והעמום של התרשומת אינו יכול להכיל ביטוי מפורש לטענת התובע לפיה הוא זכאי לגבות שכרו גם מ"הצלחה" של אחרים. אני דוחה איפוא את טענת התובע לפיה הוא זכאי לשכר עפ"י נתוני שווי המקרקעין, הנגזרים מתוכנית 3, כנטען בתביעתו. 6) טרם סיום: 6.1. בסיכום טענותיו טען ב"כ הנתבעים בין היתר, כי התובע היה יכול לכל היותר, להגיש תביעה על שכר ראוי (פסקאות 46-49 לסיכומי הנתבעים). 6.2. אכן, "הפיתוי" לבחון את זכאותו של התובע בעילה של שכר ראוי, הינו גדול, שכן גם הנתבעים אינם חולקים על העובדה לפיה התובע ניסה להביא לידי ביטול התכנית המפקיעה והשקיע מעבודתו וקשריו לשם כך; עם זאת משבחר התובע מלהתמודד בתביעתו בזירת השכר המוסכם בלבד - לא ראיתי מקום להתייחס לעילת השכר הראוי. סוף דבר אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪. הודעה זכות הערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א בתוך 45 ימים מהיום.ירושהשכר טרחת עורך דיןשכר טרחהלקוחותעורך דין