תביעה לפיצוי בגין פצעי אקנה שנגרמו לתובעת לטענתה בשל שימוש בקרמים ששיווקה הנתבעת התביעה נדחית מאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין השימוש בקרמים לבין התפרצות האקנה. הוכח שקיימים מספר רב של גורמים שעשויים לגרום לאקנה וחשדה של התובעת כי דווקא הקרמים הם הגורם לא בוסס. הראיה המרכזית היא טענת התובעת כי הפצעים הופיעו לאחר שימוש קצר בקרמים, אולם המומחה מטעם בית-המשפט העיד שאין זה סביר ששימוש של ימים בודדים בקרמים הוא שגרם להתפרצות האקנה, ולא ניתן לשלול כי האקנה פרצה בשל גורם האחר. התובעת מבקשת להסתמך על העובדה שהנתבעת לא קיבלה רישיון תמרוק כנדרש בסעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תמרוקים), תשל"ג-1973 (צו הפיקוח) ולהעביר את נטל הראיה לנתבעת, אך לא הוכח שהפרת החיקוק גרמה לנזק ולא הובאה ראיה לקיום פגם כלשהו בקרמים או באיזה ממרכיביהם. אשר לנזק: הצלקות בפניה של התובעת הן קלות יחסית ואינן בולטות והערכת המומחה מטעם בית-המשפט כי הנכות בגינן היא בשיעור 1% מתקבלת. הצדדים התובעת, ילידת 1979, כבת 33, בעבר עובדת משרד החינוך וכיום עובדת משרד הבריאות. הנתבעת היא חברה בע"מ העוסקת בייבוא ושיווק מוצרי קוסמטיקה של יצרנית מוצרי קוסמטיקה זרה בשם Il-Makiage. הנתבעת מפעילה גם "מכללה" ללימודי איפור ובה מועברים, בין השאר, קורסים שבסיומם מנפיקה המכללה "תעודת מאפר/ת מקצועי/ת בינלאומית". התמרוקים ורכישתם אחותה של התובעת עברה קורס איפור אצל הנתבעת. האחות רכשה שני תמרוקים שמשווקת הנתבעת ונועדו למריחה על הפנים - מסכת ריענון (Refreshing Mask) בשם Anytime salon facial וקרם לילה מזין (Nourishing Night Creme) בשם Post makeup. הרישום על השפופרות שצולמו מציין כי התמרוקים יוצרו בארה"ב על-פי נוסחה צרפתית [ת/1 למוצגי התובעת]. האחות לא זומנה לעדות ולא נרשם מתי עברה את הקורס ומתי רכשה את הקרמים. אין חולק כי קרם הלילה לא קיבל רישיון תמרוק כנדרש בסעיף 2 לצו הפיקוח. לטענת מנכ"ל הנתבעת מדובר בטעות משרדית ובעניין טכני בלבד, שכן התמרוק קיבל רישיון שיווק של מנהל המזון והתרופות בארה"ב (FDA) וברי כי היה מקבל רישיון תמרוק ישראלי. השימוש בתמרוק והופעת פצעי האקנה התובעת טוענת כי אחותה העבירה לה את התמרוקים במאי 2004 וכי לאחר שהשתמשה בהם מספר ימים החלו להופיע על פניה פצעים מוגלתיים דמויי אקנה. התובעת טוענת כי הפסיקה את השימוש בקרמים משום ש"חשדתי כי הפצעים הינם תופעת לוואי של הקרמים" [סעיף 5 לתצהירה] אולם הפצעים לא החלימו. התובעת פנתה לטיפול בקופ"ח וברישומי רופא הקופה, ד"ר דן רוזנברג, מ-21/6/04 נרשם "פריחה בפנים מחודש. מצב כללי טוב. חשד לאלרגיה בפנים אחרי טיפול קוסמטיקה/לפי דבריה" [נ/3]. לא נרשם שהתובעת סובלת מאקנה ולא תוארה הפריחה האלרגית. אביה של התובעת פנה למנכ"ל הנתבעת, מר חנוך רידר, שהפנה את התובעת לקוסמטיקאית, גב' אתי וולף, שביצעה מספר טיפולים קוסמטיים על חשבון הנתבעת. בנוסף מימנה הנתבעת ייעוץ אצל פרופ' ראובן ברגמן שמצא כי התובעת סובלת מאקנה. הצדדים חלוקים על מסקנותיו של פרופ' ברגמן, שלא הוצגו בכתב, ולטענת הנתבעת הואיל ופרופ' ברגמן קבע שאין קשר בין האקנה לבין השימוש בתמרוקים לא הסכימה לממן טיפולים נוספים לתובעת. ביולי 2004 פנתה התובעת לבית-חולים אלישע לצורך ביצוע טיפולי לייזר שנמשכו על פני מספר חודשים ועלותם 6,000 ₪. התובעת טוענת כי הנתבעת התחייבה לשאת בתשלום עבור הטיפולים, אולם בהמשך לא עמדה בהתחייבותה ולפיכך התובעת שילמה עבורם. הנתבעת מכחישה כי התחייבה לשלם עבור הטיפולים. לא ברור מתי נרפאו הפצעים אולם מחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת עולה כי ב-31/3/05 - כעשרה חודשים אחרי השימוש בתמרוקים - כבר לא הייתה אקנה פעילה, אולם נותרו פצעים אדומים שהיו בתהליך החלמה. המומחים הרפואיים התובעת הגישה חוות-דעת מטעם ד"ר מוריס טופז. ד"ר טופז ציין כי קיימים מספר גורמים להתפרצות אקנה בגיל מבוגר, אולם, לדעתו, במקרה הנוכחי "סמיכות הזמנים ... מצביעה לכאורה על קשר בין השימוש בחומרים לבין הופעת הפצעים בפניה של גלית קיזמן" [עמ' 6 לחוות דעתו]. ד"ר טופז העריך כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 12% (8% נכות + הפעלת תקנה 15 במלואה). הנתבעת הגישה חוות-דעת מטעם פרופ' אריה אינגבר. פרופ' אינגבר סבר כי הואיל והתובעת השתמשה בתמרוקים שימוש קצר לא סביר שהתמרוקים הם שגרמו להתפרצות האקנה. פרופ' אינגבר הסכים כי יתכן שהשימוש גרם לתגובה אלרגית, אך ציין כי זו רגישות אישית שלא ניתנת לגילוי מוקדם טרם התפרצותה. פרופ' אינגבר העריך כי לתובעת נכות קלה בשיעור 1% בלבד. מונה מומחה מטעם בית-המשפט - ד"ר ג'רי ויס. בחוות-דעתו הסביר שאין זה סביר שהשימוש בקרמים גרם להתפרצות אקנה שכן "אקנה קוסמטית" מתפתחת לאחר שימוש ממושך בקרם, אך הסכים שיתכן ונגרמה תגובה אלרגית. ד"ר ויס סבר כי "על פי הממצאים והנסיבות לא ניתן לקבוע כי הצלקות בפניה של גלית נגרמו עקב שימוש בקרמים של חברת איל מקיאג'". ד"ר ויס העריך כי הצלקות בפני התובעת מקנות לה נכות בשיעור 1% לכל היותר. חילוקי הדעות התובעת סבורה שסמיכות הזמנים בין השימוש בתמרוקים לבין הופעת האקנה מעידה על קיומו של קשר סיבתי שבין השניים, והיא מוסיפה כי הנתבעת התרשלה והפרה חובה חקוקה משום שלא קיימה את הוראות צו הפיקוח וכי יש להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעת. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה היכן נרכשו התמרוקים או את עצם השימוש בהם; כי גם אם נעשה שימוש בתמרוקים אין ראיה לכך שהשימוש הוא שגרם להופעת האקנה; כי גם אם השימוש גרם להופעת האקנה עדיין אין בכך רשלנות שכן מדובר בתופעה חריגה ובלתי צפויה. הנתבעת מדגישה קיים בתיקה הרפואי של התובעת מסמך רפואי מיום 2/9/96 המעיד כי התובעת סבלה בעבר מאקנה. לנוכח כל אלו סבורה הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה. התובעת מכחישה את המסמך הרפואי משנת 1996 מכל וכל, וטוענת כי לא סבלה בעבר מאקנה וכי למסמך הרפואי שהוצג אין תוקף או משקל שכן לא ברור מי ערך אותו ומי חתם עליו. אשר לנזק - התובעת טוענת כי בעקבות הופעת הפצעים נקלעה למצב נפשי שגרם לה לאבד את עבודתה וכי כיום נותרו בפניה צלקות קשות שהמומחה מטעמה העריך את הנכות בגינן ב-12%. הנתבעת, מנגד, טוענת כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה, וכי ממילא שיעור הנכות הוא 1% בלבד, כפי שקבעו המומחה מטעמה והמומחה מטעם בית-המשפט. לאחר שמיעת המומחים ובחינת חומר הראיות נמצאו הממצאים הבאים: לא הוכח מניין נרכשו התמרוקים ומתי נרכשו הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה שהתמרוקים נרכשו ממנה שכן לא הציגה קבלות, לא הביאה את האריזות המקוריות ולא זימנה את אחותה לעדות. התובעת ואביה העידו כי מי שרכשה את התמרוקים הייתה אחות התובעת, במסגרת קורס איפור שביצעה בנתבעת. עדותם בנושא זה לא נסתרה, אולם מדובר בעדות שמועה בלבד, שכן מי שרכשה את התמרוקים בפועל והעבירה אותם לאביה של התובעת וממנו לתובעת היא האחות שלא זומנה לעדות. בנסיבות אלו לא ידוע לנו ממי נרכשו התמרוקים ובחינת התצהירים והעדויות מלמדת כי לא נרשם בשום מקום מתי נרכשו, וכמה זמן היו אצל האחות. כל שידוע לנו הוא שהתובעת השתמשה בהם במאי 2004. התובעת העידה כי האחות לא זומנה לעדות משום שבעקבות העברת התמרוקים כעסה על אחותה ומאז לא דיברה איתה [עמ' 54], אולם לא ברור מדוע כעסה הופנה כלפי האחות דווקא והאם היו סיבות נוספות לכעס (מעבר לעצם רכישת התמרוקים) שרלוונטיות לענייננו. התובעת גם לא הציגה אריזה של התמרוקים. אני מקבל אמנם את הסבריה כי אדם שקונה מוצר מסוים ומתחיל להשתמש בו אינו נוטה לשמור את הקבלה והקופסה [עמ' 51 משורה 22], אולם בנסיבות שכאלו היה ניתן, לכל הפחות, לזמן את האחות לעדות, על מנת שתעיד היכן ומתי רכשה את התמרוקים. התובעת העידה כי בשלב כלשהו ניסתה לרכוש את התמרוקים בחנות אולם בחנות ונאמר לה ש"אתמול באו באמצע היום, בלי שום סיבה, ולקחו את הקרמים" [עמ' 43, 9]. טענה זו לא הופיעה בתצהירה ומוטל ספק באמינותה. בנסיבות אלו לא עלה בידי התובעת להוכיח ממי ומתי נרכשו התמרוקים. הוכח כי התובעת הוכיחה כי סבלה מתגובה אלרגית ומפצעי אקנה לדעת המומחה מטעם בית-המשפט ומומחה הנתבעת התובעת סבלה מתגובה אלרגית לתכשירים. עמדה זו מבוססת על מסמך רפואי מ-21/6/04 בו נרשם כי קיים חשד לתגובה אלרגית בפנים. לפיכך העיד המומחה מטעם בית-המשפט כי "[]יותר הגיוני. למרות שאני לא יכול לקבוע בוודאות שמדובר באיזושהי תופעה אלרגית" [עמ' 20, 1]. ד"ר ויס גם בחן את תמונות ת/2 בהן צולמה התובעת וקבע כי בזמן צילום התמונות סבלה התובעת מאקנה [עמ' 22, 5; עמ' 23, 4]. התמונות אינן נושאות תאריך, אך ידוע כי צולמו בבית-חולים אלישע אליו פנתה התובעת ביולי 2004 (לאחר בחודשיים). לא הוצגו תמונות שילמדו על התגובה הראשונית ועל מצב פניה של התובעת בימים הסמוכים לשימוש בתמרוקים. לא הוכח הקשר הסיבתי בין האקנה לבין השימוש בקרמים שלושת המומחים הסכימו כי אקנה בגיל מבוגר עשויה להתפרץ ממספר רב של גורמים, בהם לחץ, זיהומים חיידקיים, שינויים הורמונליים, שימוש בגלולות למניעת הריון, תרופות ושימוש בחומרים קוסמטיים. המחלוקת היא האם במקרה הנוכחי ניתן לקבוע כי דווקא התמרוקים גרמו להתפרצות האקנה? ולאחר שמיעת עדויות המומחים ובחינת הראיות מצאתי להעדיף את עמדת המומחה מטעם בית-המשפט ולקבוע שלא הוכח קשר סיבתי בין התמרוקים לבין האקנה. נפתח בעמדת מומחה התובעת אשר הסכים כי אקנה נגרמת מסיבות שונות אך סבר כי "סמיכות הזמנים ... מצביעה לכאורה על קשר בין השימוש בחומרים לבין הופעת הפצעים בפניה של גלית קיזמן" [עמ' 6 לחוות דעתו]. ניתן דעתנו כי המומחה נזהר בקביעתו. המומחה הזכיר בחוות-דעתו את תופעת ה"אקנה הקוסמטית" הנגרמת כתוצאה משימוש בחומרים קוסמטיים וכן ספרות רפואית המזכירה "פריחה דמוית אקנה" כתוצאה משימוש בחומרים אלה. המומחה לא בדק את התמרוקים או החומרים המרכיבים אותם, וממילא לא התייחס אליהם, לא פרט את משך השימוש הגורם להתפרצות אקנה וקביעתו מתבססת על סמיכות הזמנים בלבד. גישה זו נשללה מכל וכל על ידי מומחה הנתבעת, וכן על ידי המומחה מטעם בית-המשפט. ד"ר ויס הסביר כי "אקנה קוסמטית" מתפרצת רק לאחר שימוש ממושך בתמרוק שכן מדובר בתהליך דלקתי הנגרם מסתימת בלוטות החלב והצטברות הפרשה [עמ' 19, 18; עמ' 25, 1]. המומחה הסביר כי התובעת השתמשה בתמרוקים ימים ספורים בלבד ומשך זמן זה אינו מספיק להתפתחות התהליך הדלקתי. לפיכך, לדעתו, לא יתכן ששימוש בתמרוקים גרם ל"אקנה קוסמטית". ד"ר ויס הוסיף כי קיימות סיבות רבות להתפרצות אקנה, וכי בעיניו סביר שהאקנה התפרצה כתוצאה מאחד הגורמים האחרים וללא קשר לתמרוקים. וכאמור בעדותו: "לאנשים יש אקנה בלי קשר לטיפולים קוסמטיים. אני לא מכחיש את העובדה שהיו לה אקנה. אנחנו לא נלחמים עכשיו על האם היה לה אקנה או לא היה לה אקנה. היתה מן הסתם אקנה. האם זה קשור לחומרים הקוסמטיים שהיא השתמשה בהם? דעתי היא שלא. כל השאר אנחנו מתווכחים מסביב סתם ... אז אם תשאלי אותי כעד מומחה האם יש קשר בין מוצרי קוסמטיקה ובין הופעת האקנה? אני חושב שלא ... שזה זמן קצר מדי וזה מוכר בספרות בטווחים ארוכים, אז זה לא סביר. יכול להיות שאצל אדם מסוים זה לא עובד לפי החוקים. אנחנו יודעים את זה, זה רק סטטיסטיקה. אבל שוב, זה מה שרופא סביר היה צריך לענות" [עמ' 19 - 20]. ד"ר ויס הוסיף כי ביצע חיפוש אינטרנטי לאיתור חומרים קוסמטיים גורמי אקנה וכן לבחינת מרכיבי התכשיר, אך לא מצא כל חומר שכזה, וכאמור בעדותו "אני חיפשתי לראות אם יש כזה דבר בתוך החומרים הקוסמטיים שגורמים לאקנה קוסמטיקה, האם יש חומר מסוים שאולי היה באיל-מקיאג' ואחרים לא שמו לב והוא גורם. לא מצאתי חומר כזה שהוא ידוע כגורם לאקנה" [עמ' 40, 17]. עם זאת, יש לראות דבריו אלו בזהירות שכן עלה כי לא קיבל את הרכב התמרוקים המדויק מהצדדים, אלא איתר אותו באינטרנט, ובזמן הדיון רשימת המרכיבים לא היתה בידיו והוא לא ידע לפרטה או לזכור פרטים בנושא [עמ' 23, משורה 18, ובעמ' 24]. ד"ר ויס התבקש להתייחס לאפשרות שהתמרוקים גרמו לתגובה אלרגית וזו הובילה להתפרצות האקנה, ואף שלא שלל אותה לחלוטין, הבהיר שלא מוכר לו מקרה שבו תגובה אלרגית הובילה להתפתחות פצעי אקנה [עמ' 40 -41]. מומחה הנתבעת השיב שעל-פי ידיעתו וניסיונו תגובה אלרגית אינה יכולה להוביל לאקנה בשום מקרה [עמ' 58, 22; עמ' 60, 15]. מומחה התובעת כלל לא התייחס לאפשרות הופעת אלרגיה או להתפתחות אלרגיה לאקנה, שכן קבע כי מדובר באקנה קוסמטית - קביעה שנשללה בנסיבות העניין בשל משך השימוש הקצר. לשלמות התמונה נוסף כי עדות מומחה הנתבעת היתה דומה לעדות המומחה מטעם בית-המשפט וגם הוא הסביר כי "אקנה קוסמטית" נגרמת לאחר שימוש ממושך בתמרוק ואינה מופיעה לאחר מספר ימים. לדבריו תלונותיה הראשוניות של התובעת מצביעות על תגובה אלרגית, ובהמשך התפתחה אקנה ללא קשר ומגורם בלתי ידוע [עמ' 59-60]. סיכום דברים הוא שקיימות מספר סיבות אפשריות להתפרצות האקנה ועל התובעת מוטל הנטל להוכיח כי הסיבה היא השימוש בתמרוקים. התובעת "חשדה" מראשית הדרך כי קיים קשר סיבתי בשל סמיכות הזמנים שבין השימוש בתמרוקים לבין הופעת הפצעים. אלא שעמדת המומחה מטעם בית-המשפט היא שהקרבה בזמן אינה מלמד על קשר סיבתי ואף מחלישה אותו. עדותו והסבריו היו מפורטים, ברורים וסבירים, ולא הובאה ראיה שתסתור אותם. התובעת הייתה ערה לעמדתו של המומחה מטעם בית-המשפט אך בחרה שלא להביא ראיות מעבר לסמיכות הזמנים. לא הוצגו מאמרים רפואיים שיסתרו את עמדת המומחה ש"אקנה קוסמטית" נגרמת רק לאחר שימוש ממושך או שיתמכו באפשרות שאלרגיה עשויה להתפתח לאקנה; לא הובאו ראיות לכך שאירעו מקרים דומים בארץ או בעולם; לא הוצגו אריזות התמרוקים; לא הוצג הרכב התמרוקים ולא הובאו ראיות לקיום חומרים העלולים לגרום לאקנה. התובעת גם לא הראתה כי פנתה לנתבעת או ליצרנית בארה"ב לקבל את החומרים וסורבה. התובעת טענה אמנם כי התמרוקים גרמו למקרים דומים ואף הוסרו מן המדפים, אולם טענה זו לא הוכחה והוכחשה מכל וכל על-ידי מנכ"ל הנתבעת. בנסיבות אלו, וגם נוכח עמדת המומחה מטעם בית-המשפט, שעדותו לא הופרכה, ובשים לב לעדויות שני המומחים הנוספים כפי שפורטו למעלה, אין די בראיה הנסיבתית היחידה כדי להוכיח את תביעת התובעת או לשלול כי האקנה התפרצה בשל אחת מן הסיבות הרבות שפורטו למעלה. לפיכך נמצא כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ואת קיומו של קשר בין השימוש בתמרוק לבין האקנה. התובעת לא הוכיחה כי התגובה האלרגית מעידה על רשלנות לא הוכח שהאלרגיה גרמה לאקנה, ודי בכך. עם זאת, נוסיף כי ממילא העובדה שהתובעת סבלה מאלרגיה אינה, כשלעצמה, מצביעה על התרשלות של הנתבעת, שכן התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת יכלה לצפות את התגובה האלרגית. התובעת לא טענה כי ידוע לה שהיא אלרגית לחומר כלשהו ואף העידה כי השליכה את אריזות התמרוקים מבלי לבחון אותן. התובעת לא הציגה ראיות לגבי מרכיב התמרוקים וקיומם של חומרים אלרגניים ידועים, ולא הראתה כי קיימים מקרים נוספים של תגובה אלרגית כתוצאה מהשימוש בתמרוקים. מנכ"ל הנתבעת העיד כי מדובר בתמרוקים שנמכרים בכל רחבי העולם וכי מקרה התובעת הוא ייחודי. התובעת לא הביאה שמץ של ראיה שתסתור עדות זו. בנסיבות אלו ניתן לקבוע כי התגובה האלרגית היא תגובה יחידנית של התובעת ובלתי צפויה. הפרת חובה חקוקה עוולת "הפרת חובה חקוקה" מצויה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כך: "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק — למעט פקודה זו — והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק..." לצורך הוכח העוולה יש אפוא להוכיח חמישה יסודות: חובה חוקית; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק. סעיף 2 לצו הפיקוח מחייב את הנתבעת לקבל רישיון לתמרוקים המשווקים על ידה. אין חולק כי הקרמים הם "תמרוק" כהגדרתו בצו הפיקוח וכי הנתבעת הפרה את הוראות הצו משום שלא קיבלה רישיון תמרוק לקרם הלילה, כנדרש בסעיף 2 לצו. הנתבעת טוענת כי מדובר בכשל טכני שכן התמרוק קיבל את אישורו של מנהל המזון והתרופות בארה"ב, ה-FDA, וממילא סביר שהיה מקבל אישור ישראלי - כיתר מוצרי החברה. אף שטענה זו סבירה שכן התמרוקים מיוצרים ומשווקים בארה"ב, הנתבעת לא הציגה את אישור ה-FDA ולפיכך לא הוכיחה אותה. נמצא כי הנתבעת לא קיימה חובה המוטלת עליה בדין, ומקובלת עלי טענת התובעת כי דרישת הרישוי שבצו הפיקוח נועדה להגן על צרכנים ולמנוע נזק הנגרם משיווק תמרוקים בלתי בדוקים או הכוללים חומרים מסוכנים. עם זאת, לא הוכח יסוד הקשר הסיבתי, היינו - שאי קבלת הרישיון גרמה לתובעת נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. כאמור לעיל, כלל לא הוכח שהתמרוק הוא שגרם לתובעת את פצעי האקנה, והתובעת גם לא הראתה כי התמרוק כלל חומרים מסוכנים או אלרגניים ושאם הייתה מוגשת בקשת רישיון היא הייתה נדחית על ידי הרשויות בישראל. כאמור לעיל, מדובר בתמרוק המיוצר ומשווק בארה"ב, על ידי חבר מוכרת שמוצריה והתמרוקים שלה מובאים לישראל ומקבלים רישיון דרך קבע. אכן, הנתבעת חטאה בכך שלא קיבלה רישיון לתמרוק הנוכחי, ברם אי קבלת הרישיון כשלעצמה אינה מלמדת כי התמרוק גרם לפגיעה. כאמור לעיל, התובעת היתה יכולה לפעול כדי להוכיח מהם החומרים שבתמרוק ולהראות שלא היה מקבל רישיון, אך לא עשתה זאת. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעת הפרה גם את סעיף 13 לצו המורה על רישום מידע בדבר חומרי התמרוק ואופן השימוש בו. לטענתה הפרה זו גרמה לה נזק. טענה זו לא הוכחה שכן התובעת הציגה רק צילום של השפופרות ואילו הצו מתיר להדפיס את המידע גם על האריזה או על עלון שיצורף לה. ללא האריזה אין בידי התובעת ראיה שתוכיח כי הנתבעת הפרה את סעיף 13 לצו. יתרה מכך, גם אם היה מוכח שנתבעת הפרה את סעיף 13 לצו, לא היה בכך כדי לגבש עוולה של הפרת חובה חקוקה שכן התובעת לא טענה כי היא רגישה או אלרגית לחומר כלשהו, ואף הסבירה כי זרקה את אריזות התמרוקים מבלי לבחון אותן. אין הצדקה להעברת נטל הראיה התובעת סבורה כי בנסיבות המקרה ונוכח הפרת צו הפיקוח יש לראות כל נזק הנגרם מהתמרוקים כצפוי ולכן יש להעביר את נטל הראיה לנתבעת. לא מצאתי בסיס משפטי לטענות אלו. פקודת הנזיקין אינה קובעת כי הפרת חובה חקוקה מעבירה את נטל הראיה לנתבע. הסעיף הרלוונטי להעברת הנטל הוא סעיף 41 לפקודה, שגם אליו מתייחסת התובעת בטיעון נפרד, ויסודותיו של סעיף זה אינם מתקיימים. הכלל "הדבר מעיד על עצמו" מתאים למקרה בו הממצאים הראשוניים מצביעים על רשלנות לכאורה וקיימת עמימות ראייתית ואי-ודאות לגבי העובדות המצויות בידי הנתבעת והתובעת לא יכולה להשיגן. בענייננו לא מתקיימים תנאים אלו שכן התובעת יודעת היטב את נסיבות האירוע והיא הייתה יכולה להביא ראיות שיתמכו בטענתה שהתמרוקים גרמו לפגיעה. אלא שהתובעת לא הביאה ראיות, לא בדקה את תוכן התמרוקים, לא הראתה כי התמרוקים מכילים חומרים העלולים להזיק, לא הביאה ראיות לקיומם של מקרים דומים נוספים בארץ או בעולם ולא הביאה כל ראיה אחרת שתצביע על רשלנות של הנתבעת - דבר שהוא תנאי להעברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודה. התובעת גם לא טענה כי היא אלרגית לחומר כלשהו. בנסיבות אלו אין כל מקום להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעת. לא הוכח כי התמרוקים הם מוצר פגום בסיום סיכומיה מעלה התובעת טענה כי התמרוקים הם מוצר פגום. טענה זו לא הוכחה, אף לא ברמז. התנהלות הנתבעת אינה מלמדת על הכרה באחריות התובעת סבורה כי התנהלות הנתבעת בתחילת הפרשה והסכמתה לממן טיפולי קוסמטיקאית ובדיקה רפואית אצל פרופ' ברגמן מלמדות על הכרה באחריות מצד הנתבעת. הנתבעת מכחישה טענה זו, ומנכ"ל הנתבעת, מר חנוך רידר, הסביר כי מדובר בחלק משרות הלקוחות של החברה, וכדבריו: "הכל זה ניהול תקציבי שקשור לניהול השירות לקוחות שלנו, שהוא בלב האסטרטגיה השיווקית" [עמ' 70, 5]. אני מקבל את עמדת הנתבעת, ואינני סבור כי יש לפרש את התנהלותה כהכרה באחריות. הנתבעת היא חברה מסחרית, וסביר בהחלט כי כחלק משרות הלקוחות שלה ובמטרה לקנות סיכונים ולמנוע פרסומת שלילית ביקשה לפתור את הנושא בשקלים בודדים עוד לפני שביררה את העובדות לאשורן. עם התפתחות הסוגיה נשלחה התובעת לבירור רפואי אצל פרופ' ברגמן, ולאחר שזה סבר שאין קשר בין האקנה לבין התמרוקים הופסק הקשר עם התובעת. התנהלות זו אינה מלמד על לקיחת אחריות והיא משקפת התנהלות מסחרית סבירה. בהקשר זה אעיר כי פעמים רבות אנו שומעים תלונות על שירות הלקוחות של חברות מסחריות, ויש להיזהר בקביעה כי סיוע ללקוח לאחר תלונתו מהווה הכרה באחריות שכן הדבר עלול לפגוע בטיב השירות הניתן לציבור ולגרום לחברות לחשוש לתת שירות שמא אחר כך יתפרש הדבר כלקיחת אחריות. המסמך משנת 1996 בו נרשם כי התובעת סובלת מאקנה הנתבעת הציגה מסמך ממרפאות החוץ של בית-חולים העמק שנמצא בתיקה הרפואי של התובעת ובו נרשמו שמה ומספר הזהות שלה, וכן נרשם כי התובעת סובלת מאקנה על הפנים ועל המצח ואף הופנתה לקבלת טיפול תרופתי [ת/1]. על המסמך מופיעה חתימה, אך אין עליו חותמת ולא ברור מי כתב אותו. התובעת טוענת כי מעולם לא סבלה מאקנה וכי המסמך אינו קשור אליה. גרסת התובעת אינה סבירה בעיני. המסמך נמצא בתיקה הרפואי של התובעת, הוא כולל פרטים רבים הקושרים אותו לתובעת, ואופן הרישום בו והעדר החותמת דומה למסמך רפואי נוסף מבית חולים העמק שאין חולק כי הוא קשור לתובעת [נ/1]. סביר אפוא כי מדובר במסמך רפואי אותנטי המתייחס לתובעת ומעיד כי בניגוד לטענותיה סבלה בעברה מאקנה. עם זאת, אני מקבל את עמדת התובעת שלא ניתן לייחס משקל רב למסמך זה משום שלא ברור מי כתב אותו ומה הכשרתו ומשום שלא ברור ממנו מה היקף הפצעים מהם סבלה התובעת ואם הופיעו לזמן קצר או ארוך. העובדה שהתובעת ביקרה ביקור בודד בנעוריה והתלוננה על אקנה אינה מלמדת כי סבלה מפצעים נרחבים שהותירו צלקות. בהקשר זה יוער כי מנכ"ל הנתבעת טען שהקוסמטיקאית, גב' וולף, מסרה לנתבעת כי לתובעת צלקות מעברה, ברם גב' וולף לא זומנה לעדות ולפיכך אין כל ראיה לטענתו זו. סיכום לעניין האחריות התובעת השתמשה בתמרוקים שימוש קצר. התובעת סבלה מפצעי אקנה. התובעת סבורה כי סמיכות הזמנים שבין שתי העובדות הללו מבססת קשר סיבתי ומוכיחה כי השימוש בתמרוקים הוא שגרם לאקנה. טענה זו שובת לב, אולם הראיות מלמדות שאין קשר הכרחי בין שתי העובדות, ולדעת המומחים סביר יותר שאינן קשורות. הסתבר כי קיימים מספר רב של גורמים העלולים לגרום להופעת אקנה בגיל מבוגר, ונמצא כי דווקא שימוש קצר בחומרים קוסמטיים אינו ביניהם. האפשרות שהתמרוקים גרמו לאלרגיה שהתפתחה לאקנה לא הוכחה. התובעת הייתה ערה לעמדת המומחים ולקשיים הראייתיים, אך לא הציגה ראיות שיתמכו בטענותיה. התובעת יכלה לבדוק את התמרוקים, להצביע על חומרים מסוכנים או על אלרגניים שעשויים היו לפגוע בה, להביא מחקרים שיתמכו בגרסתה ויפריכו את עמדת המומחה מטעם בית-המשפט, להראות כי אירעו מקרים נוספים דומים ועוד, אך בחרה להסתמך על קרבת הזמן ועל העובדה שהתובעת לא קיבלה רישיון תמרוק. אלא שסמיכות הזמנים אינה מספיקה, וגם הפרת חובה חקוקה מחייבת על-פי חוק קשר סיבתי שלא הוכח. בנסיבות העניין גם לא מתקיימים התנאים להעברת נטל ההוכחה. זאת ועוד, גם אם היה מוכח שקיים קשר סיבתי בין השימוש בתמרוקים לבין האקנה, עדיין לא הוכחה רשלנות של הנתבעת והתובעת לא הראתה כי מדובר בנזק צפוי. בנסיבות אלו לא הוכח שהתמרוקים הם שגרמו לנזק ולפיכך התביעה נדחית. התביעה נדחתה, ודי בכך. עם זאת, למעלה מן הצורך ולשלמות התמונה בלבד, נוסיף התייחסות קצרה לעניין הנזק: הנכות: התרשמות בלתי אמצעית העלתה כי לתובעת צלקות קלות יחסית שניתן להבחין בהן במבט מקרוב. התובעת טענה כי "כל פעם שאני נכנסת לסופר פארם או לניו פארם או שאני הולכת למאפרת לאירועים, אין אחד שלא קופץ עליי 'למה את לא מכסה את הפצעים האלה? את לא יכולה להסתובב ככה" [עמ' 72, 7]. עדות זאת אינה סבירה ואינה מתיישבת עם מראה העיניים. התובעת חזרה בעדותה מספר פעמים על כך שבעבר היה עורה חלק ללא צלקות, וכדי שניתן יהיה להתרשם מן השינוי בפניה הציגה שלוש תמונות לפני שנת 2004 [ת/7]. אלא שהתמונות צולמו באירועים וכשהתובעת מאופרת, ולא ניתן להתרשם מפניה. יוער כי הנתבעת מפנה למסמך משנת 1996 ומציינת כי אין לשלול שהצלקות נגרמו בפניה של התובעת כתוצאה מן האקנה שהייתה אז. על רקע ממצאים אלו והתרשמותי הבלתי אמצעית אני מאמץ את קביעת המומחה כי הנכות היא בשיעור 1% וללא היבטים תפקודיים. הפסדי שכר לעבר: התובעת פוטרה מעבודתה ב-13/8/04. כשלושה חודשים לאחר השימוש בתמרוקים. מפרוטוקול השימוע שנערך לה ב-9/8/04, טרם הפיטורים, נלמד כי פוטרה מטעמים מקצועיים הקשורים ליחידת ההשתלמויות וכן משום שבמהלך ששת החודשים שקדמו לשימוע נעדרה כ-30% מהזמן (כחודשיים). לטענת התובעת היעדרויותיה ופיטוריה נבעו מן הפצעים בפנים, שבעקבותיהם נאלצה לקחת מספר רב של ימי חופשה. כשלושה חודשים לאחר פיטוריה מצאה עבודה אחרת במשרה חלקית, ולאחר תשעה חודשים התקבלה לעבודה במשרה מלאה. התובעת מבקשת הפסדי שכר לתקופה בה לא עבדה או עבדה במשרה חלקית בסך 46,183 ₪ (כולל ריבית והצמדה). הנתבעת טוענת שאין קשר בין פיטורי התובעת לבין פצעי האקנה, כי התובעת נעדרה מעבודתה וצברה ימי מחלה רבים עוד לפני הופעת הפצעים וכי בגין פצעי האקנה ניתנו לה ארבעה ימי מחלה בלבד. הראיות מלמדות כי התובעת אכן נעדרה לתקופה ממושכת בתקופת הפצעים. כך עולה מעדותה של גב' פני כרסטני, שעבדה אתה והעידה כי לאחר הופעת הפצעים נעדרה התובעת לתקופות ממושכות; וכך עולה גם מן הראיות האובייקטיביות, שכן בחמשת החודשים שקדמו לשימוש בתכשירים נעדרה כ-18 ימים בשל מחלה [עמ' 88, 2] ואילו בשימוע הפיטורים נרשם כי נעדרה 30% מן הימים בששה חודשים, היינו - כחודשיים. עולה כי מרבית ההיעדרות היתה לאחר הופעת הפצעים, וסביר כי הייתה בעטיה. עם זאת, התברר כי החלטת התובעת להעדר מעבודתה בעקבות הפצעים היתה החלטה אישית ולא החלטה רפואית. התובעת לא קיבלה ימי מחלה אלא לקחה ימי חופשה, לטענתה משום שהתקשתה להתמודד עם מראה פניה ועם שאלות חבריה לעבודה [עמ' 59, עמ' 69-70], וכדבריה: "זה שזה גרם לי להפרעות מבחינה נפשית שאני לא יכולתי להתמודד איתן, יכול להיות שאולי מישהי אחרת כן היתה יכולה להתמודד איתן. אני לא יכולתי להתמודד עם המצב ועם המראה של הפנים שלי" [עמ' 70, 2] .התובעת לא צרפה חוות דעת נפשית, אולם המומחה מטעמה העריך כי נכותה הפלסטית הזמנית בתקופה זו עמדה על 30%. בנסיבות אלו, הואיל ונמצא קשר בין מצב פניה של התובעת לבין היעדרויותיה, אולם הוברר כי ההיעדרות לא נבעה מסיבות רפואיות וניתן היה להימנע ממנה, מצאתי לפסוק לתובעת הפסדי שכר בהתאם לנכות הזמנית שקבע המומחה מטעמה, היינו - 30% מהפסדי שכרה המוכחים, וסה"כ - 13,855 ₪. הפסדי כושר השתכרות לעתיד: נוכח הנכות המזערית והפגיעה המזערית בפנים אין פגיעה בכושר השתכרותה העתידי של התובעת. הוצאות רפואיות: הוכח כי הטיפולים בבית חולים אלישע בסך 6,000 ₪ נבעו מן האקנה ואם הייתה זוכה בתביעה היא היתה זכאית להחזר בגינם, בתוספת ריבית והצמדה. כאב וסבל: אין ספק כי האירוע כולו גרם לתובעת כאב וסבל ניכרים ביותר. בעדותה בבית המשפט שבה התובעת וציינה כמה היתה יפה בעברה וכמה מכוערים הפצעים בעיניה. גם אם בעיניים אובייקטיביות מדובר בצלקות מזעריות, שקשה להבחין בהם, התובעת היא זו המתבוננת יום יום במראה, ושוכנעתי כי הצלקות מפריעות ומטרידות אותה. הואיל ומדובר בפגיעה בפנים, בשים לב להיקף הפצעים בתקופה הראשונית ולמשך ההחלמה, ואף שהנכות הרפואית היא מזערית, מוערך הפיצוי בראש נזק זה ב-50,000 ₪. התביעה נדחתה, ברם לוּ הייתה מתקבלת היה עומד הפיצוי לתובעת על סך 69,855 ₪. סוף דבר תביעתה של התובעת נדחית. בנסיבות העניין, ונוכח התנהלות הנתבעת והעובדה שאחד התמרוקים לא קיבל רישוי כנדרש אין צו להוצאות. פיצוייםפצעי אקנה