הנתבעת הגישה תביעה שכנגד להחזר שכ"ט עורך דין ולפיצוי בגין רשלנות מקצועית

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד להחזר שכ"ט עורך דין ולפיצוי בגין רשלנות מקצועית לאחר שהוגש כתב התביעה שכנגד, הגיש התובע והנתבע שכנגד כתב תביעה מתוקן ותיקן את הפיצוי הנדרש בגין פרסום לשון הרע והעמיד אותו על סך של 127,132 ₪, כאשר בכתב התביעה המקורי עמד הסכום על סך של 50,000 ₪ בלבד, וכן הוסיף עילת תביעה נוספת בגין תשלום שכ"ט ראוי והחזר הוצאות. הצדדים: התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") הגיש תביעה בהתאם לכתב התביעה המתוקן (להלן: "התביעה") לפיצוי בגין פרסום לשון הרע, אשר לטענתו פרסמה הנתבעת והתובעת שכנגד כנגדו, וכן תבע הוא שכ"ט ראוי והוצאות בגין העבודה שביצע עבור הנתבעת והתובעת שכנגד. הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") הייתה לקוחה של התובע והיא הגישה את התביעה כנגדו הן להחזר שכ"ט עורך דין אשר לטענתה נגבה ממנה ביתר, והן בגין רשלנות מקצועית של התובע אשר, לטענתה, גרמה לה לנזק כספי. רקע כללי: מלכתחילה פנתה הנתבעת אל התובע לקבלת שירותים משפטיים המתייחסים לסכסוך שהיה לה עם רוכשי דירה שהייתה בבעלותה באילת (להלן: "הדירה" או "הדירה באילת"). הרוכשים קבלו את הסכמת הנתבעת להתגורר בדירה לפני שקיימו את התחייבותם לביצוע תשלומי התמורה. הרוכשים לא עמדו בתנאי ההסכם עם הנתבעת- כך שמחד לא שלמו את כספי התמורה, ומאידך סירבו לפנות את הדירה. הנתבעת פנתה אל התובע על מנת שייצג אותה בהליכים נגד אותם רוכשים. ביום 1.6.05 חתמה הנתבעת על "התחייבות לתשלום שכ"ט" (להלן: "הסכם שכ"ט" - נספח 1 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת) . התובע שלח לרוכשים מכתב התראה, ולאחר שזה לא בוצע הוגשה על ידו תביעה לסילוק יד ותשלום פיצוי מוסכם בבית משפט השלום באילת (להלן: "התביעה באילת") ביום 15.6.05. בעקבות כך הגיעו הצדדים להסדר שקבל תוקף של פסק דין ביום 26.7.05. אלא שגם בהזדמנות שניתנה לרוכשים בהתאם להסדר זה הם לא עמדו, ובהתאם נדרשו לפנות את הדירה. הדירה פונתה על ידי הרוכשים בספטמבר 2005. אין מחלוקת, כי בעקבות פעולתו של התובע פינו אותם רוכשים את הדירה והחזקה בה חזרה לידי הנתבעת, אלא שבשלב יותר מאוחר התברר, שלא ניתן היה למכור את הדירה היות וכבר נרשמה הערת אזהרה אצל החברה המשכנת לטובת הרוכשים. הערת אזהרה זו לא בוטלה במסגרת הפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט השלום באילת בתביעה שהוגשה ע"י התובע עבור הנתבעת כנגד רוכשי הדירה. אין מחלוקת, כי בעקבות התביעה שהגיש התובע בשם הנתבעת לבימ"ש השלום באילת, הגיעו הנתבעת ורוכשי הדירה להסכם פשרה שבעקבותיו פונתה הדירה, אלא שבכך לא תמו תלאותיה המשפטיות של הנתבעת בגין אותה דירה. הסכם הפשרה קבע סכום פיצוי שהיה על רוכשי הדירה לשלם לנתבעת, ולטענת הנתבעת סכום זה לא שולם לה. כמו כן, כפי שכבר צוין לעיל, היה צורך לבטל את הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובת הרוכשים אצל החברה המשכנת, שכן ללא מחיקה זו לא ניתן היה למכור את הדירה לרוכשים חדשים. בנוסף לכך ביטול עסקת המכר גרר פעולות נוספות שהיה צורך לבצע מול הרשויות על מנת להשלים את ביטול העסקה, ולטענת הנתבעת גם פעולות אלו לא בוצעו על ידי התובע והיא נאלצה לשכור עורך דין נוסף לשם כך. לטענת הנתבעת, לאחר שאושר הסדר הפשרה במסגרת התביעה שהוגשה בבית משפט השלום באילת והחל מחודש אוגוסט 2005 נותק הקשר בינה לבין התובע, ורק בחודש ינואר 2006 נודע לה על השעייתו הזמנית של התובע מלשכת עורכי הדין. תקופה זו לטענתה הייתה קריטית מבחינתה לצורך סיום הליכי ביטול המכר. בסופו של יום הגיעו הצדדים לפתחו של ביהמ"ש בתביעה ובתביעה שכנגד שבפניי. תמצית טענות התובע והנתבע שכנגד: לעניין התביעה העיקרית הראשית: לטענת התובע, כינתה אותו הנתבעת בכינוי "נוכל לא קטן" ובגין כינוי זה, שאין ספק שהוא כינוי משפיל, עליה לפצות אותו בסכום של 127,132 ₪ שהינו סכום של כפל הפיצוי הסטטוטורי, בהתאם לסעיף 7א'(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לטענת התובע, ביום 11.4.07 הגיעה הנתבעת למשרדו לקבלת פסקי דין שניתנו בעניינה ואשר הוא הכין עבורה. הוא לא היה באותה עת במשרד, הנתבעת פנתה למזכירה הנותנת שירותי מזכירות לכ-50 עורכי דין שעובדים במתחם. המזכירה ביקשה מהנתבעת לחתום על מסמך המאשר את קבלת פסקי הדין. לאחר שהנתבעת סירבה לחתום על המסמך וביקשה לדבר עם התובע, קישרה אותה המזכירה עם התובע. התנהלה שיחה בין התובע והנתבעת, אשר בסיומה ולאחר שסגרה את הטלפון, אמרה הנתבעת למזכירה שישבה בחלל הפתוח, כך שדבריה נשמעו או יכלו להישמע ע"י כל מי שנכח בסביבה או בחדרים הסמוכים, על התובע כי הוא "נוכל לא קטן". המזכירה סיפרה זאת לתובע מיד לכשחזר, ואף חתמה על תצהיר המפרט את השתלשלות העניינים (נספח 1 לתצהיר התובע). לאור האמור לעיל, התקיימו התנאים הקבועים בחוק לגבי פרסום, שכן הדבר נאמר במקום פתוח ויש עדות של המזכירה שהיא שמעה את אותו כינוי, ולא יכולה להיות מחלוקת כי הכינוי שנתנה הנתבעת לתובע, הוא בבחינת פרסום לשון הרע. לטענת התובע, הנתבעת אף מודה בכך שאמרה את המיוחס לה ואין לה כל הגנה מההגנות הקבועות בחוק, בנסיבות כפי שפורטו על ידו בתצהירו בכתב התביעה. תשלום שכר ראוי והוצאות: לטענת התובע, הוא נתן לנתבעת שירותים משפטיים טובים אשר גם הביאו לפתרון לבעיה בה הייתה נתונה. התובע הצליח, בעקבות תביעה לפינוי ופיצוי שהגיש בבימ"ש שלום באילת, להביא להסכם פשרה בין הנתבעת ורוכשי הדירה ולפינויים מהדירה תוך זמן קצר. לטענת התובע, זה היה תפקידו בהתאם להסכם שכר הטרחה שבין הצדדים. לאחר שהתברר שעורכי הדין הקודמים של הנתבעת רשמו הערת אזהרה לטובת רוכשי הדירה בחברה המשכנת, דאג התובע כי יוגש הליך מתאים לביהמ"ש המחוזי בב"ש, למחיקת הערת האזהרה. בסופו של דבר, הערת האזהרה נמחקה בעקבות הליך זה והנתבעת למעשה קיבלה את מבוקשה. לטענת התובע, הוא זכאי לשכר ראוי על הטיפול בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שכן הצורך בהגשתה נבע מרשום הערת אזהרה על ידי עורכי הדין הקודמים של הנתבעת והוא היה זה שדאג לקיום ההליכים המשפטיים למחיקת הערה זו. מוסיף וטוען התובע כי שיתף פעולה עם עורכת הדין הנוספת ששכרה הנתבעת (עורך דין פיין) למרות שזו לא הייתה חובתו, לצורך קידום ההליכים לביטול עסקת המכר בפני הרשויות השונות. בנסיבות אלו על התובעת לשלם לו שכר ראוי בסך של 40,000 ₪ (החישוב מפורט בסעיפים 61-66 לתצהיר עדות ראשית של התובע). לעניין גביית תשלום הפיצוי, טוען התובע שהוא לא היה מחויב לפעול לטובת הנתבעת בהליכי ההוצל"פ, שכן הסכם שכר הטרחה בגינו שולם שכר הטרחה מתייחס רק להליכים המשפטיים בבית משפט השלום באילת, ולא להליכי גבייה בגינם יש להגיע להסכם נוסף הקובע תשלום נוסף. לעניין התביעה שכנגד- החזר שכ"ט ששולם: לטענת התובע, יש לדחות דרישה זו של הנתבעת, שכן בפועל הוא קיבל פחות מהתשלום המגיע לו והוא זכאי הן לתשלום שכ"ט ראוי והן להחזר הוצאות בגין הטיפול הנוסף בביהמ"ש המחוזי. לעניין הרשלנות המקצועית: לטענת התובע, יש לדחות את תביעת הנתבעת בעילה זו, שכן הנתבעת דורשת פיצוי בגין הליכי גבייה שלא בוצעו ע"י התובע, כאשר לטענתה היה זה חלק מהסכם שכר הטרחה שביניהם. לטענת התובע, הסכם שכר הטרחה איננו דן בגבייה ובהליכי הוצל"פ, אלא אך ורק בהליכים משפטיים שלפני הליך הגבייה. מכאן שלא הייתה זו חובתו של התובע לגבות את הכספים ובוודאי שאין לראות זאת כרשלנותו. התובע שולל מכל וכל את טענת הנתבעת לפיה קיבל הוא את הכספים מרוכשי הדירה, אך לא העביר אותם לנתבעת. לטענתו, התובעת לא רק שלא הוכיחה טענה זו, אלא אף לא זימנה את העדים שהיו יכולים להעיד לגבי עניין זה. לטענת התובע, הנתבעת קיבלה שירות משפטי ראוי ויעיל על ידו. רוכשי הדירה פונו תוך זמן קצר ממועד פניית הנתבעת אליו. לגבי השלמת ההליכים לביטול עסקת המכר, טען התובע, כי הערת האזהרה נרשמה על ידי עורכי הדין הקודמים של הנתבעת ומכל מקום נתן הוא את המענה המהיר והיעיל גם לבעיה זו על ידי הגשת המרצת פתיחה לבית משפט המחוזי בבאר שבע. תקופת השעייתו הקצרה לא גרמה לנתבעת כל נזק בטיפול המשפטי הראוי שקבלה כמענה לבעיה בגינה פנתה אליו ובהתאם להסכם שבין הצדדים. תמצית טענות הנתבעת והתובעת שכנגד: לעניין התביעה העיקרית: פרסום לשון הרע: לטענת הנתבעת, היא אכן הגיעה למשרדו של התובע והייתה אמורה להיפגש עמו על מנת שימסור לה אישית את פסקי הדין שהתקבלו בעניינה. כשהגיעה למשרד, התובע לא היה שם ומזכירתו לא הסכימה לתת לה את אותם מסמכים אלא אם תחתום על אישור קבלה, המשחרר את התובע מכל אחריות בגין הטיפול המשפטי שנתן לנתבעת. הנתבעת לא הייתה מוכנה לחתום על מסמך זה ובעקבות כך נוהלה שיחת טלפון עם התובע, אשר גרמה לנתבעת לסערת רגשות לאור התייחסותו אליה. בסיום השיחה אכן סיננה הנתבעת את שהרגישה באותו רגע כלפי התובע, אך היא אינה מודה שמה שאמרה היה "נוכל לא קטן". מכל מקום, טוענת הנתבעת שמדובר היה באמרה שאמרה עם טריקת הטלפון, נבעה מכך שהתובע בחר לדבר איתה בטלפון באמצעות המזכירה במקום להיות נוכח בפגישה שנקבעה ולדון איתה במחלוקות שבניהם בצורה מכובדת במשרד (סעיף 40 - תצהיר עדות ראשית של הנתבעת). לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי הרגישה מרומה ע"י התובע, אשר לא מסר לה כי היה הוא מושעה מלשכת עורכי הדין בעת שהוגשה בשמה התובענה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, והיא אף לא עודכנה בהליכי הגשתה. לטענת הנתבעת, מדובר בעניין מהותי אשר היה על התובע ליידע אותה על מנת שהיא תהיה זו שתחליט מי ייצג אותה. התנהלות זו של התובע פוגעת בבסיס היחסים שבין עורך דין - לקוח המבוססים בראש ובראשונה על אמון. התובע היה מודע להליכים שננקטו כנגדו על ידי לשכת עורכי הדין עוד במועד פנייתה הראשונה אליו, אך הוא לא יידע אותה לאורך כל הדרך על הליכים אלו עד אשר הדבר נודע לה באקראי בשיחה עם עורך דין אחר (פסק הדין של בית המשפט בעניין השעייתו של התובע מלשכת עורכי הדין מיום 1.8.05 צורף כנספח 2 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת). לאור האמור לעיל, לטענתה, יש לדחות את התביעה בגין פרסום לשון הרע. תשלום שכ"ט עורך דין: לטענת הנתבעת, לא רק שהיא איננה חייבת לתובע כל סכום נוסף בגין שכ"ט, אלא אף שילמה היא ביתר ועל התובע להחזיר לה את כספה. לטענתה, התובע ביצע רק חלק מעבודתו ולכן עליו להשיב את הסך של 4,000$ מתוך 10,000$ ששילמה לו. כמו כן, טוענת הנתבעת שאין לקבל את תביעת התובע לעניין הוצאות, שכן הוא לא צירף כל קבלה. הנתבעת, בנסיבות אלו ולפנים משורת הדין, מוכנה להכיר אך ורק באגרות ששולמו לבימ"ש. לעניין התביעה שכנגד: החזר תשלום שכ"ט ששולם ביתר: לטענת הנתבעת, בהתאם להסכם שכר הטרחה, היה על התובע לסיים את ההליכים כנגד רוכשי הדירה כולל הליכי הגבייה, ומשלא עשה כן עליו להשיב לנתבעת את החלק היחסי בגין הפעולות שלא ביצע. לטענתה, יש להחיל על המקרה את סעיף 6 להסכם שכר הטרחה, הדן בביצוע חלקי והקובע שבמידה וזה יהיה המצב, תשלם הנתבעת סך של 6,000$ בלבד. כמו כן קבע הסכם שכ"ט מדרגות לתשלום שכ"ט , כך שהיה וההליכים יסתיימו לפני שלב שמיעת העדויות, יעמוד שכ"ט על סך של 6,000 $ בלבד. אין מחלוקת על כי ההליכים הסתיימו לפני שהתקיים כל דיון בתיק, כך ששכ"ט שהיה על הנתבעת לשלם היה 6,000 $ בתוספת מע"מ בלבד ולא 10,000 $ בתוספת מע"מ כפי ששילמה בפועל (סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת). רשלנות מקצועית: לטענת הנתבעת, היה על התובע לגבות את סכום הפיצויים שנקבע בהסכם הפשרה, שעל רוכשי הדירה לשלם לנתבעת. בפועל, סכום זה לא הועבר ע"י התובע לנתבעת והיא אף לא קיבלה אותו ישירות מרוכשי הדירה. לטענתה, ייתכן והתובע גבה את הכסף אך לא העביר אותו לידיה, ועל כך בוודאי שעליו לתת את הדין, אך גם אם לא עשה כל פעולה שהיא, יש לראות בכך רשלנות מקצועית המזכה בפיצוי על מלוא הנזק. לטענת הנתבעת, כתוצאה מרשלנותו של התובע נגרם לה נזק בסיום הליכי ביטול עסקת המכר של הדירה, כאשר התברר שהנתבע לא דאג כי תימחק הערת האזהרה על הדירה שנרשמה לטובת הרוכשים וכן מכך שהעסקה לא בוטלה בפני הרשויות הנוספות כמו המנהל ומס שבח. כתוצאה מכך נאלצה הנתבעת לשכור שרותי עורך דין נוסף בעלות נוספת וכן נגרם לה נזק לתקופה בה רוכשים פוטנציאליים נמנעו מלרכוש את הדירה שהליכי העסקה הקודמת בגינה עדיין לא הסתיימו. דיון: בדיון שהתקיים בפניי העידו הצדדים וכן מזכירתו של התובע, אשר חתמה על תצהיר סמוך למועד האירוע בגינו הוגשה התביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע. לאחר ששמעתי את מכלול הראיות, הגעתי למסקנה, כי לא מדובר במקרה הנדון בפרסום לשון הרע. התובע ביקש להוכיח, כי הנתבעת כינתה אותו "נוכל לא קטן" באמצעות מזכירתו, שהכינה תצהיר מיד לאחר האירוע. לטענתו, יש לראות בכך עדות מספיקה ולהחיל עליה את הכלל הקבוע בסעיף 54 לפקודת הראיות. לאחר ששמעתי את העדים, אינני יכולה לקבל את הטענה שהדברים נאמרו בקול רם ובדרך שנשמעה ע"י כל הנוכחים, שכן התובע לא הוכיח שהיו כל נוכחים נוספים ואף לא הוכיח שהדבר נשמע במשרדי עורכי הדין הנוספים שהיו באותו מתחם, שכן כשם שהחתים את המזכירה על תצהיר, היה יכול להחתים את כל אותם נוכחים או עורכי דין מהמשרדים הסמוכים, על תצהיר המאשר את טענתו, או לפחות להכין לעצמו מזכר לגבי אותם "שומעים". בפועל לא הוגש תצהיר שכזה, ולכן אני קובעת שהתובע לא הוכיח שמדובר היה באמירה אשר נשמעה ע"י קהל רחב. למעשה, ממכלול הראיות עולה שמי ששמעה את התבטאות הנתבעת הייתה מזכירתו של התובע בלבד. המזכירה היא זו שהגישה לנתבעת את הטלפון על מנת שתדבר עם התובע. אני מאמינה לנתבעת שהיה מדובר בשיחה לא נעימה, שגרמה לה לכעס רב על התובע אשר היה אמור לפגוש אותה, למסור לה את פסקי הדין באופן אישי, אך הוא לא היה במועד שנקבע במשרדו ודרש ממנה לחתום על טופס שהיא ראתה בו אישור להסרת כל אחריות מהתובע. הנתבעת לא מכחישה שעם סיום שיחת הטלפון היא הביעה דעתה על התובע, אך היא איננה זוכרת מה היו המילים המדויקות. מוסיפה וטוענת הנתבעת שהיה בה כעס רב על התובע, אשר לא טרח ליידע אותה בזמן אמת על השעייתו מלשכת עורכי הדין. לטענתה, היה עליו לעשות זאת ולאפשר לה להחליט מה רוצה היא לעשות עם התיק שהיה בטיפולו. לאור האמור לעיל ובהתבסס על מכלול הראיות, אני קובעת כי לא ניתן לראות את האמרה שנאמרה, בין אם בניסוח כפי שצוטט ע"י מזכירת התובע ובין אם בניסוח אחר, כפרסום לשון הרע, שכן הדברים נאמרו בהמשך לשיחת טלפון שלא הייתה מיועדת לאף אחד, זולת התובע. מה גם שהדברים נאמרו בעקבות אותה שיחה שגרמה לנתבעת לכעס רב על התובע באופן התנהלותו כלפיה, כפי שהיא ראתה זאת, כהתנהלות לא הוגנת ולא מקצועית. בנסיבות אלו, אין לראות באמרה זו כפרסום לשון הרע. אין מחלוקת, על כי התובע לא יידע את הנתבעת שהייתה באותה עת לקוחה שלו על השעייתו מלשכת עורכי הדין. ניתן להבין את כעסה הרב של הנתבעת עת גילתה זאת, שכן בסיס האמון שבין עורך דין ללקוח הוא קיום התנאי הבסיסי של היותו עורך דין פעיל בעל רישיון תקף. אין נפקא מינה לענין זה באשר למשך תקופת ההשעיה, אלא עצם היעדר רישיון לעסוק בעריכת דין באותה תקופה. אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי הדברים שאמרה בניסוח זה או אחר נאמרו בסערת רגשות שנגרמה לה על ידי התובע עצמו. יהא זה בלתי ראוי להחיל על סיטואציה כזו את הוראות החוק בצורה טכנית המתעלמת מהרקע הכללי בו נאמרו הדברים. יש לזכור, כי הדברים נאמרו בניסוח זה או אחר, לאחר שלנתבעת נודע שעורך הדין בו נתנה אמון לייצג אותה, הושעה מלשכת עורכי הדין ואף לא עדכן אותה על מעמדו החדש. מבלי להיכנס לפרשנות מילולית זו או אחרת, הרי שבנסיבות אלו, כאשר הנתבעת, מחד חשה חוסר אמון למי שנשכר על ידה למשרת אמון, ומאידך עליה לפנות לקבלת שירות מקצועי מעורך דין נוסף שכן היא עדיין לא קבלה מענה שלם לבעיה המשפטית בה ביקשה מהתובע לטפל, אין לראות בדברים שנאמרו כהוצאת לשון הרע. אוסיף ואציין, כי גם בדיקה טכנית של הוראות החוק מובילה לאותה מסקנה הן מאחר והדברים נאמרו בהמשך לשיחה עם התובע עצמו ולא עם המזכירה, והן ובנסיבות המפורטות לעיל עומדת לנתבעת ההגנות המפורטות בסעיף 14 ו 15 לחוק כפי שפורט בסיכומי הנתבעת בסעיפים 41 - 43. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין הוצאות לשון הרע. תוספת שכ"ט: בעניין זה לא ברורה לי דרישת התובע. התובע עצמו העיד והודה כי בעת הגשת התובענה לביהמ"ש המחוזי למחיקת הערת האזהרה היה הוא מושעה מלשכת עורכי הדין, כך שלא ברור לי איך יכול הוא לתבוע שכ"ט ראוי בגין הגשת תובענה זו. אוסיף ואומר, כי הנתבעת פנתה לתובע לקבלת שירותים משפטיים בעקבות הפרת הסכם מכר של דירתה ע"י הרוכשים. בנסיבות אלו, מן הראוי היה שהתובע יבדוק באם נרשמה הערת אזהרה לטובת אותם רוכשים, משלא עשה זאת בשלב הראשוני, הרי שהגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי הייתה צריכה להיעשות שלא במימון הנתבעת. אוסיף ואציין, כי אין לי ספק שלו הנושא היה נבדק מלכתחילה, הוא היה בא לידי ביטוי בהסכם הפשרה והיה מתייתר הצורך מהפנייה לביהמ"ש המחוזי. לחייב את הנתבעת לשלם שכ"ט על תביעה שהייתה מתייתרת לו היה עושה התובע את הבדיקות הראויות מלכתחילה, הינה דרישה שדינה להידחות. לעניין החזר ההוצאות, אני מקבלת את טענות הנתבעת שלא צורפו קבלות המעידות על ההוצאות בגינן נדרשת היא לשלם לתובע, ואני מחייבת אך ורק בהחזר ההוצאות בגין האגרות. לסיכום: אני דוחה את התביעה בגין פרסום לשון הרע, וכן דוחה את התביעה בגין הדרישה לתוספת שכ"ט, ומקבלת את התביעה אך ורק ברכיב החזר הוצאות האגרות המשפטיות. התביעה שכנגד: לעניין החזר שכר הטרחה: סעיף 6 להסכם שכ"ט שבין הצדדים קובע: "הואיל וחלק גדול של טרחתך יתבצע בתחילת ההליכים אני מסכימה ומתחייבת כי אם אפסיק טיפולך לפני שיסתיים המשפט בפסק דין מכל סיבה שהיא (להלן :"הפסקת הטיפול ביוזמתי"), תהיה זכאי לשכר הטרחה כדלקמן: אם הפסקת הטיפול תהיה לאחר הגשת התביעה ולפני שמיעת העדויות יהיה שכרך 60% מהסכום הנקוב בס' 1 לעיל. אם הפסקת הייצוג תהיה אחרי שהתחילה שמיעת העדויות- יהיה שכרך מלא הסכום בסעיף 1 לעיל". סעיף 1 להסכם שכ"ט קובע שכ"ט של 10,000 $ בתוספת מע"מ. סעיף 2 להסכם קובע: "על אף האמור לעיל בסעיף 1, הוסכם בינינו שאם יושג הסדר לשביעות רצוני עם הנתבעים בעקבות משלוח מכתב התראה וטרם שהוגש כתב התביעה יהיה שכרך 1,000 דולר+ מע"מ בלבד". דהיינו, הצדדים הכירו בכך שקיימות מדרגות לתשלום שכר טרחה בהתאם לעבודה שבוצעה בפועל. בפועל, אין מחלוקת, כי הנתבעת שילמה לתובע את מלוא שכ"ט, דהיינו סך של 10,000$ בתוספת מע"מ. כמו כן, אין מחלוקת על כי הושג הסדר פשרה לאחר הגשת התביעה כנגד הרוכשים לבית משפט השלום באילת, ולפני שנשמעו העדויות. סעיף 6 אמנם מתיחס להפסקת העבודה ע"י הנתבעת, אך ממהותו ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים היתה כי היה וההליך שבין הנתבעת לרוכשים יסתיים לפני שלב העדויות יעמוד שכ"ט על סך של 6000$+ מע"מ בלבד. בנסיבות אלו ומאחר והסכם הפשרה הושג לפני שלב העדויות, זכאית הנתבעת להשבת סך של 4000$ בתוספת מע"מ. רשלנות מקצועית: הרשלנות אליה מתייחסת הנתבעת נוגעת לשני נושאים, האחד הוא ענין הערת האזהרה והשלמת הליכי ביטול העסקה מול הרשויות השונות (כדוגמת רשות המיסוי - מס שבח), והנושא השני מתייחס לנושא גביית כספי הפיצויים בהתאם להסכם הפשרה. לעניין הערת האזהרה: לאור מכלול הראיות, יש ממש בטענת הנתבעת שהיה על התובע לבדוק אם רשומה הערת אזהרה על הנכס לטובת הרוכשים, וכי היה עליו לטפל בנושא במסגרת הסכם הפשרה. אין ספק שלו הדבר היה נעשה, היה מתייתר הצורך מלפנות לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה לביטול אותה הערת אזהרה. לאור הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, אין לי גם ספק שהבעיה הייתה נפתרת באותו הסכם, ומכאן שאני מקבלת את הטענה שהיה על התובע לבדוק אם נרשמה הערת אזהרה, אם לאו. בפועל, תוקנה הטעות של אי הבדיקה לאחר שהוגשה בקשה במסגרת המרצת פתיחה לבימ"ש המחוזי בב"ש, אשר בעקבותיה גם נמחקה אותה הערת אזהרה. בנסיבות אלו, הרי שבפועל תוקנה הטעות שנגרמה כתוצאה מכך שהדבר לא נבדק מלכתחילה ולא מצאתי כי יש לפסוק במקרה זה פיצוי בגין רשלנות מקצועית. מאחר ודחיתי את התביעה לתשלום שכ"ט בגין הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לביטול הערת האזהרה הרי שלא הוכח נזק ממשי בגין ניהול הליך זה. יחד עם זאת, אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי נאלצה לשכור שרותי עורך דין נוסף לסיום הליכי ביטול העסקה וכן כי נגרם לה נזק עד לסיום אותם הליכים. לענין הפיצוי בגין נזק זה, הרי שלא הובאו ראיות לגבי נזק ממשי וכן יש לקחת בחשבון כי גם לו היה התובע מבצע פעולות אלו הן היו לוקחות זמן, כך שללא הוכחת נזק ממשי אני פוסקת בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 7,500 ₪. עניין גביית הפיצויים שנקבעו בהסדר הפשרה: בהתאם להסדר הפשרה שנחתם בין הנתבעת לרוכשי הדירה, לאחר שהוגשה תביעה לבימ"ש השלום באילת, היו רוכשי הדירה אמורים לשלם לנתבעת פיצויים בסך של 13,000 דולר (ס' 1.1 להסכם). הסכם שכ"ט לא דן בהליכי הגבייה. הנתבעת לא הוכיחה כי היה הסכם נוסף בינה לבין התובע הדן בהליכי הגבייה. בנסיבות אלו, לא הוכח הבסיס לטענה של רשלנות מקצועית, שכן לא הוכחה כל התחייבות לביצוע העבודה. לטענת הנתבעת, התובע כפי הנראה גבה סכום זה אך לא העביר אותו לידיה. הנתבעת לא הוכיחה טענה זו, ואינני מקבלת את טענתה שהיה על התובע לזמן את אותם רוכשים על מנת להוכיח שהם לא שילמו לו סכום כלשהו על חשבון הפיצויים. רצתה הנתבעת להוכיח טענה זו, היה עליה לזמן את אותם רוכשים או להוכיח בדרך אחרת, אך לאור מכלול הראיות לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה בעניין זה. סוף דבר: אני דוחה את עיקר התביעה העיקרית מלבד חיוב הנתבעת בהחזר הוצאות המתייחסות לתשלום אגרות. בתביעה שכנגד קיבלתי את טענת הנתבעת, כי היא זכאית להחזר בסך של 4,000 $ בתוספת מע"מ. אני מקבלת את החישוב שערך ב"כ הנתבעת בסעיף 20 לסיכומים שהגיש כדלקמן: הנתבעת שלמה לתובע סך של 61,638 ₪, מסכום זה יש לנכות את הסכום השווה ל-7,020 $, אשר הינו 31,098 ₪, וכן ניכוי הוצאות בבית משפט השלום בסך של 2,300 ₪, אגרת בית המשפט בסך 1,082 ₪ ואגרת בית המשפט המחוזי בסך 2,212 ₪. היתרה להחזר הינה בסך של 24,946 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לתובע ועד התשלום בפועל. כמו כן, קבעתי, כי הנתבעת שהינה התובעת שכנגד זכאית לפיצוי בסך 7,500 ₪ בגין נזק שנגרם לה כתוצאה מהעיכוב בטיפול ביטול העסקה והצורך בהחלפת עורך דין. בנוסף ישלם התובע לנתבעת הוצאות ושכ"ט בגין ניהול הליכים אלו בסך של 20,000 ₪. סיכום: התובע ישלם לנתבעת תוך 30 יום את הסכומים כדלקמן: החזר שכ"ט ששולם ביתר סך של 24,946 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום שבוצע התשלום לתובע על ידי הנתבעת ועד התשלום בפועל. פיצוי בתביעת הנתבעת/התובעת שכנגד כנגד התובע בסך של 7,500 ₪. בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. בגין החזר הוצאות ושכ"ט עורך דין סך של 20,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד התשלום בפועל. עורך דיןפיצוייםרשלנות מקצועיתשכר טרחת עורך דיןרשלנותתביעה שכנגד