תביעה כספית המבוססת על הסכם פשרה שנחתם בעבר בין הצדדים ואף קיבל תוקף של פסק דין. טענת התובע היא, כי הנתבעות לא קיימו את הסכם הפשרה וכי הן חייבות לו שכר טרחת עו"ד בהתאם לאותו הסכם. בין הצדדים קיימת מחלוקת עמוקה באשר לפרשנותו של הסכם הפשרה. כתבי טענות על פי כתב התביעה, ניתן, ביום 30.4.00 תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין התובע לנתבעים (להלן: "הסכם הפשרה"). נטען, כי בהתאם לסעיף 4.3 להסכם הפשרה, זכאי התובע לשכ"ט, בשיעור של 0.35% מכל סכום כסף שהתקבל על ידי המשיבים, בגין מכירות של קוטג'ים בפרויקט בגדרה. טוען התובע, כי על המקרקעין בגדרה הוקם פרויקט שיועד לבניית 41 יחידות דיור (קוטג'ים) כאשר נכון למועד חתימת הסכם הפשרה, נמכרו 10 קוטג'ים במחיר ממוצע של 290,000$ עד 300,000$ ליחידה (כולל מע"מ). בהתאם לכך, טוען התובע, כי הנתבעים חייבים לו בגין 31 יחידות דיור, סכום של 28,182$ בתוספת מע"מ. כן טוען התובע, כי כתוצאה מהפרת ההסכם, נגרמו לו טרחה ועגמת נפש רבים, אותם הוא מעריך ב- 30,000ש"ח. בכתב הגנתם טוענים הנתבעים, כי פרשנותו של התובע להסכם הפשרה אינה נכונה. הפרויקט נכשל ויחידות הדיור שתוכננו להיבנות עליו, לא נבנו. הסיבות העיקריות לכישלון הפרויקט היו המיתון הכלכלי, היצע גבוה של מגרשים בגדרה וביקוש נמוך. נטען, כי עקב כישלון הפרויקט פורקה השותפות בשנת 2003 והמגרשים חולקו בין השותפים. עד ליום הגשת כתב ההגנה, נמכרו 9 מגרשים מתוך 31, המגרשים המצוינים בהסכם. מועדי המכירה והמחירים פורטו בכתב ההגנה. לתובע נשלחו המחאות עבור אותם המכירות, במקביל להגשת כתב ההגנה. 22 מגרשים נוספים טרם נמכרו אותה עת. לטענת הנתבעים, הסכם הפשרה לא נקב בסכום קצוב שישולם לתובע ואילו הכוונה הייתה שהתובע יקבל את הסכומים שמצוינים בכתב התביעה, הדבר היה נרשם במפורש בהסכם וחזקה על התובע, כעו"ד, שהיה דואג לכך. הנתבעים נמנעו מלהתחייב שיחידות הדיור אכן תבנינה והתובע נטל על עצמו סיכון לכך שהפרויקט לא יצא לפועל, כמו גם סיכוי לגרוף רווחים נאים במקרה של הצלחת הפרויקט ועליית ערך הנכסים. בכתב התשובה טוען התובע, כי בעקבות התביעה הקודמת שהוגשה ועל מנת לסיים בפשרה את ההליך המשפטי דאז, הסכים התובע לקבל כ- 50,000$ במקום סכום של 180,000$ שהיה זכאי לקבל עו"ד גוטמן ז"ל, מפרויקט אחר. לכן, נקבע בהסכם הפשרה, כי התובע יקבל סכום של 10,000$ + מע"מ וכן תשלום נוסף לאחר שיימכרו 31 הקוטג'ים הנותרים, לפי חישוב של 0.35% מסך של 300,000$ ליחידה. טוען התובע, כי הגדרת הפרויקט היא בניית 41 יחידות דיור וכי לכן, חישוב שכר הטרחה ייעשה לפי מחירו של קוטג'. התובע דוחה את פרשנות הנתבעים, לפיה, במקרה שלא נבנו קוטג'ים, זכאי התובע לשכר הטרחה לפי חישוב המבוסס על מחירי המגרשים שנמכרו. הוא טוען כי פרשנות זו הינה מעוותת. ראיות הצדדים בתצהיר עדותו הראשית מיום 14.3.12, מצהיר התובע, כי הוא היה שותף עם עו"ד תאודור גוטמן ז"ל במשרד עורכי דין, עד פטירתו של עו"ד גוטמן בשנת 1997. מלוא זכויותיו של עו"ד גוטמן בשותפות הועברו לתובע, על פי פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה. כותב התובע, כי הנתבע 1 היה לקוח של המשרד, אשר קיבל שירותים משפטיים, ללא תמורה, מתוך הנחה שבכוונתו לבצע פרויקט גדול ברחובות. בשנת 1994, פנו הנתבעים 1 ו- 3 וגם חברה אחרת אל עו"ד גוטמן, על מנת שיטפל וייצג אותם בקשר להקמת קניון ענק ברחובות. התובע מפרט את הפעילות שעשה משרד עורכי הדין ומציין שבשנת 1995, נחתם הסכם שכר טרחה בין הנתבעים והחברה הנוספת, לבין משרד עורכי הדין. מוסיף התובע ומספר, כי בינו לנתבעים נתגלע סכסוך בקשר לתשלום שכר טרחה באותו הפרויקט ומשסירבו הנתבעים לשלם את שכר הטרחה אשר הגיע לתובע, כטענתו, אותה עת, הוא הגיש את התובענה הראשונה. לתובע טענות רבות כנגד הנתבעים ובין היתר הוא טוען שהטעו אותו. בסעיף 26 לתצהירו, מציין התובע, כי על מנת לסיים בפשרה את ההליך בתובענה הראשונה, הסכימו הצדדים שישולם לתובע סכום של כ- 50,000$ במקום 180,000$ ולאור זאת נחתם הסכם הפשרה. עוד לגרסת התובע, הציע המגשר, כי התובע יקבל מקדמה על חשבון הסכום של 50,000$ ובעקבות הצעה זו נחתם הסכם הפשרה. בהמשך, מסביר התובע את גרסתו לגבי הפרשנות הנכונה של הסכם הפשרה ומדגיש שלא הייתה לו כל נגיעה לפרויקט בגדרה וכי אותו הפרויקט שימש רק כאמצעי לתשלום הסכומים שהגיעו לתובע על פי הסכם הפשרה. טוען התובע, כי הגדרת הפרויקט בנספח א' להסכם הפשרה תומכת בפרשנותו. מטעם התובע הוגש תצהירו של עו"ד אלי בן מוחה, אשר ייצג את התובע בהליכים בתובענה הראשונה. הוא מציין בתצהירו שהוא היה שותף מלא להליך הגישור. עו"ד בן מוחה מצהיר, שבשום שלב בהליך הגישור לא הוזכר עניין מכירת מגרשים וכי המדובר היה בתשלום בגין מכירות של יחידות דיור במסגרת הפרויקט בגדרה. הבנת הצדדים הייתה, כי התשלום ייעשה בגין מכירת קוטג'ים, בהתאם לשווי יחידות הדיור. עו"ד בן מוחה מצהיר, שהתובע היה זכאי לקבל, במסגרת הסכם שכר הטרחה שנחתם לפני התובענה הראשונה, סכום גבוה בהרבה מן הסכום עליו הוסכם בהסכם הפשרה. הסכום שדובר עליו במסגרת הסכם הפשרה היה כ- 50,000$ והיה נמוך לכמות העבודה שנעשתה לגבי המקרקעין ברחובות. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של אבשלום צומן, מנהל ובעל מניות בנתבעת 3 והתצהיר ניתן גם בשמה של הנתבעת 2. מצהיר מר צומן, כי חלק גדול מהמסמכים שהוצגו על ידי התובע כדי להראות את העבודה הרבה שנעשתה בפרויקט ברחובות, אינם מסמכים שערכו עו"ד גוטמן או התובע. טוען מר צומן בתצהירו, כי אילו הוסכם שהתובע יקבל סכום של 50,000$, היה הדבר נרשם בהסכם או היה נרשם רף מינימום וכי אז, היו דורשים הנתבעים רף מקסימום. בהסכימו להסכם הפשרה, נטל על עצמו התובע סיכון שמא ירד ערך הנכסים, או שמא לא תבנינה יחידות דיור. בצד הסיכון, קיים היה גם הסיכוי להכנסות גבוהות יותר ממכירת הקוטג'ים והתובע היה נהנה מכך. אותו היגיון חייב לחול כאשר הקוטג'ים לא נבנו ונמכרו מגרשים. ההסכם נוקט בלשון "מקרקעין המיועדים לבנייה" ולא במקרקעין בנויים. בהמשך התצהיר חוזר מר צומן על הנטען בכתב ההגנה לגבי כישלון הפרויקט ומפרט את המגרשים שנמכרו, סכום המכירה והתאריך. כותב מר צומן כי, מלוא הסכומים המגיעים לתובע בגין אותם מכירות, שולמו. לעניין הבסיס להסכם הפשרה, כותב מר צומן, שעו"ד גוטמן לא ביצע את הפעולות שלשמן הוא נשכר. רוב רובה של העבודה נעשה ע"י עו"ד חיים צורף. על כן, גם הדרישה הכספית המקורית, אשר בעקבותיה הגיש התובע את התובענה הראשונה, הייתה חסרת בסיס. תצהיר נוסף מטעם הנתבעים הוא תצהירו של הנתבע 1, מר אליהו עטיה. בתצהירו חוזר מר עטיה על עיקרי הדברים שנרשמו בתצהיר של מר צומן. מטעם הנתבעים נשמעה גם עדותו של עו"ד חיים צורף, אשר, כאמור, היה מעורב בפרויקט ברחובות, שלגביו נחתם הסכם שכר הטרחה ואשר בעקבותיו באה התובענה הראשונה. עיקר עדותו של עו"ד צורף נוגע למערכת היחסים בין השותפים (הנתבעים), הקשר לעורכי הדין (צורף וגוטמן) וכיו"ב. הואיל ופסק דיני אינו נסמך על ראיות כאלה או אחרות שמקורן בעדותו של עו"ד צורף, הרי לא תפורט עדותו וככל שיהיה צורך בכך, תהיה הפניה במסגרת פסק הדין. דיון והכרעה מפאת חשיבותם של הדברים, אביא להלן את הקטעים הרלוונטיים מהסכם הפשרה: "4.1 תביעת עו"ד וקנין תימחק בהסכמה. נוסח הבקשה המשותפת, שתוגש ע"י הצדדים רצ"ב, מסומן נספח א', ומהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה. 4.2 לא יאוחר מ- 3 ימי עסקים לאחר מתן פסה"ד בהסכמה על ידי ביהמ"ש השלום, ישלמו הקבלנים לעו"ד וקנין, סכום בסך השווה ל- 10,000$ (עשרת אלפים דולר ארה"ב), המחושב לפי שער הדולר היציג ביום התשלום בפועל. לסכום זה יתווסף מע"מ, כנגד הוצאת חשבונית מס כדין. 4.3 בנוסף, זכאי עו"ד וקנין לסכום נוסף, ששיעורו שווה ל- 0.35% [שלושה וחצי פרומיל] מכל סכומי הכסף שיתקבלו בעתיד על ידי הקבלנים [לא כולל מע"מ], בגין מכירות שיבוצעו על ידם, או על ידי מי מטעמם בפרויקט בגדרה, כהגדרתו להלן [להלן: "הסכום הנוסף"]. מצ"ב ומסומן א', תיאור של הפרויקט: מקומו, זכויות הקבלנים בו, הפעולות המתוכננות להתבצע ומספר מגרשים/יחידות דיור שטרם נמכרו. (להלן: "הפרויקט"). הסכום הנוסף ישולם באופן, במועדים ובתנאים כדלקמן; 4.3.1 תשלומים ע"ח הסכום הנוסף יגבו על ידי הקבלנים מרוכשי הזכויות בפרויקט במעמד חתימת החוזים עמם והם ישולמו לעו"ד וקנין על ידי הקבלנים על בסיס "גב אל גב" (back to back) לתשלומי שכר טרחה שיקבל בפועל עו"ד הפרויקט מטעם הקבלנים, עו"ד חיים צורף [להלן: "צורף"]. 4.3.2 שכר הטרחה יחושב על בסיס תקבולים ממכירות, לא כולל מע"מ, ולכל תשלום ע"ח הנוסף, יתווסף מע"מ, כנגד הוצאת חשבונית מס כדין". להסכם הפשרה צורף "נספח א' - פרויקט 'הום-גדרה'", שזה לשונו: "הפרויקט: מקרקעין בשטח של כ- 15 דונם, המיועד לבניית 41 יחידות דיור (קוטג'ים). מיקום: ... זכויות הקבלנים: ... מצב הפרויקט: עד כה נבנו ונמכרו 10 יחידות במחיר ממוצע של 290-300,000$ ליחידה". אין מחלוקת עובדתית על כך שהפרויקט לא צלח וכי הנתבעים לא מכרו קוטג'ים, מעבר לקוטג'ים שנמכרו לפני חתימת הסכם הפשרה ואשר בעקבות מכירתם, לא היה זכאי התובע לתשלום כלשהו. מוסכם על הכל, כי בסופו של דבר, הנתבעים מכרו מגרשים ובעקבות מכירתם, שולמו לתובע תשלומים לפי חישוב של 0.35% מהתמורה ובתוספת מע"מ. כפי שציינתי בפתח הדברים, פסק דין זה עוסק בפרשנותו של הסכם הפשרה. ברור כי, הסכם הפשרה אינו מטפל מפורשות במצב שבו הפרויקט ייכשל, לא יימכרו קוטג'ים, אלא כי בעלי המקרקעין, ימכרו אותם כמגרשים ללא בניה עליהם. מן הראיות שבפניי עולה, כי הכל קיוו, כל אחד מסיבותיו הכלכליות והעסקיות שלו, כי על המגרשים יימכרו קוטג'ים וכי הם יימכרו במחיר המרבי. אילו כך היו פני הדברים, לא היה מתעורר הסכסוך שבפניי. למרבה הצער, הפרויקט נכשל וגם בידי הצדדים לא עלה להגיע להבנות במצב זה. נשאלת השאלה, האם ניצבים אנו בפני מצב בו קיים חסר, לאקונה, בהסכם הפשרה, במובן זה שהצדדים לא הסדירו את מערכת היחסים ביניהם בסיטואציה בה לא ימכרו קוטג'ים אלא מגרשים או שמא יש מקום להתחקות אחר פרשנות הצדדים, על פי הסכם הפשרה, למצב כאמור. האבחנה בין שתי הסיטואציות היא חשובה וברורה וכלשונו של כב' השופט אהרון ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט, עמ' 106 "פרשנות טקסט נורמטיבי (פרשנות במובן הצר) והשלמת חסר ... בטקסט (פרשנות במובן הרחב) הן שתי פעילויות נורמטיביות שונות ונפרדות. בפרשנות ניתן מובן לטקסט גם אם מובן זה מרחיב את לשונו של הטקסט עד קצה הגבול הלשוני האפשרי. בהשלמת חסר מתווספת לשון חדשה לטקסט... מכאן האבחנה החשובה בין פרשנות לבין השלמת חסר". בהמשך הדברים, מתייחס כב' השופט ברק בספרו לשאלה, מתי שתיקה של טקסט מהווה חסר. וכך נרשמו הדברים, בעמ' 107 ואילך: "שתיקתו של טקסט נורמטיבי עשויה להשתמע לכמה פנים. היא מדברת בקולות שונים. רק אחד מקולות אלה הוא קולו של החסר. נדרשת זהירות רבה בטרם יקבע השופט - והקביעה נעשית בדרך של פרשנות הטקסט - שלפניו שתיקה השקולה כנגד חסר. עקרונית, השתיקה של טקסט משפטי בסוגיה מסוימת, ניתנת להתפרש כאחד מארבעה המובנים האלה: המובן הראשון הוא שהטקסט אינו קובע הסדר מפורש לסוגיה מסוימת, עם זאת פירושו של הטקסט מלמד כי הסוגיה הוסדרה המשתמע... המובן השני הוא שהטקסט שותק בסוגיה פלונית, כיוון שאותה סוגיה מתייחסת לסוג מצבים שהטקסט אינו מטפל בהם כלל. טול חוזה השותק באשר לתרופות בגין הפרתו. החוזה אינו חסר. התרופות יימצאו בדין (דיספוזיטיבי) באשר לתרופות בגין הפרת חוזה. המובן השלישי הוא, כי ההסדר שנקבע בטקסט לעניין הסוגיות המוסדרות בו, לא יחול על הסוגיה הלא מוסדרת. זו 'שתיקה מדברת'. זוהי 'שתיקה מדעת'. השתיקה היא משתמעת, והמשתמע הוא הסדר שלילי... המובן הרביעי - הוא המובן המעניין אותנו, הינו שההסדר בטקסט הנורמטיבי אינו שלם. הטקסט מסדיר (במפורש או במשתמע) עניינים מסוימים. עניינים אחרים שהוא אמור לטפל בהם ושאין לגביהם הסדר שלילי, לא הוסדרו. לגבי עניינים אלה קיים חסר בטקסט. הנה כי כן, חסר בטקסט קיים, כאשר הטקסט שואף להסדר שלם, אך ההסדר אינו שלם. ניתן לדמות את הטקסט לחומה אשר חסרה בה לבנה, שהבנאים לא הכניסו אותה. ניתן לכנות חסר זה כמחדל כ"חלל" או כ"שטח ריק". שלמות הטקסט מצדיקה הסדרת הסוגיה, אך הטקסט אינו שלם. הטקסט הוא "נכה". ודוק, הסדר שאינו סביר או שאינו צודק הינו הסדר לקוי אך לא הסדר חסר. הסדר שיש בו חוסר ודאות אינו הסדר חסר. הפרשנות תסיר, בסופו של יום, את חוסר הודאות. קיום החסר נקבע לאחר סיום תהליך הפרשנות (במובן הצר) ולא לפניו... לאחר שבחנתי וניתחתי את הראיות שבפניי, יחד עם טענות הצדדים, ומתוך הפרשנות הנכונה, להבנתי, את הסדר הפשרה, מצאתי כי לא ניצב אנוכי בפני חסר. אין בפניי שתיקה השקולה כנגד חסר. לטעמי, הסיטואציה שבה לא יבנו ולא ימכרו קוטג'ים, מוסדרת בטקסט עצמו, בהסדר הפשרה, על פי פרשנותו הנכונה והתכליתית. חוזה מתפרש על פי אומד דעת הצדדים. אומד דעת זה הוא "המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, עמ' 311-313; סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). על אומד דעת הצדדים ניתן ללמוד מלשון החוזה ומנסיבותיו החיצוניות. בבחינת אומד דעתם של הצדדים משמשים בערבוביה נתונים הבאים מתוכו של המסמך העומד לפרשנות ומחוצה לו. "בחינת כוונת הצדדים למסמך נעשית בשני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו כיוונית: מעגל פנימי, שעניינו בחינת גוף הטקסט, ומעגל חיצוני, שעניינו התחקות אחר הנסיבות החיצוניות, האוצלות על משמעות הטקסט, ומאירות את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מד"י. "לצורך קביעת המשמעות המשפטית של הטקסט החוזי יש לבחון את הלשון ואת התכלית הנקבעת על פי כוונתם המשותפת של הצדדים (התכלית הסובייקטיבית) ועל פי הכוונה שניתן לייחס להם כאנשים סבירים (התכלית האובייקטיבית). שתי התכליות, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, משתלבות יחד לקביעת תכלית החוזה. באיתורה של תכלית זו, בהיותה מושג נורמטיבי, משתלבים עקרונות יסוד וערכים של השיטה כ"ביטוי לרצון ההיפותטי של צדדים סבירים". עקרונות אלה מחלחלים לכל חוזה באמצעות התכלית האובייקטיבית, ומבטאים ברמות הפשטה שונות את ערכי היסוד של השיטה (ברק, פרשנות במשפט - החוזה (תשס"א), עמ' 87). מתוך קשת המשמעויות הלשוניות האפשריות שהחוזה נוקט בהן, יש לברור את המשמעות המגשימה בדרך ראויה ביותר את התכלית החוזית (ע"א 11081/02 דולב חסרה לביטוח בע"מ ואח' נ' קדוש ואח'; פרשנות החוזה לעיל, עמ' 75). אתחיל השיטוט בין המעגלים בפסיעה בין מילותיו של הסכם הפשרה. סעיף 4.3 קובע את נוסחת החישוב אך לא רק אותה. נרשם שם כי חישוב חלקי האחוז ייעשה מסכומי כסף "שיתקבלו בעתיד על ידי הקבלנים...". כלומר, הצדדים הסכימו כי התובע יהיה זכאי לסכום הנוסף של הכסף מתוך כספים שיתקבלו בעתיד על ידי הנתבעים, בגין מכירות שתבוצענה על ידם בפרויקט בגדרה. לשון זו של החוזה יש בה כדי לתמוך בפרשנותם של הנתבעים כי כוונת הצדדים הייתה שלא תהיה סיטואציה שבה הנתבעים משלמים לתובע כספים, שלא מתוך מקורות מכירה בפועל בפרויקט. עוד במעגל הפנימי, אפנה לסעיף 4.3.1 להסדר הפשרה, שם נרשם שתשלומים על חשבון הסכום הנוסף שלו זכאי התובע, יגבו על ידי הנתבעים מרוכשי הזכויות בפרויקט במעמד חתימת החוזים עמם והם ישולמו לתובע "גב אל גב" לתשלומי שכר הטרחה שיקבל בפועל עו"ד צורף. דהיינו, גם מקטע זה שבהסכם הפשרה, ברור לכל כי כוונת הצדדים הייתה שלתובע ישולמו כספים מתוך גבייה בפועל בלבד. הוא הדין לגבי סעיף 4.3.2 הקובע ששכר הטרחה יחושב על בסיס של תקבולים ממכירות, לא כולל מע"מ. התובע בטיעוניו, נאחז בלשונו של נספח א' להסדר הפשרה, אשר מגדיר את הפרויקט כדלהלן: "מקרקעין בשטח של כ- 15 דונם, המיועד לבניית 41 יחידות דיור (קוטג'ים)". טוען התובע, כי הואיל ונרשם שם שהפרויקט מיועד לבניית 41 יחידות דיור, קוטג'ים, הרי ברור שכוונת הצדדים הייתה ששכר הטרחה יחושב על פי מחירים של קוטג'ים ולא של מגרשים. אינני סבור כי לשונה של הגדרת הפרויקט תומכת דווקא בפרשנותו של התובע. ההיפך הוא הנכון. בהגדרה נרשם, כי אלו מקרקעין שמיועדים לבניית 41 יחידות דיור ולא נרשם כי הפרויקט הוא 41 יחידות דיור. אם כך היה נרשם, יתכן והיה בדבר משום תמיכה מסוימת בפרשנותו של התובע, ואולם, לא כך הם פני הדברים. לא רק זאת, אלא שבשום מקום, לא בהסדר הפשרה ולא בנספח א', לא נרשם כי החישוב ייעשה ממכירות של קוטג'ים: בסעיף 4.3 נרשם "...בגין מכירות שיבוצעו על ידם, או על ידי מי מטעמם בפרויקט בגדרה, כהגדרתו להלן...". לא נאמר ממכירות של קוטג'ים אלא ממכירות בפרויקט ואת הגדרתו כבר ראינו לעיל. בסעיף 4.3.1 נרשם כי תשלומים על חשבון הסכום שמגיע לתובע יגבו על ידי הקבלנים "...מרוכשי הזכויות בפרויקט...", ולא נרשם מרוכשי זכויות בקוטג'ים או מרוכשי קוטג'ים. בסעיף 4.3.2 להסדר הפשרה נרשם, כי שכר הטרחה יחושב על בסיס "תקבולים ממכירות" ולא נרשם תקבולים ממכירות של קוטג'ים או ביטוי דומה. העובדה שהסדר הפשרה חוזר ומדגיש, בביטויים שונים, כי המדובר הוא בתקבולים שאמורים להתקבל בפועל (סעיף 4.3 - סכומי כסף שיתקבלו על ידי הקבלנים; סעיף 4.3.1 - הסכום הנוסף יגבה על ידי הקבלנים מרוכשי זכויות; סעיף 4.3.1 - תשלום לתובע "גב אל גב" לתשלומים שיקבל בפועל עורך הדין של הפרויקט, עו"ד חיים צורף; סעיף 4.3.2 - שכר הטרחה מחושב על פי תקבולים ממכירות), אינו פותח פתח, לטעמי, לפרשנות אותה מציע התובע, לפיה תתכן סיטואציה שבה הוא יקבל שכר טרחה, שלא לפי חישוב מתקבולים שיתקבלו בפועל על ידי הקבלנים - הנתבעים. תמיכה נוספת לפרשנות האמורה, היא פרשנות הנתבעים, ניתן למצוא בהעדרו של הסכום 50,000$, לגביו טוען התובע כי זהו הסכום אשר הוסכם עליו כשכר טרחה נוסף. בנקודה זו אוכל לסכם סיכום ביניים לגבי לשון החוזה ולומר כי זו בוודאי תומכת בפרשנותם של הנתבעים את הסכם הפשרה. לשון זו של ההסכם, יחד עם הראיות הנוספות בפניי, מציינת את הדרך להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של הצדדים שבפניי בבואם לחתום על הסדר הפשרה. לצדדים היה סכסוך כספי והם ביקשו להביא אותו לידי סיום. במסגרת הליכי גישור נחתם הסדר הפשרה ואין מחלוקת על כך כי כוונת הצדדים הייתה שלא יאלצו הנתבעים לשלם במזומן סכום נוסף שמגיע לתובע במסגרת הסדר הפשרה אלא כי הסכום הנוסף ישולם ממקור אחר, שהוא תקבולים ממכירות בפרויקט גדרה. עוד מוכן אני לקבוע, כעניין שבעובדה, כי הצדדים ציפו ואף קיוו שבפרויקט יבנו 31 קוטג'ים נוספים. לא רק זאת, אלא שמהראיות שבפניי עולה, ובעניין זה אני מאמין לתובע, כי נעשתה הערכה מסוימת לגבי סכום התקבול האפשרי, לתובע, כתוצאה ממכירה של קוטג'ים בפרויקט. תמיכה לכך אני מוצא בתצהירו של התובע, אשר לא נסתר בנקודה זו, כמו גם בתצהירו של עו"ד בן מוחה (סעיף 12). יחד עם זאת, אין מקום לקבוע כי לצדדים הייתה גם כוונה, או תכלית, כי בכל מקרה יזכה התובע לסכום של כ- 50,000$. קביעה ברוח זאת נעדרת בחוזה וניתן לומר, לטעמי, כי העדרה בהחלט בולט. כדבריו של כב' השופט ברק בספרו פרשנות במשפט, אשר ציטוט מהם הובא לעיל, שתי התכליות, האובייקטיבית והסובייקטיבית משתלבות יחד לקביעת תכלית החוזה. על המשמעות הסובייקטיבית עמדתי לעיל ועתה יש לומר כי גם התכלית האובייקטיבית תומכת בפרשנותם של הנתבעים לגבי הסיטואציה שנוצרה כאשר לא נמכרו קוטג'ים בפרויקט. התובע הוא עורך דין והוא היה מיוצג ע"י עו"ד בן מוחה, בהליכי התובענה הראשונה וחתימת הסכם הפשרה. אילו הייתה כוונת הצדדים כי בכל מקרה לא ייפול שכרו של התובע מסכום של כ- 50,000$, הרי עו"ד סביר, אשר גם היה מיוצג אותה עת, היה עומד על כך שהדבר יירשם מפורש בהסכם הפשרה כסכום מינימום או בדרך דומה אחרת. עו"ד סביר, אשר אף עוסק בתחום הנדל"ן, אשר גם יודע כי מכירת דירות בכלל ומחיריהם בפרט הינם נתונים התלויים בתנודות שוק, אשר ביקש להבטיח שיקבל סכום שלא יפחת מ- 50,000$, לא היה חותם על הסכם הפשרה, ללא הבטחת סכום מינימום, כאמור. כאשר רצה התובע שיירשם סכום חד וברור, הרי הדבר נעשה, בסעיף 4.2 להסכם הפשרה. לא מצאתי בדבריו של התובע, לא בתצהיר וגם לא בחקירתו הנגדית, הסבר אשר יניח את הדעת באשר לסיבה שלא נרשם סכום מינימום כאמור. המסקנה היא, אם כן, כי צדדים סבירים אשר היו מבקשים לקבוע סכום מינימום (ואולי גם סכום מקסימום), בהיותם אנשי עסקים מנוסים, היו רושמים את הדברים מפורשות בהסכם וכך לא נעשה במקרה דנן. נוכח האמור לעיל, אוכל לומר כי כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מניתוח התכליות הסובייקטיבית והאובייקטיבית שהיו לצדדים במקרה הזה, הייתה לקבוע נוסחה לחישוב הסכום הנוסף שישולם לתובע, תוך הבנה שאם ימכרו קוטג'ים נוספים במחירים דומים לאלה שנמכרו עובר לחתימת הסכם הפשרה, יזכה התובע לקבל סכום של כ- 50,000$. יחד עם זאת, הצדדים, כאנשי עסקים, בחרו ליטול סיכון וסיכוי, מבחינה זו שאם ימכרו קוטג'ים במחירים גבוהים יותר, יזכה התובע לקבל תמורה גבוהה יותר, ואם ימכרו קוטג'ים במחירים נמוכים או כי לא ימכרו קוטג'ים כלל או כי ימכרו רק בודדים, תקטן התמורה לתובע. מבחינה זו, קיים צדק בטענת הנתבעים, לפיה התובע, כמי שעסק ועוסק בנדל"ן, היה ער לאפשרות שפרויקט גם יכשל. מכל מקום, ובמסגרת בחינת התכלית האובייקטיבית, אוכל לומר כי עו"ד סביר, העוסק בנדל"ן, מצופה היה ממנו כי יביא בחשבון את הסיכון הקיים בכישלונו המלא של הפרויקט או בכישלונו החלקי. אינני סבור שהעובדה שבעת חתימת הסכם הפשרה, היו הנתבעים מחויבים כלפי המנהל למכור יחידות דיור בלבד ולא קרקע, יש בה כדי לתמוך בטענותיו של התובע. הראיה היא, כי בסופו של יום, הנתבעים קיבלו מן המנהל הסכמה למכור מגרשים ללא בניה. כאמור, אפשרות של כישלון פרויקט, הינה, באופן סביר, אפשרות אשר עו"ד העוסק בתחום הנדל"ן, מביא בחשבון. תמיכה נוספת לפרשנות האמורה ניתן למצוא בעובדה שהסכום אותו אמור היה לקבל התובע, בא למעשה מגריעה בשכר טרחתו של עו"ד צורף, עוה"ד של הפרויקט ולא יצא מכיסם של הנתבעים (ראה, בחקירתו הנגדית של מר צומן, עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 2-16 ועמ' 43, שורות 9-10). יש מקום לקבל את טענת הנתבעים, לפיה הם מעולם לא התחייבו כלפי התובע לבנות קוטג'ים וכי הם לא התחייבו כי התשלומים יבואו רק ממכירת קוטג'ים (עמ' 42 לפרוטוקול שורה 16, עמ' 47 שורות 21 עד עמ' 48 שורה 2). אינני סבור שיש בעדותו של עו"ד בן מוחה, במסגרת חקירתו הנגדית, כדי לתמוך בטענותיו של התובע לגבי הפרשנות הנכונה של הסכם הפשרה. כאמור, אני מקבל את הגרסה כי דובר על סכום של 50,000$ כסכום צפוי כתוצאה ממכירה של הקוטג'ים, אך גם עו"ד בן מוחה לא נתן כל הסבר מניח את הדעת להעדרו של סכום מינימום בהסכם. דווקא מתשובתו של עו"ד בן מוחה, משנשאל לגבי מקרה בו הקוטג'ים היו נמכרים במחיר של 200,000$, ניתן ללמוד כי לא הייתה הסכמה לסכום מינימום (עמ' 16 שורות 13-15). מכל המקובץ מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובע לשכנע, במאזן ההסתברויות וכנדרש במשפט אזרחי, כי הייתה התחייבות של הנתבעים לשלם שכר טרחה בסכום של כ- 50,000$ או כי הייתה הסכמה ששכר הטרחה יחושב לפי מחירים של קוטג'ים ולא לפי מחירי מכירה של זכויות בפרויקט. בכתב תביעתו אין התובע תובע דבר בשל האיחורים בתשלום הסכומים ששולמו לו בפועל על ידי הנתבעים. מששולמו סכומים נוספים לאחר הגשת התביעה, והובררו תאריכי מכירת המגרשים, לא ביקש התובע לתקן את כתב התביעה בעניין זה. סוף דבר אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 17,700 ₪ (כולל מע"מ). זכות ערעור תוך 45 יום. חוזההסכם פשרהפשרה