תביעת רשות מקומית לחובות לפי פנקסי העירייה בגין בתים מס' 43 ו - 45 בשכונה 18 בתחומי העיר רהט מלכתחילה הוגשה תביעה נגד הנתבע מס' 1 בלבד על סך של 290,216 ₪. התביעה תוקנה ביום 21.03.2010 והועמדה על סך של 202,785.26 ₪ והוספה הנתבעת מס' 2 בהתייחס לבית מס' 45 כנתבעת בנוסף לנתבע מס' 1. התביעה מתחלקת בין הבתים כדלקמן: בית מס' 43 - סך משוערך של 68,865.16 ₪ לתקופה מיום 01.01.2005 ועד 21.08.2007; בית מס' 45 - סך משוערך של 133,920.10 ₪ נכון ליום 21.08.2007; בהתייחס לבית מס' 43 נטען לחיוב מכוח בעלות ו/או חזקה. הנתבע מס' 43 לא חלק על כך למעט שכאשר התגרש הוא העביר לגרושתו את זכויותיו בבית מס' 43. הגרושה לא נתבעה. בהתייחס לבית מס' 45 - נטען לבעלות ו/או חזקה של הנתבעת מס' 2, בתו של הנתבע מס' 1 וכן לבעלות וחזקה של הנתבע מס' 1 על פי פסק דין הצהרתי. בית המשפט המחוזי נתן פסק-דין הצהרתי חלקי ביום 09.05.06, לבקשת הנתבעת מס' 2 , בהעדר הגנה, נגד הנתבע מס' 1 [נספח ב' לכתב התביעה - ת.א. 4287/05 (מחוזי ב"ש)]. בית 43 2. התביעה מתייחסת לנתבע מס' 1 בלבד והיא מתייחסת לתקופה שבין 1/1/05 ועד ליום 21/8/07. על פי תצהיר עדות ראשית של התובעת החוב הנכון הוא 51,283.52 ₪ נכון ליום הגשת כתב תביעה מתוקן (21.03.10). המחלוקת בין הצדדים היא בשאלות הבאות: נטען כי סכום החוב נשוא התביעה כולל חיוב מהעבר שלגביו כבר ניתן פסק דין. לטענת הנתבע יש טעות בגודל הבית והעירייה הכירה בכך בדיעבד. לכן יש לחשב מחדש את החוב לשנים בעבר בהם נטען לקיום החוב לפי הגודל השגוי. כמו כן נטען כי משנת 2002 המחזיקה היא הגרושה נכה הזכאית, גם לשנים נשוא התביעה, להנחה שנתנה לה בשנת 2009 ולכן, יש לחשב מחדש את החוב, ולקזז את הגביה העודפת. תשובת ב"כ התובעת לטענה שהחוב שגוי לאור הפסיקה הקודמת היא שסכום התביעה נגזר מפסק הדין הקודם שניתן בת.א. 1392/05. לפי חישוב זה החוב הוא כפי שנתבע בכתב התביעה. אבל לפנים משורת הדין הופחת סכום נוסף של 17,581.64 ₪, תיקון של הארנונה כלפי העבר, התאמתו לשטח הבית שנקבע בערר בחודש 4/09. התחשיב שוערך על פי ריבית והפרשי הצמדה רגילים (נספח ד' לתצהיר התובעת). החישוב הרטרואקטיבי נעשה לפי המלצת בית המשפט, ולפנים משורת הדין בהעדר הליך השגה. תשובה זו אינה מתייחסת לטענה שהפחתת פסק הדין מהחוב לא לקח בחשבון כנגד את השערוך השוטף של חוב הארנונה המיוחד לתשלומי חובה. העירייה חולקת על כך כי הנישום רשאי לתקוף בדיעבד את השומה בהתייחס לשטח של הבית ובהתייחס לזכאות להנחות, בתקיפה עקיפה בהתבסס על חישוב מתוקן בשנת שומה מאוחרת יותר של השטח וכך גם לגבי ההנחה שניתנה לגרושה בשנת 2009 בגין נכות . נישום שלא מגיש ערר על שומה בשנת המס מחויב בשומה לאותה שנת מס ולא ניתן לקזז אחורה גם אם בשנת מס יותר מאוחרת הוכרה השגתו. כן נטען שהסכום הנטען ששולם בגין חוב מים, צריך לבסס בראיה חיצונית ואת אגרת בית הספר צריך לתקוף בזמן אמת. 3. הכלל הוא כי החיוב הפיסקלי הוא לפי שנת המס ואינו מבסס מעשה בית דין כלפי שנת מס אחרת [ ע"א 14/73 שדה נחמיה (חוליות) נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד כז (2) 578 (1973) (להלן: "עניין - חוליות")]. לאור ההפחתה כאמור בגין השטח אתמקד בטענת קיזוז בהתייחס רק להנחת הנכות שאף היא נתבעה רטרואקטיבית בחישוב הקיזוז. דרך המלך לגבי השטח היא כי סוגיית המחלוקת תבורר בדרך של השגה המנהלית (סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976) וערר על ההחלטה בהשגה [עעמ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון (21/8/11 )]. הפסיקה צמצמה את הפניה במישרין לבית המשפט אזרחי למקרים שהם היוצא מן הכלל, כגון הבטחה שלטונית, או חוקיות הארנונה [ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נח(6) 111 ( 2004)]. הועדף הליך המנהלי של ההשגה וערר [עעמ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (05/09/05)]. הנתבע לא הצביע על טעם מיוחד, יוצא דופן המצדיק את עקיפת דרך ההשגה ולא נתן הסבר מספק מדוע לא נקט בדרך זו בזמן אמת. גם אם היה קושי מבחינת הפוליטיקה הפנימית לא ניתן לטעון זאת כלפי בית המשפט הבוחן את החלטת ועדת הערר [סעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)]. בסיכומיו טען בא כוח הנתבעים כי ההלכה האמורה אינה חלה כאשר הטוען נתבע על ידי הרשות המקומית, להבדיל מהליך בו הוא היוזם [ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773 (2002); סעיף 3 (ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)]. על פי סעיף 3(ג) לחוק (תיקון מס' 4 (תשנ"ד-1994) על אף ההסדר של השגה וערר (ס"ק (א)-(ב) לסעיף 3 לחוק) : "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א) (3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". הטענה שהותרה להעלות כאמור היא הטענה להעדר חזקה. זו היתה המחלוקת שעמדה בפני בית המשפט בעניינה של ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת. הנתבע מס' 1 העלה מחלוקת זו אם כי בהסתייגות מסוימת כאמור להלן. סוגיית המחלוקת בדבר החזקה עמדה גם בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בעתמ (ת"א) 1088/09 נאור נ' עירית ראשון לציון (29/02/12), פסק דינה של כב' השופטת מיכל רובינשטיין (להלן: "עניין - נאור") אסמכתא שגם אליה הפנה ב"כ הנתבעת, עו"ד יובל קינן בסיכומיו. עו"ד קינן גם הפנה להחלטה בבקשה לרשות להגן אשר פורסם בפס"מ. שם הוגשה תביעה על ידי הרשות, המועצה האזורית גליל עליון נגד המדינה, משהב"ט, בגין חוב ארנונה. המדינה חלקה על חיובה מחמת מחלוקת משפטית בין הצדדים בהתייחס למעמד המדינה וכן בטענה עובדתית של העדר שירות (סילוק אשפה מבסיסי צה"ל). לגופה, הבקשה לרשות להגן נדחתה [בש"א (מחוזי נצ') 524/99 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' המועצה האזורית גליל תחתון, פ"מ 931 תש"ס 2000 (1999) (להלן: "עניין - משהב"ט)]. 4. הפסיקה לעיל בהתייחס לחקיקה פיסקלית נכונה גם לטענה להנחה שלא נדרשה בזמן אמת. הנתבע גם טען כי אינו המחזיק בבית מעת גירושיו לפי החלטת בית הדין השרעי מיום 26/10/05 ולדבריו הוא נתן על כך הודעה לעירייה. אך הוא לא הגיש על כך אסמכתא. יחד עם זאת הנתבע הודיע כי הוא מוכן לשלם את החוב בכפוף לחישוב מתוקן של השומה ככוללת את הזכות של הגרושה להנחה מחמת נכותה כפי שנעשה בשנת 2009. לא הוכח כי החלטת בית הדין השרעי הובא לידיעת התובעת בשנות המס נשוא התביעה. הגרושה גם לא העידה בבית המשפט. הכלל הוא כי הרישום בפנקסי העירייה הוא ראיה לכאורה (סעיף 318 לפקודת העיריות, נ"ח). הדרך לשנות את הרישום של המחזיק/ בעלים הוא בהודעה (סעיף 325 לפקודת העיריות ). המחדל לעשות כן נופל על כתפי הרשום בפנקסי העירייה (עמנ (חי') 330/03 סבג נ' עירית חיפה (1/9/04); עניין - נאור). הוכח כי הרשות קיימה את חובותיה על פי חוק למסור לנתבע מס' 1 הרשום כמחזיק בנכס הודעות בדבר חובות הארנונה ויתר החובות שנצברו לנכס. הנתבע מס' 1 לא חלק על כך וגם ביקש הנחות בשנים 2008-2009 (סעיף 8 לתצהירו של עו"ד/רו"ח סאדק דלאשה, גזבר ומנהל הארנונה של התובעת). להשלמה, מדובר בגרסת בעל דין המהווה עדות יחידה של בעל דין (סעיף 54 לפקודת הראיות (נ"ח) ולא הובאה לה חיזוק. ההיפך הוא הנכון. כי טענת הגנה זו הועלתה כדי לחשב מחדש את החוב לפי הזכאות של הגרושה כנכה ולא כדי לטעון להעדר יריבות. אך גם אם המחזיקה הנכונה היא הגרושה, אין בטענה של החלפת המחזיק כדי לבסס את חישוב הנתבע לסכום לקיזוז החוב בהתבסס על שומה מאוחרת (עניין - חוליות). בהתייחס לטענה שהבקשה להנחות בעבר נחסמה מחמת יריבויות אישיות - הטענה נדחית כי לא הוכחה עם אסמכתאות מזמן אמת. כן לא הוכחה הטענה שחוב המים שולם, למעט התשלום המופיע בספרי העירייה וגם לא שהחיוב לגבי אגרת בית ספר הוטל כאשר לנתבע ואשתו אין ילדים בגיל בית ספר. לגבי חישוב החוב להפחתה בגין פסק דין קודם - בסיכומיו טוען ב"כ התובעת שיש להעדיף את החישוב של הגזר שהוא עו"ד ורו"ח, על פני החישוב של הנתבע מס' 1. החישוב שערכה התובעת היה להפחית מסכום החוב נכון ליום 21/8/07, את סכום פסק הדין שניתן ביום 7/6/05, אשר אישר את התביעה, שניתן בת.א. 1392/05, בבית המשפט השלום בבאר שבע, נומינלית. סכום פסק הדין הוא 87,431.60 ₪, נכון ליום 27/12/04 משוערך לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980, כתיקונו בתשמ"ד. מאחר והחוב השוטף אף הוא משוערך לפי אותו שערוך מיוחד, אזי כדי לחשב את יתרת החוב יש להפחית את סכום פסק הדין האמור משוערך באותה דרך. בחישוב המשערכת סכום פסק הדין עומד על 115,879.18 ₪. לכן יתרת החוב נכון ליום 21/8/07, לפני הפחתה של הנכות הוא: 40,417.52 ₪ (156,296.70 - 115,879.18). לכן בעת תיקון כתב התביעה היה צריך להעמיד את החוב על 40,417.52 ₪. מסכום זה אני מפחיתה את הסך של 17,581.64 ₪ (תיקון השטח כאמור לעיל). לאחר שדחיתי את יתר טענות הנתבע מס' 1, עומד סכום החוב על 22,835.88 ₪ נכון ליום 21/8/07. סכום זה משוערך מיום 21/8/07 לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה). בית 45 5. הבית רשום בפנקסי התובעת בבעלות והחזקת הנתבעת מס' 2, בתו של הנתבע מס' 1. היא לא הגישה תצהיר ולא הופיעה להעיד. הנתבע מס' 1 טען כי הוא בא כוחה (סעיף 24 לתצהירו מיום 6/2/13 ). לטענתו הבית הושכר לתובעת והיא המחזיקה עד היום ולכן חוב הארנונה חל על התובעת. כמו כן נטען לחלופין לקיזוז חובות העירייה כשוכר כנגד חיובי הארנונה. בטרם אתייחס לסוגיה של הקיזוז אפתח בעילת התביעה נגד הנתבע מס' 1 בהקשר לבית 45. כאמור עילת התביעה היא נגד הנתבעת מס' 2 כבעלים ומחזיקה וכנגד הנתבע מס' 1 כבעלים ומחזיק. הטעם לכך הוא שהנתבעת מס' 2 הגישה תביעה לפסק-דין הצהרתי ועתרה שיקבע כי אינה בעלים של הנכס ואין לה זכויות בנכס. התביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע נגד אביה, הנתבע מס' 1, וכן ממ"י, מדינת-ישראל - משרד האוצר, אגף מס הכנסה, המל"ל והתובעת (ת.א. 4287/05). הנתבע מס' 1 לא התגונן וניתן נגדו פסק-דין בהעדר (נספח ו' למוצגי התובעת) (להלן: "פסק-הדין החלקי"). ביום 06.10.08, לאחר שהוגשה התביעה המקורית, ניתן פסק דין בהתייחס ליתר הנתבעים (להלן: "פסק-הדין"). ברישא לפסק-הדין נגד יתר הנתבעים מפרט בית המשפט, כב' השופטת רחל ברקאי, כי עילת התביעה היא שהתובעת (הנתבעת מס' 2 בתיק זה- מ'-ו') טוענת כי מדובר בעסקה שאביה (הנתבע מס' 1 בתיק זה) כפה עליה כקטינה וזו עסקה מלאכותית ולנוכח החובות שאביה יצר ואשר הצטברו על הנכס היא מבקשת להשתחרר ממנו (סעיף 1 לפסק-הדין). התביעה נדחתה תוך הפניית הנתבעת מס' 2 לאפיקים משפטיים אחרים להשגת אותן מטרות. התוצאה המשפטית היא שביחסים בין הנתבעת מס' 2 לנתבע מס' 1 התביעה התקבלה אך לא ביחסיה עם יתר הנתבעים ובכללם התובעת. יוסף כי לצד פסיקה זו עומדים חוזה שכירות משנת 1994 בין התובעת, כשוכרת לבין המשכירה, הנתבעת מס' 2, באמצעות הנתבע מס' 1, (תביעה של הנתבעת מס' 2 באמצעות הנתבע מס' 1 - ת.א. 3311/97 בימ"ש השלום בבאר-שבע) והסכם הפשרה הצופה פני עבר ועתיד. העולה מהתיעוד המשפטי האמור הוא כי גם לפני מתן פסק-הדין של כב' השופטת רחל ברקאי, נוהלו ההליכים על ידי הנתבע מס' 1 בשם בתו, הנתבעת מס' 2. כך גם עולה מהמסמך של העיריה מיום 13.10.98 המחשב גם את ניכוי מס הכנסה במקור. לא הוכח שמדובר בחישוב המס המתייחס לנתבע מס' 1. לפיכך, על פי התשתית האמורה הבעלים של בית 45 בתום תקופת השכירות היא הנתבעת מס' 2 ולא הנתבע מס' 1. לפיכך, בחינת טענות ההגנה צריכות להיעשות בהתייחס לנתבעת מס' 2 במחזיקה ו/או בעלים ולא לנתבע מס' 1. מכאן אפנה לטענה כי החוב, ככל שהוא קיים הוא של התובעת כמחזיקה במושכר עד עתה. 6. מהטעמים הבאים אני קובעת כי עד לתום 1998 המחזיקה הייתה התובעת. לגבי התקופה משנת 1999 הנתבעת מס' 2 לא הרימה את נטל השכנוע כי החזקה נותרה בשליטת התובעת. לפי עדות הנתבע מס' 1, במושכר נותר ציוד של התובעת, היא לא החזירה את המפתחות והיא לא החזירה את המושכר במצב שבו היא קיבלה אותו. התובעת טענה בסיכומיה כי הטענה לא הוכחה. זאת ועוד נטען כי שני הנתבעים מחויבים בדברי הנתבעת מס' 2 בעדותה בת.א. 4287/05 ביום 22/4/07 בפני כב' השופטת רחל ברקאי, בו היא אישרה כי אף אחד לא מחזיק בנכס, הנכס הוא "אצלו" דהיינו, אצל הנתבע מס' 1 (עמ' 9 לפרוטוקול אחרי השאלה: "הנכס הזה מי מחזיק בו היום ?". מוצג ת/8). הנתבעת מס' 2 לא העידה בפני ולא הציגה טעם מדוע לא תחויב בתשובתה האמורה מטעמים של השתק שיפוטי ואי התייצבות לדיון הנוכחי לסתור או לתת הסבר אחר לדבריה בתיק הקודם. התביעה של התובעת הוגשה בשנת 2007 , כתשע שנים לאחר תום המועד למסירת החזקה של המושכר. לא ניתן הסבר מדוע הנתבע מס' 1, לפחות על פי יפויי הכוח שהחזיק מטעם בתו, לא תבע את הפינוי כאשר לטענתו העירייה לא משלמת את דמי השכירות. הנטל חל על הטוען לנזק להקטין את נזקו. התובעת ביססה את עמדתה על עדות הנתבעת מס' 2 בבית המשפט המחוזי כאמור והיא לא הציגה ראיות נגדיות. התובעת לא העידה מטעמה עדים לסתור את גרסת הנתבע מס' 1. בחקירה הנגדית של הנתבע מס' 1 הוא הדגיש כי יש לו יפויי כוח נוטריוני מטעם בתו ולכן יש לקבל את עדותו מטעמה (עמ' 42 לפרוטוקול מול שורות 30-31). בתשובה לשאלה בחקירה נגדית הוא עמד על כך שהנכס טרם פונה (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 27/5/13 מול שורה 25). על פי עדותו של הנתבע מס' 1 השתכנעתי כי היה בידי הנתבעת מס' 2 וגם הנתבע מס' 1 לתפוס חזרה את המושכר באמצעות תביעת פינוי שכן במושכר נותר רק ציוד, ולא הושבו המפתח וגם לא בוצע "השבת מצב לקדמותו". לא ניתן על ידי מי מהנתבעים מענה מדוע לא ננקט הליך כאמור. לאור תשובת הנתבעת מס' 2 בדיון בבית המשפט המחוזי, מחדלה להעיד בדיון בתיק זה והעדר מענה מדוע לא נתפס חזרה המושכר מחד גיסא, והעדר כל ראיות מצד התובעת מאידך גיסא, לא מצאתי לקבוע ממצא בסוגייה זו של חוב בר קיזוז של דמי שכירות ותשלום למס הכנסה לאחר תום 1998 לאור הנמקתי להלן מדוע אי אפשר לקזז את התקופה מראשית שנת 1999 ועד היום כנגד חוב הארנונה (סעיף 7 להלן). 7. לגבי הטיעון של קיזוז חוב אזרחי כנגד חיוב של ארנונה - אתייחס קודם לדין. בפועל הצדדים נהגו בעבר אחרת. טענת הקיזוז מעוגנת בהסכם פשרה בין הצדדים בהתייחס לחוב דמי שכירות של התובעת לנתבעת מס' 2 בהתייחס לבית מס' 45. נטען כי נותר חוב על פי ההסכם. בנוסף, ועל אף הסכם הפשרה הנכס לא פונה כמוסכם עד למועד החתימה על התצהיר (06.02.13). על פי הפסיקה המקום לבירור המחלוקת האזרחית המועלית כטענת קיזוז אינו בהליך של התביעה של הרשות המקומית לתשלום חוב ארנונה (עניין- משהב"ט, סעיף 10 להחלטה של כב' השופט ח'טיב) וזאת מאחר ועל פי אופייה ארנונה היא מס ולא תשלום מסחרי עבור מתן שירותים מזוהים הניתנים לקיזוז (סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי). אופייה כמס גם נובע מהעדר מאפיינים מסחריים כגון הצורך לשלם כנגד קבלת השירות או במועד מוסכם אחר; כן מדובר בשירותים שהנהנים מהם כוללים גם מי שמסרב לשלם, ומי שלא חייב בתשלום [ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה (1) 156 (1999)]. הזכות לקיזוז הורחבה גם לחיובים שאינם נובעים מחוזה [סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי)]. אולם הרחבה זו לא הוכרה לתחום המיסוי (בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת , פ"ד לו (2) 449). המחלוקת בין הצדדים עד לתום שנת 1998, היא חוב עבר של דמי שכירות והסכום שהיה צריך להעביר למס הכנסה בניכוי במקור. הנתבעת מס' 2 באמצעות הנתבע מס' 1 נסמכת על חישוב של התובעת (נספח ט' לתצהירה). בא כוח התובעת טען כי טענת הקיזוז של הארנונה והמס שאינם במחלוקת בוררה במסגרת טענת פרעתי של התובעת בתיק הוצל"פ שפתחו מי מהנתבעים לביצוע חפסק הדין המאשר את הסכם הפשרה. טענה שהתבררה להיות לא מדויקת. כי בדיון בטענת הפרעתי קמו סימני שאלה האם הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין. ולכן בהעדר פסק דין נעצרו הליך הגביה בהוצל"פ והבירור של טענת הפרעתי. 8. בטענת הפרעתי שהגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל, נספחים ח' - ט' לתצהיר עדות ראשית של רו"ח, עו"ד סאדק דלאשה, הועלו טענות הפרעתי הבאות כנגד פסק הדין: מדובר בהסכם פשרה בגין תביעה של חוב שכר דירה שהוגשה ביום 3/4/97. חלפו 7 שנים וחודשיים ממועד הסכם הפשרה. הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים קבע כי על התובעת לשלם לנתבעת מס' 2 (לפי הצדדים בתיק הנוכחי - מ'ו') סך של 270,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה בתשלומים. בפועל שולם הסך של 413,745.23 ₪ תוך פירוט התשלומים כדלקמן: ביום 24/9/98 שולם הסך של 65,000 ₪; ביום 10.11.98 שולם הסך של 65,000 ₪; ביום 10/12/98 שולם הסך של 117,437 ₪; ביום 1.11.98 שולם מס ההכנסה של הנתבעת מס' 2 בגין השכירות בסך של 144,812.23 ₪; ביום 9/11/98 נמחק בפנקסי העירייה חובה של הנתבעת מס' 2 בסך של 21,500 ₪. סכום זה מתייחס לארנונה מתקופת החוזה כעולה ממכתב סגן הגזבר של התובעת וצורף כנספח ט' לתצהיר הנתבע מס' 1. גרסת הנתבע מס' 1 בהתייחס לחישוב זה הוא שנותר חוב של הנתבעת מס' 2 למס הכנסה שהתובעת הייתה צריכה להעביר ועוד סך של 20,000 ₪ שלא שולם בפועל (סעיף 32 לתצהיר הנתבע מס' 1) וכן נותר חוב על פי הודיית התובעת בסך של 94,000 ₪ חוב דמי שכירות (סעיף 32 לתצהיר הנתבע מס' 1). לכך הושב בסיכומי באי כוח התובעת כי בהתייחס לטענה של חוב מס הכנסה של 70,000 ₪ מדובר בהרחבת חזית וכן כי לא ניתן להסתמך על מסמך של התובעת שצורף לנספח ט' לתצהיר עדות ראשית של הנתבע מס' 1 כי עורך המסמך לא הוזמן להעיד עליו, ויש בו שגיאה שניתנת לבדיקה, שהיא אופן השערוך (סעיף 92 לעיקרי הטיעון בסיכומים). הנתבעת מס' 2 טוענת שבנוסף לסכום המס שלא הועבר, יש להוסיף לחוב גם את סכום הארנונה שהופחת בקיזוז על ידי התובעת באותו מסמך. על פי כתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 7/3/08, התביעה מתייחסת לתקופה של השנים ינואר 2005 ועד לחודש אוגוסט 2007 . בנוסף לטענת הפרעתי האמורה אזי במהלך עדותו של גזבר התובעת, המצהיר, הוגשה אסופת אסמכתאות שסומנה ת/1 - ת/6 להוכחת תשלום נוסף בשנת 2000 של כ- 50,000 ₪, וסכום המס עליו הועבר למס הכנסה. על כך הוגש תצהיר משלים של הנתבע מס' 1 לפיו השיק, מוצג ת/1 , לא נמסר לנתבעת מס' 2 וגם לא לנתבע מס' 1 והוא לא נפרע בחשבון הנתבעת מס' 2 . לתצהיר צורף דף חשבון של הנתבעת מס' 2 לתקופה שבין 20/6/00 ועד ליום 6/11/00 כדי להראות שהשיק לא נפרע. הראיות המשלימות של התובעת לא מצביעות לאיזה חשבון בוצע התשלום. גם נטען כי מוצגים ת/1 ות/2 הם משלימים מבחינת מהותם. כלומר התשלום על פי השיק אמור להיות הנטו של דמי השכירות פחות המס שצריך להעביר במישרין למס הכנסה . אבל בפועל חישוב אריתמטי פשוט מלמד כי יש פער (של 2 ₪) בין הסכום שהיה צריך להעביר למס הכנסה לפי הסכום שנקוב בשיק (ת/1) לבין הסכום שבת/2 שהוא הסכום להעברה למס הכנסה בפועל. המכתב שלכאורה לפי תוכנו מלווה את מוצגים ת/1 - ת/2 לא כולל כתובת (מוצג ת/5). כן נטען כי לא ניתן ללמוד ממוצג ת/3 כי השיק מוצג ת/1 נפרע או כי המס שולם. לסיכום נטען כי נותר חוב כלפי הנתבעת של 94,000 ₪ נומינלי וסכום זה משוערך ליום 11/8/2000 עומד על 111,435 ₪. 9. אפתח במסמך שב"כ התובעת חלקו עליו, החישוב של סגן הגזבר נספח ט' שהוגש על ידי הנתבע מס' 1. בחקירה נגדית הסכים העד מטעם התובעת לאמור בו (עמ' 37 לפרוטוקול). על פיו יתרת החוב נכון למועד החישוב (13/10/98) הוא 68,066 ₪ כולל קיזוז ארנונה. סכום זה מהווה יתרת החוב על פי הסכם הפשרה, כאשר החישוב כולל גם את דמי השכירות עד לסוף שנת 1998 וניכויים. מסמך זה לא כולל ארנונה ומים עד סוף השנה. לאור מועד עריכתו הוא לא כולל שערוך עד סוף השנה שכן השערוך בכל המסמך בוצע בין מדד אוגוסט 1994 למדד אוגוסט 1998 (שהתפרסם ביום 15/9/98). מאחר והנתבע מס' 1 הסתמך על מסמך זה אני יוצאת מנקודת מוצא שהנתבעים מסכימים לו למעט במקום שהחישוב אינו מתיישב עם הוראות חוזה השכירות והוראות הסכם הפשרה. החישוב של סגן הגזבר הוא כי לפי הסכם הפשרה על התובעת לשלם לנתבעת מס' 2 סך של 558,487 ₪ כולל העברת מס הכנסה של הנתבעת מס' 2 . סכום זה הוא של דמי שכירות בסך של 363,013 ₪ משוערך ליום החישוב וכן מס הכנסה בסך של 195,474 ₪. מסכום זה הופחת סכום של 94,076 ₪ ששולם בפועל. כמו כן ניכויים של שיפוצים, ארנונה ומים וזיכוי של 21,500 ₪ מפנקסי התובעת. על פי טענת הפרעתי שולם סך של 144,812.23 למס הכנסה וכן סך של 247,437 ₪ לידי הנתבעים. כן נמחק הסכום של 21,500 ₪. לכן לפי שיטת החישוב של סגן הגזבר לאחר הפחתות התשלומים בפועל יוצא שנותרה יתרה לתשלום של 72,161.77 ₪ לתשלום . אינני מפחיתה מסכום זה את הסכומים נשוא מוצגים ת/1 - ת/6 . לא השתכנעתי כי שולם סכום לחשבון של הנתבעת מס' 2 ולא שוכנעתי כי הסכום הנוסף הועבר למס הכנסה בהעדר אסמכתאות הקובעות כי התשלומים הגיעו ליעדם. כי אסמכתאות אלה לא כלולות במוצגים ת/1-ת/6 וגם לא בטענת הפרעתי שהוגשה לאחר שנת 2000. שערוך הסך של 72,161 ₪, מיום 10/12/98, ועד ליום 21/8/07 עומד על 103,312 ₪. סכום זה אני מקזזת מהחוב. היתרה לתשלום היא 30,608.10 ₪ נכון ליום 21/8/07 . לאור העובדה כי מדובר בקיזוז חוב החוזי, השיערוך של החוב של התובעת כלפי הנתבעת מס' 2 נעשה לפי הפרשי הצדמה וריבית רגילים ולא לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה). סוף דבר 10. הנתבע מס' 1 ישלם לתובעת בגין חוב בית 43 סך של 22,835.88 ₪ . סכום זה משוערך מיום 21/8/07 לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת מס' 2 תשלם לתובעת בגין חוב בית מס' 45 סך של 30,608.10 ₪. סכום זה משוערך מיום 21/8/07 לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) ועד ליום התשלום המלא בפועל. לאור התוצאה בפסק הדין המשלים את פסק הדין החלקי, אינני מחייבת את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת את החוב בגין בית מס' 45 . לפיכך תביעה נגד הנתבע מס' 1 בהתייחס לבית מס' 45 נדחית. אין בכך כדי לקבוע עמדה לגבי הזכות של הנתבעת מס' 2 כלפי הנתבע מס' 1 על פי פסק הדין החלקי. הנתבע מס' 1 ישלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת מס' 2 תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הסכומים כוללים מע"מ כדין. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.רשויות מקומיותעירייהחוב