אחריות המעביד על תקיפה בעבודה על ידי עובד אחר אקדמות מלין 1. הנתבעת 2, אפיפית נצרת, תעשיית ביסקוויט (ייצור 1971) בע"מ (להלן: "הנתבעת"), הינה חברה רשומה כדין בישראל ועוסקת, בעיקר, בייצור ויבוא מוצרי מזון, בעיקר ביסקוויטים, ופלים ומוצרים אחרים מתוקים. מפעלה נמצא באזור התעשייה בנצרת עלית (להלן: "המפעל"). במפעל ,יש 4 מחלקות. היא מעסיקה כ- 400 עובדים במפעל. העבודה במפעל מתבצעת במשמרות. משמרת צהריים מתחילה בשעה 15:30 ומסתיימת בשעה 23:00 (להלן: "המשמרת"). לאחר סיום המשמרת , הנתבעת דואגת להסיע את העובדים מן המפעל לבתיהם. (להלן: "הסעת העובדים"). מר מוחמד אבו ליל, עובד אצל הנתבעת בתפקיד מנהל עבודה ואחראי משמרת. (להלן: "מוחמד"). 2. התובע יליד 25.6.1975 ועבד אצל הנתבעת, במועדים הרלוונטיים לתובענה, כאחראי מכונה במחלקת אריזה. 3. הנתבע 1, מר אברהם קדוש (להלן: "הנתבע") עבד ,במועדים הרלוונטיים לתובענה, במפעל והיה עובד חדש. 4. בתאריך 14.12.2006 שעה 23:30 או בסמוך לכך , הותקף התובע, בחצר המפעל ובנסיבות מחמירות, על-ידי הנתבע וחבר מרעיו. התובע נחבל קשות ונגרם לו נזק גוף. (להלן: "האירוע"). 5. מיד לאחר האירוע, הובהל התובע, באמבולנס של מד"א וכשהוא מחוסר הכרה, לבית-חולים העמק בעפולה. (להלן: "בית-החולים"). שם, הוא נבדק ועבר צילום C.T מוח. אובחנו שפשוף במצח, פצע בקרקפת אחורית מימין ושבר דחוס אוקציפיטלי מימין. לאור מצבו הרפואי הקשה ,הוחלט להעביר את התובע להמשך טיפול והשגחה בבית-חולים רמב"ם בחיפה. (להלן: "בית-חולים רמב"ם"). 6. בבית-חולים רמב"ם, אושפז התובע במחלקה נוירוכירורגיה. הוא קיבל אנטיביוטיקה תוך ורידי והפצע בקרקפת נתפר. חזר להכרה מלאה. בתאריך 16.12.2006, שוחרר התובע לביתו עם המלצות ,בין השאר, להמשך מעקב הרופא המטפל, אנלגטיקה לפי הצורך, מנוחה למשך חודש ימים וביקרת בבית-חולים רמב"ם. 7. בהמשך, היה התובע בטיפול ומעקב רפואי אצל הרופא המטפל. הוא סבל מסחרחורת. ממצאי C.T מוח מיום 30.1.2007, הדגימו שבר פריטאלי אחורי מימין, חלקו דחוס לכיוון רקמת המוח, הצללה בסינוסים אטמואידליים וקרקעיות סינוסים המקסילריים. 8. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") הכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם לו דמי פגיעה, בהתאם לתקופת אי-כושר לעבודה מאושרת, בגין האירוע, החל מיום 15.12.2006 ועד ליום 8.3.2007. וכן, ועדה רפואית של המוסד קבעה לתובע דרגת נכות רפואית, זמנית ויציבה, בגין האירוע, כדלקמן: - 20%, מיום 9.3.2007 ועד ליום 31.7.2007. - 10%, יציבה ,החל מיום 1.8.2007. סכום גמלאות המוסד ששולמו לתובע, בגין התאונה ולאחר שערוך כדין להיום (ת/2), מגיע לסך של 51,544 ₪. 9. הנתבע הובא לדין פלילי בבית-המשפט המחוזי בנצרת, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)2 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הוא הודה, במסגרת עסקת טיעון, בכל העובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן, הורשע בדין ודינו נגזר למאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצויים לתובע בסך של 10,000 ₪. 10. התביעה דנא, היא לפיצוי נזקי הגוף שנגרמו לתובע בגין האירוע. במהלך המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה דרגת נכותו הרפואית היציבה של התובע כפי שנקבעה על-ידי המוסד, בגין התאונה ובשיעור 10%, מחייבת אותם בהליך זה. (פרוטוקול מתאריך 29.9.2009, ש' 12-11). טענות התובע 11. התובע טוען, כי הנתבעים אחראים לאירוע ולנזקיו הנתבעים. האירוע קרה בנסיבות אלה: בתאריך 14.12.2006 שעה 21:30 או בסמוך לכך, ועת שהוא והנתבע עבדו יחד במשמרת במפעל, פרץ ויכוח בין השניים בעקבות הערתו לנתבע על טיב עבודתו. הנתבע קילל את התובע לעיני העובדים והאחראים במפעל, ואיים עליו כי: "בשעה אחת עשרה יראה אותו בחוץ". לקראת סיום המשמרת (שעה 23:00 לערך), התקשר הנתבע לחבריו ולבני משפחתו וביקשם להגיע למפעל, כדי לסגור חשבון עם התובע. האחראים במפעל ידעו על מזימתו דנן של הנתבע .(להלן: "המזימה"). אחראי אחד, שידע על המזימה פנה למוחמד, סיפר לו על המזימה וביקשו לדאוג לביטחונו של התובע עת יציאתו מהמפעל. לקראת סיום המשמרת, ארבו הנתבע וחבר מרעיו לתובע, בסמוך ליציאה מהמפעל. לאחר סיום המשמרת, פנה התובע לחדר ההלבשה שבמפעל והחליף את בגדיו, במטרה לחזור לביתו בהסעת העובדים. אוטובוס ההסעה עמד בסמוך לכניסה למפעל. בדרכו אל הסעת העובדים ובהיותו בחצר המפעל, התנפלו עליו הנתבע וחבר מרעיו, תקפו אותו, שוב ושוב, באכזריות רבה, וגרמו לו חבלה חמורה. מעוצמת החבלה, הוא נפל ארצה ואיבד את הכרתו. 12. התובע מבסס את עילת תביעתו על שלוש עוולות: תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה") (ביחס לנתבע); הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה (ביחס לנתבעת). 13. אליבא דתובע, רשלנותה של הנתבעת במקרה דנן, התבטאה, בעיקר, במעשים ובמחדלים כדלקמן: א. במפעל, היא לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיומה הלכה למעשה; ב. חרף העובדה שהיא ידעה, מבעוד מועד, על המזימה וכי האירוע היה במתחם הצפיות הסבירה שלה, היא לא נקטה באמצעים סבירים למניעת האירוע ולא דאגה לביטחונו ולשלמות גופו של התובע; ג. העסיקה את הנתבע במפעל מתוך ידיעה, כי הוא עובד אלים ואינו מציית להוראות והנחיות הממונים עליו; ד. לא הציבה במפעל שומרים או מאבטחים לשם שמירה על ביטחונם ושלמות גופם של העובדים; ה. לא התנהגה כפי שמעביד סביר ונבון היה מתנהג בנסיבות העניין. 14. התובע, טוען לפיצויים במספר ראשי נזק והם: נזק מיוחד א. הפסד כושר השתכרות - 30,500 ₪. ב. עזרת צד ג' - 10,000 ₪. ג. הוצאות רפואיות, נסיעה וכד' - 8,000 ₪ . 48,500 ₪. נזק כללי ד. הפסד כושר השתכרות. ה. עזרת צד ג'. ו. הוצאות שונות. ז. נזק לא ממוני. טענות הנתבע 15. הנתבע מכחיש, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות (!!) והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. הוא טוען, כי ביום האירוע פרץ ויכוח בינו לבין התובע. מוחמד התערב והרחיקם אחד מהשני. בשעה 23:00 ולאחר סיום המשמרת , הייתה תגרה בחצר המפעל, בה השתתפו הוא והתובע. (להלן: "התגרה"). התובע חבט בו קשות. בתגרה, השתתפו גם אנשים אחרים, שאינם בני-משפחתו וחבריו שהוזעקו על-ידו למקום, על מנת להסיעו בחזרה לביתו. האנשים האחרים תקפו את התובע. 16. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוען הנתבע, כי המדובר בנזקים מופרזים, מוגזמים וללא כל בסיס עובדתי או משפטי. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל טובת הנאה או סכום שהתובע קיבל או זכאי לקבל מכל מיטב שהוא, לרבות המוסד, ובכלל זה סכום הפיצויים שנגזרו עליו בהליך הפלילי. טענות הנתבעת 17. גם הנתבעת מכחישה, למעשה, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידה, כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה או יריבות בין התובע לבינה. האירוע, המוכחש כשלעצמו, נגרם באשמו הבלעדי של התובע. המדובר בתביעה טורדנית או קנטרנית. 18. וכן, טוענת הנתבעת, כי התובע נפגע בנסיבות אחרות ומסיבות שונות מאלו המתוארות בכתב התביעה. היא לא התרשלה כלפי התובע ולא גרמה לאירוע ולנזקים הנתבעים. היא לא הפרה חובה חקוקה כלשהי והמוטלת עליה. 19. לעניין הנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת הנתבעת, כי המדובר בנזקים מופרזים, מוגזמים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי. אין קשר סיבתי בין האירוע לנזקים הנתבעים. התובע לא הקטין את נזקיו. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום או טובת הנאה שהתובע קיבל או זכאי לקבל מכל מיטיב שהוא ,לרבות המוסד. מסכת הראיות 20. לתביעה היו שני עדים: מוחמד והתובע. התובע הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (ת/2). וכן, הוגשו מטעם התביעה שני מוצגים נוספים: ת1א'-ג', הודעות בכתב של מוחמד שנמסרו למשטרה ו- ת/3, כתב אישום ופרוטוקול הדיון בתיק פ' 1152/06 של בית-המשפט המחוזי בנצרת , והודעות בכתב של עמר סאלם חביבאללה שנמסרו למשטרה. 21. הנתבע העיד לעצמו. הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (נ/1). לא היו עדים לנתבעת. וכן, הוגש מטעם ההגנה מוצג נוסף: נ/2- תע"צ של מר מוריס עואבדה - מנהל מחלקת נפגעי עבודה במוסד - סניף נצרת. דיון - האירוע עדות התובע 22. התובע העיד ,לענייננו-שלנו, כדלקמן: "...הייתי עובד במפעל אפיפית. אני עבדתי במפעל אפיפית בערך שלוש וחצי שנים. הנתבע מס' 1 [להלן: "אבי"] היה עובד חדש, אשר עבד לא יותר משבועיים ימים. ביני לבין אבי לא הייתה כל מערכת יחסים. ביום 15/12/06 אני עבדתי משמרת צהריים, שזה מהשעה שלוש וחצי אחרי צהריים עד השעה אחת עשרה בלילה באותו יום. בסמוך לשעה שבע וחצי בערב אני עברתי לעבוד על מכונת האריזה בקו החדש, ובשעה עשר לערך הגיע אבי קדוש שתפקידו היה לפתוח קרטונים ולתת לבנות, ואחרי זה לסגור את הקרטונים. אבי לא עבד כמו שצריך, הוא זרק את הקרטונים לבנות מבלי לפתוח אותם והדבר הקשה את העבודה על הבנות. אני ראיתי את הדבר הזה, ואז פניתי לאבי ואמרתי לו שהוא צריך לפתוח קרטונים ולעבוד כמו שצריך. אבי המשיך לעבוד כמו שעבד קודם ולא התייחס להערה שלי. אז, הגיע למקום האריזה המנהל מוחמד, ואני פניתי אליו ואמרתי לו שייקח את אבי מהמקום כי הוא לא עובד כמו שצריך. ואז מוחמד לקח את אבי משם - אני לא יודע לאן. לפני שאבי עבר למקום האחר, הוא פנה אליי ואמר לי שהוא "יחכה לי בחוץ" בשעה אחת עשרה בסיום המשמרת וזאת למשמע אוזניהם של יתר הנוכחים. בשעה אחת עשרה אני הלכתי להחליף בגדים ובדרך שמעתי את מוחמד אחראי המשמרת וניקולאי מדברים ביניהם כי עובד בשם סלאם ראה את אבי מתקשר לחברים שלו אך לא שמע את תוכן השיחה. אני המשכתי בדרכי והלכתי והחלפתי את הבגדים שלי אחרי זה יצאתי החוצה לחניה כדי לנסוע באוטובוס ההסעה. בדרך שלי החוצה ראיתי שתי מכוניות מהן יצאו אנשים אשר התקרבו אליי ואבי עמד ביחד אתם, ואז אבי נתן לי אגרוף קל על הלחי שלי ואחרי כמה שניות אני קיבלתי מכה חזקה מאחור על הראש שלי ונפלתי ולא הבנתי מה קרה. הסתכלתי מסביב וראיתי את ניקולאי על ידי וגם ראיתי שיוצא לי דם מהראש ושמעתי שמזמינים משטרה ואמבולנס. כאשר הגיע האמבולנס הוא לקח אותי לבית חולים "העמק" בעפולה". (ת/2 , סעיפים 2 - 8 . ההדגשה במקור -ש.ס.). 23. בעדותו בעל-פה, אימץ התובע את עדותו בכתב - ת/2 .(עמ' 17, ש' 20). הוא הוסיף, כי הנתבעת לא הדריכה אותו לעניין ההתנהגות באירועים אלימים. (עמ' 18, ש' 21). בעבר, היו סכסוכים בין העובדים, והם נפתרו בסיועם של האחראים במפעל. לאחר סיום המשמרת ובדרכו לחדר ההלבשה, הוא הבחין באחראי המחסן, מר סלאם חביבאללה (להלן: "סלאם"), במוחמד ובניקולאי - עוזרו של מוחמד (להלן: "ניקולאי") משוחחים ביניהם. סלאם רצה לדבר עמו, אך מוחמד וניקולאי מנעו אותו. הם לא הזהירו אותו מפני הסכנה האורבת לו מהנתבע וחבר מרעיו, שארבו לו ליד הכניסה למפעל. הם אמרו לו ,כי יהיה בסדר. (עמ' 19, ש' 11; עמ' 21, ש' 31-30). בדרכו אל הסעת העובדים ובהיותו בחצר המפעל, התנפלו עליו הנתבע וחבר מרעיו, תקפו אותו קשות, בעיקר בראשו ובעורפו. הוא נפל ארצה ואיבד את הכרתו. (שם, ש' 19-17). הוא לא ידע על המזימה. (עמ' 22, ש' 1). לאחר שהחלים, הוא חזר לעבודתו במפעל. הוא סיים את עבודתו במפעל בחודש ספטמבר 2007, ועבר לעבוד כשכיר במפעל חדש בשם טאוור. (עמ' 20, ש' 27; עמ' 21, ש' 1; עמ' 22, ש' 20). דהיום, הוא משתכר כ- 8,000 ₪ ברוטו לחודש. (עמ' 21, ש' 4). עדות מוחמד 24. כאמור, מוחמד הינו אחראי על כל המחלקות במפעל ומנהל המשמרת. הוא מנהל ותיק מאוד. הוא העיד, בין השאר, כי התובע היה אחראי עבודה במפעל. ביום האירוע, הוא הציב את הנתבע, שהיה עובד חדש במפעל, לעבוד תחת פיקודו של התובע, בקו האריזה. המדובר בעבודה קלה ופשוטה. הנתבע לא עבד כפי שצריך ולא ציית להוראות הממונים עליו, כולל התובע. במהלך העבודה, העיר התובע לנתבע, כי "יזדרז בעבודה כי עוצרים כל הזמן את המכונה". בתגובה, קילל הנתבע את התובע ואמר לו "מילים לא יפות" .( עמ' 8, ש' 11). בהמשך, ביקשו התובע להעביר את הנתבע למקום אחר. הוא לקח את הנתבע לעבוד במחלקה אחרת. דא עקא, שהנתבע נעלם, לזמן מה, מהמחלקה. כשחזר, סיפר לו הנתבע כי הלך לשירותים. לאחר מכן, שוב נעלם הנתבע ממקום עבודתו. רק בשעה 23:00 נכנס אליו הנתבע. לאחר סיום המשמרת, ניגש אליו התובע ואמר לו שהוא (התובע): "דואג ומפחד מהנתבע 1, שיהיה לו משהו והוא לא רוצה בעיות כי הוא איים עליו ואמר לו 'בשעה 23:00 אני אראה לך' ". (שם, ש' 18-17). גם הוא שמע את איומיו של הנתבע שהופנה לתובע. הוא חשב שהאיום האמור אינו רציני, ואמר לתובע שלא ידאג (שם, ש' 19-18). הוא דיבר עם הנתבע והרגיע אותו. הנתבע אמר לו "שלא ידאג והוא לא יעשה לתובע כלום והוא רק ידבר איתו בשעה 23:00".(שם. ש' 20). 25. וכן, העיד מוחמד, כי ביום האירוע שעה 23:00 או בסמוך לכך, הודיעו סלאם שהנתבע הזעיק למקום את חבר מרעיו והם מחכים לתובע מחוץ למפעל. (עמ' 8, ש' 22-21). גם ניקולאי סיפר לו, כי הנתבע הזעיק למקום חבר מרעיו ואמר לו "שייזהר זה חברה מסוכנים". (שם, ש' 27-26). הוא יצא החוצה, ושוחח עם הנתבע. הנתבע הבטיח לו ,כי לא יעשה דבר לתובע. בשעה 23:05, הוא ראה את הנתבע וחבר מרעיו במפעל. (עמ' 9, ש' 7). לאחר מכן ובדרכו של התובע להסעת העובדים, הותקף התובע, בחצר המפעל, על-ידי הנתבע וחבר מרעיו. הוא הזעיק אמבולנס ומשטרה. הנתבע וחבר מרעיו ברחו מהמקום. 26. בהמשך, העיד מוחמד והודה, כי לאור אזהרתו של סלאם מפני הסכנה הצפויה לתובע מהנתבע וחבר מרעיו, הוא הבין "שיהיה משהו רציני, בעיה רצינית" (עמ' 9, ש' 2). וכן: "הבנתי שהוא מכיר אותם והם מסוכנים וצריך לעשות חשבון שיהיה משהו לא בסדר" (שם, ש' 26-25). במפעל היו וישנם סכסוכים בין עובדים. האחראים במפעל, במיוחד מנהל המפעל, מתערבים ופותרים את הסכסוכים . במקרה דנן ומתוך טעות, הוא לא עשה סולחה בין התובע לנתבע (עמ' 17, ש' 1, ש' 6). ישנן הנחיות בכל הקשור לטיפול בסכסוכים ובאירועי אלימות המתרחשים במפעל (להלן: "ההנחיות"). כאשר הסכסוך לא יושב בדרכי שלום ומדובר באירוע חמור, מזמינים משטרת ישראל למפעל. בנוסף, באירועי אלימות, כולל איומים, שלא יושבו בשלום, הנתבעת דואגת להסיע את הקורבן/המאוים בהסעה מיוחדת, מהמפעל לביתו. וכן, קיימת חובת דיווח על האירוע למנהל המפעל בשם מר חיים שמאי. (להלן: "המנהל"). (עמ' 50, ש' 20-1). 27. כמו-כן, העיד מוחמד, כי לאחר האירוע הוא הוזמן לשיחה בירור עם המנהל. המנהל אמר לו, כי האירוע "לא בסדר, לא טוב וזה מוגזם" (עמ' 11, ש' 6),וכי הוא (מוחמד) אשם בהתרחשות האירוע ואסור היה לבטוח בהצהרת הנתבע, שלא יפגע בתובע. (שם, 13-8). אכן, הוא מודה שעשה טעות בטיפולו באירוע. צריך היה שלא להרשות לתובע לצאת לכיוון הסעת העובדים. (עמ' 11, ש' 17-14; עמ' 13, ש' 10, ש' 17-16). רק אחרי האירוע ,הם הקפידו מאוד על ביצוע ההנחיות (עמ' 14, ש' 6). על הנתבעת להעסיק קצין בטחון קבוע במפעל. (עמ' 16, ש' 19-18, עמ' 17, ש' 14-13). עדות הנתבע 28. הנתבע העיד, בכתב ובין השאר, כי במועדים הרלוונטיים לתובענה הוא היה עובד חדש במפעל. ביום האירוע, הציבו מוחמד לעבודה תחת פיקודו של התובע. במהלך העבודה, העיר לו התובע, באשר להספק עבודתו, "בגסות ובאופן בוטה ומעליב לעיני עובדים אחרים" (נ/1, סעיף 5). הוא נפגע מאוד, מהערת התובע. לאחר סיום המשמרת, הוא פנה לתובע, על מנת "להשיב במעט את כבודי"! (שם, סעיף 6). בתגובה, התובע וחבריו מהעבודה תקפו אותו. הוא הגן על עצמו. הוא נפגע בראשו. התובע שבר לו אצבע. הוא נזקק לטיפול רפואי. הוא לא תקף את התובע. אדם אחר תקף את התובע. התובע "יכול היה בנקל להימנע מהתגרה שפרצה, לו רק היה רוצה בכך"!! (שם, סעיף 11). לא מבין מדוע "האנשים האמונים על בטחון המפעל, מטעם הנתבעת 2, לא מנעו את התקיפה שלי והקטטה שפרצה לאחר מכן"!! (שם, סעיף 12). הוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן (להלן: "כתב האישום") והורשע בדין במסגרת פ' 1152/06 של בית-המשפט המחוזי בנצרת (להלן: "המשפט הפלילי") רק מתוך "קניית סיכון ומנעתי מצב כי יישלחו אותי למספר שנים בכלא בעבירה חמורה יותר ואצל שופט שנחשב אחד המחמירים בארץ"!! (שם, סעיף 13). הוא לא גרם לאירוע ואינו אחראי לנזקי התובע. 29. בעדותו בעל-פה, אימץ הנתבע את עדותו בכתב - נ/1, (עמ' 26, ש' 13). הוא הוסיף, כי מוחמד צפה, מבעוד מועד, את האירוע ולא מנע אותו. (עמ' 26, ש' 29-25; עמ' 27, ש' 12-7). במשפט הפלילי, הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, היא הודאת שווא. (עמ' 27, ש' 2). הוא לא ביצע את עבודתו כפי שצריך (עמ' 27, ש' 21). התובע העיר לו, לעניין זה, באגרסיביות ובקללות. האירוע התחיל בחצר המפעל. לא יודע מי שבר את אצבעו (עמ' 27, ש' 5). מהימנות העדים ומשקל הראיות 30. אפתח ואומר, ללא כל היסוס, כי על-פי התנהגותם של העדים ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט וכיוצא באלה, עדויותיהם של התובע ומוחמד היו, ככלל, סבירות ומהימנות. בעדויות אלה, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן. ההפך הוא הנכון. במארג הראיות הקבילות ובעלות משקל, שנפרשו בפניי, מצאתי אישור, חיזוק ואף סיוע לעדויותיהם של התובע ומוחמד. אוסיף עוד, כי הודעותיו בכתב של מוחמד, שלושה במספר, שנמסרו למשטרת ישראל, בתאריכים 14.12.2006 שעה 23:44, (ת/1א'), 18.12.2066 שעה 11:14 (ת/1ב') ו- 21.12.2006 שעה 10:51, מפלילות עד למאוד את הנתבע במעשה הפלילי נשוא האירוע, ומהוות סיוע מוצק לעדותו של התובע. הוא הדין באשר לממצאים והמסקנות של פסק-הדין החלוט במשפט הפלילי, המרשיע את הנתבע (ת/3). 31. מנגד, עדותו של הנתבע, מבראשית ועד אחרית, לאורכה ולרוחבה, אינה סבירה ואינה מהימנה בעיניי, וזאת בלשון המעטה. עדותו של הנתבע, עם כל הכבוד והענווה, עומדת בסתירה פוזיטיבית, קוטבית ומוחלטת לממצאים ולמסקנות של פסק-הדין החלוט במשפט פלילי והמרשיע את הנתבע. (ת/3). בקשתו של הנתבע להביא ראיה לסתור את הממצאים והמסקנות של פסק-הדין דנן, נדחתה ביום 25.5.2012. בנסיבות אלה, פסק-הדין דנן הינו ראיה קבילה ובעלת משקל. זאת ועוד, עדותו של הנתבע נסתרה, מיניה וביה ובאופן פוזיטיבי ומוחלט, על-ידי עדויותיהם של התובע ומוחמד, עדויות שהיו סבירות ומהימנות בעיניי עד למאוד. אחריות הנתבע 32. במקרה דנן, הוכח בפניי כדין, כי באירוע, הנתבע וחבר מרעיו תקפו ,במתכוון, שלא כדין ובצוותא חדא ,את הנתבע וגרמו לו חבלה חמורה. המעשה הפלילי דנן בוצע בנסיבות מחמירות. המדובר בתקיפה ברברית ובמעשה פלילי חמור ומכוער עד למאוד, וזאת בשים לב לנסיבות ביצועו ותוצאותיו. המעשה הפלילי דנן פגע, שלא כדין, בכבודו, בגופו, ובחירותו של התובע. הוא פגע בצלם אלוהים שבאדם. האירוע הינו מעשה פלילי חמור ועוולת תקיפה, כהגדרתה בסעיף 23 לפקודה. הנתבע אחראי בדין לאירוע, לתקיפה שתקף הוא וחבר מרעיו את התובע ולנזקי התובע שנגרמו לו באירוע דנן. אחריות הנתבעת המסגרת הנורמטיבית 33. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות ,קובע, כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה." סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". 34. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי - התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)). (להלן: "פרשת ועקנין"). וכן ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. זהו פסק-הדין המכונן בדיני הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על 'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו - 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, מיום 7.4.2010). לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק. 35. לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן: " * שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך." (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013). חובת הזהירות של המעביד לעובדיו 36. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב'(2), 405, 410 (1968)). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען ביטחונו ושלומו. (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה(3), 666, 670) (2003)). דין זהה נמצא ב- common law. (ראו- J. Munkman, Employer's Liability At Common Law, 6th ed. London (1996), pp. 27-94; Charlesworth & percy, On Negligence, 9th ed. London (1997), pp. 762-808; R.A. Buckley - The Modern Law of Negligence, 2nd ed, Butterworths (1993), pp. 266-276 בעניין זה, נפסק בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2), 209, 212-211 (1988), כי: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע." (ראו - ע"א 2425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3), 172, 177 (1999)). 37. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו - ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371, 376-377) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח (3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב(1), 415, 420) (1988); (Hatton v. Sutherland [2002] EWCA Civ 76, [2002] 2 All E.R.I Goodyear Great Britain Ltd. v. Coxall [2002] EWCA Civ 1010). 38. המעביד חייב, אפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז(1), 589, 592 (1963); Wilson v. Tyneside Window Cleaning Co. (1958) 2All E.R (265) הנידון דידן 39. אכן, הוכח בפניי כדין, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע. היא לא עמדה בחובתה הכפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה במפעל ולדאוג לקיומה, הלכה למעשה. האירוע ותקיפתו הברוטאלית והפושעת של התובע על-ידי הנתבע וחבר מרעיו, היו במתחם הצפיות הסבירה של הנתבעת, מנהלה ואורגניה, וחרף זאת, הם לא נקטו אמצעים סבירים כלשהם לשם מניעתם או שינוי תוצאותיהם ובכך גרמה הנתבעת, באשמתה, להתרחשותם. גם מעשה הפשע שבוצע כלפי התובע על-ידי הצד השלישי, חבר מרעיו של הנתבע, היה בגדר הצפיות הסבירה של הנתבעת. היא ידעה, באופן פוזיטיבי, על מעשה הפשע המתקרב. היא לא פיקחה היטב על הנתבע ,ולא דאגה היטב לביטחונו ושלמות גופו של התובע. לא סיפקה לתובע הגנה בעת שהותו במפעל. (השוו- ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5), 826, 837 (2001)). 40. האירוע ומעשה הפשע דנן ,לא היו פתאומיים ומהירים. התנהגותו של הנתבע, עובר לביצוע מעשה הפשע, הייתה מחשידה עד למאוד. הנתבע איים, בנוכחות המנהלים והאחראים במפעל , בפגיעה שלא כדין בגופו של התובע. המדובר באיום ממשי, ונקלט היטב באוזניהם של מוחמד, ניקולאי וסאלם - המנהלים והאחראים על המפעל בזמן המשמרת. (להלן: "המנהלים"). המנהלים ידעו, היטב ובאופן פוזיטיבי, כי מדובר באיום ממשי ולא באיום סרק. הם צפו היטב את התרחשות האירוע ומעשה הפשע דנן. חרף זאת, הם לא הזהירו כלל את התובע מפני הסכנה האורבת לו מהתרחשות האירוע וממעשה הפשע הצפוי להתרחש בהסתברות גבוהה מאוד. 41. וכן, המנהלים אף הפרו את ההנחיות ולא נקטו באמצעים סבירים כלשהם לשמירת ביטחונו ולשמות גופו של התובע. הם הרשו לתובע לצאת מהמפעל לכוון הסעת העובדים ביודעם, כי צפויה לו סכנה ממשית לביטחונו ולשלמות גופו מהנתבע וחבר מרעיו. הם לא ערכו סולחה בין התובע לנתבע ולא יישבו את "הסכסוך" שפרץ ביניהם, בדרכי נועם. הם לא הזעיקו, בזמן, את משטרת ישראל למפעל לצורך הרתעה ומניעת התרחשות מעשה התקיפה הפוגעת שבוצע, בשטח המפעל, על-ידי הנתבע וחבר מרעיו בגופו של התובע. הם לא הזעיקו את קצין הביטחון של המפעל, במטרה להרתיע את הנתבע וחבר מרעיו ,מביצוע מעשה התקיפה הפושעת בגופו של התובע. וכן, הם לא דאגו, כי התובע-המאוים יחזור לביתו, לאחר סיום המשמרת ,בהסעה מיוחדת לשם שמירה על ביטחונו ושלמות גופו, כפי שמתחייב לפי ההנחיות במקרים מעין דא. 42. לבסוף, לא נקטו באמצעים סבירים כלשהם לשם הרחקת הנתבע וחבר מרעיו משטח המפעל וממקום הסעת העובדים, ומניעת האירוע ותקיפתו הפושעת של התובע על-ידי הנתבע וחבר מרעיו. ההפך הוא הנכון. הם הוליכו את התובע שולל שעה שהרגיעו אותו, עובר לאירוע, ואמרו לו כי "הכל יהיה בסדר ולא נשקפת לו סכנה כלשהי מהנתבע וחבר מרעיו". 43. אין חולק, כי הנתבעת חבה בנזיקין למעשיהם דנן של עובדיה- המנהלים והאחראים במפעל, היות והם עשו את מעשיהם תוך כדי עבודתם במפעל. (סעיף 13 לפקודה). מכאן מסקנתי, כי במקרה דנן הנתבעים הינם מעוולים יחד וחברים, ביחד ולחוד, על נזקי הגוף של התובע, שנגרמו לו באירוע. ויודגש: במקרה דנן הנתבעת ומשום מה לא שלחה הודעה לנתבע ולא דרשה להיפרע ממנו דמי השתתפות. במקרה זה, פטור אני מלהתייחס לחלוקת האחריות הפנימית שבין הנתבעים עצמם. לשלמות התמונה, אציין, כי התובע הוכיח כדין שנגרם לו נזק גוף בגין האירוע ותקיפתו הפושעת על-ידי הנתבע וחבר מרעיו. נגרמה לו, בין השאר, חבלה חמורה, בפניו ובראשו. קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין מעשה התקיפה של הנתבע והתרשלותה של הנתבעת לנזקיו של התובע, הן לפי מבחן הצפיות, הן לפי מבחן הסיכון והן לפי מבחן השכל הישר. אשמם של הנתבעים הוא ורק הוא היה "הסיבה המכרעת" לנזקי התובע. (סעיף 64(2) לפקודה). אשם תורם 44. אכן, עסקינן בתאונת עבודה, אשר נפגע בה התובע - העובד. בעניין זה, נוהג בית-המשפט לדקדק עם המעביד, בקשר לאחריותו לתאונה. בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 603, 604-592 (1982), נפסק כי: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר נפגע בה עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל ועל העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו". (וראו גם - ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1), 649, 656 (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, 81 (1984). השוו - Gila Valley G&N.RY. Co. v. Hall, 232 U.S, 94, 101-102 (1914) 45. זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 528 (1987) נפסק, כי: "רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל תוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית-המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק". 46. בחלוקת האחריות לתאונה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה, נפסק, כי: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן ייקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1), 199, 197 (1974); וראו- ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5), 588, 581 (1999)). 47. במקרה דנן, אין לייחס לתובע אשם תורם. בדיקת המקרה הספציפי על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי לא דבק רבב בהתנהגותו של התובע, וכי הנתבעים אחראים, באופן בלעדי, לאירוע ולנזקי התובע. עובד סביר לא היה נזהר יותר מהתובע. התובע התנהג, לאורך כל הדרך, לפי הנחיות והדרכות הממונים עליו במפעל. שיעור הפיצויים נזק לא ממוני 48. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה טיב הפגיעה, נסיבותיה ותוצאותיה, הטיפול הרפואי, תקופת האשפוז וההחלמה, דרגת הנכות הרפואית היציבה, נסיבותיו האישיות של התובע וכיוצא באלה, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי, בראש נזק זה, סך של 45,000 ₪, נכון להיום. הפסד כושר השתכרות בסיס החישוב - בעבר ובעתיד 49. התובע יליד 25.6.1975, תושב נצרת עלית ומחזיק בתואר ראשון בהנדסת כלכלה וארגון בתעשיית מכונות. הוא נולד בבילורוסיה ועלה ארצה בשנת 1997. הוא עבד במפעל בתקופה החל מ- 1.10.2003 ועד לחודש ספטמבר 2007, בתפקיד אחראי קו אריזה. עובר לאירוע, הוא השתכר סך של 6,428 ₪ ברוטו לחודש. לאחר שערוך כדין להיום, מגיע סכום זה לסך של 7,800 ₪. החל מחודש אוקטובר 2007, הוא מועסק כעובד שכיר במפעל טאוור, בתפקיד מפעיל תנורים, ומשתכר כ- 8,000 ₪ ברוטו לחודש. בפניי, לא הוכיחו הצדדים שינויים עתידיים וודאיים בהשתכרותו של התובע. על-כן, לצורך חישוב הפסד השתכרותו של התובע, מיום האירוע ועד לחודש ספטמבר 2007 (ועד ככלל), בסיס החישוב יהא 7,800 ₪ ברוטו לחודש, ולתקופה החל מאוקטובר 2007 ואילך יהא 8,000 ₪ ברוטו לחודש. הנכות הרפואית והתפקודית 50. כמבואר, נגרמה לתובע, בגין האירוע ותקיפתו הפושעת על-ידי הנתבע וחבר מרעיו, נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%, החל מיום 1.8.2007. נכות זו נקבעה, למעשה, על-ידי המוסד והיא מקובלת על הצדדים. המוסד גם קבע לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור 20%, לתקופה מיום 9.3.2007 ועד ליום 31.7.2007. בחודש מרץ 2007 ובתום תקופת אי-הכושר המלא המאושרת על-ידי המוסד ,שב התובע לעיסוקו הקודם, בהיקף מלא וללא חסרון כיס. בנסיבות אלה, קל להיווכח, כי נכותו התפקודית היציבה, למעשה, היא קטנה מנכותו הרפואית. הפסד כושר השתכרות בעבר 51. לתקופה החל מיום 15.12.2006 ועד ליום 8.3.2007, בה היה התובע באי-כושר מלא, זכאי התובע לפיצוי כדלקמן: 7,800 ₪ X 100% X 84 יום = 21,840 ₪ . 30 יום בתוספת ריבית כחוק, מאמצע התקופה ועד היום, מגיע סכום זה לסך של 25,135 ₪. 52. כמבואר, בתום תקופת אי-הכושר שאושרה על-ידי המוסד, חזר התובע לעיסוקו הקודם, בהיקף מלא וככלל ללא חסרון כיס, בשל האירוע ותקיפתו הפושעת על-ידי הנתבע וחבר מרעיו. דהיום, התובע עובד שכיר במפעל טאוור ואין לו חסרון כיס בשל האירוע . הפסד כושר השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד 53. אין כל אפשרות לערוך חשבון אריתמטי-אקטוארי להפסד השתכרותו של התובע בעתיד, הן משום שלא ניתן לקבוע במדויק את שיעור ההפסד בהשתכרותו, בעתיד ולמשך גיל העבודה, במומו, והן משום שקיימת אי-ודאות לגבי אורך תקופת השתכרותו, במומו. אין ספק, כי כתוצאה מהאירוע ותקיפתו הפושעת של התובע על-ידי הנתבע וחבר מרעיו, נגרמה לתובע נכות תפקודית, הגם שאינה שקולה לנכותו הרפואית היציבה, ולמעשה היא קטנה ממנה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ועל דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בראש נזק זה, סך של 100,000 ₪, נכון להיום. שאר פרטי הנזק 54. התובע לא הוכיח, בראיה טובה, את שאר ראשי הנזק הנתבעים. הוא לא זכאי לפיצוי כלשהו בראשי נזק אלה. באשר להוצאות רפואיות ונסיעה, אציין, כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 .(להלן: "חוק בריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק. (ס' 6 לחוק). סל שירותי הבריאות מוגדר בסעיף 7 לחוק הבריאות. על-פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות החולים לתת לכל חבריהן את כל שירותי הבריאות, להם הם זכאים לפי החוק האמור. זאת ועוד, התאונה היא תאונת עבודה, והתובע הגיש, בזמנו, למוסד תביעה לגמלאות. המוסד הכיר בתביעה. נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, להחלמה ולשיקום רפואי בדרך, בהיקף ובאופן כפי שנקבע בסעיפים 87 ו- 88 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח - 1968. (להלן: "התקנות למתן טיפול רפואי"). ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו בדרכים שונות ובכללן, קופות החולים, שיוכרו כמוסדות לשירות רפואי .(ס' 89(א) לחוק ביטוח לאומי). תקנה 1 לתקנות למתן טיפול רפואי, מגדירה את הטיפול הרפואי לו זכאי נפגע בתאונת עבודה, ככל שייקבע על-ידי הרופא המטפל. וכן, זכאי הנפגע האמור מהמוסד להוצאות נסיעה באמצעי תחבורה, לשם קבלת טיפול רפואי, וכן להוצאות כלכלה, לינה ודמי בטלה. (תקנות 7 ו- 7א' לתקנות למתן טיפול רפואי). זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על-פי הדין, לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1), 817, 826-825 (2001)). בענייננו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובע והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול הרפואי, או שנכללו בסל הבריאות והוא זכאי להן מקופת-החולים בה הוא נרשם והכל על-פי הוראות חוק הבריאות, או שהוא זכאי להן מהמוסד, בהיותו נפגע בתאונת עבודה. על-כן, אין התובע זכאי לפיצוי בפרט נזק זה. (ראו- ע"א 7842/09 אזבארגה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 20.6.2011)). ניכויים - גמלאות המוסד 55. המוסד הכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה, בסכום כולל בסך של 51,544 ₪, נכון להיום. על-פי הדין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים שייפסק לתובע. (ע"א 163/99 עיזבון המנוח דיאב מזאווי ז"ל נ' דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פ"ד נד(5) 854, 858 (2000)). מנגד, לא מצאתי ממש בטענותיהם של הנתבעים, כי יש לנכות את הפיצויים העונשיים בסך של 10,000 ₪ ,שנגזרו על הנתבע בהליך הפלילי. (ת/3). סכום הפיצויים הכולל 56. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, הם כל אלה: א. נזק לא ממוני - 45,000 ₪. ב. הפסד כושר השתכרות בעבר - 25,135 ₪. ג. הפסד כושר השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד - 100,000 ₪. סה"כ - 170,135 ₪. ד. בניכוי גמלאות המוסד - 51,544 ₪ - יתרה לתשלום- 118,591 ₪. התוצאה 57. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, כדלקמן: א. סך של 118,591 ₪; ב. וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 28,600 ₪; ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבעים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משפט פליליאלימותאחריות המעבידתקיפה