תביעה לשיפוי בגין קנס בסכום של 160,000 ₪ שהושת על התובע במסגרת הליך פלילי שהוגש נגדו באישום של העסקה שלא כדין, עבירה על פי סעיפים 2(א)(1) ו - (2) ו - 4 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א 1991. לטענת התובע, מי שבפועל העסיק אותם עובדים היו הנתבעים או מי מהם ועל כן עליהם להשיב לו את הקנס ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד גזר הדין, פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו וכן הוצאותיו בהליך הפלילי. במועד הגשת התביעה עמד הסכום שנתבע על ידי התובע על סך של 231,351 ₪. התובע (אשר כפי שעלה מתצהיר בנו, מצוי במצב בריאותי קשה ולא יכול היה למסור תצהיר בעצמו), הגיש תצהירים של בנו, עופר טיירו ושל עובד שלו (מנהל אדמיניסטרטיבי), רן כהן. הנתבעים הגישו תצהיר של הנתבע 1. ביום 6.1.13 נשמעו חקירות העדים ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב. טענות הצדדים בסיכומי התובע, טענתו היא, כי הקנס הושת עליו בבית הדין האזורי לעבודה, משום שלא הצליח לשכנע את בית הדין, כי לא היה מעסיק של אותם עובדים זרים בגינם הוגש כתב האישום נגדו וגם בית הדין הארצי ובית המשפט העליון לא מצאו לנכון להתערב בקביעות של בית הדין האזורי לעבודה. למרות זאת, טוען התובע, כי עובדים אלה היו עובדים של הנתבעים והוא אף צירף לתצהירים מטעמו, הודאות של עובדים אלה בפני המפקחים, בהם הודו כי הנתבע 1 הוא המעסיק שלהם. לטענת התובע, אילו הודו הנתבעים בפני המפקחים כי אותם עובדים היו מועסקים על ידם, לא היה התובע נקנס. לטענתו כך קרה במקרה קודם, בו הורשעה הנתבעת 5, בשל העסקת שני עובדים אחרים, אשר אף הם סופקו לתובע לצורך העסק שלו של פינוי אשפה. בכתב האישום אשר צורף כמוצג ת/1, מדובר היה בעובדים שנתפסו ביום 31.12.01 ואילו בכתב האישום שצורף כנספח ז' לתצהירו של מר טיירו, מדובר היה בעובדים שנתפסו ביולי 2001. על כן, תוהה התובע, מדוע קיבלו על עצמם הנתבעים לשלם קנס בגין עובדים זרים שעבדו אצלו בדצמבר 2001 ולא קיבל על עצמו לשלם קנס בגין עובדים שנתפסו במועד אחר. טוען התובע, כי באותה תקופה, האחריות על העסקת עובדים שלא כדין, לא הוטלה על "המעסיק בפועל", כפי שתוקן חוק עובדים זרים תשנ"א 1991 בשנת 2005 וכן טרם חוקק החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה תשע"ב 2011 (להלן: "החוק להגברת האכיפה") על פיו הוראה הקובעת שיפוי בגין קנסות שיוטלו על פי חוק זה בטלה. על כן לטענת התובע, המעסיק היה הנתבע 1 באמצעות חברה כזו או אחרת שלו ולא היה שום פגם בהסכם לשיפוי בגין קנסות שיוטלו ועל כן יש לקבל את תביעתו. טוען התובע, כי בהתאם להסכם שנחתם בין התובע לבין הנתבע 1 באמצעות העוסק המורשה של הנתבעת 3 בשנת 1999 (נספח 2 לתצהירו של רן כהן), נקבע כי העובדים שיסופקו לתובע, לא יהיו עובדים של התובע, יהיו עובדי יו"ש וככל שלא יהיו עובדי יו"ש יסופקו עובדים זמניים אחרים. מכאן מסיק התובע, כי היה רשאי להסתמך על הצד השני להסכם, כי כל נושא היתרי ההעסקה ותנאי ההעסקה של העובדים מטופל כיאות ולא היה זה עניינו לדאוג לכך. התובע מפנה למסמך הנוסף שנחתם ביום 1.1.00 (נספח 3 לתצהירו של רן כהן) ובסופו צוין כי "כל העלויות על חשבון הקבלן". מכאן מסיק התובע כי גם רישיונות עבודה כלולים בהסכם ועל כן כל ניסיונותיו של הנתבע 1 לטעון אחרת, הם ניסיונות התחמקות לא ראויים. התובע מפנה גם לסעיף שקבע כי "במידה וסיימו את עבודתם אין להעסיק אותם בעבודה נוספת, אך ורק באיסוף אשפה". לטענת התובע, סעיף זה נכתב, על מנת לוודא כי העובדים לא ייתפסו ללא רישיון בעבודה אחרת מזו שהוגדרה להם. מכאן מסיק התובע, כי ככל שייתפסו העובדים ללא רישיון באיסוף אשפה, האחריות על הנתבעים. הנתבעים מצידם טוענים ראשית, כי על פי הפסיקה, לא ניתן לחייב צד שלישי לשפות אדם בגין קנס שהושת עליו בהליך פלילי. הדבר מנוגד לתקנת הציבור. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי התובע לא הצליח להוכיח כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבעים ישפו את התובע בשל קנס פלילי אם יושת עליו. הנתבעים טוענים, כי התובע לא הוכיח כלל כי שילם את הקנס הפלילי שהושת עליו ואפילו לאחר שהוסיף ראיה, לא עלה בידיו להוכיח התשלום, שכן המסמך שצורף על ידו, כולל רק אישור על תשלום ראשון בסכום של 16,000 ₪ ומכל מקום היה עליו להוכיח את התשלום על ידי תעודת עובד ציבור ולא על ידי צילום של שובר תשלום. עוד טוענים הנתבעים, כי התובע על פי האמור בתצהירים מטעמו, ידע כי לאותם עובדים אין רישיונות וכי הם זקוקים לרישיונות. כן טוענים הנתבעים, כי ההסכם היחידי הרלוונטי לתביעה זו הוא זה אשר צורף כנספח 3 לתצהירו של רן כהן, באשר נספח 2 לתצהיר זה הוא הסכם שעסק רק בעובדי יו"ש ונספח ד' לכתב התביעה הוא הסכם מאוחר יותר. הנתבעים טוענים, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הכוונה מאחורי הכתוב בהסכמים, שכן העדים מטעמו כלל לא נכחו במו"מ בטרם חתימת ההסכמים, כפי שעלה מעדותם בבית המשפט. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על בית הדין האזורי לעבודה ולא על בית הדין הארצי לעבודה או על בית המשפט העליון ועל כן אין מקום לנסות ולשכנע במסגרת הליך זה, במה שלא עלה בידי התובע לשכנע בהליך הפלילי בעניינו ובערעורים שהגיש. הנתבעים מפנים להכרעת הדין ולגזר הדין בהליך הפלילי ומציינים כי עולה מהם, כי התובע ניהל הגנתו באופן כושל (טען בסיכומים כי חומר ראיות מסוים לא הוגש לעיונו וטענתו נדחתה משום שלא העלה טענה זו בעת הגשת הראיות על ידי המאשימה) וכן כי כבר הושת עליו קודם לכן קנס מנהלי בגין אותן עבירות ועל כן איננו כה תמים כפי שהוא מנסה להציג את עצמו. דיון והכרעה אתחיל ואומר כי מקובל עלי כי בית משפט זה, איננו ערכאת ערעור על החלטות בית הדין לעבודה ועל כן, גם אם התובע משוכנע כי הוא לא היה המעסיק של העובדים הזרים ו"רק" לא הצליח לשכנע בכך את בית הדין האזורי לעבודה, אין לכך חשיבות. כעובדה, בית הדין הרשיע את התובע בהעסקת עובדים שלא כדין. אכן, כפי שעולה ממוצגים ת/1 ות/2, בית הדין הרשיע במקרה אחר את הנתבעת 5 בעבירה דומה, בנוגע לאספקת עובדים לתובע, אולם במקרה זה, הרשיע בית הדין את התובע וכאמור בית משפט זה, איננו ערכאת ערעור על הכרעת הדין בהליך הפלילי. נבחן אם כן את טענות התובע, בהן יכול בית משפט זה לדון. תביעתו של התובע, מבוססת בעיקרה על עילה חוזית וזאת על פי הסכמים בינו לבין הנתבע 1 (לעיתים באמצעות גופים אחרים או עוסקים מורשים אחרים). התובע העלה בתביעתו גם עילה נזיקית, אולם לא פירט מהי העילה וגם בסיכומים מתייחס אליה בקצרה בסוף הדברים. אף אני אדון בעיקר בעילה החוזית ואתייחס בקצרה בסוף הדברים, לעילה הנזיקית. אתחיל ואומר כבר עתה, כי כתביעה חוזית, דינה של תביעה זו אחד - להידחות. שני הצדדים להליך זה, אינם תמי לב ופעלו במודעות מלאה תוך הפרת החוק. התובע ידע כי לעובדים הזרים אין היתר לעבוד אצלו והנתבעים וודאי ידעו זאת. על כן, אין חשיבות גדולה לפרשנות המדוקדקת של ההסכם שנחתם בין הצדדים, למו"מ שקדם לו או לקביעה איזהו ההסכם המחייב לענייננו. מודעותו של התובע למצב הדברים, עולה ממכלול טענותיו. התובע, בסיכומיו, מתלונן על כך שבמקרים אחרים בהם נקנס, נאות הנתבע 1 לשאת בתשלום הקנסות ומשום מה במקרה זה לא הסכים לעשות כן (כך בע' 3 לסיכומים המפנה לע' 21 לפרוטוקול החל מש' 12 והנתבע 1 אינו מכחיש זאת). התובע טוען כי רשאי היה להסתמך על התנהלותו שו של הנתבע 1. אולם מעצם טרוניית התובע על כך שבמקרה זה הנתבע 1 לא המשיך במנהגו ולא שילם את הקנס, עולה הודאה של התובע כי היה מודע לכך שהעובדים הזרים שעבדו בשירותו מועסקים שלא כדין. כך גם לגבי פרשנותו של התובע את ההסכם מיום 1.1.00 בע' 5 לסיכומים מטעמו. טוען התובע בסיכומים כי המשפט שהוסף בכתב יד להסכם זה על פיו "במידה וסיימו את עבודתם אין להעסיק אותם בעבודה נוספת, אך ורק באיסוף אשפה", נועד להסיר אחריות מן הנתבע 1 למקרה שייתפסו העובדים הזרים ללא רישיון בעבודה אחרת מזו שהוגדרה להם. מכאן לומד התובע כי הנתבע 1 קיבל על עצמו את האחריות המלאה למקרה שעובדים אלה ייתפסו ללא רישיון בעבודה של איסוף אשפה. מבלי להביע דעה לעניין פרשנות ההסכם, ברור מטענה זו, כי התובע היה ער לחלוטין לכך שמדובר בעובדים זרים המועסקים שלא כדין והוא היה ער לכך מרגע חתימת ההסכם. הדברים עולים אף מהכרעת הדין בהליך הפלילי ומגזר הדין. בהכרעת הדין צוין כי מר רן כהן, מנהל אצל התובע (שהעיד גם בהליך כאן), העיד כי העובדים הנוסעים במשאית ומרוקנים את פחי האשפה הם עובדים של התובע וצוין כי אף הנאשם אישר זאת. על פי הכרעת הדין, הפקחים של משרד התמ"ת, העידו כי ראו את העובדים הזרים יורדים מן המשאית של התובע ומעמיסים אשפה. כלומר, בניגוד לנטען בתצהירו של מר טיירו, בסעיף 5, כאילו הייתה הפרדה בין פעילות פינוי האשפה שנעשתה על ידי עובדיו של התובע, לבין פעילות הוצאת הפחים, הצבתם על המדרכה והחזרתם למקומם לאחר מכן, שנעשתה לכאורה על ידי קבלן משנה, בהכרעת הדין נקבע אחרת. אומנם, אין הקביעות בהליך הפלילי מחייבות במסגרת הליך זה, אולם הכרעת הדין וגזר הדין צורפו לתצהירו של מר טיירו (נספח 4) ויש בקביעות אלה כדי לשפוך אור על הדברים, במיוחד כשהן מצטרפות לראיות נוספות. נוסיף לכך את העובדה שהתובע אינה מתכחש לה, העולה מגזר הדין כי: "הנאשם כבר עבר בעבר עבירה של העסקת עובדים זרים שלא כדין, והקנס המנהלי שהוטל עליו לא הרתיע אותו מביצוע העבירה שוב..." (ס' 5 לגזר הדין). מודעותו של התובע למצב הדברים עולה אף מן התצהיר של בנו. כך בסעיף 10 לתצהירו, מציין מר טיירו, כי הוא ואביו תמהו על כך שהעובדים אינם מחזיקים רישיונות, אולם לטענתו, הנתבע 1 הרגיע אותם כי הוא עצמו מחזיק את כל הניירת. טענה זו יכולה הייתה להיטען בתמימות, אלמלא התובע נקנס כבר בעבר בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין ואלמלא (כפי שפורט לעיל) בהסכם נלקחה בחשבון לטענת התובע, האפשרות של תפיסת העובדים הזרים ללא רישיון. הדברים עולים אף מעדות בנו של התובע. בנו של התובע, על אף שטען בעדותו כי סבר שמדובר בעובדים עם רישיונות, נאלץ להודות כי אביו קיבל בעבר קנסות בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין (ע' 13 ש' 18-23). לאחר קבלת קנסות בגין עבירה זו, לא ניתן לטעון עוד לתום לב ולתלות את האחריות כולה על הנתבע 1. התמונה העולה מן הראיות שהוצגו בפני היא, כי כל זמן שהנתבע 1 או מי מטעמו, נשאו בקנסות שהושתו על התובע בגין העסקת עובדים שלא כדין, היה התובע אדיש לשאלה אם ההעסקה היא כדין אם לאו. כל זמן שהתובע סבר כי הוא "חסין" מתשלום המחיר על הפרת החוק, הוא לא הוטרד מן ההפרה, על אף שכאמור לעיל, היה מודע לה לחלוטין. רק כשמצא עצמו נאשם ומשלם קנס, התעורר התובע מאדישותו זו. בשל מודעותו של התובע למצב הדברים, דינה של תביעתו החוזית להידחות שכן ממה נפשך. אם ההסכם (וברגע זה אינני מגדירה איזה מסמך מהווה את ההסכם הרלוונטי) לא הטיל אחריות על הנתבע 1 או מי מטעמו לשפות את התובע בגין קנסות שהוטלו עליו, וודאי שדין התביעה בעילה החוזית להידחות. אם לעומת זאת, כטענת התובע, התיימר ההסכם להטיל אחריות לתשלום קנסות בגין העסקה שלא כדין של עובדים זרים, על הנתבעים או מי מהם - הרי שההסכם נוגד את תקנת הציבור, אינו מוסרי ואין לאוכפו. יש לשים לב כי הדין הרלוונטי בהקשר זה הוא חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") - סעיף 30. התובע מתייחס בסיכומיו לסעיף 49(ג) לחוק להגברת האכיפה, הקובע כי הוראה הקובעת שיפוי בטלה, אולם סעיף זה מתייחס לשיפוי בגין עיצום כספי שהוטל על פי החוק להגברת האכיפה ובענייננו, מדובר בקנס שהוטל על ידי בית הדין במסגרת הליך פלילי שהתנהל כנגד התובע, עוד בטרם נחקק החוק להגברת האכיפה. על כן, בניגוד לנטען על ידי התובע, לא ניתן ללמוד מכלל ההן של החוק להגברת האכיפה, לאו לגבי המצב שקדם לו. סעיף 30 לחוק החוזים קובע: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל." בהקשר זה, הפנו הנתבעים לפסיקה אשר פסלה חוזים שהתיימרו לקבוע שיפוי בגין קנסות פליליים, כשפסק הדין הראשון והמנחה בסוגיה זו הוא ע"א 408/64 מסילות ת"א בע"מ נ. טוידן בע"מ פד יט 418 (להלן: "פסד מסילות ת"א"). לא אחזור על הציטוט שהובא בסיכומי הנתבעים, רק אציין כי פסק דין זה ניתן בטרם נחקק חוק החוזים. לאחר חקיקת חוק החוזים, ניתנה החלטה שמיתנה מעט את ההלכה החד משמעית שנקבעה בפסד מסילות ת"א, וזאת בע"א 4387/91 צ. טל צמיגי נעמן בע"מ נ. סולל בונה שרות נמל בע"מ וכך נקבע באותו עניין בע' 6 לפסק הדין: " .13נראית לי בנדון גישה גמישה כי בבוא בית המשפט לדון בתניה לשיפוי קנסות, עליו ליתן את דעתו, במסגרת שיקוליו על פי סעיפים 30ו- 31לחוק החוזים, להיבט הציבורי, למהות הקנס, למטרתו, ולנסיבות המקרה, ולבחון על פי מכלול שיקולים אלה אם נוטות כפות המאזניים לקיום השיפוי. על כן, משקבע בית-המשפט קמא כי הוצאת הצמיגים מהמחסן נעשתה על-ידי המערערת, ללא ידיעת מנהל המשיבה, הרי שאף כי הוטל קנס על המשיבה, אין להתעלם מכך כי הוא לא הוטל בשל אשמתה אלא בשל אשמה של המערערת. ומקום בו הוטלה סנקציה עונשית אזרחית (שהרי הקנס המוטל על ידי סעיף 83 אזרחי הוא) על מי שלא היה בו "אשם" של ממש, והאירוע שגרם להטלתה נגרם בעטיו ובאשמו של מי שהתחייב בשיפוי, לא ראוי כי תישמע טענתו כי אין לגלגל עליו את הקנס מטעמים של תקנת הציבור." למרות הגמישות שנקבעה בפסק דין זה, אני סבורה כי בענייננו, ככל שהייתה התחייבות של הנתבעים לשאת בתשלום הקנסות אם יוטלו על התובע, יש לקבוע כי היא התחייבות בטלה על פי סעיף 30 לחוק החוזים. כאמור, הפרת החוק נעשתה במודעות מלאה של שני הצדדים, התובע הורשע בהליך פלילי לכל דבר ועניין ואף כי גם הנתבע 1 אינו תם לב, אין בכך כדי להפוך התחייבות לשפות בגין קנסות פליליים, לתקיפה. על כן, כאמור העילה החוזית של התביעה נדחית. משקבעתי כי התובע היה ער להיעדר ההיתר להעסיק את העובדים הזרים, אין גם בסיס לעילה הנזיקית. התובע כאמור לא הרחיב בנוגע לעילה זו, אולם ככל שכוונתו הייתה לעילה של מצג שווא רשלני, אין לה בסיס. התובע כאמור, ידע היטב כי מדובר בהעסקה שלא כדין ועל כן אינו יכול לטעון כי הוצג בפניו מצג שווא בעניין זה. בהיעדר עילה חוזית או נזיקית, דין תביעתו של התובע להידחות. משזו קביעתי, אין עוד צורך להכריע בכל השאלות שהעלו הצדדים בנוגע להסכמים בינהם (תוקפם, הרלוונטיות שלהם ופרשנותם) וכן אין צורך להכריע בשאלה, מי מן הנתבעים נושא באחריות על פי הסכמים אלה, שכן אינני מחייבת אף אחד מן הנתבעים בתביעה זו. אין אף צורך לדון בשאלה אם התובע הצליח להוכיח כי שילם את הקנס שהושת עליו אם לאו. מששאלות אלה התייתרו, אינני מכריעה בהן. סוף דבר העולה מן האמור הוא כי אני דוחה תביעתו של התובע. למרות זאת, לא מצאתי לנכון להשית על התובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת הנתבעים וזאת משום שהנתבעים ובעיקר הנתבע 1, נהגו אף הם בחוסר תום לב. הנתבעים לא הצליחו להסביר, מדוע במקרים מסוימים נשאו בקנסות שהושתו על התובע ובמקרה זה החליטו לא לעשות כן (סעיף 33 לתצהירו של הנתבע 1). הנתבע 1 במודעות מוחלטת סיפק עובדים שלא כדין לתובע, או גם אם לא סיפק אותם לתובע, קיבל אחוזים בגין העסקתם שלא כדין (ע' 20 ש' 23 עד הסוף וע' 21 ש' 1-5) וגם אם הדבר נעשה לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר, אין מקום לזכות את הנתבעים בהוצאות משפט לנוכח התנהלות זאת שלהם. על כן התביעה נדחית ללא צו להוצאות. משפט פלילישיפויקנס