תביעה לפיצוי כספי בגין תלונת סרק למשטרה

תביעה לפיצוי כספי בגין תלונת סרק שהגישו לטענתו הנתבעים למשטרת ישראל, ואשר בעקבותיה הוגש כנגדו כתב אישום, שהה במעצר בית תקופה ממושכת ונגרמו לו ולאביו שנאלץ לפקח עליו הפסדי שכר, הוצאות (בין היתר נדרש לשכור שירותי עו"ד) ועוגמת נפש. לטענתו, הדיון התמשך מס' חודשים, ומשנכחה משטרת ישראל כי אין יסוד לתלונה, חזרה בה מכתב האישום. לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי כספי מכוחם של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן"פקודת הנזיקין") וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). התובע לא מפנה להוראות חוק ספציפיות.

2. הנתבעים עומדים על צדקת תלונתם וטוענים לזכותם החוקית להגשת תלונה בגין תקיפת התובע את הנתבע 2 (להלן גם: "וואל") [בנו של הנתבע 1 (להלן גם: "סלים")], בגינה נותר וואל עם נכות צמיתה משמעותית. לדידם, לולא סברה המשטרה כי יש ממש בתלונה לא הייתה פועלת להגשת כתב אישום. בית המשפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע התקיפה ועל כן נשלח התובע למעצר בית. התובע מעלים עובדות מבית המשפט, כמו זירת ההתרחשות (בסמוך לבית הנתבעים). כמו כן, התובע לא צירף צד נחוץ לבירור התובענה- משטרת ישראל- בשל ההסכמות ביניהם- זאת על אף שהאחריות להגשת כתב האישום מוטלת על המשטרה. לדידם, הסכמת התובע עם המשטרה אינה מעלה או מורידה מצדקת תלונתם, ומכל מקום הם לא היו שותפים להסכמות בין התובע למשטרה. הנתבעים מפנים לפסיקה (בג"ץ חילף להלן) לפיה האחריות לפתיחת הליכי חקירה מוטלת על המשטרה אשר ממנה זכאי נחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות. עוד מוסיפים, כי טענות התובע לנזקיו והוצאותיו אינן נתמכות בראיות.

3. בראשיתם של הליכים אלו טענו הנתבעים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת העדר עילה ובהיותה טורדנית וקנטרנית. בקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעים עובר להגשת כתב ההגנה, נדחתה בהתאם להחלטה מיום 16.9.2010. טענות להעדר יריבות והעדר עילה שבו ועלו בסיכומי הנתבעים.

4. עוד ובמקביל להגשת כתב הגנתם, הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד ובו הם עותרים לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם בעטיה של התקיפה הנטענת, עליה נסב כתב האישום (שבוטל בהסכמה). התובע (הנתבע שכנגד) טוען, כי האירוע הנטען לא היה ולא נברא.

5. בהתאם להמלצת בית המשפט, הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על פי החומר הקיים בתיק מבלי שישמעו עדויות הצדדים, ומבלי שאי חקירת עד אודות תצהירו תהווה הסכמה לתוכנו.

דיון

6. בראשית הדיון אתייחס לטענות הנתבעים להעדר יריבות/ עילה. הטענה בדבר העדר עילה נדונה זה מכבר בהליכים אלו בבקשה לדחייה על הסף שנדחתה על פי החלטה מיום 16.9.2010. נקבע כי מסקנת הנתבעים לפיה אין כל עילת תביעה למי שהוגשה נגדו תלונת שווא בזדון למשטרה, כנגד מגיש התלונה, היא מרחיקת לכת. בדומה, אחריותה של משטרת ישראל להגשת או אי הגשת כתב אישום אינה מעקרת עילתו של מתלונן כנגד מי שמסר כנגדו מידע כוזב ובזדון לכאורה; גם כב' השופטת דורנר בבג"ץ 64/91 סלים חילף נגד משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653 (לעיל ולהלן: "בג"ץ חילף") עמדה על כך, כי המערער (שם) יכול לתבוע את המשטרה על נזקיו כתביעה חלופית (פסקה 6 לפסק דינה). משמע, קיימת אפשרות למערער לתבוע גם על פי חלופה אחרת.

7. מכאן כי משטרת ישראל אינה צד נחוץ בהליכים אלו (זאת בניגוד לעמדת הנתבעים). בענייננו, בהתאם להסכמות התובע עם ב"כ המאשימה בת.פ 3646/06, חזרה בה המאשימה מכתב האישום בכפוף לכך שוויתר התובע על כל תביעה או טענה כלפי משטרת ישראל, וגם מטעם זה אין כל מקום לצרף את משטרת ישראל כצד להליכים אלו. לאור האמור הנני שבה על מסקנתי, עליה עמדתי בהחלטה מיום 16.9.2010 כי יש לדחות טענות הנתבעים להעדר עילה. מאחר שאין חולק, כי הנתבעים הם שהגישו התלונה במשטרה, הרי שוודאי שקיימת יריבות בינם לבין התובע הטוען לנזקיו בגין אותה תלונת שווא כוזבת לכאורה. מהו הלבוש המשפטי של אותה עילה הוא עניין להכרעה דנן.

8. טוען התובע כי התלונה שהוגשה כנגדו על ידי הנתבעים מהווה תלונת שווא כוזבת והיא הוגשה בזדון ועל מנת להכפיש שמו, ותוך שנפגעה זכותו לחירות. מאידך, עומדים הנתבעים על טענותיהם להתרחשותו של אירוע התקיפה ולזכותם החוקית לפנות לרשויות המתאימות;

9. ככלל, פתיחתו או המשכתו של הליך נפל בזדון, בלי סיבה סבירה ומסתברת כנגד אדם בפלילים, הליך אשר חיבל בשמו הטוב או סיכן את חירותו של אותו אדם ונסתיים לטובתו, מהווה עוולה כהגדרתה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כך:

60. נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים (הדגשה לא במקור).

10. בעניין שנדון בת"ק 36233-11-09 טובמן נגד מויון (ניתן ב- 17.3.2010) בבית משפט זה (ואליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם), הגדירה כב' השופטת ג'ני טנוס יסוד "הזדון" כמשמעו בעוולת הנגישה כך:

"הזדון הנדרש לצורכי עוולת הנגישה משמעו העדר קיום סיבה סבירה או קיומו של מניע פסול לפעולה. בכגון דא, הגשת תלונת סרק למשטרה שמטרתה לפגוע בנילון ובחירותו, כאשר הבסיס לתלונה הוא המצאה ובדיה של המתלונן, נחשבה על פי הפסיקה כעונה על הגדרת יסוד הזדון" (עמ' 2 לפסק דינה).

[באותו עניין ובניגוד לענייננו, הוגשה תלונה על התפרצות מבלי לנקוב בחשוד ספציפי. נקבע כי לא התקיים רכיב הזדון].

11. בענייננו, לא בסס התובע טענתו להיותה של התלונה כוזבת וכי הוגשה בזדון. התובע לא הציג את תיק החקירה שנוהל בפני המשטרה; התובע לא פירט מה אכן אירע בזירת ההתרחשות ולחלופין היכן שהה באותו זמן, או כל ראיות נסיבתיות אחרות מהן ניתן ללמוד על היותה של התלונה תלונה כוזבת או כי הוגשה בזדון ואף לא על מניע פסול לפעולה [בפר' הדיון מיום 5/11/2006 במ.ת 3955/06 אשר צורף כנספח לכתב התביעה, אוזכרה הטענה, כי אביו של המתלונן (הנתבע 2 בהליך זה) אשר החזיק בסכין ופגע בחשוד (התובע דכאן) פגע גם בבנו, ואולם טענה זו לא בא זכרה בהליכים אלו. אי העלאתה בהליכים אלו לכשעצמה, אינה מאפשרת הסקת מסקנות בנוגע למניעי הגשת התלונה]; גם הטעם שבבסיס החלטת המאשימה לחזור בה מכתב האישום לא הוברר (ר' פר' הדיון מיום 9.5.2007 בת.פ 3646/06, צורף כנספח ב' לכתב התביעה שכנגד). להפך, הסכמת המאשימה לחזור בה מכתב האישום, כפי שציין ב"כ המאשימה ניתנה "כפוף להודעת הנאשם כי הוא מוותר על כל תביעה כנגד המשטרה, וזאת עקב הראיות שבתיק" (שם).

12. אף עיון בבקשת המשטרה למעצר התובע עד תום ההליכים מעלה, כי באותו שלב טענה המשטרה, כי "למבקשת ראיות טובות לכאורה להוכחת האשמה לרבות הודעת המתלוננים, תעודות רפואיות, מול גרסתו הלא הגיונית של המשיב" (סעיף 3 לבקשה מיום 7.11.06). כך שסיבת חזרתה של המשטרה מכתב האישום לא הובהרה. עצם החזרה מכתב האישום ממילא, אינה יכולה לכשעצמה ללמד על כי לא היו דברים מעולם, וכי התלונה כולה הנה בגדר הליך נפל.

"אכן, תנאי הוא שההליך "נסתיים לטובתו" של התובע בעילה זו, אך אין ללמוד מכך על היפוכו של דבר, דהיינו, שהעובדה שההליך "נסתיים לטובתו" מעידה על היותו "הליך נפל"." (כב' השופט ש' אלוני בע"א 245/86 ש.חסיד בע"מ נגד מדינת ישראל ( 28.1.90).

13. בסופו של יום, לא עלה בידי התובע להוכיח, כי התלונה שהוגשה על ידי הנתבעים הוגשה כהליך נפל שהוגש בזדון ובלי סיבה סבירה מסתברת, ואינה אך בגדר מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים (ר' לעיל סעיף 60 סייפא לפק' הנזיקין) לפיכך טענות התובע ככל שהנן נסבות על עוולת הנגישה נדחות. התובע לא טען לרשלנות בהגשת התלונה.

14. טוען התובע, כי הגשת התלונה הכוזבת עולה לכדי לשון הרע אסור ופגעה בשמו הטוב. אכן, כאשר מייחסים לפלוני ביצוע עבירה פלילית ומוסרים מידע זה לאחר, עולה הדבר לכדי פרסום לשון הרע במשמעו על פי סעיפים 1-2 לחוק לשון הרע [כב' השופט שמגר בע"א 788/79 אברהם ריימר נגד עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141, להלן: "פס"ד ריימר"]. יחד עם זאת, הגשת תלונה במשטרה, לפיה פלוני חשוד כמי שביצע עבירה, מקימה לכאורה את הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כך:

15. "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"

15. לשונו של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מלמדת, כי הגנת הפרסום משתכללת רק ככל שהפרסום נעשה בתום לב. כב' השופט ברק בפס"ד ריימר הנ"ל מוסיף לעניין משמעו של תום הלב, כי הוא שונה בהקשר של חוק איסור לשון הרע ממשמעו בחוקים אחרים, ויותר מכך גם במסגרת חוק איסור לשון הרע, תום הלב נבחן על-פי הקשרו. "דומה כי כל שניתן לומר בדרך של הכללה הוא, כי בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי "תום-לב" עשוי להתפרש באופנים שונים" (פסקה 1 לפסק דינו).

16. אשר למשמעו של תום הלב בהקשר של הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור פרסום לשון הרע, קבע כב' השופט (דאז) א' ברק, כך:

"הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.
.3מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסית מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן.

17. בענייננו כאמור לא הוכיח התובע כי המתלונן לא האמין באמיתות תוכנה של התלונה, התובע לא הוכיח כי מדובר בתלונה כוזבת. לפיכך הרי שלא ניתן לקבוע כי תלונת הנתבעים הוגשה בחוסר תום לב ובאופן המאיין הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. מכלל טעמים אלו מוצאת אני לנכון לדחות את התביעה.

18. התביעה שכנגד נדחית אף היא. טוענים הנתבעים, כי העובדות המתוארות בכתב האישום עולות לכדי עוולת התקיפה כמשמעה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (פסקה 27 לסיכומיהם). אלא שהנתבעים מתעלמים לחלוטין מן העובדה כי העובדות הנטענות בכתב האישום הן בגדר טענות בלבד. טענות שלא הוכחו. למותר להזכיר, כי בענייננו חזרה בה המאשימה מכתב האישום. הנתבעים לא צירפו ולו בדל ראיה לתימוכין בטענתם כי התובע תקף את וואל במובנו של סעיף 23 לפקודת הנזיקין. בפרט לא הוכיחו הנתבעים כי אכן אירע האירוע כפי שטוענים שארע, הנתבעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין התקיפה הנטענת לנזקים הנתבעים. יודגש, כי אי הוכחת התביעה ודאי שאינה מולידה מאליה הוכחת העובדות המועלות בכתב התביעה שכנגד. מטעמים אלו כולם דין התביעה שכנגד אף היא להידחות.

19. לאור כל האמור הנני מורה על דחייתן של התביעות ההדדיות. בנסיבות אלו אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דיווח למשטרה בעילום שם

  2. חקירה רשלנית של המשטרה

  3. הגשת תלונת שווא במשטרה

  4. הגשת תלונה כוזבת במשטרה

  5. תוספת שכר לקצינים במשטרה

  6. פרסום קלטות חקירה במשטרה

  7. הגדלת תקופת שירות במשטרה

  8. פרסום קלטות השחזור במשטרה

  9. הוצאת אדם מרכב ע''י המשטרה

  10. בריחה משוטרים במחסום משטרתי

  11. פיצוי על תלונה שקרית במשטרה

  12. החזרת רכב שנתפס ע''י המשטרה

  13. צילום חומר חקירה בתיק משטרה

  14. פיצוי על עיכוב במשטרה שלא כדין

  15. השעיית עובד עקב תלונות במשטרה

  16. כיב במערכת העיכול עקב שירות במשטרה

  17. טענות על טיפול לקוי בתלונה במשטרה

  18. הודעה בחקירה במשטרה באמצעים פסולים

  19. האם עיכוב משטרתי שלא כדין מהווה רשלנות

  20. האם "תרגיל" חקירה במשטרה קביל כראיה ?

  21. תביעה לפיצוי כספי בגין תלונת סרק למשטרה

  22. ניצול מעמד קצין משטרה להשגת מטרות אישיות

  23. תביעה בטענת סילוק עובד מהעבודה לאחר זימון משטרה

  24. קבילות הודאה במשטרה שניתנה בתמורה להבטחות החוקרים

  25. האם אפשר לקבל פיצוי על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות ?

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון