תביעה נגד הבנק להחזר עמלת הפירעון המוקדם של ההלוואות

תביעה נגד הבנק להחזר עמלת הפירעון המוקדם של ההלוואות רקע עובדתי; ביום 27.7.00 חתמו התובעים עם הנתבע על הסכם ליווי פיננסי להקמת בית דיור מוגן ברח' הפרדסנות 5- 11 בפתח תקווה, (נספח א' לתצהיר מטעם התובעים). בחודש יוני 2002 מוסדו האשראים שניטלו מהנתבע בשתי הלוואות לטווח ארוך שנלקחו ל-15 שנה, צמודות מדד, בריבית בשיעור שנתי של 7% על סך כולל של 22,488,632 ₪ (נספח ב' לתצהיר מטעם התובעים). ההלוואה האחת ניטלה ביום 2.6.02 והועמדה ע"ס 21,788,632 ₪ וההלוואה השנייה ניטלה ביום 20.6.02 והועמדה ע"ס 800,000 ₪ . לקראת סוף שנת 2007 בקשו התובעים לפרוע את מלוא ההלוואות בפירעון מוקדם. בהתאם לכך, בחודש ינואר שנת 2008 , הודיע הנתבע בכתב, כי עמלת פירעון מוקדם תהא בשיעור של היוון הפרש הריביות שבין ריבית ההלוואות (7%) לריבית בשיעור של 4.6% לשנה(נספח ג'). לאחר התכתבות אשר התנהלה בין הצדדים בנוגע לגובה עמלת הפירעון המוקדם, בחודש פברואר 2008 בצעו התובעים פירעון מוקדם של ההלוואה. בפועל גובה עמלת הפירעון המוקדם אשר גבה הנתבע מהתובעים עמד על שיעור של 2,199,389.91 ₪, כששיעור הריבית להיוון היה בגובה של 4.2% לשנה. התביעה שלפניי הוגשה באשר לגובה עמלת הפירעון שנלקחה מהתובעים, תוך הסתייגות התובעים מתשלום עמלה כלל בנסיבות המפורטות בתביעתם. בתיק דנא מונה מומחה מטעם בית משפט, רו"ח יהודה ברלב, לצורך בחינת עמלת הפירעון המוקדם (להלן:"מר ברלב"). ביום 14.11.12 הגיש מר ברלב את חוות דעתו (להלן: "חוות הדעת הראשונה") לאור החלטת בית משפט, לאחר שנפגש עם מומחים מטעם הצדדים ולאחר קבלת מכתב מטעם הנתבע המסתייגת מחוות הדעת, הגיש מר ברלב ביום 17.4.13 , חוות דעת משלימה (להלן: "חוות הדעת המשלימה"). בתיק התקיימו 2 מועדי הוכחות במסגרתם העידו: מומחה מטעם בית המשפט, מר ברלב. מטעם הנתבע- הגב' מירי עברי, מנהלת סקטור ניהול פיננסי אצל הנתבע, אשר בתקופה הרלוונטית שמשה כמנהלת מחלקת ניהול נכסים בנתבע ושותפה בקביעת העקרונות לחישוב כללי ריבית ההיוון בפירעון המוקדם להלוואות מסוג ההלוואות מושא התביעה דנא (להלן:" הגב' עברי"). טענות הצדדים: לטענת התובעים, חפצו לפרוס את התשלומים לשנים נוספות כשלאור סירוב הנתבע, חיפשו מקורות מימון ואשראי בבנקים אחרים שיסכימו לפרוס את ההלוואה לטווח ארוך. לטענת התובעים, בנק הפועלים הסכים להעניק את ההלוואה לתקופה ארוכה וכן היווה את המקור הכספי להחזר ההלוואה בפירעון מוקדם במסגרת אותה הלוואה אשר כיסתה את מלוא החוב לבנק. טוענים התובעים, כי נושא הפירעון המוקדם המוסדר בס' 27 להסכם ההלוואה בין הצדדים מפנה להוראות בנק ישראל, כשבהתאם להוראה 454 להוראות בנק ישראל, על מנת שהבנק יהא רשאי לגבות עמלת פירעון מוקדם צריך להוכיח כי נגרם לו נזק מהפירעון המוקדם וכי הנזק חושב לפי כללים סבירים אשר נקבעו מראש. בענייננו טוענים התובעים, כי לבנק לא נגרם כל נזק מביצוע הפירעון המוקדם ואף לא נקבעו מראש עימם בהסכם ההלוואה הכללים הסבירים לחישוב הנזק ועל כן, לא היה רשאי הבנק לגבות מהם את עמלת הפירעון המוקדם. כמו כן, טוענים התובעים, כי הבנק לא היה רשאי לגבות מהם עמלת פירעון מוקדם בגובה הפרש היוון הריבית וכי סכום העמלה אשר נגבתה על ידו הינה מופרזת. לטענת התובעים, בהתאם לצו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם) התשס"ב- 2002, היה על הבנק למסור לידיהם דף הסבר הן בעת מתן ההלוואה, הן בעת בקשת הלווה לבצע פירעון מוקדם והן לאחר ביצוע הפירעון המוקדם, כשאי קבלת הסבר זה מהווה אי גילוי המהווה הטעיה אשר לאורה יש לבטל את עמלת הפירעון אשר נגבתה מהם. טוענים התובעים, כי אי מתן הסבר לכך, שככל שיבוצע פירעון מוקדם יאולצו התובעים לשלם עמלה לפי השיטה בה נהג הבנק כך שיגיע למיליוני שקלים, מנוגדת אף לסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, הקובע איסור רחב של הטעיה הכולל אי גילוי אם במעשה ואם במחדל. באשר לריבית ההיוון שנקבעה ע"י הבנק לחישוב עמלת הפירעון המוקדם טוענים התובעים, כי לבנק היה אינטרס לקבוע שיעור נמוך של ריבית היוון על מנת להגדיל את שיעורי עמלת הפירעון המוקדם, שכן ככל שהמרווח שבין ריבית ההלוואה המקורית לשיעור ריבית ההיוון גדול יותר, כך עמלת הפירעון המוקדם שגובה הבנק גבוהה יותר . טענים התובעים, כי לא קבלו הסבר מהי דרך קביעתה המדויקת של הריבית בה הבנק מהוון את תשלומי ההלוואות בחייבו את לקוחותיו בעמלת הפירעון המוקדם, כשאף בית משפט לא קבל מענה לשאלה זו. טוענים התובעים, כי הריבית להיוון אמורה לשקף את הנזק שנגרם לבנק בפועל בחישוב הפרש הריבית בה התחייב הבנק כאשר גייס את הכסף ממקורותיו בהלוואה זו לריבית אשר הועמדה לתובעים. לחילופין טוענים, כי יש לקבוע את ריבית ההיוון לפי שיעור של 5.5% לשנה ע"פ הריבית אשר היתה נהוגה במערכת הבנקאית בתחילת שנת 2008 כאמור בצו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם) ולחילופי חילופין, לקבוע מנגנון אובייקטיבי לקביעת עמלת פירעון מוקדם, ריבית עוגן, כאמור בנספח ב' להוראות בנק ישראל "עמלות פירעון מוקדם של הלוואה שלא לדיור, או לחילופין לקבוע את גובה העמלה לפי ס' 13(ב) לחוק המשכון התשכ"ז-1967". מנגד טוען הנתבע, כי לאחר ירידות בשיעורי הריבית במשק רצו התובעים לפרוע את ההלוואות בפירעון מוקדם. לטענת הנתבע, עמלת הפירעון המוקדם הנגבית על ידי הבנק , אשר נועדה לפצות את הבנק על הנזק שנגרם לו עקב הפירעון המוקדם, משקפת למעשה את ההפרש שבין הריבית החוזית לבין ריבית ההיוון המהווה אומדן של התשואה אותה יוכל הבנק לקבל בגין השימוש האלטרנטיבי בכספים שהשתחררו עקב הפירעון המוקדם. מסביר הנתבע, כי מחיר הכסף ממנו נגזרים שיעורי הריבית למכשירים הפיננסים השונים לרבות הלוואות, מחושב בהתבסס על יכולת הגיוס של הבנק ממקורות בעלי מאפיינים זהים לאשראי שניתן ומשקף תשואת אג"ח ממשלתי בתוספת פרמיית סיכון לבנק. טוען הנתבע, כי שעה שמבקש לקוח לפרוע הלוואה טרם זמנה, הבנק אינו יכול לפרוע בפירעון מוקדם את המקור שגייס לצורך העמדת ההלוואה ועליו למצוא לכספים אלו שימושים אלטרנטיביים באפיק זהה , כשהשימוש האלטרנטיבי של מחזור הלוואה ימנע חשיפת ריבית לבנק רק אם יימצא לווה שיבקש הלוואה באפיק זהה בסדר גודל כספי דומה ולפרק זמן דומה. טוען הנתבע, כי לאור היקפי הביצוע הנמוכים של הלוואות במגזר צמוד המדד בהתייחס לתקופות ההלוואה השונות הנדרשות, הנחת העבודה היא כי לא ניתן למחזר הלוואה כשגם אם ניתן היה היו נוצרות לבנק עלויות נוספות. לפיכך, השימוש האלטרנטיבי הטבעי והמידי לכספים המשתחררים עם פירעון מוקדם של ההלוואה הוא רכישת אג"ח ממשלתי לתקופה דומה. לאור זאת טוען הנתבע, כי בענייננו, שעה שמדובר בהלוואה צמודת מדד, שיעור ריבית ההיוון 4.2% נגזר מתשואת האג"ח הממשלתיות בתוספת פריימת הסיכון הזהה לזו שנקבעה בעת העמדת ההלוואות. טוען הנתבע, כי במהלך התקופה שחלפה בין העמדת ההלוואות לתובעים לבין מועד הפירעון המוקדם חלה ירידה משמעותית בתשואות האג"ח הממשלתי והקונצרני, מה שמסביר את הירידה אף בריבית ההיוון מ-4.6% כאמור במכתב הבנק לתובעים מינואר 2008 ל-4.2% בשלהי פברואר 2008. עוד טוען הנתבע, כי צו הבנקאות (עמלת פירעון מוקדם) אינו חל במקרה דנא הן משום שהוא חל רק בהלוואה שניתנה לשם רכישת דירת מגורים או המובטחת במשכון דירת מגורים, והן משום שתחולתו של הצו הינה מנובמבר 2002, כשההלוואות בענייננו ניטלו בחודש יוני. עוד טוען הנתבע, כי הוראת בנק ישראל שעניינה עמלת פירעון מוקדם של הלוואה שלא לדיור (הוראה מס' 454) רלוונטית רק באשר לסעיפים 4(א), 4(ב) ו-6(ב) לאור סעיפים 2(א) ו-2(ב) להוראה הקובעים, כי היא לא תחול על הלוואות בסכום העולה על 750,000 ש"ח, שאז יגבה הבנק עמלת פירעון ע"פ כללים סבירים שיבטאו את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפירעון המוקדם. טוען הנתבע, כי הוראות בנק ישראל ,כמו החוזה בין הצדדים, קובעות מפורשות כי זכות פירעון ההלוואות טרם זמנן מותנית בתשלום עמלת פירעון מוקדם, אשר תבטא את הנזק שנגרם לבנק כתוצאה מהפירעון המוקדם, מה שנעשה בענייננו. מעבר לצורך מציין הנתבע, כי להוראות בנק ישראל, אין תוקף המחייב את הבנק כלפי לקוחותיו בכלל ובכללם התובעים וכי, הפרת מסמך הוראות הינו במישור היחסים שבין הבנק לבנק ישראל. מה גם, כי על אף והוראות בנק ישראל אינן מחייבות את הבנק כלפי התובעים, חישוב עמלת הפירעון המוקדם שנעשה ע"י הבנק תואם את העיקרון שקבע בנק ישראל בהוראה הרלוונטית, ע"פ האמור בסעיף 5(א)(3) להוראה, סעיף 3 להוראה ונספח ב' להוראה. בהתאם עמלת הפירעון המוקדם נקבעה ע"י הבנק על בסיס עוגן על פיו נקבע מחיר הכסף לכלל הפעילות הפיננסית של הבנק - תשואות אג"ח ממשלתי שהינו עוגן יציב חיצוני ואובייקטיבי ועל כן, המדובר בחישוב ע"פ כללים סבירים. לטענת הנתבע, לבנק עלול להיגרם נזק בגין הפרשי ריבית גם אם לא חלה ירידה בשיעורי הריבית עקב משך חיים ממוצע של ההלוואה (להלן: "מח"מ"). ככל שהמח"מ קצר יותר, כך שיעור הריבית נמוך יותר (ראה הסברה של הגב' עברי אשר אישר המומחה בעמ' 31 שורות 9-24 לחקירתו, מיום 20.6.13). לטענת הנתבע, לוח ז'5 אינו יכול לשמש כבסיס לקביעת ריבית ההיוון מאחר שריבית ההיוון חייבת להתייחס לאותה ההלוואה, לאותו סוג לווה ולתקופה הדומה באורכה לתקופה שנותרה כשלוח ז' 5 אינו אלא ממוצע של כל סוגי האשראי מכל סוג שהוא, הניתן לכל סוגי הלקוחות, לכל תקופה שהיא. לטענת הנתבע, טענת התובעים, כי היה על הבנק לקבוע כללים סבירים מראש הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, מה גם כי הכללים על פי הם נקבעה ריבית ההיוון לפיה נקבעה עמלת הפירעון המוקדם הם אותם כללים אשר על פי הם מנהל הבנק את כלל עסקיו, על בסיס השינויים בתשואות אג"ח ממשלתי במח"מ המתאים. דיון ומסקנות: אין מחלוקת, כי ע"פ הסכם ההלוואה והוראות בנק ישראל, התובעים היו רשאים לפרוע את ההלוואות בפירעון מוקדם, אלא שהצדדים חלוקים באשר לאופן קביעת שיעור העמלה אשר נגבתה מהתובעים עקב הפירעון המוקדם, לשיעור העמלה שנגבתה ואם בכלל היה על התובעים לשלמה. ס' 27 להסכם בין הצדדים קובע: "אם ללקוח תהא זכות חוזית או חוקית לפירעון מוקדם יהא הלקוח חייב בעמלת פירעון מוקדם- לפי קביעת הבנק- הכוללת בין היתר גם פיצוי הפרשי ריבית ופיצויי חישובי מדדים ואת כל שהבנק זכאי לו ע"פ כל חוזה או כדין בכלל וע"פ פקודת וצו הבנקאות והוראות בנק ישראל בפרט. הפירעון ייעשה רק לפי תנאי הבנק כולל שיעורי סכומי הסילוק ותאריכי הסילוק וחובת הודעה מוקדית ובכפיפות להוראות כל חוק והוראות בנק ישראל ובמילוי תנאיהם ע"י הלקוח, ובתנאי שהבנק לא ייפגע עקב כך ויפוצה בגין כל נזק שייגרם לו עקב הפירעון המוקדם". חוזר ההלוואה מפנה להוראות בנק ישראל המוציא מפעם לפעם הוראות "ניהול בנקאי תקין". ההוראה הרלוונטית לענייננו הינה הוראה 454 , אשר עניינה ב"עמלת פירעון מוקדם של הלוואה שלא לדיור" . הצדדים נחלקו באשר להיקף הסעיפים בהוראה המוחלים בענייננו, בעוד שהתובעים טוענים כי כל סעיפי ההוראה חלים, טוען הנתבע, כי בהתאם לחוזר מס' ח- 06- 2102, הקובע תיקונים להוראה 454 , כאמור בס' 2(ב) להוראה המתוקנת, הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הינם 4(א) 4(ב) ו-6(ב) בלבד. סעיף 2(א) להוראה המתוקנת קובע: "כל סעיפי ההוראה למעט סעיף 4(ב) יחולו על הלוואה שצו הבנקאות אינו חל עליה שניתנה לתקופה של ששה חודשים לפחות ושסכומה המקורי אינו עולה על שווי ערך לסך 750,000 ₪." סעיף 2(ב) להוראה המתוקנת קובע : "סעיפים 4(א) 4(ב) ו-6(ב) יחולו על הלוואה שצו הבנקאות וסעיף קטן (א) לעיל אינם חלים עליה." ההלוואות ניטלו ביוני 2002 ובחודש נובמבר 2002 נחקק צו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם) התשס"ב-2002 (להלן: "צו הבנקאות"). כלומר, ההלוואות ניתנו לפני חקיקתו של צו הבנקאות בנוגע לעמלות פירעון מוקדם, מכאן שצו הבנקאות אינו חל על ההלוואות נשוא הדיון. כמו כן, מדובר בהלוואות אשר סכומן עולה (כל אחת) על 750,000 ₪ ועל כן סעיף קטן (א) אינו חל על ההלוואות נשוא דיוננו. לאור זאת, בענייננו חלות הוראות 4(א), 4(ב) ו6(ב) להוראה 454 בלבד כטענת הנתבע. סעיף 4(א) להוראה המתוקנת קובע: "תאגיד בנקאי לא יסרב סירוב בלתי סביר לבקשת לווה לפרוע הלוואה או חלק ממנה כאמור בסעיף קטן(ד) לפני מועד פירעונה, אולם התאגיד הבנקאי רשאי להתנות את פירעונה המוקדם בתשלום עמלות כמפורט בסעיף 5 להלן". סעיף 4(ב) להוראה המתוקנת קובע: "בהלוואה כאמור בסעיף 2(ב) תחול עמלת פירעון מוקדם על פי כללים סבירים שיבטאו את הנזק שנגרם לתאגיד הבנקאי כתוצאה מהפירעון המוקדם ושייקבעו מראש למקרים כאלה" סעיף 6(ב) להוראה המתוקנת קובע: "לאחר ביצועו של הפירעון המוקדם ימסור התאגיד הבנקאי ללווה דף הסבר המפרט את מרכיבי עמלות הפירעון המוקדם שגבה מהלווה וסכומן, ואת שיעור הריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי". כאמור בס' 3 (הגדרות) להוראה 454, ריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי הינה: "ריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי בעת הפירעון המוקדם של אותו סוג הלוואה שניתן לאותו סוג לווה לתקופה הזהה באורכה לתקופה שנותרה מיום הפירעון המוקדם ועד יום הפירעון המקורי". נספח ב' להוראה שכותרתו קביעת שיעור הריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי קובע: "לצורך קביעת שיעור הריבית הנהוגה בתאגיד הבנקאי, ניתן להתבסס על ריבית בשיעור שמתקבל משיעור ריבית העוגן (למשל, ריבית הפריים, ריבית הליבור (LIBOR) וכו') במועד הפירעון המוקדם, בתוספת/הפחתת ההפרש בין שיעור הריבית על ההלוואה לשיעור ריבית העוגן , במועד העמדתה. לצורך הוראה זו, תאגיד בנקאי יקבע ריבית עוגן אחידה לכל סוגי ההלוואות." מכאן שלפי הוראות בנק ישראל, זכות הלווים לפרוע את ההלוואה טרם זמנה מותנית בתשלום עמלת פירעון מוקדם, אשר תבטא את הנזק שנגרם לבנק כתוצאה מהפירעון המוקדם, עם זאת על שיעור העמלה להיות ע"פ כללים סבירים שישקפו את הנזק שנגרם לבנק כתוצאה מהפירעון המוקדם ושייקבעו מראש על ידו למקרים כאלה. מבוא להוראה 454 מסביר את מטרת ההוראה : "במטרה להקל על מעבר לקוחות בין תאגידים הבנקאיים, להגביר את התחרות בין התאגידים הבנקאיים ולמנוע גביית עמלת פירעון מופרזת, נקבעה הוראה זו הבאה להסדיר פירעון מוקדם של חלק מההלוואות האחרות הניתנות ע"י תאגיד בנקאי ושהחקיקה הנ"ל לא חלה עליו. הרציונל העומד מאחורי הוראה 454 אשר תוקנה במסגרת הסדרת ניהול תקין של התאגידים הבנקאיים הינו למנוע גביית עמלה מופרזת בפירעון מוקדם של הלוואות שלא לדיור כבענייננו. במסגרת זו, אף בהלוואה שבענייננו הכלולה במסגרת ס' 2(ב) להוראה המתוקנת, נדרש הבנק לגלות כיצד חושבה עמלת הפירעון המוקדם ומהי הריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי, כשכאמור בנספח ב' להוראה, בקביעת שיעורה ניתן להתבסס על ריבית עוגן. בענייננו, ניתן להיווכח, כי לאחר שבקשו התובעים לפרוע את ההלוואות בפירעון מוקדם הודיע הבנק בכתב על אופן חישוב העמלות והסביר, כי עמלת פירעון מוקדם תהא בשיעור של היוון הפרש הריביות שבין ריבית ההלוואות (7%) לריבית בשיעור של 4.6% לשנה (נספח ג'). הנתבע הסביר, כי חישוב עמלת הפירעון המוקדם נעשתה על ידו, ע"פ הפרש בין הריבית החוזית לריבית ההיוון, אשר נקבעה כאמור לעיל בשיעור של 4.2% ריבית לשנה ומורכבת מפרמטרים של תשואות האג"ח אשר בעת הפירעון המוקדם, הייתה בשיעור של כ-2.6%- % 2.7 ומפרמיית הסיכון של הבנק בדומה לתוספת הגלומה בעת העמדת ההלוואות המקוריות בשיעור של 1.6- 1.7%. הנתבע הסביר באריכות לאורך ההליך, כי בהלוואות צמודות המדד כהלוואה דנא לא ניתן למחזר את ההלוואה וכי השימוש האלטרנטיבי והמידי לכספים המשתחררים עם הפירעון המוקדם הוא רכישת אג"ח ממשלתי לתקופה דומה. על כן, למעשה, הבסיס לריבית העוגן מטעם הנתבע הוא תשואות האג"ח הממשלתי. מנגד טענו התובעים, כי ע"פ הוראה 454 הריבית בה יש להוון את ההלוואות היא ע"פ ריבית שימושים, קרי, הריבית שבה הבנק מלווה את הכסף ללווים אחרים, כשהנחת העבודה של הבנק, כי לא ניתן למחזר את ההלוואה וכי יש לחשב את ריבית ההיוון על בסיס תשואות אגרות חוב בכסף שהשתחרר, הינה מוטעית. ע"פ הסעיפים הרלוונטיים בהוראה 454 של בנק ישראל כאמור לעיל , יש לבחון בענייננו, מהן הריביות אשר נהג הבנק בהלוואות מסוג זה לתקופה שנותרה מיום הפירעון המוקדם ועד יום הפירעון המקורי, האם אופן החישוב של הבנק את עמלת הפירעון המוקדם נעשה ע"פ כללים סבירים אשר נקבעו על ידו מראש למקרים אלו ומשקף את הנזק אשר נגרם לבנק עקב הפירעון המוקדם. על מנת להתחקות אחר אופן חישוב עמלת הפירעון המוקדם ע"י הבנק והאם היא נעשתה כדין, מונה מומחה מטעם בית משפט, מר ברלב (יצוין כי רו"ח יהודה ברלב מונה בהחלטה של כב' השופטת אירית מני גור מיום 29.5.12 , לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר זהות המומחה). מעמדה של חוות דעת מומחה מטעם בית משפט , נדונה בתא(חי')1436/98 שמילוביץ זאב נ' אשל הירדן בניה ופיתוח בע"מ, שם נקבע: "ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002):"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." . עוד על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט ראה, לדוגמה, ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189 (1985); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ' שמי את סמי חמוד, פ"ד מד(2) 771, 779 (1990); ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי בע"מ, פ"ד מה(2)1, 11 (1991); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, דינים טו 560 (1990); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998) והאסמכתאות שם. בענייננו, לא די שמר ברלב נתן חוות דעת , אלא לאור החלטת בית משפט מיום 15.1.13 נפגש עם המומחים מטעם הצדדים, על מנת ליתן הסברים והבהרות על חוות דעתו כשלאחר פגישה זו ולאחר שקבל מכתב תגובה מטעם הנתבע השלים את חוות דעתו. בחוות הדעת המשלימה למרות הסתייגויות מטעם מומחה הנתבע ומטעם הנתבע במכתבו מיום 4.4.13 , סבר מומחה בית משפט, מר ברלב, כי אין לשנות מהאמור בחוות דעתו הראשונה וממסקנותיה. עיון בחוות הדעת המשלימה מגלה חוות דעת מפורטת המתייחסת לכל הסתייגות והסתייגות מטעם הנתבע תוך מתן הסברים של מר ברלב למסקנותיו וטיעוניו. איני סבורה, כי זהו המקרה בו יש נימוקים כבדי משקל לסטות מחוות הדעת. בניגוד לטענות הנתבע סבורני, כי חוות הדעת, הן חוות הדעת הראשונה והן חוות הדעת המשלימה, הינן מפורטות ומנומקות היטב, כאשר הסתייעותו בפרט מסוים בעובד משרדו במהלך עדותו אשר מצאתיה מהימנה, או אי מענה לשאלה המצריכה חישובים , אין בהם כדי להעיד על חוסר ידע וניסיון של מר ברלב ולהביא למסקנה כי חוות הדעת לא נכתבה על ידו. מר בר לב אף העיד, כי חוות הדעת מורכבת מהרבה פרטים ובנויה על נספחים ונתונים רבים כאמור בחוות הדעת. מר ברלב אף העיד, כי עסק במתן אשראי כאשר היה המנהל המיוחד לבנק למסחר משך מספר שנים ע"פ מינוי של בימ"ש המחוזי בשנים 2002- 2006 ואף היה חבר בוועדה שמונתה ע"י שר המשפטים לקביעת שערוך של סכומי הכסף אשר היו אמורים להגיע לקורבנות השואה (פרוטוקול דיון מיום 20.6.13 עמ' 21 שורות 21- 26). מה גם, כי בפרוטוקול דיון מיום 16.6.13 ניתן לראות, שהצדדים נתנו הסכמתם שחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש תהא הקובעת, ואכן הוא היחיד מבין המומחים שנחקר על חוות דעתו. התייחסות מומחה בית המשפט לאופן החישוב של הנתבע בענייננו; כאמור לעיל, בהתאם לס' 4(ב) להוראה 454 אשר יש להחילה בענייננו, חישוב עמלת הפירעון המוקדם צריכה להתבסס על כללים סבירים אשר יבטאו את הנזק שנגרם לנתבע כתוצאה מהפירעון המוקדם. בענייננו, הסביר מר בר לב, כי הגם ועמדה בפניו מחלוקת באשר לתחולת הוראה 5(א)3 להוראה המתוקנת, הקובעת את אופן חישוב עמלת הפירעון המוקדם , הדרך המוצעת בה הינה ע"פ כללים סבירים , כאשר הנתבע בענייננו עשה שימוש בנוסחה האמורה בסעיף ואף המומחה מטעמו הסביר את הטעם בשימוש בנוסחה זו. עיון בדרך החישוב לטענת הנתבע מגלה, כי הגם ולמעשה כאמור בהוראה המתוקנת אין תחולה לסעיף 5(א)3 על הלוואה מהסוג דנא, הנתבע עצמו עשה בה שימוש. משכך, ומשקבע מר ברלב כי המדובר בכללים סבירים אין להלין על תחולתה. נבחן את התייחסות מר ברלב לאופן החישוב של הנתבע ע"פ הנוסחה האמורה בסעיף 5(א)3 להוראה. ס' 5(א)3 להוראה המתוקנת קובע, כי חישוב העמלה בפירעון מוקדם בהלוואה בריבית קבועה כאשר שיעור הריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי נמוך משיעור הריבית על ההלוואה יחושב כך: " הפרש שבין התשלומים העתידיים שהלווה חפץ לפרוע בפירעון מוקדם, כשהם מהוונים לערך הנוכחי ביום הפירעון המוקדם על פי הריבית הנהוגה בתאגיד הבנקאי, לבין אותם תשלומים כשהם מהוונים לערך הנוכחי ביום הפירעון המוקדם על פי הריבית החלה על ההלוואה ביום הפירעון המוקדם". כאמור בנספח ב' להוראה 454 , לצורך קביעת שיעורי הריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי ניתן להתבסס על ריבית עוגן, ריבית הנקבעת לפי בסיס אובייקטיבי, חיצוני אשר לבנק אין השפעה על שיעורה. הנתבע חישב את עמלת הפירעון המוקדם כהפרש בין הריבית החוזית לבין ריבית ההיוון. בענייננו, הצהירה הגב' עברי, כי עמלת הפירעון המוקדם נקבעה ע"י הבנק על בסיס עוגן על פיו נקבע מחיר הכסף לכלל הפעילות הפיננסית של הבנק - תשואות אג"ח ממשלתי שהינו עוגן יציב חיצוני ואובייקטיבי בתוספת פרמיית הסיכון של הבנק ועל כן, המדובר בחישוב ע"פ כללים סבירים. מר ברלב, הביע הסתייגות באשר לשימוש בתשואת אג"ח מדינה כריבית ממנה תיגזר ריבית ההיוון כפי שנעשה ע"י הנתבע. מר ברלב פרט הן בחוות דעתו הראשונה והן בחוות דעתו המשלימה את הטעמים מדוע אין לעשות שימוש בתשואות אג"ח מדינה כריבית אשר ממנה תיגזר ריבית ההיוון, בין היתר, כי תשואות אג"ח מדינה הינה ריבית המשמשת להשקעות חסרות סיכון ואינן מתאימות לסוג ההלוואות אשר ניתנו לתובעים. מר ברלב אף הסביר בחוות דעתו ובחקירתו את ההיגיון הכלכלי העומד מאחורי מסקנתו. בעניין זה אציין, כי הנתבע מבקש להסתמך על תצהירה של הגב' עברי אשר הסבירה מדוע הנתבע פעל באופן סביר בהסתמכו על ריבית גיוסים המבוססת על שיעורי תשואות האג"ח ואף העירה הערותיה על חוות דעת המומחה מטעם בית משפט. כבר קבעתי בהחלטתי מיום 25.6.13 כי תצהירה של הגב' עברי מתקבל רק באשר לריבית הנהוגה אצל הנתבע בעת פירעון מוקדם ולא האם אופן גביית עמלת הפירעון המוקדם ע"י הנתבע הינה סבירה, באשר בדיוק לשם כך מונה מומחה מטעם בית משפט. בניגוד לטענת הנתבע, ציין מר ברלב בחוות דעתו (ס' 8 לחוות הדעת הראשונה וס' 10 ג לחוות דעתו המשלימה), כי עד ליום 10.6.11 לא שמשו תשואות האג"ח הממשלתיות כריבית עוגן של הבנק, כטענת הנתבע וכפי שהצהירה הגב' עברי. כאמור, באתר האינטרנט של הנתבע, עד ליום 10.6.11 הייתה ריבית העוגן: "עלות גיוס ממוצעת של מערכות הבנקים למשכנתאות לתקופת עדכון הריבית המתאימה, המחושבת על בסיס פרסומי בנק ישראל". אף בנספח ד' לתצהיר מטעם הנתבעים, אשר צורף למכתב, אשר נשלח למר ברלב מטעם הנתבע, ומהווה מסמך אשר הוצא ע"י הנתבע , במועד מתן ההלוואה ובמועד הפירעון המוקדם, לא שימשו תשואות אג"ח ממשלתי כריבית עוגן של הבנק, אלא ריבית גיוסים שחושבה על בסיס פרסומי בנק ישראל. הנתבע טען, כי אין להתייחס לריבית גיוסים על פי פרסומי בנק ישראל כריבית עוגן, משום שריבית זו, התייחסה רק להלוואות משכנתא בריבית משתנה ולא לכלל ההלוואות ובמיוחד לא להלוואות שאינן מגובות במשכנתא והינן צמודות מדד. לא ניתן לקבל טענה זו, שכן עיון בנספח ד' מעלה כי, במסגרת המסלולים אשר לגביהם נכתב, כי השתמש הנתבע במנגנון קביעת ריבית המבוסס על שיעור עלויות גיוס כספים צמודי מדד של הבנקים למשכנתאות שפורסמו ע"י בנק ישראל עד לחודש אוגוסט 2011, נכלל אף המסלול צמוד מדד בריבית קבועה, כבענייננו. לאור זאת, משבענייננו הן העמדת ההלוואה והן הפירעון קדמו במספר שנים לחודש יוני 2011, קשה לקבל את טענת הנתבע, כי ריבית האג"ח הממשלתיות, היא אשר הייתה ריבית העוגן בתיק מושא התביעה דנא. בנוסף להסתייגותו של מר ברלב מבחירת הנתבע באג"ח מדינה כריבית ממנה תיגזר ריבית ההיוון, אף התייחס בחוות דעתו לכך שבעוד הריבית הנקובה על ההלוואה שלקחו התובעים עומדת על שיעור של 7% מגלמת בתוכה את פרמיית הסיכון ללווה הספציפי, ריבית ההיוון אשר מלבד היותה מבוססת על ריבית חסרת סיכון, אינה מתייחסת לרכיב פרמיית הסיכון של הלווה הספציפי. מכאן טוען מר ברלב, כי במסגרת ההשוואה שערך הנתבע בין שיעורי הריבית , לא העמיד הבנק את הריביות על בסיס השוואה אחיד. טענת הנתבע, כי הריבית שחושבה על ידו כוללת את רכיב הסיכון, ובסיכומיו אף טען כי מומחה ביהמ"ש תמך בטענה זו, אינה מדויקת שכן, מומחה מטעם בית משפט בחקירתו הנגדית לא הסכים, כי הריבית שחישב הנתבע כוללת גם את רכיב הסיכון. המומחה בחוות דעתו קבע כמסקנה, כי הריבית שחושבה על ידי הנתבע לא כללה את פרמיית הסיכון ובחקירתו הסביר, כי קביעתו נבעה מכך שהנתבע סירב לחשוף את הנתונים והמסמכים הרלוונטיים שמהם ניתן להסיק מהו רכיב הסיכון על פיו נעשו חישובי הנתבע. מר ברלב חזר מספר פעמים בעדותו, כי הנתבע הוא אשר פעל בהסתרה ולא המציא את המסמכים אשר יכולים לשקף את הנזק שנגרם לו, ממנו ניתן לגזור את גובה עמלת הפירעון המוקדם (פרוטוקול דיון מיום 20.6.13 עמ' 23 שורות 11- 19 ). בעניין זה הוסיף מר ברלב בחקירתו הנגדית, כי במסגרת ישיבת ההבהרה לחוות הדעת הראשונה, שנערכה עם המומחים מטעם הצדדים , מומחה מטעם הנתבע עצמו אמר, כי ישנם חישובים אשר אינו יודע כיצד מבוצעים מאחר שהנתבע אינו משתף אותו (פרוטוקול דיון מיום 20.6.13 עמ' 24 שורות 1- 3). הסתרה זו מטעם הנתבע באה לידי ביטוי בחישוב פרמיית הסיכון של הבנק, כך ניתן להיווכח כי בתשובה למכתב התובעים מיום 4.12.08 במסגרתו שאלו אף התובעים כיצד חושבה פרמיית הסיכון של הבנק, השיב ב"כ הנתבע במכתב מיום 12.2.09 כי הדיונים בעת פרמיית הסיכון של הבנק הינם דיונים פנימיים אשר אינם רלוונטיים לתובענה (נספח ה' לתצהיר מטעם התובעים). לא זאת בלבד אלא שבענייננו הנתבע טען, כי לא ניתן למחזר את ההלוואות ולהלוות את הכספים ללווה אחר. טענה זו לא הוכחה בפניי, הנתבע לא הביא ראייה כי לא הצליח להלוות את הכסף מושא התביעה דנא שהושב לידיו באותו אפיק של הלוואות צמודות מדד ארוכות טווח. מהראיות עולה, כי הבנק הלווה ללקוחותיו זמן קצר לאחר הפירעון המוקדם החל מחודש פברואר ועד חודש מאי סך של כ- 40,000,000 ₪ בהלוואות צמודות למדד, ארוכות טווח (נספח ה' לתצהיר של ליברמן מטעם התובעים). ניתן אף לראות, כי רק לאחר בקשות רבות מצד התובעים לרבות הבקשה למחיקת כתב ההגנה, המציא הנתבע מסמך המהווה את שיעורי הריביות שנהגו בבנק בהלוואות צמודות מדד בתקופה הרלוונטית. מנספח ו' לתצהיר התובעים ניתן לראות,כי הריבית אשר הייתה נהוגה בבנק בתקופה הרלוונטית, להלוואות צמודות מדד לתקופה שנותרה, הינה ריבית תעריפית אשר עומדת על 7.7% לשנה ויורדת במדרגות. נתונים כלליים אלו מעידים על כך, כי שיעור הריביות ככלל אינו עולה בקנה אחד עם טענות הנתבע. לו רצה הנתבע להוכיח טענתו ואת הנזק שנגרם לו היה יכול לפרט את שיעורי הריבית הספציפיים בהם גויסו הכספים להעמדת הלוואות אלו ולהמציא את הסדרה הספציפית של האג"ח הממשלתי על בסיסה גויס הכסף ע"י הבנק להלוואות אלו, מה שנמנע מלעשות לאורך ההליך. מכאן שעה שהנתבע עצמו אינו מספק את הנתונים על בסיסם ניתן לחשב את עמלת הפירעון המוקדם לשיטתו , המגלמת את הנזק שנגרם לו בעטיו של הפירעון המוקדם ואף לא מספק את מקורות הגיוס של ההלוואה הספציפית ולא את מקורות השימוש הספציפי שנעשו בהלוואה, אין לו להלין אלא על עצמו. יש בכך משום תמיכה וביסוס לחוות דעתו של מר בר לב שהסתמך על פרסומי בנק ישראל ואשר טוען מפורשות, כי לאור הסתרת הנתונים על ידי הנתבע, התבסס על פרסומי בנק ישראל המהווים ממוצע של הריבית של כלל האשראי שניתן לציבור וכוללים את שיעורי הריבית אף להלוואות מסחריות (לוח ז'-5). בעניין זה אציין, כי בחקירתה הנגדית של הגב' עברי אישרה היא, כי הבנק עצמו אף משתמש בשיטת הממוצעים כשמבוצע ממוצע ע"פ תקופת זמן בהתאם למשך חיי ההלוואה ואינו בוחן לווה ספציפי מול הלוואה ספציפית. שעה שמומחה בית המשפט סבר לאחר הסבר מפורט, כי אין לגזור את ריבית ההיוון מתשואות אג"ח ממשלתי, שעה שסבר, כי ריבית ההיוון לא לקחה בחשבון את הסיכון הספציפי של הלווה בניגוד לריבית אשר הועמדה בעת לקיחת ההלוואה, שעה שהנתבע מנגד הסתיר נתונים רבים באשר להלוואה הספציפית ובכלל זה על בסיס מה חושבה פרמיית הסיכון שלקח הבנק , מהי עלות הכספים לגיוס ההלוואה הספציפית הזו , מהי פרמיית הסיכון של הלקוח כחלק מריבית ההיוון, מה עשה עם כספי הפירעון המוקדם של ההלוואה הספציפית הזו כשלא הוכח בפניי, כי אכן עשה שימוש בכסף באג"ח ולא באותו האפיק של הלוואות צמודות מדד, סבורני כי יש לקבל את עמדת מומחה בית המשפט. הנתבע טען, כי להוראות בנק ישראל, אין תוקף המחייב את הבנק כלפי לקוחותיו בכלל ובכללם התובעים, וכי הפרת מסמך הוראות הינו במישור היחסים שבין הבנק לבנק ישראל וזאת כפי שנקבע בפס"ד של ביהמ"ש בעליון בעניין ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות לפיתוח בע"מ נגד יהודית שפוך ואח', ( ), (להלן: "הלכת שפוך"). כבר נקבע בשורה של פסקי דין, לאחר הלכת שפוך עליה מבקש הנתבע לסמוך טענתו, כי להפרת הוראות בנק ישראל נפקות אף ביחסים שבין הבנק לבין לווה או ערב, אם כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. במסגרת החלת הוראות בנק ישראל על הלקוח בין אם לווה ובין אם ערב נבחנות אף חובות הבנק החלות עליו מכוח הוראת חוק ספציפית, חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, והן מכוח הוראות חוק כלליות כדיני החוזים ופקודת הנזיקין וביניהם חובתו של הנתבע כתאגיד בנקאי לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בעת מילוי תפקידיו, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן וממילא לא להטעות את מקבל השירות. (ראה ע"א 1121/08 אברהם פרוסט נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ). בענייננו, המדובר על הוראה 454 אשר הינה חלק מהוראות ניהול תקין המוצאות ע"י מפקח על הבנקים בהתאם לפקודת הבנקאות, 1941, (להלן: "פקודת הבנקאות"), אשר תכליתן כאמור בסעיף 5ג(1) לפקודת הבנקאות להבטיח את ניהולו התקין ואת השמירה על עניינם של לקוחות התאגיד הבנקאי. (יצוין, כי המדובר בתיקון שהוסף לפקודת הבנקאות בשנת 2005, היינו, לאחר הלכת שפוך). תכליתה של הוראה 454 היא למנוע גבייה מופרזת של התאגידים הבנקאים בעת פירעון מוקדם של הלוואות שלא לדיור כבעניינו. כמו כן, במסגרת החוזה עליו חתמו הצדדים נקבע מפורשות כי הנתבע זכאי לעמלת פירעון מוקדם לפי כל דין ובפרט ע"פ הוראות בנק ישראל. אין מחלוקת בין הצדדים, כי עמלת הפירעון המוקדם מגלמת את הנזק אשר נגרם לנתבע. מכאן, כי בהתאם לכל דין ולחוזה עליו חתמו הצדדים לשם חישוב עמלת הפירעון עומדות בפני הנתבע שתי אלטרנטיבות. האחת, הוכחת הנזק הספציפי אשר נגרמה לו בענייננו בעטיו של הפירעון המוקדם של ההלוואות מה שלא עשה הנתבע ענייננו כמפורט באריכות לעיל, והשנייה לחשב את הנזק שנגרם לו ע"פ כללים סבירים, במובן זה שניתן לראות בעמלת הפירעון המוקדם משום פיצוי מוסכם. סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, קובע: " .15(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן - מוסכמים פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". לעניין סבירותו של הפיצוי המוסכם ראה ע"א 4481/90 ישראל אהרון ואחרים נגד ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה בע"מ ואח', פד"י מז (3) 427), וכן בעניין בע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נגד פרידמן, ( פד"י מ"ו 5 עמוד 247), שם נקבע כי: "השאלה שלאורה יש לבחון את סבירות תניית הפיצוי, איננה מה צפו הצדדים בעת כריתת החוזה, אלא מה יכולים היו לצפות, באופן סביר, באותו שלב. לפיכך, יש להתחשב, בעת קביעת סוגי הנזק נשוא תניית הפיצוי המוסכם, במכלול הנסיבות האופפות את כריתת החוזה ולבחון , אם לאורן ניתן היה לצפות להתרחשותו של נזק מסוג מסוים כעניין אובייקטיבי." בענייננו, אני סבורה, כי גם ללא החלה של הוראת בנק ישראל 454 על המקרה שבפניי, התוצאה הייתה שונה. הוראות התקנה אינן יוצרות חיוב או הגבלה חדשים ביחסים שבין הבנק ללקוח, אלא ההוראה מצביעה על כללים לבחינת סבירות שיעור העמלה, כללים שיכולים לשמש כנקודת יחוס. גם ללא ההוראה, היה מקום לבחון את הוראות הסעיף המקנה לבנק זכות לקבלת עמלה מוקדמת בהתאם לסבירות הדרישה, ממילא החישוב שהבנק עורך היה נבחן בהתאם לצפייה סבירה של שני צדדים לחוזה. לטעמי, גם אם נבחן את המקרה שבפניי לאור ההלכות הכלליות של דיני החוזים ונבחן את סבירות הפיצוי לו זכאי הבנק במשקפיים אובייקטיביות, נגיע לתוצאה דומה. לא ייתכן שהחישוב יערך באופן המטיב עם הבנק כשהבנק מחשב באופן שמתעלם הן מהריביות הנהוגות בהלוואות דומות והן מהעובדה כי ההלוואה למעשה הוחזרה ובכך כל יסוד הסיכון שבמתן ההלוואה נעלם. לכן, יש לבחון את שיעור הפיצוי שהבנק זכאי לו בהינתן שני הפרמטרים הללו, וזאת נעשה על ידי המומחה מטעם ביהמ"ש בחוות דעתו. מסקנתי הינה, כי הנתבע לא פעל במתחם הסבירות בחישוב עמלת הפירעון המוקדם וגבה אותה ביתר מבלי ליתן הסבר המניח את הדעת לאופן הגבייה ולשיעורה, בין היתר, בכך שלא הניח בפני ביהמ"ש והמומחה את המסמכים הנוגעים לשיעורי הריבית הנוהגים בו ולכן בחרתי לאמץ את חוות דעת מומחה בית משפט אשר מצאתיה מהימנה. מסקנת המומחה והחלופות במסגרת חוות דעתו; קובע מר ברלב, כי ריבית העוגן המתאימה לחישוב עמלת פירעון מוקדם במקרה הנדון היא ריבית שימושים המשקפת באופן ממוצע את האלטרנטיבות אשר עמדו בפני הנתבע להשקעה מחדש של כספי הפירעון המוקדם ולא ריבית גיוסים. בחוות הדעת הציע מר ברלב 3 חלופות המתבססות על פרסומי בנק ישראל שמקורם בדיווחים שוטפים של שבעת הבנקים הגדולים בישראל, לרבות הנתבע: חלופה ראשונה, אשר הינה שיעורי הריבית במועדים הרלוונטיים לפי לוח ז'-5, המציג את שיעורי הריבית האפקטיבית על אשראי שניתן לציבור, במטבע ישראלי צמוד למדד, לפי פרסומי בנק ישראל. משמעות חלופה זו הינה, שהנתבע עושה שימוש בכספים שהושבו אליו כתוצאה מפירעון ההלוואה. חלופה שנייה, אשר הינה שיעורי ריבית במועדים הרלוונטיים, על פי פרסום בנק ישראל לפי טבלת הריבית הממוצעת על משכנתאות צמודות למדד, למשך חיי הלוואות ממוצע של 12- 15 שנים. חלופה שלישית, אשר הינה שיעורי ריבית במועדים הרלוונטיים, לפי טבלת הריבית הממוצעת על משכנתאות צמודות למדד, כאמור לעיל, אך בהתייחס להגדרת המונח "ריבית הנהוגה בתאגיד בנקאי" בסעיף 3 להוראה 454. יצוין, כי במסגרת חוות דעתו המשלימה (עמ' 4) ערך מר ברלב חישוב בהתאם להצעתו של מר וינר מומחה מטעם הנתבע, ע"פ תשואות האג"ח הממשלתיות ,תוך שימוש בשיטת הממוצעים הנעים כשהתוצאה הייתה עמלת פירעון מוקדם בגובה של 1,105,628 ₪ נכון ליום פברואר 2008 לעומת עמלה של כ- 2,200,000 ששולמה ע"י התובעים. במסגרת חוות הדעת ציין מר ברלב, כי הציג נתונים אלו על בסיס טכני ועל אף הסתייגותו מהשימוש בתשואות אג"ח ממשלתי כבסיס לקביעת ריבית היוון כאמור בחוות הדעת מטעמו. באשר לחלופה הראשונה - טען הנתבע, כי לוח ז'5 אינו יכול לשמש כבסיס לקביעת ריבית ההיוון מאחר וריבית ההיוון חייבת להתייחס לאותה ההלוואה, לאותו סוג לווה ולתקופה הדומה באורכה לתקופה שנותרה בעוד שלוח ז' 5 אינו אלא ממוצע של כל סוגי האשראי מכל סוג שהוא, הניתן לכל סוגי הלקוחות, לכל תקופה שהיא, לפיכך, אינו רלוונטי. באשר לחלופות השנייה והשלישית, שתיהן נסמכות על טבלאות של משכנתאות ולא של הלוואה מסחרית. סבורני כי בנסיבות העניין, הגם שמדובר בהלוואה מסחרית, יש לבחור בחלופה השלישית המוצעת בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש מר ברלב . אומנם החלופה הראשונה הינה החלופה היחידה המתייחסת לריבית הנהוגה בהלוואות מסחריות להבדיל מהחלופות האחרות המתייחסות לריביות הנגבות בהלוואות משכנתא, עם זאת חלופה זו אינה מגלמת בתוכה את פרמיית הסיכון של הלווה הספציפי אלא של לווה ממוצע, ע"פ דיווחי שבעה בנקים שונים. מר ברלב מאשר, כי אכן בלוח ז'5 ישנו עירוב של תקופות סוגי לקוחות וסוגי בטוחות, אלא שלטענתו למרות זאת הריבית המוצגת בו מבטאת שיעורי ריבית אפקטיבית על סך כל האשראי שניתן לציבור במטבע ישראלי צמוד מדד, לרבות הלוואות מסחריות כהלוואה נשוא כתב התביעה דנא. דומני, כי הגם וניתן היה לסתמך על לוח ז'5 באשר לריבית ההיוון, לא ניתן לקבלה באשר לגילום פרמיית הסיכון של הלווה הספציפי ביחס למח"מ של ההלוואות. אומנםבעדותה של הגב' עברי, הנתבע אינו מתייחס ללווה ספציפי או להלוואה ספציפית, אולם לא ניתן להתעלם מפרמיית הסיכון של הלווה הספציפי תוך התחשבות בחיי המח"מ של ההלוואה, כאמור בעדותה. במקרה שלנו סבורני, כי התובעים היו לקוחות "טובים" ,היינו בעלי סיכון נמוך ועל כן, לא נכון לחשב את פרמיית הסיכון בהשוואה ללווה ממוצע, כאמור ע"פ לוח ז'5. חישוב כזה מרע את מצבו של הנתבע באופן לא סביר. באשר לחלופה השלישית,אומנם חלופה זו אינה מתייחסת להלוואות מסחריות אלא למשכנתאות, אולם מר ברלב בחוות דעתו מצא כי ישנם קווים משותפים בין ההלוואה נשוא התביעה דנא לבין הלוואת משכנתא כשלעניין ריבית שימושים בתחום המשכנתאות ציין, כי יש להביא בחשבון שבמקרה זה בנק טפחות התמחה במתן הלוואות משכנתא (ראה ס' 16ג. לחוות הדעת המשלימה). בחקירתו הנגדית ציין מר ברלב, כי לא מדויק להגדיר את ההלוואה מושא התביעה כהלוואה מסחרית גרידא, שכן מהות הנתבע היא כבנק למשכנתאות כשכל המקורות והשימושים של הנתבע הינם בפרספקטיבה של משכנתא כאמור בחוות הדעת ההתייחסות הינה בהתאם למח"מ שנותר. (פרוטוקול דיון מיום 20.6.13 עמ' 31 שורות 28- 29, עמ' 32 שורות 5- 23). סוף דבר: הנני מקבלת את חלופה ג' בחוו"ד של המומחה מטעם בית משפט הקובעת, כי עמלת פירעון מוקדם שזכאי לגבות הבנק עומדת על סך של 982,773 ₪ נכון ליום הפירעון המוקדם, חודש פברואר 2008. התובעים שלמו סך של 2,199,398.91 ₪, אשר על כן, יש להחזיר להם סך של 1,216,625.91 ₪ נכון לפברואר 2008, קרי על הנתבע להשיב לידי התובעים את הסכום הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום המלא בפועל. נוכח התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש, הנני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות שנאלצו התובעים להוציא לצורך ניהול ההליך, אשר כוללות, תשלום בגין אגרות בימ"ש, החזר שכרו של המומחה מטעם ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד בהתאם לקבוע בתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עוה"ד. עמלת פירעון מוקדםבנקהלוואה