לאחר התאונה נבדק התובע בבית החולים בגיליון חדר המיון נרשמו תלונות התובע על כאב בצוואר ובברך שמאל וכן תועדה רגישות במישוש באיברים אלה. התובע שוחרר לביתו תוך המלצה למעקב רפואי וטיפול נגד כאב. 4. במהלך התקופה שלאחר התאונה התלונן התובע על כאבים בברך שמאל (בין היתר). התובע עבר טיפולי פיזיוטרפייה. ביום 27.10.2006 עבר התובע ניתוח ארטרוסקופיה בברך שמאל, בה נמצאו פגיעות הכוללות נזק סחוסי בפיקה, קרע בשני המניסקים, קרע ברצועה הצולבת הקדמית וסינוביטיס, במהלכו בוצעה הטריה של המיניסקים והסחוס (להלן - הניתוח הראשון). 5. לאחר הניתוח המשיך התובע להיות במעקב רפואי בקופת החולים. התובע התלונן על כאבים נמשכים ומחריפים בברך שמאל, ובבדיקותיו נמצאה רגישות רבה בברך והגבלה בתנועות. התובע עבר סדרות נוספות של פיזיוטרפיה. ביום 26.8.08 עבר התובע ארטרוסקופיה נוספת בברך שמאל, בה אובחן פגם סחוסי של מדור מדיאלי כולו וקרע ניווני של מניסקוס מדיאלי. בוצעה הטריה חוזרת של המיניסקוס והמדור הפגוע, והתובע שוחרר לאחר יום אשפוז (להלן - הניתוח השני). 6. לאחר הגשת התביעה מונה ד"ר הלל אדמוני כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. המומחה חיווה דעתו כי לתובע נותרו 20% נכות בשל הפגיעה בברך שמאל שהינה בעלת השפעה בינונית על כושר הפעולה, על יסוד סעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - התקנות). 7. המומחה זומן לעדות מטעם הנתבעת ונחקר על-ידה. הנתבעת בסיכומיה חולקת על חוות דעתו של המומחה, וטוענת כי נפלו בה טעויות וכי נכותו של התובע נמוכה מזו שנקבעה על-ידי המומחה. שתי טענות עיקריות בפי הנתבעת בהקשר זה. הטענה האחת, כי המומחה שגה בכך שלא ייחס חלק מהפגימה בברך שמאל והנכות שנגרמה ממנה למצב קודם של התובע, וזאת נוכח עדות התובע והראיות שהוצגו לפיהן התובע עבד במשך שנים כרצף, עבודה הכרוכה בכריעה על הברכיים, וכן נוכח הנתונים הרפואיים המצביעים לטענת הנתבעת על נזק קודם בברכיים. הטענה השניה, כי המומחה טעה בקובעו את שיעור הנכות שנגרמה לתובע על בסיס תקנה 35(1)(5) לתקנות ולא לפי תקנה 48 לתקנות שהינה תקנה ספציפית המתאימה למאפייני פגיעת התובע. התובע, מנגד, טוען כי לא נפל כל פגם בחוות דעת המומחה ואין יסוד להתערב בה, והמומחה אף החמיר עם התובע והפחית משיעור הנכות, דבר המשליך על שיעור הנכות התפקודית שיש לקבוע לתובע. 8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחוות דעת המומחה ולאחר שמיעת עדותו, אינני רואה לקבל את טענות הנתבעת, וקביעותיו של המומחה באשר לנכות הרפואית מקובלות עלי, כפי שיפורט להלן. 9. אשר לטענה בדבר מצב קודם של התובע בגינו היה מקום להפחית הנכות; טענת הנתבעת בעניין זה מתבססת על בדיקת מיפוי עצמות שנערכה לתובע ביום 21.4.2008, בה צויינו פגימות שונות שנמצאו בברך שמאל, ובנוסף צויין "תהליך אוסטאוארטרוטי בשתי הברכיים" ו- "אין לשלול אוסטאונקרוזיס קל גם בברך ימין". כן מפנה הנתבעת לבדיקת התובע אצל אורתופד קופה"ח מאוגוסט 2007, בה צויינה תלונת התובע לפיה "כאבים לאחרונה בברך ימין" וכן נפיחות מעל ברך ימין. בנוסף מפנה הנתבעת למסמך רפואי משנת 1986 (נ/1) בו מתועדת תלונת התובע על כאבים בברך שמאל. לטענת הנתבעת, יש בכל אלה כדי ללמד כי התובע סבל ממצב תחלואתי קודם של הברך, על רקע עבודתו כרצף, ומכאן שאין לייחס את מלוא הנכות הנוכחית של התובע בברך לתאונה, אלא את מקצתה בלבד. 10. המומחה נשאל בעניין זה בפירוט בחקירתו. המומחה הסביר תחילה, כי מהות הממצאים שנמצאו בניתוח הראשון בברך שמאל, מלמדים על נזק פוסט-טראומטי, ולא נזק שיכול להיגרם כתוצאה מהזדקנות המפרק או שחיקה עקב שימוש. כמו-כן, תלונות התובע החלו לאחר התאונה, ועובדה זו, יחד עם גילו הצעיר יחסית, וכן מאפייני הפגיעה כאמור לעיל, מביאים למסקנה כי מקור הפגיעה הוא בתאונה (עמ' 20, ש' 10-18; ש' 25-29). המומחה התייחס לממצאים בבדיקת מיפוי העצמות ביחס לרגל ימין (שלא נפגעה בתאונה) והסביר כי מדובר בממצאים שכיחים וקלים שאינם בעלי משמעות קלינית בנסיבות, ובלשון המומחה: "האוסטאונקרוזיס הוא ממצא מאוד מוגבל וקשור בפגיעה וזרימת דם מקרוסקופית בתוך העצם הנבדקת שיכולה לבוא מתאונה ועוד סיבות. אני לא יכול להתייחס לזה כממצא מוביל כי גם מבחינה קלינית לעניין זה אין תרומה מהותית לתלונות שלו" (עמ' 22 20-22). המומחה שב והבהיר (לעניין תוצאות בדיקת מיפוי העצמות בברך ימין) כי "מבחינתי מדובר בממצא קל ואקראי" (עמ' 23, ש' 25). כן ציין המומחה, כי ממצא זה בברך ימין, כשלעצמו, אין משמעותו כי לתובע היתה נכות כלשהי בגינו (עמ' 24, ש' 4). 11. המומחה נשאל ביחס לתעודה רפואית משנת 1986 (נ/1), בה מצויינת תלונה של התובע על כאב בברך שמאל. המומחה הסביר כי נוכח העובדה כי מדובר בתלונה יחידה אצל רופא משפחה, שנים ארוכות לפני התאונה ובעת שהתובע היה כבן 23 שנים, מבלי שיש במהלך השנים תיעוד לתלונות נוספות כלשהן בהקשר זה או המשך טיפול, וזאת עד לתאונה נשוא התביעה, הוא סבור כי מדובר היה בבעיה זניחה, ובנסיבות אלה אין לייחס לה משקל בעת הערכת מצבו של התובע עובר לתאונה (עמ' 21, ש' 21-23). 12. מסקנותיו של המומחה מבוססות על החומר הרפואי שהיה בפניו ועל הערכתו המקצועית-רפואית, והתייחסותו לטענות הנתבעת בהקשר זה היתה משכנעת. הפער בין הממצא הקל בברך ימין בבדיקת מיפוי העצמות (שהוסבר על-ידי המומחה כחסר כל משמעות קלינית וככזה שאיננו מתבטא כשלעצמו בנכות), והתלונה הבודדת כ- 20 שנה לפני התאונה ביחס לברך שמאל, אל מול הממצאים המהותיים והפוסט-טראומתיים בברך ימין כפי שתועדו בשתי ההתערבויות הניתוחיות, מתיישבים באופן משכנע עם הסברו של המומחה, לפיו אין לייחס לראשונים משקל כלשהו לעניין הנזק ממנו סובל כיום התובע, ועם מסקנתו לפיה אין מדובר בהחמרת נזק קודם אלא הנכות הקיימת נובעת כולה מהתאונה. כפי שנפסק פעמים רבות, חוות דעת מומחה שמינה בית המשפט הינה ראיה מבין מכלול הראיות שבפני בית המשפט, והקביעה באשר למצבו הרפואי של הנפגע הינה בידו של בית המשפט. לצד זאת, לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט יש ככלל משקל מהותי, נוכח היות המומחה גורם אובייקטיבי בלתי תלוי ומומחיותו המקצועית בנושא העומד לדיון. לפיכך, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות עובדתיות-רפואיות של המומחה הרפואי, אלא בהתקיים טעמים טובים לכך, כגון פגם בתשתית עליה נשען המומחה או טעות בהסקת מסקנותיו כפי שהיא נלמדת מהנתונים שבפני בית המשפט (ע"א 4212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח (פורסם במאגרים); ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח (פורסם במאגרים)). בנסיבות דנן, נוכח המפורט לעיל, סבורני כי עמדתו של המומחה, כפי שהוסברה על-ידו בפירוט, מתיישבת עם חומר הראיות שצויין ועם שורת ההיגיון, ולפיכך אני רואה לקבלה. 13. אשר לטענת הנתבעת בדבר תלונות התובע לאחר התאונה על כאבים גם בברך ימין, אינני סבורה כי יש בכך כדי לשנות מהמסקנה שלעיל. ראשית, המומחה כלל לא נשאל בעניין זה על-ידי הנתבעת בחקירתה, וממילא לא יכול היה להתייחס לכך, ולא הונח בסיס לטענותיה נגד חוות הדעת בנקודה זו. שנית, מהתיעוד הרפואי שצורף עולה כי מדובר בשתי תלונות בודדות (מאוגוסט ואוקטובר 2008) שהועלו בהקשר של התלונות הנמשכות והעוקבות ביחס לברך שמאל, ותוך תיאור הכורך לכאורה בין הכאב החדש בברך ימין לשימוש המוגבר בה עקב המגבלה בברך שמאל, דבר שאיננו בלתי סביר נוכח הפגיעה המהותית בברך שמאל. 14. כאמור לעיל, הנתבעת טוענת בנוסף כי שגה המומחה בהתבססו על תקנה 35(1)(ב) לתקנות, בגדר תקנת סל, בעוד שקיימת תקנה ספציפית החלה על נסיבות הפגיעה בענייננו, היא תקנה 48(2)(ז)(5) לתקנות. תקנה אחרונה זו עניינה "מצב לאחר ניתוח הוצאת המניסקוס, קיימים שינויים ארטרוטיים ודלדול קל של השרירים", והיא מקנה בגין פגיעה כאמור 10% נכות. גם בטענה זו אינני רואה בסיס לשנות מקביעת המומחה בחוות דעתו. המומחה, כאשר נשאל לעניין זה, הסביר כי לתובע מספר פגימות בתפקוד הברך עקב הפגיעה, שלכל אחת מהן ביטוי במסגרת סעיפי המשנה של תקנה 48; נזק במיניסקוס עם נעילה של הברך, הגבלה ביישור והגבלה בכיפוף. לגישת המומחה, לו היה מקבץ אריתמטית את מכלול הנכויות בגין פגימות אלה, היה מגיע לשיעור נכות גבוה מזה שנקבע על-ידו, ולפיכך ניתן לומר לגישתו כי הוא אף החמיר עם התובע, אך סבור כי הנכות שנקבעה משקפת נכונה את פגיעת התובע. כן הסביר המומחה כי לגישתו תקנה 48(2)(ז)(5) מתאימה ליישום אצל נפגע שהוציאו לו מינסקוס אחד ולא שניים כפי שהדבר הוא ביחס לתובע. אף שדומה כי יש קושי למצוא לפרשנות האחרונה בסיס בנוסח התקנה, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בהערכת המומחה את שיעור הנכות שנגרם. התקנה אליה מפנה הנתבעת איננה עוסקת ישירות, על-פי לשונה, בהשפעה של הפגיעה על תנועות הברך, תוך קביעת אחוזי נכות שונים מהמדרג הקבוע בתקנה 35, ובאופן שעשוי ליצור "התנגשות" ישירה בין יישום שתי התקנות בשל חפיפה במרכיביהן אך שוני בשיעורי הנכות הקבועים בכל אחת מהן. בענייננו מצא המומחה, כי הפגיעה בברך הותירה אצל התובע מגבלה הן בכיפוף והן ביישור וכן גרמה לנעילה של הברך. נוכח מאפייני הפגיעה, ומאחר שאין הם גלומים כולם ברכיביה של איזו מתקנות המשנה של תקנה 48(2), סבר המומחה כי נכון יהיה להעריך את הנכות על מכלול מאפייניה ומידת השפעתה על כושר הפעולה והתנועות של התובע, וכי זו נותנת ביטוי הולם לפגיעת התובע, ובכך אינני מוצאת טעות המצדיקה התערבות. 15. נוכח כל המפורט לעיל, אני מקבלת את חוות דעת המומחה וקובעת כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 20% בגין הפגיעה בברך שמאל. הנזק: אובדן שכר מלא לעבר: 16. על-פי הראיות שהוצגו, שכרו של התובע ערב התאונה עמד על 4,145 ₪ (לאחר ניכוי מס; ת/3). שכר זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 5,002 ₪. 17. התובע הציג אישורי מחלה לתקופה שמיום האירוע ועד 31.5.2006. כמו-כן הוצגו אישורי מחלה למשך 23 ימים אחר הניתוח הראשון, ואישורי מחלה לתקופה שלאחר הניתוח השני למשך 51 ימים. סה"כ התקופה לגביה הוצגו אישורי מחלקה הינה כ- 4 חודשים. 18. עם זאת, מטופס 106 לשנת 2008 שהגיש התובע עולה, כי עבור החודשים אוקטובר - דצמבר 2008, דהינו התקופה שלאחר הניתוח השני (שנערך ביום 26.8.08), ואשר חופפת בחלקה לתקופת אי-הכושר, שולם לתובע שכר בסכום כולל של 10,560 ₪, דהינו - ממוצע של 3,520 ₪ לחודש. השכר שולם לו ע"י דנדן עלאא נביל, שהוא, לפי העולה מעדות התובע, בנו, אצלו החל לעבוד לאחר התאונה. בנסיבות אלה יש לפסוק אובדן שכר מלא לעבר למשך 3 חודשים עבור התקופות בהן לא עבד לאחר התאונה ועקב הניתוחים, ובסה"כ 15,000 ש"ח, ובצירוף ריבית (ביחס לכל תקופה) סך של 18,000 (במעוגל). אובדן שכר חלקי לעבר: 19. התובע מבקש כי ייפסקו לו פיצויים בגין אובדן שכר חלקי לעבר לתקופה שמיום 1.6.2006, המועד בו חזר לעבוד לאחר התאונה, עד להיום, בניכוי תקופת אי-הכושר. לטענתו, יש לחשב את הפיצוי המגיע לתקופה זו על יסוד נכות תפקודית של 30%. הנתבעת, מנגד, טוענת שאין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין אובדן שכר לתקופה האמורה, וזאת מאחר שטענותיו העובדתיות שלעיל לא הוכחו. 20. אבחן תחילה את הראיות באשר לעבודתו והשתכרותו של התובע לאחר התאונה; התובע העיד כי הוא חזר לעבודה לאחר התאונה, ולטענתו עבד אצל מעסיקו הקודם עד לסוף אוגוסט 2006. ביחס לשנת 2007, צירף התובע תלושי שכר ממספר מעסיקים לאורך התקופה הנ"ל, מהם עולה כי התובע השתכר באותה שנה שכר דומה לשכרו ערב התאונה, ואף גבוה ממנו במקצת. אשר לשנת 2008, מטופס 106 שצורף עולה כי התובע עבד עד חודש אוגוסט 2008 (כולל) אצל מעסיק בשם נסאר נאדר סוהיל, ושכרו הממוצע עמד על סך 3,341 ₪, דהינו ירידה של כ- 20% ביחס לשכרו ערב התאונה. מטופס 106 נוסף לשנת 2008 עולה כי בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2009 (דהינו - החודשים הסמוכים לניתוח השני שעבר התובע) הועסק התובע אצל דנדן עלאא נביל שהוזכר לעיל (בנו), ושכרו הממוצע לחודשים אלא עמד על 3,520 ש"ח. מטפסי 106 לשנים 2009 ו- 2010 עולה כי התובע קיבל באותן שנים שכר מבנו הנ"ל, בשיעור דומה לשכר שהרוויח ערב התאונה (ב- 2009 שכר ממוצע של 3,905 ₪; בשנת 2010 שכר ממוצע של 4,180 ₪). בנוסף צירף התובע תלושי שכר לשלושת החודשים הראשונים של שנת 2011, מהם עולה כי חלה ירידה בשכרו באופן שהשכר הממוצע הינו 2,346 ₪. לטענת התובע בעדותו, בחודש מרץ 2011 הוא הפסיק את עבודתו אצל הבן וזאת עקב מגבלותיו הפיזיות. 21. הראיות שהציג התובע ביחס למצבו התעסוקתי לפני ואחרי התאונה הן דלות ואינן מציגות תמונה ברורה. ראשית, קיימת אי-בהירות ביחס לעיסוקו של התובע בפועל עובר לתאונה. התובע העיד לעניין זה, כי הוא עבד כרצף. אלא שמהראיות שהציגה הנתבעת עולה, כי התובע נפגע בעברו במספר תאונות שגרמו לו נזקי גוף ממשיים שהשפיעו על תעסוקתו. מדובר בשתי תאונות עיקרית; האחת היא תאונת דרכים משנת 1999 בה נפגע התובע בכתף ימין, פגיעה שגרמה לו לנכות שהוערכה על-ידי מומחה מוסכם (ד"ר טנצמן) בשיעור של 25%. השניה היא פגיעת עבודה שנגרמה לתובע החל משנת 2000 ביד ימין ובמרפק היד (תסמונת התעלה הקרפלית), בגינה עבר שלושה ניתוחים, ובשלה פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ותשלום גמלת נכות. תביעתו הוכרה ונקבעה לו נכות בשיעור 14.5%, החל מיולי 2000. במסגרת הודעתו על פגיעה בעבודה, אותה הגיש למל"ל בינואר 2004 (דהינו כשנתיים וארבעה חודשים לפני התאונה נשוא התביעה) הצהיר התובע כי עבר ניתוח אחרון בדצמבר 2012 וכי "מאז אני לא יכול לעבוד כל עבודה פיזית קשה" (נ/3). במסגרת הודעה שנגבתה במל"ל בחודש פברואר 2004 הסביר התובע כי בעבר עבד כקבלן עצמאי בריצוף, וזאת משנת 1989 עד שנת 2001, וכי לאחר מכן, ועל רקע מצב ידו, עבד אצל חברה בשם "איוב" בה עסק כמקדם מכירות ונהג. לכך יש להוסיף כי מעיון בחווה"ד של ד"ר טנצמן בעניין תאונת הדרכים הנזכרת לעיל, שנערכה בשנת 2002, עולה כי צויינה בה אמירת התובע למומחה כי הוא עבד כרצף עד שנת 2001 ולאחר מכן הפסיק לעבוד בעבודה פיזית והוא עובד כפקיד (נ/2). במסגרת חקירתו הנגדית של התובע הוא נשאל לעניין זה והשיב, כי עקב הבעיה בידו הפסיק לעבוד כרצף משך תקופה מסוימת, אותה התקשה להגדיר במדויק (כלשונו: "2002-2003 אולי לקראת 2004" עמ' 14', ש' 8-9). עוד העיד, כי בסוף 2004 - 2005 ולאחר שמצב ידו השתפר חזר לעבוד כרצף אצל אדם בשם ח'אמיס פאדי. אלא שהתובע לא הציג ראיות כלשהן לתמיכה בטענותיו אלה, ולא זימן להעיד מי ממעסיקיו בעבר, ובכלל זה את מעסיקו ערב התאונה, כמו גם את מר ח'אמיס הנ"ל שנזכר בעדותו, על מנת שישפכו אור על עיסוקו ותחומי עבודתו. שנית, לא הוכח במה עסק התובע לאחר התאונה. כאמור, אין חולק כי התובע עבד במשך מרבית השנים שלאחר התאונה, תחילה אצל מעסיקים שונים, ולאחר מכן לטענתו עבד אצל בנו. לטענתו, הוא עבד אצל בנו בתפקיד פיקוחי, בשל קשייו הפיזיים. הבן עצמו לא זומן לעדות, וכך גם לא גורם אחר כלשהו. שלישית, לא הוכחו נסיבות הפסקת העבודה של התובע בשנת 2011. לטענת התובע, הוא נאלץ להפסיק לעבוד עקב קשייו הפיזיים, ברם כאמור אין בפני כל ראיה אחרת בעניין זה, ולא הובהר הצורך בהפסקת עבודה לאחר שהתובע עבד במשך השנים שלאחר התאונה, לרבות לאחר הניתוח השני. עוד יש לציין, כי קיים קושי להסתמך על תלושי השכר שנופקו לתובע לטענתו על-ידי בנו, נוכח הפער בין העולה מהתלושים לבין עדותו של התובע; כך, בתלושי השכר לחודשים ינואר - מרץ 2011 (התלושים האחרונים שהוצגו) מצויין שכרו של התובע בסך 2,860 ₪, 2,420 ₪ ו- 1,760 ₪ בהתאמה, ואילו בעדותו ציין התובע כי עד חודש מרץ 2011 הרוויח אצל בנו סך של 3,800 - 4,000 ₪ (עמ' 16, ש' 21). 22. מהמפורט לעיל עולה, כי טענת התובע, לפיה ערב התאונה הוא עבד כרצף, ולאחר התאונה הוא נאלץ להפסיק לעבוד בתחום זה בשל פגיעתו, לא הוכחה, על שני חלקיה. התובע נמנע מלזמן עדים אשר יעידו על מהות עבודתו ערב התאונה, ונוכח העולה ממסמכי המל"ל שצויינו לעיל, לפיו היו לתובע נכויות מהותיות קודמות (בכתף וביד ימין) והצהרתו בפני המל"ל שנים ספורות לפני התאונה כי הוא הפסיק לעבוד כרצף עקב מגבלותיו האמורות, הרי שמדובר בחוסר ראייתי בעל משקל של ממש. התובע גם לא זימן עדים באשר לעבודתו לאחר התאונה, הן ביחס לשנת 2007 (בה עבד אצל מספק מעסיקים, אך אין כל ראיות באשר לסוג עבודתו) והן ביחס לשנת 2008 אז החל לעבוד לדבריו אצל בנו. הבן אף לא זומן לעדות לעניין נסיבות הפסקת עבודתו של התובע בשנת 2011. בנסיבות המפורטות לעיל, אינני רואה להסתמך על עדותו היחידה של התובע בענייו זה כבסיס לקבלת טענותיו. 23. לאור האמור, אינני סבורה כי יש מקום לעריכת חישוב אריתמטי של הפסד שכר חלקי לעבר, כטענת התובע בסיכומיו. כפי שצויין, ביחס לחלק מהתקופה שלאחר התאונה, עולה כי לא היה הפסד כלל. ביחס לחלק אחר, ניכרת הפחתה מסויימת, והחל משנת 2011 התובע טוען כי איננו עובד כלל. לצד זאת, מהראיות עולה כי התובע נפגע באופן ממשי בברכו, נזקק לשני ניתוחים והיה נתון במעקב רפואי ממושך, הוא החליף מספר מקומות עבודה, ולאור הנתונים הקיימים סביר כי הפגיעה השפיעה על כושר עבודתו והשתכרותו. בנתונים אלה, משעולה כי היה לתובע הפסד שכר לאחר התאונה ברם קיים קושי לעמוד במדוייק על שיעורו, סבורני כי יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי בגין אובדן שכר חלקי לעבר, אותו אני מעמידה על סך 45,000 ₪ (המהווים כמחצית מחישוב אקטוארי מלא לעבר בניכוי אי-הכושר, על בסיס המשכורת ערב התאונה והנכות הרפואית ובתוספת ריבית מאמצע התקופה). אובדן שכר לעתיד: 24. התובע טוען כי יש להעמיד על בסיס שכרו לצורך חישוב הפסד השתכרות לעתיד על סך 6,000 ₪, וזאת מאחר שלטענתו הובטח לו על-ידי מעסיקו (ערב התאונה) כי שכרו יועלה לסך האמור לאחר שיעבוד במשך שנה, דבר שנמנע ממנו עקב התאונה. טענה זו לא הוכחה ואינני רואה לקבלה. כאמור, שכרו של התובע בערב התאונה עמד על סך 4,145 ₪. לא הובאו ראיות כלשהן לתמוך בטענה כי הובטח לתובע שכר גבוה מזה, בפרט לא זומן לעדות מעסיקו של התובע ערב התאונה, על מנת שיעיד בעניין זה. כמו-כן, לא הוצגו תלושי שכר של התובע מהשנים שקדמו לתאונה, בהן עבד לטענתו במקצועו כרצף, באופן שניתן יהיה להתרשם מכושר ואופק ההשתכרות שלו. עדותו של התובע בעניין זה הינה עדות יחידה של בעל דין, ואיננה מספקת לצורך קביעת ממצא בדבר שכר מובטח עתידי גבוה כנטען. נוכח גילו של התובע בעת התאונה (43), אינני רואה לקבוע בסיס שכר שונה מהשכר ששולם לו בפועל. 25. נוכח כל המפורט לעיל באשר לפיצוי החלקי לעבר, סבורני כי גם ביחס לעתיד ראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי. כפי שצויין, בשנים שלאחר התאונה חזר התובע לעבוד, וחלק ניכר מהתקופה שלאחר התאונה שכרו לא נפגע באופן ממשי בהשוואה לשכרו עובר לתאונה. טענת התובע כי נמנע ממנו כליל להמשיך ולעבוד בשנת 2011 (אצל בנו) בשל מגבלותיו לא הוכחה כלל ועיקר ונסיבות הפסקת העבודה נותרו מעורפלות. גם מהות עבודתו של התובע (עבודה פיזית כטייח או שמא עבודה אחרת, כפי שביצע - לדבריו - בשנים קודמות לתאונה ועל רקע מגבלות קודמות שאינן קשורות לה), המהווה נתון מהותי להערכת הפגיעה בכושר השתכרותו עקב התאונה דנן, לא הוכחה בצורה משכנעת. מאידך, נוכח נתוני הפגיעה והנכות, ברי כי התובע סובל ממגבלה בברכו שיש בה כדי להגביל אותו בתפקודו. כן יש להביא מחשבון כי התובע כיום כבן 50 ללא השכלה גבוהה, בעברו עבודות פשוטות והחלפת מעסיקים ללא יציבות תעסוקתית ארוכת טווח. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך 112,000 ₪ (המהווים כ- 70% מפיצוי אקטוארי מלא לפי הנכות הרפואית, שכרו של התובע ערב התאונה משוערך ובהיוון עד גיל 67). פנסיה: 26. בהתאם להוראות הדין, זכאי התובע לתשלומים עבור כיסוי פנסיוני. בשים לב להפסדי השכר שנפסקו באופן גלובלי, אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי בסך 15,000 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: 27. התובע מבקש כי ייפסק לו פיצויים בגין עזרת צד ג' לעבר בסך 20,000 ₪ ובגין עזרת צד ג' לעתיד בסך 100,000 ₪. אין מקום לקבלת טענות התובע בדבר היקף העזרה לה הוא נזקק ויזדקק בעתיד. התובע לא הציג ראיות כלשהן בדבר העזרה לה נזקק בעבר, והסכומים הנזכרים אינם הולמים את חומר הראיות הקיים ואת נתוני הפגיעה. 28. עם זאת, בשים לב למהות הנכות והמגבלה שנותרה ברגלו של התובע, סביר כי התובע נצרך לעזרה מוגברת ביחס לביצוע חלק מפעולותיו. בנסיבות העניין, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד על דרך האומדנא בסך כולל של 25,000 ₪. הוצאות לעבר ולעתיד: 29. התובע לא צירף קבלות להוכחת טענותיו בדבר ההוצאות שנגרמו לו עקב הפגיעה. נוכח היקף המעקב הרפואי בו היה נתון התובע, סביר כי נגרמו לו הוצאות עודפות בגין נסיעות, ולפיכך אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעבר בסך 2,000 ₪. כאב וסבל: 30. הפיצוי בראש נזק זה בשים לב לנתוני התובע, שיעור הנכות ויום אשפוז, הינו בסך 36,578₪. סיכומם של דברים: 31. סה"כ הפיצוי לתובע עומד על סך 236,000 ₪ (במעוגל). 32. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשם לתובע סך 236,000 ₪. 33. כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 36,202 ₪ (כולל מע"מ), והחזר האגרה ששולמה משוערכת להיום.צוואר