פיצויים בגין עוגמת נפש בעקבות הליך תפיסת רכב

פיצויים בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב של התובע בעקבות הליך תפיסת רכב שבוצע על ידי הנתבעת.

בטרם אגש לבירור המחלוקת אקדים הצגה קצרה של מספר נתונים עובדתיים אשר יסייעו בהבנת סיפור המעשה בתיק דנן.

נתוני רקע:
אין חולק כי ביום 13/3/05 נחתם הסכם שכירות בין חברת נ.א. גליל רפואה בע"מ שבבעלות התובע (להלן – "השוכרת" או "החברה") לבין הנתבעת שהינה חברת 'ליסינג', לפיו שכרה החברה מאת הנתבעת שני רכבים מסוג מזדה 3 על דרך של שכירות תפעולית לתקופה של 36 חודשים ביחס לכל אחד משני הרכבים (להלן – "ההסכם").

הרכב הראשון, שמספרו 85-854-59 נמסר לחזקת השוכרת ביום 31/3/05 ורכב זה היה בשימושו של ד"ר וייס, שותפו של התובע, והוחזר לידי הנתבעת ביום 30/4/08 (להלן – "הרכב של ד"ר וייס"). הרכב השני, שמספרו 88-294-59 נמסר לחזקת השוכרת ביום 3/5/05 ושימש את התובע, ובתום תקופת השכירות נרכש על ידי האחרון ביום 29/5/08 (להלן – "הרכב של התובע").

מבין הוראות ההסכם הרלוונטיות לענייננו אפנה לאמור בסעיף 6.2.4 להסכם לפיו התחייבה השוכרת לשלם לנתבעת את דמי השכירות החודשיים ב-1 לכל חודש קלנדארי עבור החודש הקלנדארי הקודם.

כמו כן, בהתאם להוראת סעיף 6.2.6 להסכם, השוכרת התחייבה להמציא לנתבעת כתב הרשאה לחיוב חשבון הבנק שלה אשר ישמש כאמצעי תשלום בקשר עם כל החיובים והתשלומים השוטפים הנובעים מההסכם.

זאת ועוד, בהתאם להוראות סעיף 16.5 להסכם, הוסכם בין הצדדים כי הפרת סעיף 6.2 להסכם, שעניינו אי תשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם, תהווה הפרה יסודית של ההסכם ותזכה את הנתבעת, לאחר מתן הודעה מראש של 48 שעות, לתפוס את הרכב אשר בגינו לא שולמו דמי השכירות.

עוד יש לציין, כי בהתאם למוסכם דמי השכירות עבור 3 החודשים האחרונים מתקופת השכירות שולמו מראש בתחילת תקופת השכירות.

הליך התפיסה:
לנוכח טענות הנתבעת אודות הפרת ההסכם וקיומו של חוב בגין דמי שכירות שלא סולק עבור שני הרכבים, חוב שלגביו עוד ארחיב את הדיון בהמשך, שלחה הנתבעת ביום 20/5/08 קבלן פרטי מטעמה על מנת לתפוס את הרכב של התובע ולהשיבו לחזקתה.

בתאריך הנ"ל הגיע הקבלן מטעם הנתבעת למרפאתו של התובע בעכו בזמן שהתובע היה בדרכו לצאת משם עם הרכב, או אז הציג הקבלן בפניו כתב הרשאה מטעם הנתבעת לתפיסת הרכב והודיע לו אודות כוונתו לתפוס את הרכב.

התובע בקש מהקבלן להימנע מתפיסת הרכב וטען בפניו כי שילם לנתבעת את יתרת החוב לגבי רכבו באמצעות שיק שנשלח כבר לנתבעת – יתרה שממילא הוא חולק עליה – ובקש ממנו ליצור קשר עם נציגי הנתבעת על מנת לבדוק את העניין. הקבלן אכן התקשר טלפונית לנציגת הנתבעת הגב' מעיין הוס, מנהלת התיק של השוכרת אצל הנתבעת, אשר בקשה מהקבלן להמתין על מנת לברר את טענת התובע אודות תשלום החוב.

לאחר בדיקה נמצא השיק של התובע בחבילות הדואר הנכנס ובעצה אחת של הגב' הוס עם נציגה אחרת של הנתבעת, הגב' ענת סמוראי, ששימשה אז כמנהלת המחלקה העסקית, התקשרה הגב' הוס חזרה אל הקבלן ובקשה ממנו להימנע מתפיסת הרכב, אלא שאז התברר לה כי הקבלן העמיס כבר את הרכב וגרר אותו מהמקום.

בעקבות תפיסת הרכב חש התובע כאבים ולחצים בחזהו והוא פנה וולונטרית לחדר המיון של בית חולים נהריה שם נבדק והומלץ על אשפוזו לשם השגחה, אך התובע סירב והוא שוחרר לביתו עם המלצה למנוחה והמשך מעקב רפואי.

בינתיים וכעבור מספר שעות מאותו יום החזירה הנתבעת את הרכב לידי התובע, ובסופו של דבר הרכב נרכש על ידו בחלוף מספר ימים מאותה תקרית.
עיקר טענות הצדדים:
לטענת התובע, במועד תפיסת רכבו לא היה כל חוב בגין דמי שכירות שכן הרכב היה בתקופת 'המקדמות', קרי בתקופת 3 החודשים האחרונים מתקופת השכירות שבגינה שולמו דמי השכירות מראש. ואולם, לנוכח טענותיה של הנתבעת אודות קיומו של חוב, ולנוכח מכתב ההתראה אשר שלחה לו אודות כוונתה לתפוס את הרכב בשל אותו חוב, הוא שילם לה בעצת בא כוחו ותחת מחאה את סכום החוב הנטען באמצעות שיק ששלח לה עוד קודם להליך התפיסה ואף הקבלן מטעמה עודכן אודות כך בזמן התפיסה.

עוד טוען התובע, כי אם אכן היה חוב כלשהו, הריהו חוב עבור הרכב של ד"ר וייס ולא הרכב שלו, ומכאן שמלכתחילה לא היתה הצדקה לתפוס את הרכב שלו בגין חוב של רכב אחר, שכן הוראת סעיף 16.5 להסכם מתירה לנתבעת לתפוס רכב בשל חוב של דמי שכירות בגין אותו רכב בלבד.

עפ"י הנטען על ידי התובע, לנוכח הביזוי וההשפלה שחווה עקב תפיסת הרכב שלא כדין לעיני השכנים, המטופלים והעובדים שהיו במרפאה, הוא חש במועקה וכאבים המלווים בלחץ בחזהו ונזקק בעקבות כך לטיפול רפואי בבית חולים.

לדברי התובע, הליך תפיסת הרכב הציג אותו כאחד שמשתמט מתשלום חובותיו וכפועל יוצא מכך הליך זה פגע בשמו הטוב ובמוניטין שלו כרופא ואיש ציבור המשרת את קהילתו נאמנה מזה שנים רבות. לפיכך עותר הוא לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב לפי חוק איסור לשון הרע, וכן בגין עוגמת הנפש הרבה אשר נגרמה לו מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.

לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי הליך התפיסה בו נקטה נעשה כדין, בתום לב ומכוח סמכותה לפי ההסכם לתפוס רכבים שלגביהם קיים חוב בגין דמי שכירות לאחר מתן התראה של 48 שעות, כפי שאכן נעשה. עוד טוענת הנתבעת כי טענותיו של התובע לגבי העדר כל חוב אינן נכונות. לעניין זה טענה הנתבעת, כי מאז חודש 12/2007, המתייחס לתשלום דמי השכירות עבור חודש 11/2007, התברר כי ההרשאה שניתנה לה על ידי השוכרת לחיוב חשבון הבנק בו מתנהל חשבונה לא כובדה משום שלא היתה בתוקף, וזאת ללא תיאום מראש עם הנתבעת וללא הסבר המניח את הדעת, והתשלום בגין דמי שכירות נעשה בסופו של דבר באיחור ובאמצעות העברות בנקאיות – בניגוד מוחלט להוראות ההסכם בדבר תשלום דמי השכירות ב-1 לכל חודש והעמדת הרשאה לחיוב חשבון תקפה. הפרה זו חזרה על עצמה גם בקשר לתשלומים שאמורים היו להתבצע בחודשים 01/2008 ו-02/2008 המתייחסים לדמי השכירות של חודשים 12/2007 ו-01/2008 אשר שולמו באיחור ולאחר שהתברר כי ההרשאה שיש בידי הנתבעת לחיוב חשבון הבנק של השוכרת בוטלה באופן חד-צדדי.

אלא שלא בגין הפרות אלו התבצע הליך התפיסה של הרכב. לטענת הנתבעת, החוב אשר הביא אותה לעשות שימוש בסמכותה לתפוס את הרכב היה חוב אחר, המתייחס לדמי שכירות עבור חודש 02/2008 שהתובע אמור היה לשלם ב-1 לחודש 03/2008 וכן דמי שכירות עבור חודש 04/2008 בגין הרכב של ד"ר וייס משום שרכב זה הוחזר רק ביום 30/4/08 במקום בסוף חודש 03/2008, היינו, כעבור 37 חודשי שכירות ולא 36 חודשים כמתחייב מהוראות ההסכם.

הנתבעת הוסיפה, כי בעיצומו של הליך התפיסה פנה אליה הקבלן המבצע ושטח בפני מנהלת התיק הגב' הוס את טענתו של התובע אודות תשלום החוב באמצעות שיק, ולאחר בדיקה של חבילות הדואר הנכנס השיק אכן נמצא, ולכן ובעצה אחת עם מנהלת המחלקה הגב' סמוראי, הורתה הגב' הוס לקבלן המבצע להימנע מביצוע התפיסה, אלא שאז התברר לה כי הוא גרר כבר את הרכב. לפיכך, ולפנים משורת הדין וכעבור זמן קצר החזירה הנתבעת את הרכב לידי התובע.

לסיום, הנתבעת התנגדה לכל הרחבת חזית המתבטאת בסיכומיו של התובע בכל הנוגע לפסיקת פיצוי בגין נזק הגוף, וטענה כי בנסיבותיו של המקרה לא מתקיימים יסודות עילת התביעה, בין מכוח עוולת לשון הרע ובין מכוח עוולת הרשלנות.

דיון והכרעה:
בדיון אשר התקיים לפניי העיד התובע בעצמו ושתי עדות מטעם הנתבעת: מנהלת המחלקה, הגב' ענת סמוראי, ומנהלת התיק הגב' מעיין הוס.

בפתח הדברים אבקש לציין, כי הליך של תפיסת רכב, בדומה לתפיסה במסגרת עיקול, יכול בנסיבות מסוימות להוות עילה לתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש לפי עוולת הרשלנות ובגין הפגיעה בשם הטוב לפי חוק איסור לשון הרע, אם יסודותיהן של עילות אלה אכן מתקיימים, אלא שבמקרה דנן וכפי שניווכח בהמשך, התובע לא עמד בנטל להוכיח יסודות אלה.

בראשית הדרך ועל מנת לבחון את הלגיטימיות של הליך התפיסה, שומה להכריע תחילה במחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים אודות קיומו של חוב בגין דמי שכירות עבור הרכב של התובע.

על אף שהתובע טען לאורך כל הדרך, לפני הליך התפיסה וגם אחריו, כי אין הוא חב בחוב כלשהו כלפי הנתבעת בגין דמי שכירות עבור הרכב בו החזיק, ועל אף שהתברר כי החוב שבגינו בוצע הליך התפיסה כלל חוב בגין דמי שכירות עבור הרכב השני של ד"ר וייס, שבגינו הנתבעת אכן לא היתה רשאית לתפוס את רכבו של התובע, כפי שנטען ובצדק על ידי התובע, יחד עם זאת מתברר כי החוב שבעטיו בוצע הליך התפיסה כלל בנוסף לחוב של ד"ר וייס גם חוב של התובע בגין דמי שכירות עבור חודש 02/2008 שאמור היה להיות משולם בתחילת חודש 03/2008 אך לא שולם.

ודוק, התשלום הנ"ל מתייחס לחודש השכירות ה-33, הוא החודש האחרון שבגינו יש לשלם דמי שכירות, שכן אין מחלוקת כי דמי השכירות בגין שלושת החודשים האחרונים, קרי התשלומים מס' 34, 35 ו-36 שולמו לפי ההסכם בתחילת תקופת ההתקשרות. למסקנה זו ניתן להגיע בספירה פשוטה של 33 תשלומים בגין 33 חודשים קלנדאריים מיום מסירת החזקה ברכב לתובע, כמפורט בסיכומי הנתבעת. לפיכך ברור כי עמדת התובע לפיה בתחילת חודש 03/2008 לא היה עליו עוד לשלם דמי שכירות כלשהם, בטעות יסודה.

אעצור כדי להעיר, כי לא נעלמה מעיניי טענת התובע בדבר חוסר הבהירות האופף את הרישום בכרטסת הנהלת החשבונות המנוהל על ידי הנתבעת, ברם לאחר בחינה של הכרטסת על רקע ההסברים שנמסרו על ידי הגב' סמוראי במהלך עדותה, מצאתי כי כל אי בהירות שהיתה הוסרה לחלוטין. מכל מקום, אף ללא אותה כרטסת ניכר מתוך גרסת התובע עצמו, אשר הודה כי לא שילם את החשבון שנשלח אליו בתחילת חודש 03/2008 עבור דמי שכירות של חודש 02/2008, כי הוא נותר חייב לנתבעת אחרון התשלומים של דמי השכירות. אגב כך אוסיף, כי בניגוד למה שמשתמע מסיכומיו, התובע לא הוכיח כי שילם לנתבעת תשלומים ביתר באופן שהעמיד אותו בשלב כלשהו ביתרת זכות אצלה.

לכל אלה אוסיף, כי פרט לאי תשלום החוב בגין דמי שכירות עבור חודש 02/2008 ברור כי השוכרת והתובע הפרו את הוראות ההסכם מספר פעמים עוד קודם לכן, וליתר דיוק החל מחודש 12/2007, בכך שלא מסרו לנתבעת הרשאה אחרת בתוקף לחיוב חשבון הבנק, ובכך שלא ביצעו את התשלומים במועד הנקוב בהסכם אלא במועדים שונים במהלך החודש הנ"ל ובחודשיים העוקבים אחריו.

הנה כי כן, ניתוח הראיות המפורטות לעיל הביא אותי למסקנה, כי עת החליטה הנתבעת לבצע את הליך התפיסה לתובע היה חוב בגין דמי שכירות שטרם שולם עבור הרכב בו החזיק.

דא עקא, מתברר כי התובע שילם את החוב לנתבעת – הגם שתחת מחאה - באמצעות שיק שנשלח אליה עוד קודם להליך התפיסה. לפיכך נשאלת השאלה, האם תשלום החוב באמצעות השיק היה בו כדי לפגום בהליך התפיסה, והאם בנסיבות אלה מנועה היתה הנתבעת מלנקוט בהליך זה?

התשובה היא שלילית!
תשובה זו נסמכת על העובדה הפשוטה כי נכון לרגע בו בוצע הליך התפיסה השיק ששלח התובע לנתבעת טרם נפרע. מעדותה של הגב' הוס, המקובלת עלי במלואה, מתברר כי בעקבות השיחה שהיתה לה עם קבלן התפיסה, אשר שטח בפניה את טענת התובע אודות תשלום החוב באמצעות שיק, היא חיפשה את השיק בחבילות הדואר הנכנס של הנתבעת ואכן מצאה אותו. בעקבות כך ביקשה מקבלן התפיסה שלא לבצע את התפיסה אך התברר כי הוא גרר בינתיים את הרכב. יחד עם זאת, התובע אינו יכול להיבנות מההוראה שניתנה לקבלן התפיסה שלא לבצע את ההליך כדי להצביע על פגם בהתנהלותה של הנתבעת. זאת משום שאין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי השיק נשלח על ידי התובע לנתבעת לכל המוקדם במועד שצוין בכותרת מכתב הלוואי שצירף לשיק הנושא תאריך 13/5/08, ומכאן ברור, שהתובע לא תיקן את ההפרה תוך 48 שעות ממועד קבלת מכתב ההתראה שנשלח אליו על ידי הנתבעת (והתובע מאשר את קבלתו) בתאריך 5/5/08, בו התריעה בפניו כי אם החוב לא ישולם בפרק הזמן הנ"ל הרכב ייתפס.

יתירה מזאת, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי מועד סילוק החוב לא אמור להיות חופף למועד איתור השיק ששלח התובע, שכן ממועד הפקדת השיק ועד לרגע זיכוי החשבון של הנתבעת יחלפו עוד 3 ימים, כמקובל. ואם לא די בכך, מתברר שהשיק ששלח התובע היה לפקודת חברת 'ניו קופל ליסינג בע"מ' בעוד שהשיק אמור היה להיות לפקודת חברת 'ניו קופל רכב בע"מ', ואכן מאוחר יותר התובע החליף את השיק הנ"ל בשיק אחר שנשלח לנתבעת ביום 25/5/08 ונפרע רק ביום 29/5/08.

אומנם התובע טען כי לא יכול היה לדעת ששמה של הנתבעת שונה ל-'ניו קופל רכב בע"מ', ואולם אילו היה טורח למלא אחר האמור במכתב ההתראה שנשלח אליו על ידי הנתבעת ביום 5/5/08, שם מופיע השם הנ"ל של הנתבעת, כי אז היה חוסך מעצמו את הצורך בהחלפת השיק. אגב כך אוסיף, כי טענת התובע כי שלח שיק לנתבעת לפי שמה הידוע בעת חתימת ההסכם, אף היא איננה נכונה, כיוון שהשם המופיע בהסכם הוא חברת 'ניו קופל בע"מ' ולא 'ניו קופל ליסינג בע"מ' כפי שכתב התובע על גבי השיק מיום 13/5/08.

על יסוד כל האמור לעיל אין מנוס מהקביעה, כי גם בעיצומו של הליך התפיסה, התובע לא תיקן עדיין את ההפרה היסודית של ההסכם. ודוק, משלוח השיק על ידי התובע אינו מתקן את ההפרה היסודית של ההסכם אשר על פיו יש לשלם את דמי השכירות בדרך של הרשאה לחיוב חשבון, ולא בדרך של משלוח שיקים במועדים אקראיים. התובע, גם על פי גרסתו בחקירה הנגדית, היה מודע להפרות החוזרות ונשנות של ההסכם ולא חידש את ההרשאה לחיוב חשבון, וממילא הנתבעת היתה רשאית לנקוט בהליך התפיסה מכוח זכויותיה החוזיות.

ברם, לא זו בלבד שהתובע לא סתר את טענת הנתבעת אודות הפרת ההסכם עובר להילך התפיסה ולא סתר את טענתה בדבר קיומו של חוב בגין דמי שכירות בעד הרכב בו החזיק, אלא שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את היסודות המקימים את עילת התביעה. במה דברים אמורים?

אחד מיסודותיה האלמנטאריים של עוולת לשון הרע היא הפרסום. אין לנו עוולה של לשון הרע ללא פרסום לאדם אחד לכל הפחות, זולת הנפגע. בהקשר זה טען התובע בתצהירו, כי הליך התפיסה נעשה על ידי מעקלים נועזים המלווים במשאית גרר המיועדת להעמסת הרכב, לעיני כל העוברים במקום, השכנים, מזכירתו העובדת במרפאה ולקוחות המרפאה. אלא מה, התובע העיד בגפו ולא הביא עדים נוספים מטעמו על מנת לתמוך בטענתו. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע בחר שלא להביא עדים על מנת לתמוך בדבריו התברר כי הגרסה המפורטת בתצהירו היא פחות נחרצת. כך למשל, התובע העיד כי באותה עת ובשל הלחץ הנפשי שחווה כתוצאה מהליך התפיסה הוא לא יכול היה לזהות מי עבר ומי ראה. אשר למזכירה שעובדת במרפאתו מתברר מדברי התובע, כי היא רק עברה במקום על מנת להוציא את רכבה מחניה, ראתה שמשהו מתרחש ושאלה אותו אם הכל בסדר והוא ענה לה בחיוב.

ומכאן, שגרסת התובע אודות ביצוע הליך התפיסה לעיני השכנים ולקוחות המרפאה, היא גרסה שלא הוכחה.

כמו כן, לא נטען וממילא לא הוכח כי קבלן התפיסה אמר לתובע בנוכחות או למשמע אחרים דברים שעשויים להיות פוגעניים העולים כדי הגדרת לשון הרע.

זאת ועוד, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי היה במעשי הנתבעת משום דבר שפרסומו עלול להשפילו או לבזותו, וממילא לא הוכח כי אדם זולתו סבר כי מיוחסים לו מעשים אשר מוקעים כמוקצים מחמת המיאוס בעיני הבריות. ויודגש, עצם הפעולה של העמסת רכב על גבי גרר אינה מגלמת בחובה הוצאת לשון הרע, כל עוד לא התלוותה לפעולה זו אמירה או התנהגות אשר יש בה כדי לפגוע או לבזות את מי שפעולה זו ננקטת כלפיו, שכן אין לאדם הצופה מן הצד שום דרך לדעת האם הרכב נגרר מחמת תקלה או מחמת אי תשלום חוב.

באותה נשימה אבקש להעיר, כי גם תגובתה של המזכירה אשר עברה במקום, ראתה שהרכב מועמס על הגרר ושאלה את התובע, כך לטענתו, אם הכל בסדר, מצביעה על כך שאפילו היא לא ידעה במה מדובר ומדוע הרכב שלו נגרר מהמקום, כך שאין לשלול את האפשרות הסבירה בהחלט, כי סברה שהרכב נגרר מחמת תקלה ולא מסיבה אחרת.

אשר לעוולת הרשלנות – התובע טען כי יש לפצותו בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לו עקב תפיסת הרכב. הגם שאיני מפקפקת בדברי התובע כי חש עוגמת נפש רבה עקב תפיסת הרכב – תחושה צפויה והגיונית ביותר אצל כל אדם נורמטיבי בנסיבות אלו – יחד עם זאת, בין זה לבין המסקנה כי הנתבעת נושאת באחריות בגין כך המרחק הוא גדול.

כזכור, ניתוח הראיות מצביע בבירור על כך, כי הנתבעת פעלה כדין עת ביצעה הליך התפיסה של הרכב. לעומת זאת, התובע לא עמד בנטל להוכיח הכיצד פעולה זו בנסיבות שנוצרו מהווה התרשלות מצד הנתבעת, ובפרט שהיה מודע להפרות הקודמות של ההסכם, לטענת הנתבעת אודות קיומו של חוב בגין דמי שכירות, וכוונתה לתפוס את הרכב אם ההפרה לא תתוקן תוך 48 שעות ממועד קבלת מכתב ההתראה.

במאמר מוסגר אוסיף, כי גם אלמלא מסקנה זו הייתי קובעת בכל מקרה, כי אשמו התורם של התובע, אשר יצר במו ידיו את הסיטואציה אליה נקלע, הוא כה גבוה עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין כל התרשלות מצד הנתבעת, מה שאין בנמצא, לבין הנזק הנפשי אשר נגרם לו.

לסיכום, התובע לא הצליח להוכיח את טענותיו ולא עמד בנטל להוכיח את יסודות התביעה.

אחרית דבר:
אני מורה על דחיית התביעה.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, לרבות העובדה כי הליך התפיסה ננקט בגין חוב של דמי שכירות עבור רכב אחר, ולא רק החוב בגין הרכב שבנדון, בניגוד להוראות ההסכם – איני עושה צו בגין הוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תפיסת טרקטורונים

  2. ביטול החרמת רכב

  3. בקשה להחזרת תפוס

  4. ערר על החזרת תפוס

  5. דחיית בקשה להחזרת תפוס

  6. החרמת רכב על ידי המשטרה

  7. החרמת רכוש על ידי המשטרה

  8. תפיסת חפץ על ידי המשטרה

  9. "החרמת רכוש" על ידי המשטרה

  10. החזרת רכב גנוב שנתפס במשטרה

  11. החרמת טרקטורונים ע''י המשטרה

  12. תביעת נזיקין נגד מתנדב במשטרה

  13. פיצוי על החזקת רכב תפוס במשטרה

  14. החזרת תפוס עקב אי הגשת כתב אישום

  15. החזרת קורקינט חשמלי שנתפס על ידי המשטרה

  16. תביעה השבת תפוס, חלקי חילוף לקלנועית סקוטר

  17. פיצויים בגין עוגמת נפש בעקבות הליך תפיסת רכב

  18. תפיסת משאית על ידי נציגי המשרד להגנת הסביבה

  19. תפיסת משאית בחשד לעבירות על חוק שמירת הסדר והניקיון

  20. תביעה לפיצוי בגין תפיסת רכב ומכירתו לכיסוי חוב לרשות המיסים

  21. עסקת רכישת רכב אשר התגלה כבעל שלדה מזויפת הוחרמה על ידי המשטרה

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון