סובל ממספר מחלות, בעטיין נקבעה נכותו הרפואית בשיעור 74%. בין היתר, סובל המערער מליקוי לבבי, עליו קיבל נכות בשיעור 50%. 3. הוועדה לעררים לעניין אי-כושר, אשר דנה בעניינו, קבעה לו דרגת נכות בשיעור 65%. את החלטתה, נימקה, כדלקמן: "חברי הועדה עיינו בתיק ושוחחו עם התובע ועורך דינו. מדובר בתובע יליד 1953 עם עבר תעסוקתי חיובי, אזרח עובד צה"ל ובצבא קבע. תפקידו האחרון, ניהול מחסן מוחשב והדרכת עובדים. סובל ממצב לאחר החלפת שסתום מיטרלי משנת 2009 ואוסף של ליקויים קלים, שהשפעתם על כושר העבודה מיזעריים. בליקוי לבבי קיבל 50% המגביל אותו בדרגה תפקודית המצביע על עבודה קלה בלבד. הועדה סבורה כי מסוגל לעבוד באופן חלקי בעבודות בעלות אופי משרדי, ללא מאמץ פיזי, עבודות כגון העבודות שביצע בעבר, הדרכה, שירות לקוחות, פקיד מודיעין, השגחה בבחינות בגרות וכו'. הועדה עיינה בדו"ח עובדת השיקום מ- 27.11.12. הועדה דוחה את הערר" על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. טענות הצדדים 4. ב"כ המערער טוען, שהחלטת הוועדה לעררים ניתנה בניגוד לחוק, קרי, מבלי שעניינו של המערער יידון קודם בפני ועדה מדרג ראשון לעניין אי כושר. במקרה דנן הוגש ערעור על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון לעניין אחוזי הנכות הרפואיים (ערעור אשר התקבל) ומי שהיה צריך לדון בעניין אי הכושר עקב שינוי אחוזי הנכות הרפואיים הייתה הועדה מדרג ראשון לעניין אי כושר ולא הוועדה לעררים לעניין אי כושר. משכך נפלה טעות משפטית המחייבת ביטול ההחלטה ופסילת הוועדה. 5. כמו כן טוען המערער שפרוטוקול הוועדה מלמד באופן ברור כי התייחסות הוועדה לליקוייו של המערער ולהשפעתם על כושרו לעבוד ולהשתכר הייתה כללית, כאשר הוועדה לא התייחסה לכל אחד מליקוייו של המערער בנפרד ולהשפעתו הנפרדת של כל אחד מהליקויים, בנפרד, על כושרו של המערער לעבוד ולהשפעתם המצטברת של כלל ליקוייו על כושרו לעבוד. בהקשר זה מציין המערער כי הוא נדרש לקחת תרופות רבות שמשפיעות באופן קשה על תפקודו וגורמות לו לעייפות וסחרחורות וטעתה הוועדה משלא התייחסה לעניין נטילת התרופות ולהשפעתם על כושרו לתפקד ולעבוד. 6. במועד הדיון שנערך בפני כב' הרשם תומר סילורה, הדגיש ב"כ המערער שהועדה לעררים לענין אי כושר הסתמכה על דו"ח עובדת שיקום מיום 27.11.12, אשר כותבת בדו"ח שנכותו הרפואית של המערער עומדת על 61% (זאת כאשר נכותו הועלתה ל- 74%). משמעות הדברים היא, שבפני הועדה הונח דו"ח פקידת שיקום שנסיבותיו והנכות הרפואית הקבועה בו שונה מזו אשר נקבעה בוועדה הרפואית לעררים. עוד מציין ב"כ המערער שהוועדה טעתה כאשר לא יישמה את הלכת מוארה במקרה זה. בהתאם להלכת מוארה צריכה להיות הלימה בין הדרגה הרפואית לדרגת אי כושר, ובמקרה דנן הועדה כלל לא מנתחת את הפרמטרים אשר נקבעו בהלכה זו, כגון: גיל, השכלה, יכולת לחזור לעבודה קודמת וכיוצא בזה. אשר על כן עותר המערער להחזרת עניינו לוועדה לענין אי כושר אשר תקבע דרגת אי כושר התואמת את מצבו. 7. ב"כ המשיב סבור שהטענות בערעור אינן מעלות פגם משפטי שנפל בפני הועדה. הועדה הסתמכה על חוות הדעת הרופא המוסמך ועל פקידת השיקום וקבעה את דרגת אי הכושר בשיעור 65%. באשר לדו"ח פקידת השיקום - אמנם בחוות דעתה אכן לא מצויינות הנכויות שהתווספו ואולם יחד עם זאת הוועדה לעררים עצמה מורכבת מפקיד שיקום וחוות דעת הרופא המוסמך מיום 24.4.13 שעמדה בפני הוועדה היתה כבר לאחר הוועדה הרפואית לעררים. 8. אשר על כן סבור ב"כ המשיב שלא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה ויש לדחות את הערעור. דיון והכרעה 9. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי. 10 על פי סעיף 213 לחוק, החלטות הועדה לעררים ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית דין אזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאיה הרפואיים והמקצועיים של הוועדה, כל עוד היא ממלאת את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מועדה מעין-שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו: עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). נפסק כי נקודת המוצא של הועדה לקביעת דרגת אי הכושר, אמורה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגת אובייקטיבית של אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של המבוטח. הנסיבות האישיות הינן למשל ביכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית (ראו: עב"ל ׁׁ327/03 מוהרה נ' המוסד ניתן ביום 15.4.04). 11. בענייננו, אני סבור שנפל פגם מהותי בעבודת הוועדה. ובמה דברים אמורים? הוועדה כותבת במפורש שעיינה בדו"ח עובדת השיקום מיום 27.11.12 ואולם הדו"ח הנזכר נכתב לפני שאחוזי הנכות הרפואיים של המערער הועלו מ- 61% ל- 74% כאשר הדו"ח עליו הסתמכה הוועדה משקף מצב נכות בשיעור 61% בלבד. מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך. אין בידי להלום, כי הוועדה תסתמך, בין היתר, על דו"ח שגוי של פקידת השיקום ומן הראוי היה לשלוח את המערער להערכה נוספת בפני פקידת שיקום (בעקבות העלאת אחוזי הנכות הרפואיים), על מנת שבפני הוועדה יהיה דו"ח אקטואלי. 12. העובדה שבפני הוועדה עמדה חוות דעת הרופא המוסמך לא "מרפאה" את הפגם שנפל. הוועדה לעררים הינה גוף מעין שיפוטי, אשר מחוייבת לכללי מינהל תקין ויש להקפיד על הכרעה תקינה בעניינם של המבוטחים "ללא קיצורי דרך" ו/או "עיגולי פינות". 13. אשר על כן יש מקום להורחות על החזרת עניינו של המערער לוועדת אי הכושר. סוף דבר: 14. הערעור מתקבל. עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (אי כושר) על מנת שתשקול בשנית את כושרו של המערער לעבוד. בטרם תקבל את החלטתה הוועדה תפנה את המערער להערכה חדשה בפני פקיד/ת שיקום. הוועדה תנמק החלטה והמערער וב"כ יוזמנו לטעון בפני הוועדה. המשיב ישא בהוצאות המערער ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים. הצדדים רשאים להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום ממועד קבלתו. רפואהנכותנכות רפואית