תביעה לחייב את הנתבעת לשאת במלוא עלויות הלוואה שנטלה לצורך פרעון חוב של המנוח, חוב אשר התובעת נדרשה לפורעו בגין ערבותה להלוואה שנטל המנוח מבנק הפועלים (להלן: "ההלוואה"). יצויין כי ההליכים בתביעה זו עוכבו תקופה ארוכה, לבקשת התובעת, וזאת עד שהתקבל צו ירושה ביחס לעזבון המנוח ביום 7.3.13, ואשר בו נקבע כי הנתבעת 2 יורשת, כבת זוג, את מלוא זכויות המנוח בדירה ברחוב שפרעם 3א' בחיפה (להלן: "הדירה") וכן 2/3 משאר הרכוש. בעקבות מתן צו הירושה חודש הדיון בפני והוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. במקביל ניתן צו עיקול ברישום על זכויות הנתבעת 2 בדירה. מוסכמות ומחלוקות: מכתב ההגנה שהגישה הנתבעת, כיורשתו של המנוח, עולה כי זו מודה בעובדות הבאות: א. המנוח נטל הלוואה מהבנק. ב. התובעת ערבה להלוואה שנטל המנוח בחייו. ג. בעת פטירתו נותר חוב בחשבון ההלוואה שנפרע על ידי התובעת מכוח ערבותה. מכתב ההגנה עולה כי למרות זאת טוענת הנתבעת 2 כנגד חיובה כלפי התובעת בשני נימוקים: א. לטענת הנתבעת לא סביר כי התובעת הסכימה לערוב לחוב המנוח מבלי שהלה נתן לה הלוואה נגדית או סייע לה כספית בדרך כלשהי. ב. התובעת לא הוכיחה כי נשאה בעלות הריבית בגין ההלוואה שהיא נאלצה ליטול, כטענתה ולפיכך אין מקום לחייב את הנתבעת בסכומי הריבית הנטענים. מתצהירי העדות הראשית שהגישו התובעת והנתבעת, וחקירתן הקצרה בדיון בפני ביום 26.6.13, עולה כי התובעת, אשר היתה עמיתה לעבודה של המנוח, הסכימה לערוב להלוואה שנטל המנוח בבנק הפועלים על סך 50,000 ₪, וזאת כחצי שנה לפני פטירתו. לטענתה היא ליוותה אותו בעת שהלך לבנק לקבל את הללוואה וסייעה לו בתרגום, ואף הסכימה לערוב להלוואה שהיה זקוק לה לטענתו על מנת לנסוע לחו"ל על מנת למכור נכס שהיה לו שם. התובעת הכחישה את טענת הנתבעת כי היא קיבלה מהמנוח הלוואה כלשהי לפני שחתמה לו כערבה. להוכחת גובה סכום התביעה הציגה התובעת תדפיס בנק (מחודש 9/08) בדבר העלות האפקטיבית הצפויה של ההלוואה על סך 53,300 ₪ שניטלה על ידה בחודש 9/08 לצורך סילוק חוב ההלוואה של המנוח. הנתבעת בעדותה אישרה כי אינה מכירה, ולא הכירה את הנתבעת, והסבירה כי העלתה את הסברה שהמנוח נתן לתובעת הלוואה כנגד הסכמתה לערוב להלוואה שהוא נטל מאחר ולא סביר בעיניה שאדם יסכים לערוב לאדם אחר, שאינו מקורב אליו סתם כך. בהתאם להסכמת הצדדים צרפה התובעת לסיכומיה הן את לוח הסילוקין של ההלוואה שנטלה אשר בו מפורטות מלוא עלויות ההלוואה לרבות ריבית בסך של 37,576 ₪ כפי שננקב בתביעה, וזאת כאשר ההלוואה נפרעת כסדרה עד לחודש 9/16, וכן דף פירוט תשלומים להלוואה המעיד על כך שההלוואה נפרעת כסדרה בהתאם ללוח הסילוקין, וכי היתרה בהלוואה נכון לחודש 6/13 עמדה על סך של 29,369 ₪. דיון והכרעה מכל האמור לעיל עולה כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את עילת תביעתה, דהיינו את זכותה לחזור אל הנתבעת כיורשת המנוח, מכוח הוראת סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק") הקובע: "זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-196, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות". מסיכומי הנתבעת עולה כי זו זנחה את טענותיה בדבר קיום חיוב נגדי של התובעת כלפי החייב (וטוב שכך) וטענה למעשה שתי טענות: האחת - כי דרישת התובע לחייבה בסכום הריבית הינה דרישה בחוסר תום לב, שכן בגין החוב של המנוח שולם לבנק סך של 52,700 ₪ בלבד ביום 24.9.2008 ולפיכך אין כל בסיס לדרישת כל סכום מעבר לכך. השניה - כי יש להשית על התובעת אשם תורם בכך שהסכימה לערוב להלוואה לאדם מבוגר למרות שהיה חסר אמצעים ומשכך היה עליה לקחת בחשבון את האפשרות כי גם באם היה בחיים לא היה מסוגל לשלם את ההלוואה. אודה ואתוודה כי דרך התנהלות הנתבעת בהליך זה מעט תמוהה בעיני ולא ברור לי על שום מה היה צורך לנהלו כלל. כלל טענות הנתבעת התבררו כטענות בעלמא, החל מ"סברתה" כי המנוח נתן לתובעת הלוואה (ואף נסיונה לרמוז כי בין התובעת למנוח היו יחסים החורגים מיחסי עמיתים לעבודה), דרך טענתה כי התובעת לא נשאה בתשלומי הריבית בפועל, וכלה בטענה לאשם תורם, טענה שאין לומר עליה אלא שהיא הזוייה, שהרי ברור שבאם המנוח היה בחיים, והתובעת היתה פורעת את חובו מכוח ערבותה (באם הוא לא היה עומד בתשלומים), היתה לה זכות חזרה מלאה אליו, ומשכך, לא ברור על איזה בסיס ניתן לטעון לאשם תורם כאשר הנתבעת "באה בנעלי המנוח" כיורשתו, והתביעה אינה תביעה נזיקית כלל ועיקר (מה גם שמדובר בהרחבת חזית אסורה!). לא מצאתי שיש באיזה מטענות הנתבעת להביא לאי חיובה כלפי התובעת, אם כי אודה, כי באשר לסכום החיוב מצאתי כי קיים קושי של ממש לחייב את הנתבעת במלוא סכומי הריבית כבר עתה, מקום בו, באם התובעת תפרע את ההלוואה בפרעון מוקדם, ייחסכו ממנה תשלומי הריבית העתידיים. לפיכך מצאתי לנכון לקבל את התביעה במובן זה שאני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סך של 62,378 ₪ נכון להיום. סכום זה מהווה את הסכום המלא שפרעה התובעת עד היום בפועל (90,876 ₪ (עלות ההלוואה) - 28,498 ₪ (יתרת ההלוואה העדכנית לאחר התשלום לחודש 7/13) + התשלום לחודש 7/13 שבוצע בינתיים. לא מצאתי לנכון להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכום זה, שכן במובן מסויים התביעה כפי שהוגשה הינה תביעה מוקדמת שכן במועד הגשתה טרם הגיע המועד להשיב את הכספים (אלא למעשה רק לאחר ביצוע כל תשלום ותשלום). ב. סך נוסף של 29,369 ₪ אשר ישולם בתשלומים חודשיים הזהים לתשלום החודשי המוטל על התובעת בהתאם ללוח הסילוקין (אשר על ב"כ התובעת להמציא העתק מלא ממנו לתיק בית המשפט ולב"כ הנתבעת) ואשר ישולם עד ל-10 לכל חודש החל מחודש 8/13 ואילך. ככל שהנתבעת לא תשלם איזה מהתשלומים הנ"ל במועדו, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד המיועד לכל תשלום ותשלום ועד למועד התשלום בפועל. ג. ככל שהנתבעת תודיע לב"כ התובעת, עד ליום 10.8.13, כי ברצונה לפרוע לתובעת את יתרת ההלוואה בתשלום אחד על מנת להקטין את חיובי הריבית, תמציא התובעת לנתבעת בתוך 5 ימים ממועד קבלת ההודעה, מסמך מהבנק המפרט את גובה התשלום הנדרש כתשלום חד-פעמי לפרעון ההלוואה כבר עתה (ככל שהדבר אפשרי לפי תנאי ההלוואה). במקרה כזה, ככל שהנתבעת תמציא לתובעת, עד ליום 1.9.13 את מלוא הסכום לפרעון מוקדם של יתרת ההלוואה, יהא בכך משום קיום חיובה לפי סעיף ב' לעיל. ד. לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת הנתבעת לפרוש את תשלום מלוא חובה לתובעת לתשלומים חודשיים, בעיקר נוכח העובדה כי ברשות הנתבעת נכס שהיה שייך למנוח, ואין כל הצדקה כי בחלוף 5 שנים ממועד נטילת ההלוואה, תמשיך התובעת להמתין להחזר כספה. ה. בנוסף לאמור לעיל, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין אגרת משפט ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום), וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. בהתחשב בדיון המקוצר (במידה מסוימת) לה הסכימו הצדדים, אני פוטרת את התובעת מתשלום המחצית השניה של האגרה. הסכומים הנקובים בסעיפים א ו-ה ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ב"כ התובעת ימציא לתיק ביהמ"ש בתוך 5 ימים העתק מלא של לוח הסילוקין בכדי שהוא יסומן ויהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.חובהלוואה