תביעה למתן סעד הצהרתי לביטול עסקת מכר ולביטול משכון הזכויות במשק מס' 44 במושב זהר (להלן: "הנכס" או "המשק") לטובת הנתבע 1, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") ותביעה שכנגד שהוגשה על-ידי הבנק וכונס הנכסים לרישום הזכויות במשק ע"ש הנתבעים שכנגד 5 ו- 6 (הנתבעים 2 ו- 3) ולהחזר ההלוואה שניתנה על-ידי הבנק למימון העסקה כאמור. רקע עובדתי 2. ביום 7.5.1989 נערך הסכם בין התובעת ובעלה ז"ל , מר פרנסואה סעדה, לבין הנתבעים 2 ו- 3, בנה וכלתה דאז - למכירת המשק (נספח א' לתצהיר מטעם הבנק). ביום 25.5.1989 חתמו הנתבעים 2 ו- 3 על הסכם הלוואה עם הבנק, לפיו תועמד להם הלוואה בסך של 90,000 ₪ בערבות חמישה ערבים, לצורך רכישת הנכס מהתובעת ובעלה ז"ל כאשר על-פי טופס הוראת קבע החזרי ההלוואה היו אמורים להשתלם מחשבונו של מאיר סעדה - אחי הנתבע 2 ובנה של התובעת (נספחים ו' - ז' לתצהיר מטעם הבנק). ההלוואה כאמור בוצעה באמצעות משיכת שני שיקים ע"ס כולל של 90,000 ₪ לפקודת התובעת ובעלה ז"ל. ביום 17.6.1996 נרשם משכון אצל רשם המשכונות על זכויות הנתבעים 2 ו- 3 בנכס מכוח יפוי כח בלתי חוזר שמסרו לבנק (נספח י"א לתצהיר מטעם הבנק). יוער כי בכתבי הטענות ובתצהיר מטעם הבנק צויין תאריך שגוי (17.6.2006). ביום 1.7.01 ניתנה החלטת כב' ראש ההוצל"פ בתיק 01-02541-97-5 למינוי עו"ד בודה, ב"כ הבנק, ככונס נכסים על זכויות התובעת ובעלה בנכס. בעלה של התובעת, מר פרנסואה סעדה, נפטר ביום 2.1.99. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 5.7.82 קבעו התובעת ובעלה (ז"ל) את בנם, הנתבע 2, כבן ממשיך (מסמך "הצהרה והתחייבות" - הוגש לתיק בימ"ש ע"י הנתבע 2 ביום 8.11.10). ביום 6.8.03 בוטלה קביעתו כבן ממשיך - בהסכמה (נספח ו' לתיק המוצגים של התובעת). הצדדים לתביעה ולתביעה שכנגד 3. התביעה הוגשה על-ידי התובעת בדרך של המרצת פתיחה נגד הבנק וכן נגד הנתבעים 2 ו- 3 - בנה וכלתה לשעבר. במסגרת התובענה התבקש בית המשפט ליתן צו הצהרתי על בטלות עסקת המכר ומחיקת משכון הזכויות במשק. יצויין כי התובענה הוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי אולם הועברה לבית משפט השלום וכן, על פי החלטה מיום 6.12.07, הועברה לפסים של תביעה רגילה. התביעה שכנגד הוגשה על-ידי הבנק ועל-ידי כונס נכסים שמונה עפ"י החלטת ראש ההוצל"פ לצורך מימוש זכויות "בר רשות" בנכס נגד התובעת (נתבעת שכנגד 1), נגד בנה וכלתה לשעבר (הנתבעים שכנגד 5 ו- 6) וכן נגד הסוכנות היהודית (להלן: "הסוכנות") כגורם המיישב של הקרקע (נתבעת שכנגד 2), מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") בהיותו מוסד הרישום של משבצת הקרקע (הנתבע שכנגד 3) ונגד האגודה השיתופית של מושב זהר (להלן: "המושב") שהינה ברת רשות או חוכרת לדורות של משבצת המקרקעין (נתבעת שכנגד 4). בנוסף, תוקנה התביעה שכנגד כך שהתווספה תביעה נגד עמיר חברה להספקה של התאחדות האיכרים בישראל בע"מ (להלן: "עמיר") שהינה נושה של התובעת (הנתבעת שכנגד 1) במסגרת תיק ההוצל"פ לגביית חוב כספי בסך 48,535 ₪ וזאת בטענה כי במידה שתתקבל התביעה שכנגד, אין לרישום העיקול לטובת עמיר כל משמעות, מאחר ונרשם לאחר שהזכויות במשק הועברו לנתבעים 2 ו- 3. טענות התובעת (הנתבעת שכנגד 1) 4. לטענת התובעת ולמיטב זיכרונה, עובר לכריתת ההסכם נשוא התביעה אכן היה בכוונתה למנות את הנתבעים 2 ו-3 ל"בנים ממשיכים" במשק אך לא היה בכוונתה להעביר להם את זכויותיה במשק. לראיה, טוענת התובעת, היא לא פנתה למושב, לסוכנות ולממ"י לצורך קבלת הסכמתם לביצוע העסקה, הנדרשת מכוח סעיף 20 להסכם המשולש שבין המושב לבין הסוכנות לבין ממ"י. בשל אי קבלת הסכמתם של הגורמים כאמור, טוענת התובעת כי הסכם המכר בטל מעיקרו. עוד טוענת התובעת כי יחד עם בעלה המנוח הוחתמה על כתב ההתחייבות לבנק כבטחון להחזר ההלוואה שנטלו הנתבעים 2 ו- 3 ביום 7.5.89. במעמד החתימה על ההתחייבות - כך למיטב זיכרונה - הוסבר לה כי היא תשמש ערבה להלוואה אך לא הוסבר לה שהיא מתחייבת לרישום משכון על המשק לטובת החזר ההלוואה והודעה על רישום המשכון הייתה מבחינתה הפתעה גמורה. בשל הנסיבות המשפחתיות לרבות גירושי בנה (הנתבע 2) מרעייתו (הנתבעת 3) ביקשה התובעת לבטל את כוונתה למנות את הנתבעים 2 ו- 3 כבנים ממשיכים והביטול אכן נעשה בכתב ביום 6.8.2003. עוד טוענת המבקשת כי להפתעתה דיווח הכונס, עו"ד שרגא בודה, ביום 28.1.02 לרשויות המס על ביצוע העסקה. בעקבות דיווח זה הושתה על התובעת שומת מס רכוש שלצורך ביטולה דיווחה התובעת ביום 7.4.05 לרשויות המס על ביטול העסקה. בעקבות דרישת רשויות המס, הוגשה על ידה התובענה בתיק זה. התובעת מוסיפה וטוענת כי עד היום לא קיבלה שום דרישה לתשלום החוב בגין ההלוואה ואף לא פירוט פירעון ההלוואה על ידי הנתבעים 2 ו- 3. יצויין כי בראשית ההליך היתה התובעת מיוצגת ע"י עו"ד אולם בהמשכו הופסק הייצוג והתובעת ייצגה את עצמה. טענות הנתבעים, התובעים שכנגד והנתבעים שכנגד 5. לטענת הבנק הסכם המכר שנערך בין התובעת לבין הנתבעים 2 ו- 3 הוא הסכם תקף ומחייב. לטענתו, בטרם העמיד לנתבעים 2-3 הלוואה לרכישת הנכס הועברו לידיו המסמכים כדלקמן: חוזה מכר מיום 7.5.89, אישור זכויות לנכס מאת ממ"י, אישור זכויות מאת המושב, כתב התחייבות מוכר, יפוי כח נוטריוני וטופס הוראת קבע לפירעון ההלוואה. רק לאחר קבלת מלוא המסמכים ובדיקתם אושרה ההלוואה והנתבעים 2 ו- 3 חתמו ביום 25.5.89 על הסכם ההלוואה ע"ס 90,000 ₪. ההלוואה בוצעה באמצעות משיכת שני שיקים לפקודת סעדה פרנסואה ואסתר - בעלה ז"ל של התובעת והתובעת. ביום 17/6/96 (ולא ביום 17.6.06 כפי שנרשם בטעות בטיעוני הבנק - ע.ק.) נרשם משכון אצל רשם המשכונות על זכויות הנתבעים2 ו-3 מכוח י"כ בלתי חוזר. עוד טוען הבנק כי התמורה החוזית שולמה לתובעת ולבעלה המנוח במלואה. לא זו אף זו, לטענת הבנק, מהבדיקה שערך עולה כי הנתבע 2 מתגורר בנכס ולפיכך אף החזקה נתפסה על-ידו. עוד טוען הבנק כי הסכם המכר מעולם לא בוטל על ידי מי מהצדדים לעסקה. בנוסף, טוען הבנק כי התובעת לא השיבה לבנק את כספי ההלוואה במידה והייתה מעוניינת בביטול העסקה עקב הפרתה מצד הנתבעים 2 ו-3. באשר לנפקות אישור ממ"י טוען הבנק כי המושב אישר את העסקה והתובעת מושתקת מלטעון לעניין היעדר אישור מוסדות נוספים שכן היה עליה לבצע את הבדיקה בטרם עריכת ההסכם. בנוסף טוען הבנק, אין סיבה להניח כי העסקה לא הייתה מאושרת על ידי המוסדות בין היתר בשים לב לכך שבמועד עריכתה היה הנתבע 2 במעמד של "בן ממשיך". עוד טוען הבנק כי אף אם המדובר בחוזה למראית עין, אין בכך כדי לגרוע מזכויותיו מאחר והסתמך על המשכון והעמיד לנתבעים 2-3 הלוואה על סמך קיומו. 6. לטענת הנתבע 2 (הוא הנתבע שכנגד 5) - כספי ההלוואה שלווה יחד עם הנתבעת 3 (הנתבעת שכנגד 6) מהבנק הושקעו בעסק שקרס. עוד טוען הנתבע 2 כי הוא הבעלים של הנכס מתוקף מינויו כ"בן ממשיך". יצוין כי ביום 11.11.08 ניתן פסק-דין - בהיבט הכספי - נגד הנתבע 2 בשל אי הגשת כתב הגנה. יצויין כי לא ניתנו סעדים נוספים בשל ההשלכות שיש להם על צדדים נוספים להליך (ר' החלטת כב' השופט שפסר מיום 11.11.08). הנתבע 2 לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולכן כל טענותיו כאמור מתייחסות אך ורק לזכויות הנטענות על ידו במשק. יצויין כי הנתבע 2 שאינו מיוצג, לא הגיש סיכומים מטעמו ואף בחר שלא להגיע לבית המשפט במועד ההוכחות (ר' עמ' 15 ש' 4 - 6 לפרוטוקול) ומשכך לא נחקר על גרסתו על כל המתחייב מכך. 7. לטענת הנתבעת 3 (היא הנתבעת שכנגד 6), עסקת המכר נשוא התביעה הינה תקפה ובמידה והבנק יבקש לבטל את כתב ההתחייבות שנמסר לו על ידי המוכרים, עליו לגבות את ההלוואה ממי שאליו הועברו הכספים, קרי מהתובעת. עוד טוענת הנתבעת 3 כי הבנק נמנע מפעול לגביית ההלוואה במשך תקופה ארוכה ותביעתו לעניין זה התיישנה. 8. לטענת הסוכנות, עפ"י רישומיה המשק רשום ע"ש התובעת ובעלה ז"ל כאשר ביום 5.6.03 נשלחה פנייה לממ"י להעברת הזכויות ע"ש התובעת בלבד ואישור ממ"י טרם התקבל. עוד טוענת הסוכנות כי ביום 5.7.82 מונה הנתבע 2 כבן ממשיך אך מינויו בוטל בהסכמה ביום 6.8.03. במהלך שנת 2002 החלה התובעת בהליכי מינוי בנה רונלד כבן ממשיך ובמקביל בהעברת זכויות לאותו הבן. ההליכים האלו טרם הושלמו וטרם אושרו על ידי הסוכנות. באשר להסכם המכר נשוא התביעה מציינת הסוכנות כי דבר עריכתו אינו ידוע לה וכי לא נעשתה כל פעולה בסוכנות להעברת הזכויות או לקבלת הסכמת הסוכנות על פיו. עם זאת, בעניין הסעד המבוקש נגדה, קרי רישום הזכויות במשק ע"ש הלווים בכפוף לשעבוד לטובת הבנק ולצו מינוי כונס נכסים, מבהירה הסוכנות כי אינה מתנגדת לסעדים המבוקשים בכפוף לעמידה בכל נהליה. 9. לטענת ממ"י, אין בספריה רישום לקיום העסקה נשוא התביעה ומעולם לא נעשתה אליה כל פניה לקבלת הסכמתה לביצועה. 10. לטענת המושב, גם היום, כמו בשנת 1989, אין לו כל התנגדות להעברת הזכויות במשק לנתבעים 2 ו- 3 בכפוף לחתימת בעלי המשק על בקשה מתאימה ופירעון כל החובות לאגודה. 11. לטענת עמיר, בתאריכים 28.8.05 ו-17.11.05 הטילה עיקולים בממ"י מחוז ירושלים על זכויות התובעת במשק ואישור ממ"י לרישום העיקולים מעידה על היעדר זכות קודמת לזו שלה. עוד טוענת עמיר כי אין לה ידיעה לגבי כל עסקה שבוצעה בנכס בשל היעדר רישום בטרם הטלת העיקולים. דיון והכרעה 12. מן המסמכים שהוגשו לתיק עולה כי ביום 7.05.89 חתמו התובעת ובעלה ז"ל על הסכם למכירת המשק (מוצג א' בתיק המוצגים של הבנק) לנתבעים 2 ו- 3 - בנה וכלתה דאז. עפ"י ההסכם תמורת סך של 120,000 ₪ התחייבו המוכרים - התובעת ובעלה ז"ל - בסעיף 3 להסכם כדלקמן: ס"ק א': "לחתום על כל המסמכים הדרושים ולעשות את כל הפעולות על מנת לאפשר לקונה להעביר ולרשום על שמו בחלקים שווים, את הנחלה וכל זכויות בנחלה בלשכת רישום המקרקעין, בסוכנות ובמינהל מקרקעי ישראל ... עד ליום 15.5.90". ס"ק ב': "למסור לקונה את החזקה בנחלה כשהיא חופשית ופנויה מאדם וחפץ בכפוף לתנאי הסכם זה ביום 19.11.89 ...". עוד עולה מהמסמכים שהוגשו כי ביום 25.5.89 חתמו הנתבעים 2 ו- 3 על הסכם ההלוואה עם הבנק (נספח ז' לתצהיר מטעם הבנק) ובימים 30.5.89 ו-4.6.89 הועברו כספי ההלוואה באמצעות הנפקת שני שיקים ע"ס כולל של 90,000 ₪ לטובת התובעת ובעלה ז"ל (נספחים ט'-י' לתצהיר מטעם הבנק). 13. עפ"י גרסת הבנק, בטרם אושרה ההלוואה ולדרישתו של הבנק, העבירו לו הנתבעים 2 ו- 3 את הסכם המכר וכן מסמכים נוספים, כגון אישור זכויות בנכס מיום 29.5.89 מאת ממ"י (נספח ב' לתצהיר מטעם הבנק), אישור זכויות למשק מיום 9.4.89 מאת המושב (נספח ג' לתצהיר מטעם הבנק), כתב התחייבות המוכרים (התובעת ובעלה ז"ל) לרישום שעבוד לטובת הבנק וכן אישור עו"ד לרישום משכנתא מיום 28.5.89 (נספח ה' לתצהיר מטעם הבנק) ויפויי כח בלתי חוזרים להבטחת ההתחייבויות כלפי הבנק (נספח ו' 1 לתצהיר מטעם הבנק). בנוסף המציאו הנתבעים 2 ו- 3 לבנק טופס הוראת קבע לפירעון תשלומי ההלוואה (נספח ו' 2 לתצהיר מטעם הבנק). אין מחלוקת כי מאז החתימה על הסכם הלוואה וביצועה לא נעשתה על ידי מי מהצדדים להסכם, קרי התובעת ובעלה ז"ל והנתבעים 2 ו- 3 - בנה וכלתה דאז - כל פעולה בהתאם ומכוח ההסכם. כשבע שנים לאחר מכן, ביום 17.6.96 רשם הבנק משכון על הנכס אצל רשם המשכונות (נספח י"א לתצהיר מטעם הבנק). ביום 28.1.02 דיווח עו"ד בודה, ככונס הנכסים שמונה למשק, על ביצוע עסקת מכר לרשויות המס (נספח י"א להמרצת פתיחה) והתובעת חויבה בתשלום המס בגין המכירה כאמור. ביום 7.4.05 הגישה התובעת לרשויות המס תצהיר ביטול מכירה. 14. תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת ועדותה בבית המשפט, כוללים שלל גרסאות בכל הנוגע להסכם המכר נשוא התביעה. כך, הצהירה התובעת כי עת חתמה על ההסכם סברה כי המדובר בהסכם הלוואה וערבות לבנק (סעיף 5 לתצהיר). כמו כן, העידה התובעת כי הצדדים אכן חתמו על הסכם מכירה אך חזרו בהם בשלב מאוחר יותר (עמ' 19 ש' 25 - 26 לפרוטוקול). ואם לא די בגרסאות אלו, הוסיפה התובעת בתצהירה ובעדותה גרסה נוספת, לפיה אכן נכרת הסכם מכר אשר לא השתכלל לכדי עסקה וזאת בשל אי תשלום התמורה עפ"י ההסכם (סעיפים 8 ו- 12 לתצהיר וכן עמ' 19 ש' 9 - 10 לפרוטוקול). בנוסף לגרסאות כאמור, עלתה בעדותה של התובעת בבית המשפט גרסה נוספת שניצניה הופיעו אף הם בתצהיר עדות ראשית מטעמה, ולפיה לא היתה כל עסקת מכר. אף בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי לא באמת נעשתה בין המעורבים בדבר עסקת מכר: "ההלוואה מהבנק היתה בשביל דב ולא בשבילנו... הבית שלי אבל את הכסף דב וכלתי לשעבר לקחו" (עמ' 20 ש' 5 - 6 לפרוטוקול) ובהמשך, ש. למה הוא היה צריך את הכסף? ת. הוא עשה עסק..." (עמ' 20 ש' 19 - 20 לפרוטוקול) וכן, "ת. ... הוא השתמש בכסף לעסק. דב השתמש בכסף של ההלוואה לעסק ש. האם נכון שדב השתמש בכסף כי הוא קיבל אותו בחזרה מבעלך?" ת. כן. באותו רגע. יכול להיות שבגלל שמכרנו את הבית בעלי קיבל את השיק ונתן את הכסף לדב" (עמ' 16 ש' 21 - 24 לפרוטוקול). מעדותה של התובעת, אם כן, לצד הגרסאות הנוספות, עולה גרסה לפיה מטרת העסקה לא הייתה מכירת המשק והעברתו לבנה וכלתה אלא המטרה האמיתית שלה הייתה קבלת הכספים מהבנק לצורך השקעתם בעסקו של בנה - הנתבע 2. אמנם, כאמור, גם בעדותה של התובעת ישנן אמירות לפיהן רצתה לבטל את ההסכם כי לא קבלה כסף וכי "חשבנו למכור להם את הבית. לא קבלנו כסף והבית שלי כי לא קיבלתי כסף" (עמ' 16 ש' 15 - 24 לפרוטוקול). אולם, אין חולק כי התובעת ובעלה ז"ל המשיכו להתגורר בנכס וכי את כספי ההלוואה קיבל הנתבע 2, דבר שיש בו כדי להעיד על מטרת העסקה, כאמור. עם זאת, בשים לב לקושי בגרסתה של התובעת, כמו גם גילה וקשיי השפה עליהם דיווחה, לא ניתן לקבוע על סמך עדותה בלבד כי אכן מטרת ההסכם היא קבלת כספי הבנק ולא עסקת מכר של המשק, ויש לבחון את הראיות הנוספות בתיק. 15. חיזוק לגרסה לפיה מטרת ההסכם שנערך בין התובעת ובעלה ז"ל לבין בנה וכלתה נועד למטרת קבלת כספי ההלוואה וזאת בהיעדר כוונה אמיתית מצד מי מהצדדים להסכם למכור את המשק לנתבעים 2 ו- 3 - ניתן למצוא בגרסת בנה, הנתבע 2 אשר ציין בסעיף 1 לכתב ההגנה שהוגש מטעמו: "בשנת 1989 לקחתי הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות והשקעתי את הכסף בעסק שהיה לי בזמנו עם אחד מהאחים. וכן בסעיף 2: "אשתי דאז, היתה מודעת לכך שהכסף הולך לטובת העסק ..." בנוסף, הנתבע 2 טוען כי ההסכם נעשה מכח מינויו כבן ממשיך ואולם ביום 6.8.03 הוא הסכים לביטול מינויו כבן ממשיך, ומכאן חיזוק נוסף לגרסה האמורה. יצויין כי בניגוד לטענת הבנק, החזקה בנכס לא הועברה לנתבע 2 שכן התובעת עודנה מתגוררת בנכס והנתבע 2 מתגורר רק בקרוואן בשטח המשק (עמ' 17 ש' 25 לפרוטוקול). לאמור יש להוסיף כי בדיון מיום 30.12.09 ציין הנתבע 2 כי: "בעלת המשק זו אמא שלי. עניין ההלוואה שלקחתי על חשבון המשק זה כדי להכניס לעסקים" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 30.12.09). 16. לא זו אף זו, מעיון בתצהיר הנתבעת 3 - הכלה לשעבר - ואף מעדותה ניתן ללמוד כי תוכן ההסכם אינו נכון. כך, בחקירתה העידה הנתבעת 3 כי סעיף 3(ב) להסכם לפיו המוכרים מתחייבים להעביר לה ולנתבע 2 את החזקה במשק בחודש נובמבר 89 אינו נכון ונעשה "כדי שהאחים לא יבואו ויידרשו" (עמ' 26 ש' 3 - 4 לפרוטקול). לא זו אף זו, הנתבעת 3 הצהירה בסעיף 4 (ג) לתצהירה כי לא ידוע לה האם שולמה יתרת התמורה החוזית לתובעת ובעלה בגין מכירת המשק, מעבר לסכום של 90,000 ₪ - ההלוואה שניטלה מהבנק, וחזרה על כך גם בעדותה (עמ' 25 ש' 25 - 28 לפרוטוקול). יתירה מכך, הנתבעת 3 אישרה כי המשק מעולם לא הועבר לה ולנתבע וכי התובעת ובעלה ז"ל המשיכו להתגורר במשק (עמ' 25 ש' 29 - 32 לפרוטוקול), בעוד שהנתבעים 2 ו- 3 התגוררו בבית אחיו של הנתבע 2 (עמ' 5 (א) לתצהירה). לגרסת הנתבעת 3 - "היה מדובר שההורים ממשיכים לגור והוא בן ממשיך ואנו אחרי 120, לאחר פטירתם, המשק שייך לנו". (עמ' 25 ש' 34 - 35 לפרוטקול). לא ניתן לקבל גרסתה זו שכן כספי ההלוואה הועברו לנתבע 2 לצורך ההשקעה בעסק, וממילא אין כל טעם בהסכם שתנאיו הם כפי שטוענת הנתבעת 3 וזאת מאחר שניתן היה להסדיר את קבלת המשק לאחר פטירת ההורים באמצעות מינויו של הנתבע 2 כבן ממשיך - כפי שאכן נעשה בפועל ביום 5.7.82. יוער כי במסמך מיום 5.7.82, הנושא כותרת "הצהרה והתחייבות" ועניינה קביעת בן ממשיך, נקבע כי הבן הממשיך יקבל את החזקה במשק לאחר פטירת הוריו. במילים אחרות, בהיעדר תמורה כספית לא הייתה כל משמעות להסכם לפיו המשק יועבר לנתבעים 2 ו- 3 לאחר פטירתם של התובעת ובעלה ז"ל שכן הדבר הוסדר ממילא במסגרת ההצהרה על הנתבע 2 כבן ממשיך. לעומת זאת אכן קיימת משמעות להסכם במידה ומטרתו הנסתרת היא קבלת הכספים מהבנק. יתירה מזו, גרסת הנתבעת 3 מחדדת את האבסורד שבביצוע עסקת מכר הנטענת על-ידה ומחזקת את המסקנה כי ההסכם שנכרת אינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים, שכן בהיות הנתבע 2 במעמד "בן ממשיך" (עליו ויתר בשנת 2003) לא היתה לו ולנתבעת 3 כל סיבה לרכוש את הזכויות במשק (שממילא מיועדות להם) ולשלם עבורן תמורה. אף הויתור של הנתבע 2 על הכרזתו כ"בן ממשיך" מחזק את המסקנה כי העסקה נעשתה למטרה שונה לגמרי - קבלת כספי ההלוואה עבור העסק. 17. העולה מן המקובץ הוא כי ההסכם נשוא התביעה נכרת בין הצדדים להסכם לצורך קבלת כספי ההלוואה מהבנק ולהשקעתם בעסקו של הנתבע 2 ולא למטרת המכירה לנתבעים 2 ו-3. הסכם "שקיימת בו אי-התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי" הינו הסכם למראית עין שמאפיינו המרכזי הוא "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (ג. שלו "דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי" (2005), 255) עניינו של הסכם כזה מעוגן בסעיף סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובע כי חוזה שנכרת למראית עין, בטל. הרציונל לבטלותו של חוזה למראית עין נקבע על פי אומד דעת הצדדים בעת חתימתם על החוזה. קרי, יש לבדוק האם החוזה החיצוני תואם את מה שהתכוונו לו הצדדים אשר חתמו עליו, או שהם הגיעו להבנות אחרות בינם לבין עצמם, שאינן תואמות את החוזה החיצוני. "בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים .... בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ" (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד ל"ג(2) 576, 581). ההכרעה בשאלה האם אכן המדובר בחוזה למראית עין בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים, נעשית ע"י התחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, כשאלה שבעובדה, ונלמדת ממכלול הנסיבות של המקרה (ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה חברה קבלנית לבנין ופיתוח, פ"ד מ"ג(2) 214, 217). 18. בענייננו, ממכלול הראיות הנסיבתיות והחיצוניות לצדדים נלמד היעדר כוונתם של הצדדים להסכם להעביר את המשק מהמוכרים - התובעת ובעלה ז"ל - אל הקונים - הנתבעים 2 ו-3. אכן, הצדדים חתמו על כל המסמכים הנדרשים לצורך קבלת ההלוואה, לרבות התחייבות מוכרים ויפויי כח נוטריוניים ואף נרשם משכון לטובת הבנק אך יש לזכור כי אלמלא מולאו דרישות אלו לא היה הבנק מעמיד לנתבעים 2 ו-3 את ההלוואה. 19. לא זו אף זו, יש לזכור כי לאחר שמולאו כל דרישות הבנק וכספי ההלוואה הועברו, לא נקט מי מהצדדים להסכם פעולה כלשהי בהתאם להסכם המכר עליו חתמו - לא נעשתה פניה למוסדות הרלוונטיים כגון ממ"י והסוכנות לצורך קבלת אישורם לביצוע העסקה, לא הועברה החזקה במשק, לא נעשתה העברת זכויות בהתאם להסכם וככל הנראה אף לא הועברה התמורה, למעט כספי ההלוואה שהבנק העביר לבעלה ז"ל של התובעת. אכן כעבור שנים מספר נעשה דיווח לרשויות המס אך הדיווח האמור לא נעשה ביוזמת מי מהצדדים להסכם אלא על ידי הכונס שמונה, עו"ד בודה. 20. העולה מן המקובץ הוא כי מלכתחילה לא הייתה למי מהצדדים להסכם נשוא התביעה כל כוונה להעביר את הזכויות במשק לנתבעים 2 ו-3 וכל כוונתם הייתה לחתום על הסכם למראית עין בלבד לצורך הצגתו לבנק על מנת לקבל את כספי ההלוואה שנועדו להשקעה בעסקו של הנתבע 2. בהתאם לכוונה זו ,לא שולמה לתובעת ובעלה ז"ל כל תמורה ולא נעשתה כל פעולה להעברת הזכויות במשק לנתבעים 2 ו-3 ואף החזקה במשק ולא יצאה מידי התובעת ובעלה ז"ל ולא הועברה לנתבעים 2 ו-3. אלמלא הדיווח לרשויות המס שבעקבותיו הוטלה על התובעת שומת מס, היו הצדדים ממשיכים להתייחס להסכם כאל אות מתה וזאת בהיעדר כל כוונה לקיימו. השוו לע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה שנסיבותיו דומות לאלו שבענייננו וכך גם מסקנותיו. 21. סעיף 13 לחוק החוזים קובע כדלקמן: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". בטלות חוזה למראית עין היא מוחלטת אך הוראת הסיפא מסייגת את הרישא וקובעת כי בטלות ההסכם למראית עין אינה פוגעת בזכות שרכש צד שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה. במילים אחרות, אין בהיות הסכם נשוא התביעה בטל כדי לפגוע בזכויות הבנק אשר הסתמך על ההסכם בתום לב (ר' ג. שלו "דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי" (2005), בעמ' 267-265). 22. על כן, משנקבע כי מדובר בחוזה למראית עין, שנעשה תוך שיתוף פעולה בין התובעת ובעלה לבין הנתבעים 2 ו- 3 על מנת לקבל הלוואה מהבנק, הוא בטל ביחס לצדדים לו. הואיל והבנק הוא צד שלישי תם לב, הזכויות שרכש הבנק בהסתמך על ההסכם נותרות בעינן ועל כן יש להותיר את המשכון על כנו. (ראו, בדומה, התוצאה בה"פ (חי) 87/05 דניאל נ' ברדיצ'בסקי ואח'). 23. טענת ההתיישנות אשר הועלתה על-ידי הנתבעת שכנגד 6 (הנתבעת 3) כלפי הרכיב הכספי של התביעה שכנגד, לפיה התביעה להשבת כספי ההלוואה התיישנה עוד בשנת 2002 - שבע שנים ממועד העמדת ההלוואה לפירעון על-ידי הבנק - דינה להידחות. כאמור, עסקינן בהלוואה שניתנה על-ידי הבנק בשנת 1989. התביעה שכנגד הוגשה על-ידי הבנק בחודש ינואר 2008. מעדות מר משה וולך שתצהירו הוגש מטעם הבנק עולה כי הפיגורים בהחזר ההלוואות החלו "כמעט מייד בהתחלה ... בשנת 1993 הם היו בפיגור של 62,641 ₪ בהלוואה אחת ו-6071 בהלוואה השנייה. היו שני שחרורים של כספים..." (עמ' 21 ש' 31 - 34 לפרוטוקול). עוד העיד מר וולך שנגד הנתבעים 2 ו- 3 הוגשו תביעות פיגורים בין השנים 1993-1991 (עמ' 22 ש' 3 - 4 לפרוטוקול) וכי בשנת 1995 נקט הבנק בהליך מימוש של הנכס (עמ' 22 ש' 6 לפרוטוקול) במהלכו הועבר התיק לכונס נכסים והנתבעת 3 (הנתבעת שכנגד 6) - כלתה לשעבר של התובעת - אף אישרה בחקירתה הנגדית כי בשנת 2001 קיבלה לידיה את ההודעה על מינוי כונס נכסים (עמ' 24 ש' 10 - 11 לפרוטוקול). התביעה העיקרית הוגשה בדרך של המרצת פתיחה בשנת 2007 והתביעה של הבנק הוגשה בחודש ינואר 2008. נראה, אפוא, כי מהמועד בו החלו הפיגורים בהחזרי המשכנתא, פעל הבנק לגבייתם, לרבות הגשת תביעות פיגורים, העמדת הנכס למימוש בשנת 1995 ומינוי כונס נכסים לצורך מימוש הנכס בשנת 2001. כל הפעולות כאמור נעשו שלא בחריגה מתקופת ההתיישנות והביאו להפסקת מרוץ ההתיישנות ועל כן דין טענת ההתיישנות להידחות. סיכום והוראות אופרטיביות 24. העולה מן המקובץ הוא כי הסכם המכר נשוא התביעה הינו בטל בהיותו הסכם למראית עין ועל כן התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3 מתקבלת. משלא הועלתה טענה בדבר חוסר תום לב מצד הבנק, יחול לגביו הסיפא לסעיף 13 לחוק החוזים ועל כן , דין התביעה נגדו להידחות והמשכון הרשום לטובתו על הנכס יעמוד בתוקפו. משנקבע שהסכם המכר נשוא התביעה הינו הסכם למראית עין ועל כן בטל (בכפוף לאמור בהתייחס לבנק ביחסים שבינו לבין התובעת והנתבעים 2 ו- 3), התביעה שכנגד נגד הנתבעים שכנגד 2 - 4 ו-7 נדחית. לאור הסכם ההלוואה עליו חתמו הנתבעים שכנגד 5 ו- 6 ונוכח כתב ההתחייבות שנחתם על-ידי הנתבעת שכנגד 1, התביעה שכנגד בכל הנוגע לרכיב הכספי נגד הנתבעות 1 ו-6 מתקבלת כאשר כנגד הנתבע 5 כבר קיים פסק דין כספי מיום 11.11.08. על כן, הנתבעים שכנגד 1, 5 ו-6 ביחד ולחוד ישלמו לבנק את יתרת ההלוואה בסך של 282,690.13 ₪ בצרוף ריבית כאמור בכתב התביעה שכנגד, וזאת מיום הגשת התביעה שכנגד. התביעה שכנגד בכל הנוגע לסעדים ההצהרתיים שנתבקשו נגד הנתבעים שכנגד 1, 5 ו-6 (העברת הזכויות בנכס ע"ש הנתבעים שכנגד 5 ו- 6) - נדחית. בנסיבות העניין, לאור התוצאה של פסק הדין, כאשר התביעה התקבלה בחלקה והתביעה שכנגד התקבלה בחלקה, ונוכח יתר נסיבות העניין לרבות מצבם של התובעת והנתבעים 2 ו- 3, אינני עושה צו להוצאות. משכוןסעד הצהרתיעסקת מכר