פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מבעיטות ילדים במהלך משחק אלים

לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מבעיטות שבעטו בו ילדים במהלך משחק אלים בשם "קדווה", ששיחקו בהפסקה בהיותו תלמיד בבית הספר "כינרת" שבקיבוץ כנרת (להלן: "ביה"ס"). 2. הנתבעת - מדינת ישראל, משרד החינוך, הגישה תחילה הודעת צד ג' כנגד המועצה האזורית בתחומה נמצא ביה"ס, אולם בהמשך, ביקשה למחוק את ההודעה והצהירה כי במידה והתובע יוכיח את התביעה, המדינה תישא בפיצוי. 3. הנתבעת הכחישה את התרחשות התאונה ונסיבותיה, ולחילופין אף הכחישה קיומה של רשלנות בנסיבות. מטעם התובע העידו: התובע, אימו של התובע וחברו של התובע (להלן: "יהונתן"). מטעם הנתבעת העידה: עירית קרמר - מורה מביה"ס. דיון: 4. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את נסיבות פציעתו הנטענת. בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות. וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981: "נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". 5. במקרה דנן, סבורתני כי נוכח העובדה שכפי שיפורט, אין בנמצא כל מסמך או תיעוד ממועד הסמוך לתאונה ביחס לנסיבותיה ומהמסמכים הנמצאים אף עולה כי נמסרה מפי התובע (או אמו), גרסה אחרת באשר לנסיבות הפגיעה, אין די בעצם ההעדה בעל פה של התובע וחברו יהונתן. אימו של התובע לא הייתה עדה ישירה לנסיבות הנטענות, ובנוסף עדותה לא תאמה את עדות התובע באשר למועד בו סיפר לה על הנסיבות האמיתיות, לדידו, של פציעתו. 6. ההלכה הינה כי לגרסה הנמסרת מפי התובע סמוך לקרות האירוע יש משקל רב, וזאת כאשר היא לחובת התובע וגם כאשר היא לטובתו (ראה ע"פ 421/71 מימרן נ. מד"י פ"ד כ"ו (1) 281, ע"א (מחוזי ת"א) 3013/99 פרץ נ. פרץ, ע"א (מחוזי ת"א) 2109/00 פרנקל נ. אררט). אין ספק שבגרסה הנמסרת לרופא הבודק את הנפגע מיד בסמוך לפגיעה, יש כדי לשקף בדרך כלל את הגרסה הנכונה והאוטנטית וזאת מאחר שהנפגע עדיין לא הספיק להתייעץ ביחס להשלכות המשפטיות של פגיעתו. במקרה דנן, בתיעוד הראשון המצוי ביחס לפניית התובע לקבלת טיפול רפואי ביום 11.1.03 (עשרה ימים לאחר קרות האירוע הנטען) - תעודת חדר מיון מבית החולים פוריה (נ/2) נרשם: "מזה מס' ימים כאבים בברך ימין וצליעה, ללא סיפור של חבלה". וכן: "אין סימני חבלה חיצוניים...". בסיכום המחלה מבית החולים פוריה (נ/3) נרשם: "לדברי המשפחה, מזה 10 ימים התחיל לסבול מכאבים והגבלה בתנועות ירך ימין עקב משחק כדורגל". במכתב רפואי מיום 12.1.13 מבית החולים שניידר (נ/4), אליו הועבר התובע, נרשם: "מזה כשבוע וחצי כאב במפשעה הימנית ללא קשר למשחק כדורגל ששיחק ביום שהתחיל הכאב- ללא טראומה/ חבלה". הנה כי כן, באף מסמך רפואי לא נזכר אותו משחק אלים. נהפוך הוא, תחילה נמסר לכאורה "ללא סיפור של חבלה" ובהמשך הוזכר "משחק כדורגל", אך גם הפגיעה במהלכו הוטלה בהמשך בספק "ללא קשר למשחק כדורגל" והודגש, כי לא הייתה טראומה או חבלה. 7. התובע ואימו העידו כי אף בטרם הפניה לבית החולים פוריה, נבדק התובע, אולם הבדיקות לא תועדו. יחד עם זאת, העובדה שבתיעוד שכן נמצא נמסרו פרטים שאינם תואמים את הגרסה הנטענת עתה במסגרת התביעה, יש בה כאמור כדי לעמוד לחובת התובע וכנגד גרסתו החדשה. טענת התובע בחקירתו כי היה ילד, אין בה כדי להסביר את העובדה שע"פ האמור במסמכים הרפואיים, נמסר על ידו בתחילה, כי הכאבים אינם על רקע של חבלה, לאחר מכן נמסר על ידו כי הם כתוצאה ממשחק כדורגל ולאחר מכן אף נשללה שוב, על ידו או על מי מבני משפחתו, האפשרות לפגיעה במהלך משחק כדורגל. התובע היה במועדים הרלוונטים בגיל שהינו למעלה מגיל- 12- מדובר בהחלט בגיל בו, אף אם מדובר בילד, אין המדובר בתינוק, או בילד רך בשנים שאינו מדבר. גם הטענה כי לא סיפר לאימו בהתחלה אודות הסיבה לפגיעה לא נמצאה מהימנה בעיני, עת התובע העיד כי סיפר לאימו על הנסיבות הנכונות: "כשהגעתי לבית החולים פוריה סיפרתי לה בלילה, אחרי שהיא לחצה עלי ושאלה ממה זה אמרתי לה את האמת" (עמ' 13 שורות 5-6). גם בהמשך חזר התובע ואישר כי בפוריה במחלקה האורטופדית בלילה, אמא שלו לחצה עליו ואמר לה. אולם, כאמור במכתב סיכום מחלה מפורט מהיום שלמחרת נזכר משחק כדורגל ולא משחק קדווה או משחק אלים אחר. אמנם המדובר בתיאור שונה מתעודת חדר מיון מיום לפני ,בה נרשם "ללא סיפור של חבלה", אולם העובדה שהשוני היה ביחס לציון משחק כדורגל דווקא, מצביעה על כך שאכן בלילה סיפר התובע לאימו שנפגע, אלא שנפגע במשחק כדורגל! בעניין זה אציין כי גם לעניין המועד בו סיפר התובע לאימו על נסיבות הפציעה נתגלתה סתירה בין עדויות שניהם: בניגוד לתובע, הרי אימו של התובע טענה, כי רק אחרי שהתובע נותח הוא סיפר לה "שאלתי אבל הוא לא סיפר. רק אחרי שהוא נותח הוא סיפר לי" (עמ' 17 שורה 7), ובהמשך שבה ואישרה כי כשהגיעו לבית החולים שניידר עדיין לא ידעה שהוא קיבל מכה (עמ' 17 שורה 9-10), וכי רק אחרי הניתוח הוא סיפר לה על הקדווה (עמ' 17 שורות 15-16). כאמור, ע"פ עדות התובע סיפר לאימו עוד בלילה בביה"ח פוריה. אם לא די באמור, גם בחוות דעתו של ד"ר טנצמן - מומחה מטעם בית המשפט נרשם: " לדבריו ולפי סיכום מחלה..... שיחק כדורגל בבית ספרו בתאריך 1.1.03 בהפסקה וקיבל לדבריו בעיטה ברגל ימין". כלומר, גם בבדיקה אצל מומחה ביה"מ לא עמד התובע על כך שמדובר היה במשחק אלים ,אלא הזכיר משחק כדורגל. 8. בנוסף לאמור, התובע לא טען כי פנה למי מהנהלת בית ספר או מוריה ודיווח על תאונה ואף לא הוצג טופס דיווח על תאונה- טופס סטנדרטי אותו ממלאים בדרך כלל במזכירות בית ספר כאשר תלמיד בית ספר נפגע. המסמך היחיד שצורף לתצהיר התובע ואשר מלמד על עדכון בית ספר בדבר הפגיעה הינו ממועד שהינו 10 חודשים (!!!) לאחר הפגיעה הנטענת (נספח ו' לתצהיר התובע) אשר מתייחס להיעדרות התובע מבית ספר ומציין את סיבת ההיעדרות: "כנראה בעקבות מכה שקיבל". ככל שאכן התבררו לאם התובע לאחר כשבועיים נסיבות הפגיעה הנטענת, לא ברור מדוע לא פנתה לבית הספר- לא מילאה טופס דיווח, ואף לא פנתה בתלונה או בטרוניה למורי בית הספר. בעניין זה נמצאה בעיני מהימנה עדות המורה עירית אשר העידה: "אף אחד מצוות בית הספר לא מכיר את הסיפור. כשזומנתי, שאלתי ואף אחד לא ידע". המורה עירית לא הייתה מנהלת בית ספר, או מחנכת התובע ולא הייתה לה כל אחריות לאירוע לו היה מתרחש כנטען. לפיכך, לא קיימת כל סיבה שעדה זו תמסור עדות לא נכונה. עדותה של המורה נמצאה בעיני אובייקטיבית ומהימנה ויש בה כדי לסתור את טענות התובע בסעיף 6 לתצהירו, כאילו לאחר קרות התאונה השכילה הנהלת בית הספר לאסור על תלמידים להמשיך לשחק את המשחק האמור במהלך שהפסקות בשטח בית הספר. עירית הצהירה כי עד לחקירתה על ידי החוקר בשנת 2009 מעולם לא שמעה על המשחק וכי אף בבית הספר לא הכירו את המשחק. בניגוד לטענת ב"כ התובע בסיכומיו כאילו הנתבעת לא העידה את מנהלת בית הספר, הרי נטל ההוכחה מוטל כאמור על התובע ועליו הייתה החובה לזמן עדים רלוונטיים אשר, לטענתו, דווח להם והם ידעו על הפגיעה. אם וככל שהתובע או אימו פנו לאחר התאונה למי ממורי בית הספר וככל שאכן בעקבות אותה פגיעה נאסר בבית ספר אותו משחק, יכול היה התובע לזמן להעיד את המנהלת, או המורה אליה פנה ולה סיפר על המקרה בעקבותיו נאסר, לטענתו, לשחק את המשחק בבית הספר. עדים אלו לא זומנו על ידי התובע, וכאמור, אף לא הוצג כל טופס דיווח סטנדרטי אודות התאונה ונסיבותיה. 9. לאור האמור, אין די בעדות התובע ובעדות חברו יהונתן כדי להוכיח את הגרסה העובדתית (לה לא נמצא כל תיעוד אובייקטיבי קודם, כגון דיווח תאונה באופן סטנדרטי במזכירות בית הספר). יודגש כי יהונתן העיד שכל הכיתה ידעה אודות הפגיעה מהמשחק וכי במשחק השתתפו ילדים רבים וכן כי התובע יודע שכל הכיתה ידעה זאת. למרות זאת, לא זימן התובע להעיד, אלא רק את חברו יהונתן וגם בכך יש לחזק את המסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת גרסתו. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). לסיכום, לאור החסר בראיות אובייקטיביות ואמינות לגבי עצם נסיבות התאונה. אינני מקבלת את גרסת התובע בעניין. 10. אדגיש כי אין חולק כי קיום חובת זהירות מושגית בין מורים לתלמידים וכי חובה זו חלה על מורי בית הספר כלפי תלמידיהם גם שעה שהתלמידים מצויים בהפסקה בחצר בית הספר. יחד עם זאת, בעצם פגיעתו של תלמיד בשטח בית הספר במהלך יום הלימודים, אין כשלעצמה כדי להקים אחריות בעוולת הרשלנות. על התובע היה להוכיח את הפרת חובת הזהירות ואת הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לפגיעתו. גם אילו הייתי מוצאת להאמין לעדות התובע וחברו כי באותה הפסקה, לא נכח מורה תורן באזור בו שיחקו, עדיין אין בכך די כדי להוכיח קשר סיבתי לפגיעה הנטענת. גם אם המדובר היה בפגיעה במסגרת משחק כדורגל (בניגוד לגרסה הראשונית שמסר התובע בביה"ח, על פיה לא היה כל סיפור של חבלה), הרי כבר נקבע כי בכך אין די כדי להטיל אחריות על מורי ביה"ס. ככל שאין המדובר בבעיטה מצד ילד אלים שניתן היה לצפות התנהגות אלימה מצידו ולמנוע ממנו לשחק כדורגל וככל שאין המדובר בהשתוללות נמשכת, אלא באירוע שנגרם באופן פתאומי תוך כדי משחק כדורגל שגרתי, הרי כבר נקבע בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 64 שם המערער נדחף על ידי שחקן כדורגל בשעת משחק ומעד, כי: "ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מיעדה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים" (עמ' 772). מאחר שלא הוכח כי מדובר בפגיעה שניתן היה למנוע (כגון מאותו משחק אלים שלא הוכח כי התובע וחברו שיחקו באותו מועד), לא הוכח קשר סיבתי בין הפגיעה להעדר הפיקוח הנטען. ובע"מ 773 בפס"ד דניאלי נאמר: "ובאופן ספציפי למשחק כדורגל: "... לו נכח מורה בעת המשחק, לא היה באפשרותו למנוע את התאונה נכון הוא שעצם נוכחות מורה בעת ההפסקה מרסנת התנהגות התלמידים אך בענייננו מדובר במשחק כדורגל, אשר כשלעצמו- וגם כאשר הוא מתנהל על פי הכללים- כרוך בסיכונים מסויימים שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים. גם ללא התרגשות או מתיחות חורגת מהרגיל, תיתכן באופן סביר האפשרות ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים ייתקלו זה בזה, שחקן יפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה" (שם, בעמ' 773). מכל המקובץ עולה, כי משלא הוכיח התובע כי המדובר היה במשחק אלים שמורה משגיח יכול היה למנוע ולמעשה,התובע לא הוכיח כלל את הנסיבות הנטענות לפגיעתו, לא הוכח גם הקשר הסיבתי בין הפגיעה לרשלנות הנטענת ודין התביעה להידחות. לאור כל האמור התביעה נדחית. לפנים משורת הדין, אחייב את התובע בהוצאות מינימאליות בסכום של 2,000 ₪ בלבד. קטיניםנזקי גוףפיצויים