תביעה כספית על סך 106,821 ₪ בגין תשלומי יתר ששילם התובע לנתבעת במסגרת תשלומי ארנונה, עוגמת נפש שנגרמה לתובע והוצאות נוספות שנגרמו לו. התובע, ניהל בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה נגרייה באזור התעשייה בקריית מלאכי, אשר בתחום שיפוטה של הנתבעת ואמונה על גביית תשלומי הארנונה. הליך זה החל כתביעה קטנה שהוגשה על ידי התובע על סך 4,000 ₪, במסגרתה ביקש לחייב את הנתבעת בחיובי יתר בגין ארנונה ששילם ובמסגרת דיון שהתקיים בפני מותב אחר, ביום 23/6/08 , הוחלט להעביר את התיק לדיון בבית משפט השלום. התובע הגיש כתב תביעה זה, לפיו עתר לחייב את הנתבעת בסכומים הבאים: 47,355 ₪ בגין החזר סכומים ששילם מעבר לנדרש, 7,466 ₪ בגין שכ"ט עבור עריכת חוו"ד, 2,000 ₪ בגין הסרת עיקולים וכן 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש. הנתבעת הגישה כתב הגנה במסגרת ההליך שנפתח בפני בית משפט לתביעות קטנות, עליו ביקשה להסתמך גם בתיק זה. מטעם התובע העיד התובע ומטעם הנתבעת העיד בן דוד יעקב, עובד אצל הנתבעת. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. טענות התובע בתמצית התובע ניהל את עסקו ושילם את תשלומי הארנונה בהם חויב במהלך השנים, אך למרות זאת הנתבעת התריעה בפניו כי קיים חוב ופיגורים בתשלומים. בשנת 2007 קיבל התובע הודעה מהנתבעת, לפיה קיים חוב ע"ס 35,618 ₪, אותו עליו להסדיר בטרם יבוצעו נגדו הליכי עיקול, זאת על אף שפנה אל הנתבעת וערך איתה הסכם לפיו ימחק סך- 7,618 ₪ מהחוב והוא ישלם את יתרת החוב בסך 28,000 ₪ ב-14 תשלומים שווים של 2,000 ₪. על אף ההסכם שנחתם בין הצדדים ופניותיו הנוספות של התובע אל הנתבעת לבירור מהותו של החוב, המשיכה הנתבעת ופעלה לגביית החוב באמצעות הטלת עיקול על חשבונו של התובע ומכירת מעוקלים מעסקו של התובע, אשר כטענתו, פגעו קשות בבריאותו וגרמו לו עוגמת נפש רבה. התובע צרף לכתב התביעה חוו"ד חשבונאית, מטעם חברת ריפאנד בע"מ, כתמיכה לטענותיו. טענות הנתבעת בתמצית כנגד התובע עומד חוב ארנונה החל משנת 1995 בגין תשלומי ארנונה, עבור הנכס אשר בבעלותו. ביום 28/8/05 חתם התובע עם הנתבעת על הסכם לתשלום החוב, אשר עמד על 35,618 ₪. במסגרת ההסכם, נאותה הנתבעת להעמיד את החוב על סך 28,000 ₪, אשר ישולמו ב-14 תשלומים שווים ובכפוף לכך תמחק יתרת החוב. עוד הוסכם כי במידה והתובע לא יעמוד בתנאי ההסכם ויצבור חובות חדשים, יעמוד מלוא החוב המקורי לפירעון מיידי. סכום החוב בגינו נחתם ההסכם הינו נכון למועד חתימת ההסכם, אולם גם לאחר ההסדר המפורט לעיל התובע המשיך לצבור חובות נוספים. לטענת הנתבעת, התובע לא השיג על החוב ולא הגיש ערר בנוגע לגובה החוב ומשחלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת ערר, הרי שמדובר בחוב חלוט. בין השנים 2006-2007, צבר התובע חוב נוסף בסך 10,618 ₪, אותו יש לצרף לחוב שנמחק במסגרת ההסכם, שכן התובע לא עמד בתשלומים שנקבעו לו. רישומי הנתבעת בפנקסי העירייה, לגבי גובה החוב הינם רשומה מוסדית ומהווים ראיה קבילה להוכחת אמיתות תכנם. התובע לא עמד בהגדרות הקבועות לעניין מפעל תעשייתי חדש לצורך מתן הנחה. חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע לצורך סתירת האמור בפנקסי הנתבעת, הוסרה מתצהירו על פי החלטת בית המשפט ועל כן אין מקום להסתמך עליה. דיון נטל ההוכחה - הנטל להוכיח את התביעה, כפי הנדרש במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברות, מונח לפתחו של התובע. במסגרת נטל זה עליו להוכיח הן את עילות התביעה והן את הסכום הנתבע. בהתאם להחלטה מיום 25/1/12, הרי שאין התובע יכול לסמוך טענותיו על חוות הדעת שהוגשה מטעמו וצורפה כנספח ה' לתצהיר עדותו הראשית ומשכך יש לבחון את עדותו של התובע ויתר המסמכים שהוגשו מטעמו ולקבוע האם עמד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו. סעיף 318 לפקודת העיריות קובע - "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". ההלכה הפסוקה קובעת כי עומדת לרשות חזקת התקינות המנהלית, ונקודת המוצא הינה, כי הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. עוד נפסק כי לשם הרמת נטל ראייתי זה, לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה - בר"מ 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נגד עיריית הרצליה, ו-עת"מ (ת"א) 1791/08 מקס מאייר נגד עיריית נס ציונה. תדפיסי החוב, ככל רישומי ופנקסי העירייה, מהווים רשומה מוסדית כאמור בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ועל כן משמשים ראיה קבילה להוכחת אמיתות תכנם. אין חולק כי בין הצדדים נערך הסכם להסדרת החוב של התובע, לפיו התחייב התובע לשלם סכום של 28,000 ₪ בתשלומים שווים של 2,000 ₪ כל אחד, ובתמורה ימחק לו סכום של 7,618 ₪ מהחוב, זאת בכפוף לעמידתו בהסכם, כפי שעולה מסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית של התובע. חקירתו של התובע בבית המשפט מעלה מספר תמיהות, אשר לא ניתן למצוא להן הסבר המניח את הדעת. כך כשהצהיר התובע בתחילת חקירתו הנגדית, כי מעולם לא צבר לחובתו חוב "אפילו לא שעה אחת לא היה לי חוב" (עמ' 8 ש' 17) ובהמשך הצהיר כי חתם עם הנתבעת על ההסכם אחרי שהנתבעת לחצה אותו וכדבריו "אחרי שהצמידו לי את הנשק לראש". התובע אישר בחקירתו הנגדית כי העביר לנתבעת שיקים על חשבון ההסכם וכעבור זמן מה חזרו שני שיקים, שאת תמורתם שילם לנתבעת במזומן (עמ' 8-9). עוד הצהיר התובע כי שילם את השיקים אך לא קיבל אותם בחזרה. התובע אינו מספק הסבר מניח את הדעת, לעובדה כי שילם כספים על אף שלטענתו אינו חייב אותם ולמעשה התובע מאשר, בחצי פה, כי היה לו חוב לנתבעת. כמו כן, התובע לא מסביר מדוע לא פנה והגיש השגה וערר בנוגע לקיומו של החוב בכלל ולגובה החוב בפרט במועדים כדין. התובע אישר בחקירתו כי הוא לא קיבל הנחה מוועדת הנחות של העירייה עבור היותו מפעל חדש. כן אישר התובע כי לא הגיש ערר על גובה חיובי הארנונה שחויב בהם. טענותיו של התובע מועלות לחלל הריק, ללא ראיה תומכת שיש בה כדי לחזק את גרסתו. זאת בנוסף לעובדה כי התובע הגיש חוות דעת שאינה קבילה ועל כן טענותיו נותרו ללא תמיכה באסמכתא קבילה. מנגד, העיד בן דוד יעקב, מטעם הנתבעת, אשר אישר בחקירתו הנגדית כי הנתבעת קיבלה 14 שיקים מהתובע, על חשבון ההסכם וכי מלבד שני שיקים, נפרעו כל יתר השיקים. עוד אישר העד כי השיקים, שחזרו, אכן מצויים בידי הנתבעת, זאת בשל העובדה כי התובע לא הגיע לקחתם ובמידה והתובע היה דורש אותם, הוא היה מקבל אותם בכפוף לחתימתו על קבלתם. העד הצהיר כי השיקים שחזרו לא הוגשו להוצאה לפועל וכיום התובע שילם את מלוא חובו על פי ההסכם, מלבד חוב נוסף שקיים בעבור השנים 2006-2007, כך שלתובע לא נגרם נזק בעקבות הפעלת הליכי הוצאה לפועל נגדו. העד אינו מכחיש כי נשלחו לתובע מכתבי התראה על פעולות בגין אי תשלום ארנונה, יחד עם זאת הוא מסביר זאת בכך שהתובע המשיך לצבור חובות נוספים, שלא נכללו בהסכם שבין הצדדים. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות מסדיר את נושא ההשגה על חיוב בתשלום ארנונה, ועל פיו, מי שחויב בתשלום רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה, על יסוד אחת מהטענות אותן מונה הסעיף. מניעת התובע להגיש ערר על גובה חיובי הארנונה, כמוה כהודאה כי הוא חייב את הסכומים אותם הציגה הנתבעת ועל כן אין לתובע אלא להלין על עצמו. בנסיבות אלו, ומשלא נסתרו תדפיסי החוב, יש לקבוע כי התובע לא הוכיח את תביעתו. אשר על כן הנני דוחה את התביעה בכללותה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת, לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך- 6,500 ש"ח . סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממועד הינתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום לב"כ הצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. ארנונהפיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוני