תביעה עקב נטילת הלוואה מהנתבע בגין פרמיית ביטוח שנגבתה מהם שלא כדין עבור ביטוח נכס במימוש שטר משכון בהליכי הוצל"פ בשעה שלא הועמד כל נכס לשעבוד, לרבות נזקים כתוצאה מניהול הליכי הוצאה לפועל כנגדם שלא כדין. טענות הצדדים: התובעים טוענים כי ביום 2.11.1988 ביקשו וקבלו מהנתבע הלוואה, הכוללת מספר הלוואות שמספרה 0-370-12040 בסך של 48,000 ₪ (להלן-"ההלוואה") שהיה עליהם לפרוע אותה בתוך 240-300 חודשים (נספח א לכתב התביעה). עקב מצוקתם הכלכלית נוצרו פיגורים בהחזר התשלומים ונפתח כנגדם תיק הוצל"פ שמספרו 6-95-02108-10 ובמסגרתו, סולקו הפיגורים לפי הסדר שהושג עם הנתבע בתשלום תוספת של 1,000 ₪ מעבר לשיעור התשלומים השוטפים. בתאריך 19.8.1999 פתח הנתבע בהליך מימוש שטר משכון בלשכת הוצל"פ בחדרה בתיק 9-99-15903-12 והתבקש צו מינוי כונס נכסים למימוש הנכס הממושכן במקרקעין שבגוש 20345 חלקה 40 (להלן-"הנכס") בגין יתרת חוב בסך של 123,894 ₪ (נספחים ב-ג לכתב התביעה). התובעים טענו בפני ראש ההוצל"פ שהתשלומים בגין ההלוואה מוחזרים כסדרם ואין יתרת חוב פיגורים (חוות דעת חשבונאית צורפה כנספח ז לכתב התביעה). הנתבע המציא מנגד חוות דעת לפיה יתרת החוב היא בסך של 18,076 ₪ (נספח ח לכתב התביעה). מכאן עולה כי גם לשיטת הנתבע, החוב בגינו נפתח ההליך בהוצאה לפועל, אינו משקף את החוב הקיים. למרות זאת נדחו טענות התובעים בהחלטה שניתנה ע"י ראש ההוצל"פ לטענתם, מחמת אי הגשת חוות דעת מטעמם. התובעים הוסיפו וטענו כי ביום 29.11.2003 פנו לנתבע בטענה ודרישה כנגד תשלומים הנגבים מחשבונם לפרמיה לביטוח הנכס למרות שלא קיים משכון על הנכס בגין ההלוואות. משכך לטעמם, חיובם היה חיוב ביתר. הנתבע קיבל את טענתם זו (נספח ט לכתב התביעה) וזיכה אותם מתשלומי פרמיית הביטוח מתאריך 1.3.1999 ועד 1.1.2004 ובוטל החיוב בעתיד בגין הפרמיה. בה בשעה, התברר להם כי הסכום שקוזז מיתרת חוב ההלוואה בגין תשלומי הפרמיה שנגבו שלא כדין עמד על סך 10,001.10 ₪ אף שבפועל חיובם בגין הפרמיה היה בסך של 41,526 ₪ (חוות דעת מומחה מיום 25.9.2006 צורפה כנספח י לכתב התביעה). לשיטת התובעים, במועד פתיחת תיק הוצל"פ בחדרה ביום 19.8.1999 תשלומיהם לפרמיה היו בסך של 39,561.93 ₪ ,כפי שקבע המומחה מטעם הנתבע. לאור הקיזוז שהיה על הנתבע לבצע בגין תשלומי הפרמיה, לא היתה להם כל יתרת חובה בגין ההלוואה ונימצא כי הליכי הוצל"פ נפתחו שלא כדין ובניגוד להסכמי ההלוואה בניצול לרעה של הליכי משפט לחיוב חשבונם לשווא. נזקיהם עקב כך הם בסך של 13,000 ₪ לשכר טרחת המומחה, 12,000 ₪ לשכר טרחת עו"ד; 9,300 ₪ הוצאות שנפסקו באותו הליך ו- 6,000 ₪ בגין אגרות בית משפט והוצאות משפטיות. בנוסף, נגרם נזק בגין תשלומים לפרמיית ביטוח בסך של 41,526 ₪ נכון ליום 25.9.2006 וכן עוגמת נפש שהוערכה בסך של 20,000 ₪ בגין הליכי הוצל"פ שנוהלו כנגדם שלא כדין. הנתבע דוחה את טענות התובעים. התובעים, הגישו בתרמית ובחוסר תום לב בקשה למתן הלוואה למטרת בניה עצמית על הנכס כהגדרתו לעיל במקרקעין הידועים כחלקה 40 בגוש 20435 (נספח א לכתב ההגנה) וכן המציאו מסמכים כוזבים בדבר קיומו של היתר בניה, תעודת זכאות ותצהירים על הבנייה (נספח ב-ג לכתב ההגנה). בהתאם למצגים הכוזבים, אושרה לתובעים הלוואה בכפוף לשעבוד של הנכס בחלקה 40 בגוש 20435. בהסכם ההלוואה נקבע כי הפרת ההתחייבות להעמדת שיעבוד תהווה הפרה יסודית שלו (נספחים ד-ט לכתב ההגנה). תנאי נוסף למתן ההלוואות היה רכישת ביטוח חיים וביטוח לנכס שהתחייבו לשעבד אותו. בכפוף לקיום אותם תנאים הועמדו לתובעים מספר הלוואות שסכומן הכולל הוא בסך של 48,000 ₪ (נספחים ט-יא לכתב ההגנה). בדיעבד, התברר לנתבע כי התובעים, נהגו בתרמית כנגד משרד השיכון בקבלת הלוואה לצרכי בנייה על פי המסמכים והמצגים הכוזבים לפיהם ביתם נבנה לכאורה בנכס, בחלקה 40 בגוש 20435 ואילו בפועל, ביתם נבנה בחלקה 2 בגוש 20412 (להלן-"הנכס האחר"). זאת ועוד, הבית בנכס האחר נבנה עובר להגשת הבקשה למתן הלוואה, כבר בשנת 1985 מבלי שידעו את רשויות המדינה ואת הנתבע על כך. לאוא זאת, דין התביעה להידחות שכן מעילה בת עוולה לא יצמח סעד. בנוסף טען הנתבע כי טענותיהם של התובעים, נדחו כבר ע"י ערכאות קודמות וקיים השתק עילה, השתק פלוגתא ומעשה בית דין. מעבר לכך, החיוב בביטוח של הנכס נעשה כדין ולפי הסכם ההלוואה. חוות הדעת מטעם התובעים נדחתה בהליך הקודם ודין מסקנותיה להידחות. טענת התובעים להפחתת דמי הביטוח על הנכס בהיעדר נכס אשר בגינו נרכשה הפוליסה דינה להידחות לטענת הנתבע שכן, מקור החיוב בביטוח הוא כתוצאה מתרמית של התובעים על מנת לקבל את ההלוואה אשר אין להם זכות לקבלה אילולי המצג הכוזב. התובעים, התחייבו לשעבד את ביתם כבטוחה להחזר ההלוואה ולא עשו כן. אין בשוני בפרטי הנכס והנכס האחר, כדי לאיין את התחייבותם לשעבוד הבית והגשת התביעה, היא ניסיון לשימוש לרעה בהליכי משפט ובחוסר תום לב . זאת ועוד, לטענת הנתבע התובעים פנו ישירות לבנק ולא לבא כוחו שטיפל בעניינם בטענה כי הביטוח נערך בטעות. הנתבע קיבל את טענתם זו בשגגה מבלי שהיה מודע לתרמית שלהם כלפיו. משנודע הדבר לנתבע, הודיע ב"כ הנתבע לתובעים כי פעולת הזיכוי בטעות יסודה וכי היא מבוטלת (נספחים יח-יט לכתב ההגנה) מבלי שהתובעים גילו זאת בכתב התביעה. הנתבע טוען כי קיים מעשה בית דין בשאלת מימוש השעבוד על בית המגורים של התובעים (בת.א. 576/00 , נספח יג לכתב ההגנה) וכן בשאלת קיומו של חוב בגין ההלוואה, בדחיית טענת "פרעתי" בתיק הוצל"פ בחדרה 12-15903-99-9 (נספח יד לכתב ההגנה). ההחלטה ניתנה לאחר חקירת המומחים מטעם הצדדים . בהחלטה הורה ראש ההוצל"פ על העמדת מלוא יתרת החוב לפירעון מיידי והמשך מימוש הליכי הגבייה (נספח טו לכתב ההגנה). התובעים, לא ערערו על ההחלטה ומשכך היא הפכה להחלטה חלוטה וחל עליה השתק עילה ופלוגתא אשר אין לשנות ממנה במסווה של תביעה כספית. בנוסף טען הנתבע כי חלה התיישנות בגין עילת התביעה שכן עסקינן בחיובים מסוף שנות ה- 80 ומשהוכח כי התובעים ידעו על גביית הפרמיה לנכס (כאמור בסעיף 7 להסכם ההלוואה) ואף טענו זאת בתביעה בת.א. 576/00 שהוגשה כבר ביום 3.4.2000. לאור האמור, דין התביעה להידחות וככל שייקבע כי קיימת זכות להחזר תשלומי ביטוח החיוב יכול שיהיה רק עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. דיון ומסקנות: הוכח ואין חולק כי התובעים נטלו הלוואות בסך של 48,000 ₪ לאחר שחתמו על הסכם הלוואה (נ/7) לצרכי בנייה עצמית בנכס המצוי בגוש 20435 חלקה 40 באום אל פחם , של דירה בת 3 חדרים בקומה א' בשטח של 70 מ"ר ברוטו (סעיפים 2-3 בנ/3). התובע אישר בעדותו כי מטרת ההלוואה היא לבניית בית (עמ' 7 שורות 29-31) בחלקה 40 בגוש 20435 (עמ' 8 שורה 2) וכי כאמור בנ/3, שנחתם על ידו, היא ניתנה לצרכי בנייה (עמ' 8 שורה 6). התובע הודה כי הציג היתר בניה לבנק (נ/4) להקמת תוספת של שתי דירות קוטג'ים צמודים למבנה בגוש 20435 בחלקה 40 (עמ' 8 שורות 12-19) וכי הגיש תצהיר תמיכה למשרד השיכון, בדבר כוונתו לבקש הלוואה לבניה עצמית באותם מקרקעין (נ/5 עמ' 8 שורה 22). התובע הודה כי הוא לא מתגורר כלל בנכס שבגוש 20435 חלקה 40 , הוא הנכס לגביו הציג היתר בנייה כאמור כי אם אמו ואחיו (עמ' 8 שורה 30). זאת הואיל ובעת שהחל לבנות את הבית באותם מקרקעין, לא היה לו הסכם עם מנהל מקרעי ישראל והמינהל, התנגד להמשך ביצוע הבנייה. לעניין זכויותיו בנכס העיד התובע שהוא אינו בעל הזכויות בו שכן, אביו המנוח שהיה הבעלים העביר את הזכויות לאימו שהעבירה אותן לאחיו והדבר, לא היה בשליטתו. התובע, אף הודה כי הוא לא בנה את הבית בנכס שבחלקה 40 (עמ' 9 שורה 22). משהוצגו בפניו המצגים והמסמכים שהגיש לנתבע עובר לקבלת ההלוואה על הנכס וכולל היתר בנייה שהם מצגים כוזבים, השיב כי פעל על פי מה שאביו אמר לו לעשות (עמ' 9 שורה 4 רישא). לא היה בידי התובע ליישב את התמיהה כיצד ניתן לו אישור על התקדמות הבנייה בגוש 20435 חלקה 40 למרות שאינו בעל זכויות באותם מקרקעין ומבלי שבנה שם בית כלל. הוא אכן הגיש את המסמכים בדבר התקדמות הבנייה וחתימתו אכן כדבריו, מופיעה על אישור הוועדה המקומית לתכנון ובנייה על גמר בנייה של יסודות הנכס (נ/10-נ/12 עמ' 9 שורה 29) ואישור גמר השלד (נ/13-נ/15 עמ' 9 שורה 33) אף שאינם נכונים והודה, כי על פיהם הוא קיבל 30,000 ₪ מהנתבע. התובע אישר בחקירתו כי הביא את המסמכים נ/10-נ/15 על התקדמות הבנייה לנתבע לתיק ההלוואה (עמ' 10 שורה 2). בדומה לכך, נהג הנתבע כלפי משרד השיכון על מנת לקבל תעודת זכאות (נ/16) שזיכתה אותו בהלוואה צמודה ללא ריבית בסך 16,750 ₪ (עמ' 10 שורה 9). מכל האמור עולה כי התובעים נטלו הלוואה לבניית דירה בגוש 20435 חלקה 40 מבלי שהקימו בו את ביתם כי אם, בנכס האחר המצוי במקרקעין אחרים (עמ' 10 שורות 14-15). התובע, הודה כי התחייב לבנות את הבית בנכס מושא הבקשה והסכם הלווואה ולשעבד אותו , לטובת הנתבע להבטחת החזר ההלוואה. בפועל כדבריו, הוא בנה את הבית שם וכפועל יוצא, לא שיעבד אותו לטובת הנתבע (עמ' 10 שורה 11). סיכומם של דברים, הוכח כי התובע מסר דיווחים כוזבים בפני הנתבע עובר לנטילת ההלוואה בתקופת ההלוואה שאינם עולים בקנה אחד מצב הבנייה בנכס לרבות היעדר זכויות של התובעים בנכס. כך גם, לא נסתרה טענת הנתבע לפיה בהסתמך על אותם מצגים כמובא גם בהסכם ההלוואה ובתעודת הזכאות, ניתנה לתובעים ההלוואה. מעבר לנידרש לצורך בחינת התרמית והמצג הכוזב אוסיף שהתובעים, לא הוכיחו כי עמדה להם הזכות לקבל תעודת זכאות והלוואה באותם תנאים, עבור בניית ביתם בנכס האחר שבבעלותם מה גם, שאין חולק כי הם לא הודיעו לנתבע על המצג הכוזב ולא ביקשו לרשום שיעבוד על ביתם כבטוחה להחזר ההלוואה לפי ההסכם. לא השתכנעתי מעדותו של התובע כי ההלוואה נלקחה לצורך הבניה בנכס האחר. עדותו בנדון לא עשתה עלי רושם מהימן ולא התיישבה עם לוחות הזמנים בנוגע לבניית הנכס האחר ונטילת ההלוואה. ההלוואה, ניטלה בשנת 1988 ואילו בתביעתם למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע להימנע מפינויים מהנכס האחר שבבעלותם טענו כי רכשו את המקרקעין בגוש 30412 חלקה 2 בשנת 1983 , החלו וסיימו את בנייתם ביתם עליהם בשנת 1985 וכי הם מתגוררים בו (סעיפים 3.א ו-4 לכתב התביעה בת.א. 576/00 , נספח ז' לתצהירו של התובע) וכך גם העיד התובע (עמ' 11 שורות 12-16). מכאן אני למדה כי הבנייה הסתיימה כ-3 שנים לפני נטילת ההלוואה שהתובעים טוענים, מבלי שהוכיחו זאת, כי היא נועדה לבניית ביתם בנכס האחר. אין בידי לקבל את תשובתו של התובע על הסתירה בין גרסאותיו בהליך הקודם ובתביעה שבפני באומרו "אני לא יודע, אבל שהלכתי לעו"ד לא כל כך הבנתי" (עמ' 11 שורה 19) . יתירה מכך, התובע שינה מגרסתו וטען כי בניית ביתו הסתיימה רק בשנת 1995 בעת שהוא טוען כי הוא נבנה מכספי ההלוואה שניתנה לו כבר בשנת 1988 (עמ' 11 שורה 26 , עמ' 11 שורה 28-29). קיים גם קושי בגרסתו של התובע עליו לא היה בידו להשיב שכן, בבקשתו לסיוע בדיור ממשרד השיכון בה הוצהר (סעיף 6 בנ/18, נספח יב לתצהירו של מר גלזנר) כי אין בבעלותו דירה ואילו בסעיף 3א. לכתב התביעה בת.א. 576/00 (נספח ז' לתצהירו) נאמר כי התובעים רכשו את חלקה 2 בגוש 20412 ביום 22.5.1983 . על כך השיב התובע , בשונה מעדותו קודם לכן לפיה רכש את הנכס האחר (עמ' 11 שורות 12-14) באומרו כי בזמן הרלוונטי "לא היה לי את חלקה 2" (עמ' 12 שורות 2-6). לפיכך, אני קובעת כי התובעים נהגו בתרמית והציגו מצגים לא נכונים בדבר בעלותם בנכס ובניית ביתם עליו. נדחית גם גרסתם לפיה ההלוואה שימשה אותם לבניית ביתם בנכס האחר, שהוכח כי הושלמה בנייתו, קודם לנטילת ההלוואה. בהתאם לקביעותיי , בחנתי אם קמה לתובעים הזכות לפיצוי בגין תשלומים שנגבו מהם לפרמיית ביטוח על הנכס אותו היה עליהם לשעבד לטובת הנתבע להבטחת ההלוואה ובגין ניהול הליכים משפטיים בגין ההלוואה שלטעמם, היה על הנתבע לקזז את תשלומיהם ביתר לפרמיה בגין הביטוח שנעשה לריק בהיעדר נכס בבעלותם בחלקה 40 בגוש 20435 . קיים קשר ישיר בין מקור החיוב לרכישת ביטוח נכס ובין התרמית של התובעים, בהציגם מצגי שווא בעת קבלת הלוואה. הדברים מקבלים משנה תוקף מהעדר קיומה של בטוחה להלוואה (עמ' 8 שורות 7-9) שכן, הם לא שעבדו את ביתם שהיה להיבנות בבניה עצמית בנכס בהיעדר זכות שלהם בנכס ומשלא ניבנה כלל הבית עליו לפי עדות התובע ובניגוד למסמכים ואישורים כוזבים שהגיש לנתבע בדבר התקדמות הבנייה. הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, תכליתו למנוע מצב דברים בו יצא חוטא נשכר וייהנה מפרי חטאו. בית משפט, נירתע ממתן סעד כאשר הזכות לה טוען בעל דין, מבוססת על מעשה לא חוקי או מעשה הנוגד את תקנת הציבור . בכך, יש משום הרתעה מהפרת החוק ואי מתן סעד, הטמון בו פגם מוסרי עקב מעשה בלתי חוקי שמקים לכאורה זכות למתן סעד, אילוי אותו פגם. לפי ההלכה הפסוקה, על בית המשפט לשקול שני שיקולים מרכזיים: האחד, מה מידת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות של מבקש הסעד. ככל שהתנהגותו פסולה יותר, כך תהיה נטייה גוברת שלא לתת את הסעד. השני, הקשר הסיבתי בין התנהגות בלתי חוקית או בלתי מוסרית של מבקש הסעד ובין התרחשות הנזק. ככל שהמעשה הבלתי חוקי הוא הסיבה לגרימת נזק, לא יינתן הסעד המבוקש והמבחן הוא מבחן עובדתי ומשפטי (ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד , ניתן ביום 18.07.2005, עמ' 16 ). ניתן גם להסתייע במבחנים שנקבעו בפסיקה בשאלת קיומו של חוזה בלתי חוקי (סעיפים 30-31 לחוק החוזים (חלק כללי) ) שלגביו, נבחנים בין היתר: התנהגות הצדדים בשים לב להתנהגותו של מי שמבקש להתחמק מביצוע החוזה; מידת האשמה של כל צד לחוזה בנוגע לאי החוקיות ; האם אי החוקיות משנית ואגבית או שנועדה להשיג את תכלית ההתקשרות וכן החלת הכלל "שלא יצא חוטא נשכר" שהצד להסכם הבלתי חוקי לא יהנה בסופו של יום מאי קיומו (ע"א 6667/10 גלית הלוי בר טנדלר נ' דרור קוזניצקי, ניתן ביום 12.9.12, בסעיף 23 לפסק הדין של השופט י' עמית). כאשר בית משפט נמנע מהכרעה אופרטיבית להורות על קיום חוזה בלתי חוקי או ומתן סעדים הנובעים ממנו על מנת שלא יצא חוטא נשכר כאמור בגין תרמית, חוזה בלתי חוקי וכיוצ"ב, שומה עליו לבחון ולהבחין "בין רמאות מצד התובע, שאז קל יותר לעשות שימוש בסמכות זו) , לבין רמאות מצד הנתבע (שאז קשה יותר , שכן חוטא יצא נשכר )" (ע"א 6667/10 גלית הלוי בר טנדלר נ' דרור קוזניצקי, שם, בסעיף ג' לפסק הדין מפי השופט א' רובינשטיין). בעניינינו, עסקינן בהסכם הלוואה חוקי אשר נחתם ע"י הנתבע בהסתמכותו על הצהרות , מצגים ואישורים כוזבים שהציגו התובעים עובר לחתימה עליו. אין לנתבע אשם או אינטרס כלשהו למתן ההלוואה על פי מצגי השווא של התובעים ולהיפך, הוא נותר ללא בטוחה להבטחת פרעון ההלוואה בהיעדר שיעבוד של הנכס ע"י התובעים . יתירה מכך, התובעים לא טרחו להודיע מוקדם יותר לנתבע על המצג הכוזב ועל כך שההלוואה ניתנה לשיטתם עבור נכס אחר, שנדחתה גרסתם זו כמובא לעיל וחמור מכך, הם הציגו מסמכים כוזבים על התקדמות הבניה (יסודות ושלד) למרות שלא בוצעה כל בניה על ידם בנכס בבגוש 20435 חלקה 40 (נ/10-נ/12 עמ' 9 שורה 29, נ/13-נ/15 עמ' 9 שורה 33). חיתמת התובע על הסכם ההלוואה נעשתה בידיעתו שאינו בעלים על המקרקעין ובדומה לכך, בבקשתו לקבל תעודת זכאות בשעה שבבעלותו בית בנכס האחר, לגביו לא הוצהר. ככל שלשית התובעים ההלוואה שימשה אותם לבניית הבית בנכס האחר שבבעלותם, בחלקה 2 בגוש 20412 (עמ' 11 שורה 26) צפוי היה שיודיעו על כך לנתבע וככל שהלה היה מסכים לשנות את פרטי הסכם ההלוואה, הפוליסה על הנכס היתה מוסבת על פרטי הנכס האחר. לא כך נהגו התובעים ומשכך, בדין נרכשה פוליסה ע"י הנתבע על הנכס בהסתמכו על המצגים הכוזבים (ראו גם תצהירו של התובע לקבלת ההלוואה , נ/5). מהעדויות עולה כי לא עסקינן בכשל נקודתי ואי שימת לב של התובעים לפרטי ההלוואה ולהתחייבוותיהם במסגרתה, כי אם ברצף של פעולות שנעשו שלא כדין בהצגת מצגים ומסמכים כוזבים. התובע בהתנהגותו, מנע ביודעין שעבוד של הנכס ואי העמדת בטוחה לפרעון ההלוואה ובכך הפר את ההסכם ונדחית טענתו, לפיה 'התשלום, זה מספיק' (עמ' 9 שורה 10). נדחית גם טענת התובע בעדותו לפיה הוא אינו אחראי על מעשיו מחמת פועלו במצוות אביו המנוח (עמ' 9 שורה 4). התנהגותם הבלתי חוקית של התובעים , כללה מצגים כוזבים בהצגת אישורים לכאורה של הרשות המקומית (היתר בניה ואישורים על התקדמותה) ומשרד השיכון והבינוי (לעניין תעודת הזכאות), אשר הנתבע הסתמך עליהם במתן ההלוואה וקיום ההסכם לרבות, בנוגע לביטוח על הנכס מושא האישורים וההלוואה. קיים קשר סיבתי בין ההתנהגות הבלתי חוקית של התובעים ובין קרות נזקם מושא התביעה, בחיובם בביטוח לנכס, לשווא. אילוליי הדיווחים הכוזבים עובר למתן ההלוואה ובתקופתה, לא היה מתרחש כל נזק בהיעדר מצג של העמדת הנכס כבטוחה וכפועל יוצא רכישת ביטוח לנכס לפי הסכם ההלוואה. אילו לא ביקשו התובעים את ההלוואה כאמור בבקשה לקבלתה ולקבלת תעודת זכאות ממשרד השיכון לבניה עצמית בגוש 20435 חלקה 40 לא היה נירכש כל ביטוח לנכס ע"י הנתבע. מה גם, שהם לא טרחו להמציא בטוחה חלופית בשעבוד ביתם בחלקה 2 בגוש 20412 כפי שהוצע להם (עמ' 12 שורה 14) למרות שהדרישה להעמדת בטוחה בהעדר שעבוד לנכס נמסרה להם כבר בתאריך 26.8.2004 (סעיף 4 במכתב לתובעים , נספח יח לכתב ההגנה). אין לתובעים להלין על כן כנגד חיובם בהוצאות הביטוח והיה עליהם לצפות שמעשיהם יובילו לעריכת הבטוח על הנכס. שהם התחייבו לשעבדו לטובת הנתבע. לפיכך, לא קמה לתובעים זכות לסעד כספי בגין עריכת הביטוח וההוצאות הכרוכות בכך . נכונים הדברים גם בנוגע לנקיטת הליכי הוצל"פ כנגדם, משסבר הנתבע על פי המצגים הכוזבים שהציגו לו התובעים ולפי הסכם ההלוואה שיש לרכוש ביטוח לנכס מבלי שהודע לו כי הבית לא נבנה בניגוד לאישורים הכוזבים שהגיש לו התובע. בנסבות אלו נדחית התביעה לגופה. התיישנות: למרות שנדחתה התביעה בחנתי את טענת התיישנות. זכות הגישה לערכאות שהיא מעין זכות חוקתית (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, תק-על 2008(2), 3886 (2008)), אין בה כדי לאיין את דיני ההתיישנות. "דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעל הדין לכלל הציבור, שמשמעותו להניח לבעל הדין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך. מנגד, יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה להגשת תביעה, שמעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע. מימד הבכורה בזכות הגישה של בעל-דין לערכאות המשפט, המתבטא בנטייה להצר את תחום התפרשותה של טענת ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית , עמ' 118). חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - "חוק התיישנות") קובע כי תובענה שאינה במקרקעין מתיישנת בחלוף שבע שנים מהמועד בו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 (1) ו- 6). תחילת מרוץ התיישנות הוא ב"קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 177-178). בעניינינו, אין חולק כי התובעים התחייבו בסעיף 6.א. להסכם ההלוואה (נ/7) לרשום משכנתא על הנכס במעמד בו תרשמנה לראשונה זכויותיהם על הנכס ולא יאוחר מתום 3 חודשים ממועד החתימה על ההסכם (שנחתם ב- 2.11.19889). כך גם, בנ/9 התחייב התובע לרשום משכנתא לא יאוחר מ-3 שנים ממועד מתן ההלוואה קרי: עד יום 2.11.1991. בסעיף 7א בנ/7 התחייבו התובעים לבטח את הנכס, כל עוד לא סולקה ההלוואה במלואה וככל שיימנעו מכך, הרשות בידי הבנק לעשות כן על חשבונם ובאופן עצמאי ולא תוטל על הבנק אחריות כלשהי בנדון (סעיף 7 א3) . משעה, שהיה ידוע לתובעים שלא יוכלו לבנות את הבית על בנכס מושא ההלוואה, קמה להם עילת תביעה ואפשרות ממשית לקבל את הסעד המבוקש לביטול הביטוח על הנכס, שלא הוקם כלל על ידם. יתרה מכך, התובעים הגישו בתאריך 3.4.2000 את תביעתם כנגד הנתבע בת.א. 576/00 (סעיף 8 לכתב התביעה, סעיף 10א לסיכומיהם) למתן צו מניעה והימנעות מפינוי וסילוק יד מדירתם בגוש 20412 חלקה 2 וטענו כי מעולם, לא משכנו את הנכס הידוע כגוש 20435 חלקה 40 שאינו בבעלותם (סעיפים 12 ו- 16 לכתב התביעה ). בדומה לכך עולה מחוות הדעת שהגישו התובעים בתיק ההוצל"פ בחדרה, בה חושבו חיוביהם לפרמיה בידיעתם על החיוב ביתר לשיטתם, כבר בשנת 2000 . התובעים טענו כי עילת התביעה נולדה רק ביום 15.1.2004 , מועד בו הודה הבנק בזכותם להחזר פרמיית ביטוח (סעיף 27 לסיכומי התובעים). עיון בסעיף 7 לכתב התביעה מלמד כי כבר בשנת 1999 במסגרת הליך בפני ראש ההוצאה לפועל (מס' 12-15903-99-9) ידעו התובעים שהנכס בגוש 20435 חלקה 40 אינו ממושכן וכן ניתן ללמוד מחוות הדעת שהגישו בתיק ההוצל"פ בחדרה. בנסבות אלו, נדחית טענתם לפיה כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה. כך גם, אין למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הודעת הבנק בהסתמך על מצג כוזב של התובעים לפיה יוחזרו להם דמי ביטוח שכן, התובעים ידעו כבר בשנת 2000 לכל המאוחר על חיובם בביטוח לפי ההסכם מבלי שגילו את דבר התרמית לנתבע ואין בהודעת הבנק, שהוא חזר בו ממנה עם גילוי הכזב כלפיו, כדי לשנות מקביעותיי על המועד בו נולדה עילת התביעה. מעשה בית דין: תכליתו של מעשה בית דין, שצדדים להליך מנועים מלחזור ולהתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק דין סופי. בכך יש כדי להבטיח יעילות , מניעת כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות ובוודאות המשפטית ומניעת הטרדה פעמיים של בעל דין וצורך בשמירת הראיות לפרק זמן ארוך מחשש למאבק משפטי נוסף (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 7, ניתן ביום 8.9.2005). יש ליצוק ל"עילת תביעה" משמעות רחבה על מנת להגשים את תכליתו של מעשה בית דין והמבחן לקיומו הוא אם נקבע ממצא שבעובדה; ואם מבקש תובע על בסיס אותה עובדה לתבוע שנית, ולו בעילה אחרת, כי גם אז דרכו תהא חסומה" (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) עמ' 98). הראש השני במעשה בית דין, הוא השתק פלוגתא כאשר היא הוכרעה כבר על רכיביה העובדתיים והמשפטיים באופן פוזיטיבי, בפסק דין סופי (במפורש או מכללא) וההכרעה, היתה חיונית לתוצאה הסופית (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) עמ' 583-585). ראש ההוצאה לפועל דחה את טענת "פרעתי" שטענו התובעים, בהחלטתו מיום 15.10.2003 (נספח טו לכתב ההגנה). לטענת התובעים, הואיל ולא עמדה בפני ראש ההוצאה לפועל הודאת הבנק והוראת הבנק לקיזוז תשלומי הפרמייה מהחוב, לא עמדו בפניו כל השאלות השנויות במחלוקת והחזר הפרמייה, לא נדון לגופו. העובדה, שהבנק הורה על החזר הפרמיה אינה רלוונטית למסקנתו של ראש ההוצל"פ לפיה נדחתה לגופה חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים (ראה סעיף 4 להחלטת ראש ההוצאה לפועל) לאחר שניתן להם יומם להוכיח את טענותיהם ומבלי שערערו על קביעותיו של ראש ההוצל"פ. זאת ועוד, ראש ההוצאה לפועל קבע כי הטענה שלא הייתה יתרת פיגורים בעת פתיחת תיק ההוצל"פ הינה חסרת כל בסיס וכי התברר, שהיה חוב פיגורים משמעותי בעת פתיחת התיק (סעיף 6 סיפא וסעיף 7 להחלטה). חוות דעת המומחה: הנתבע, טען כנגד מומחיותו של מר סלימאן המומחה מטעם התובע. על בית המשפט לבחון אם יש בידו להפיק תועלת ממידע המצוי בידי מומחה גם אם מומחיותו אינה על פי תארים אלו או אחרים ויכול גם, על פי ניסיונם בתחום לגביו הגישו את חוות דעתם. קבילות ראיה של עד מומחה מסוג זה, היא על לפי הרלוואנטיות שלה ומשקלה הפוטנציאלי (ע"א 745/82 משה שחר נ' לאה בור , ניתן ביום 25.03.1986). המומחה מר סלימאן חישב בחוות דעתו (סעיף ה1) את שווי סכומי הביטוח על הנכס נכון לתאריך 24.9.2006 שהם 41,526 ₪. בנוסף קבע המומחה (סעיף ה2 לחוות הדעת) כי בתאריך 1.9.1999 לא הייתה יתרת חוב בחשבון וכי עמדה יתרת זכות בסכום של 7,004.97 ₪ אך הודה בעדותו כי בנ/1 , נדחתה הטענה בדבר קיומה של יתרת זכות בתיק ההוצל"פ וכי יש לבחון רק את שווי הביטוח לנכס, שנגבה מהתובעים (עמ' 18 שורות 24-29). בנוסף אמר כי הוא מוכן לחזור בו מסעיף ה2 לחוות הדעת ככל שהדברים נוגיעם לתאריך 1.9.1999 (עמ' 23 שורה 28-30). מר סלמאן סלימאן הודה שלקח את כל הנתונים שלו מחוות הדעת של רו"ח אורי מועלם שהוגשה מטעם הנתבע בהליך הוצל"פ בחדרה (עמ' 19 שורות 22-26) וכי לא לקח בחשבון בחוות דעתו את עמלת 'אי כיבוד' (עמ' 23 שורה 5) וריביות זכות (עמ' 23 שורה 11). משכך, לא לקח בחשבון במסקנותיו את ההוצאות בחשבון ואת הריבית על היתרה (עמ' 23 שורות 12-14 , 19-20). נוסף על כן, המומחה לא ידע להשיב לפי מה החליט לעניין גובה הריבית בהעדר כל הוראה חוזית (עמ' 24 שורות 12-16). לאור כל האמור אני דוחה את התביעה. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע הוצאות בסך של 8,000 ₪ בלבד לפנים משורת הדין, בהתחשב בנסיבותיהם האישיות כפי שתוארו בעדותו של התובע. פוליסהפרמיית ביטוחהלוואה