לטענת הנתבעת זכותה לעשות ככל העולה על רוחה ברכושה והדבר אינו נתון לשיקול דעת התובעים. לטענתה היא הפחיתה בידיעת התובעים סך של 50$ מדמי השכירות החודשיים, בשל העובדה כי התובעים נשאו בתשלומי חשמל, מים וארנונה גם בעבור החדר הנוסף. עוד טוענת הנתבעת כי היא ביקשה מהתובעים אינספור פעמים לחדש את חוזה השכירות ולחלופין לפנות את המושכר במידה ואין ברצונם לחדש את החוזה השכירות. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לחיוב התובעים-הנתבעים שכנגד, בגין חוב בדמי השכירות בסך של 25,920 ₪ בגין התקופה שמיום 31.7.08 ועד ליום 2.8.09 וכן עתרה הנתבעת לפיצוי בסך של 18,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לדירה ולחפצים בה כגון: מקרר, מיטת נוער וחמישה שטיחים שהיו במחסן ולטענת הנתבעת נזרקו על ידי התובעים, בניין קיר גבס חדש, הרכבת מונה חשמל שלטענת הנתבעת הוסר על יד התובעים, טיפוח הגינה אשר לטענת הנתבעת הוזנחה במשך שנים, ארון שבור במטבח, קרמיקה שבורה במקלחון חדר ההורים, דלת שבורה, שני מנעולים שבורים ותיבת דואר שבורה. עוד טוענת הנתבעת כי על התובעים לשלם לידיה סך של 12,000 ₪ בעבור השימוש שעשו התובעים בחדר הנוסף אשר לטענתה לא נכלל בהסכם השכירות וסך של 12,000 ₪ בגין הוצאות משפט בהליך הפינוי. עוד טוענת הנתבעת כי על התובעים לפצותה בסך של 25,000 ₪ בגין תקיפה אשר תקפו אותה ביום 31.8.08 לאחר שיחה שקיימו הצדדים בנוגע לסיום תקופת השכירות ופינוי הדירה. הנתבעת טוענת כי הסכם השכירות בעבור התקופה שמיום 31.7.08 ועד ליום 31.7.09 זויף על ידי התובעים, היא איננה זוכרת שחתמה על ההסכם ולא הייתה לה כל כוונה להמשיך בהסכם עם התובעים. מנגד טענו התובעים כי בהתאם להסכם השכירות מיום 1.8.07 ניתנה להם האפשרות להאריך את תקופת השכירות עד ליום 1.8.09 והם הודיעו לתובעת כי כך בכוונתם לעשות. לטענתם, החוב הנטען עבור דמי השכירות מופרך ולא גובה בראיות מתאימות וכך אף טענותיה של הנתבעת באשר למטלטלין אשר ניזוקו. לטענתם, לא היה כל מונה חשמל בחדר הנוסף. בין הצדדים התקיים הליך לפינוי המושכר אשר כלל גם תביעה כספית בגין שכר דירה שלא שולם (ת.א. 13704-11-8) במסגרתו הסכימו הצדדים כי התובעים יפנו את הדירה עד ליום 2.8.09, כאשר סך של 24,479 ₪ המשקף את דמי השכירות אשר הגיעו לנתבעת לטענתה עד אותו מועד, הופקדו על יד התובעים בקופת בית המשפט עד לבירור תביעתם בהליך שבפני. כן הוסכם בין הצדדים, כי במסגרת ההליך שבפני, תידון אף שאלת ההוצאות בגין הליך הפינוי. דיון: זכויות וחובות הנובעים מהסכם נקבעים על בסיס ההסכמה בחוזה וכאשר לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. ראה ע"א 409/78 גולן נ. פרקש ל"ד (1) 813 ע"א 5856/06 לוי נ. נורקייט בעמ' (28/1/08) פרשנות חוזה נעשית לפי כוונת הצדדים ולפי הנסיבות כאשר הכוונה אינה ברורה. ע"א 151/87 ש. ארצי בעמ' נ' אורי רחמני פ"ד מג (3) 489). מהו תוכן ההסכם בין הצדדים ? הצדדים הסכימו כי החל משנת 2002 שכרו התובעים מהנתבעת את הדירה נשוא התובענה. הדירה הוגדרה בפרק המבוא בהסכמי השכירות אשר צורפו לכתבי הטענות של הצדדים, כדירה כוללת 5 חדרים, מטבח, שירותים, מסדרונות ומרפסת אחת. אין בהסכמי השכירות כל זכר לקיומו של חדר נוסף/מחסן ואין ציון של מספר חדרי השירותים במושכר. בקשר לאותו חדר נוסף או מחסן, העידה בפני הנתבעת כלהלן: " המחסן מושכר משנת 96', הם נכנסו בשנת 02'" (עמ' 34 שורה 22 לפרוטוקול מיום 20.5.13). "זה חדר מחסן אבל אני עשיתי ממנו חדר, הוספתי שם מקלחת, בניתי מרפסת סגורה 1.20 מטר, אני שמתי גז נוסף, שמתי שם שעון מונה. בתוכנית הבית זה חדר מחסן. אני השכרתי את זה בשנת 96' למגורים." (עמ' 15 שורות 4-6 לפרוטוקול). לעניין זה העיד בפני הנתבע 2 "ש: כמה חדרים כלל הבית שלך? ת: 5 חדרים. ש: זה אומר מה שצוין בהסכם השכירות? ת: נכון." (עמ' 11 שורות 29-30, עמ' 12 שורה 1 לפרוטוקול מיום 1.5.11). כוונת הצדדים עולה איפוא בצורה ברורה מתוך ההסכם, דהיינו שכירות נכס בן חמישה חדרים בלבד ללא מחסן/חדר נוסף, בעבור דמי השכירות אשר ננקבו בהסכם. האם זכאים התובעים להחזר מדמי השכירות אשר שילמו בהתאם להסכם, עבור החדר השישי הנוסף? התובעים טוענים כי למעשה שילמו דמי שכירות עבור כל הדירה הכוללת 6 חדרים וככל שגבתה הנתבעת דמי שכירות עבור החדר השישי , הרי שיש להשיבם לתובעים. כבר מלשון ההסכם ותכנו כפי שפורט לעיל עולה כי התובעים שילמו עבור 5 חדרים ואף עשו שימוש בחמישה חדרים. החדר השישי הינו מחסן שהוסב למגורים והופרד מהמושכר באמצעות קיר גבס, עוד בטרם נכנסו התובעים למושכר. מצב הדברים היה ידוע להם עוד בטרם כניסתם למושכר אותו בדקו ומצאוהו מתאים לצרכיהם בטרם חתימתם על הסכם השכירות עם הנתבעת, כאמור בהסכם השכירות. אין לקבל את טענת התובעים לפיה הם הבחינו בקיומו של החדר הנוסף רק בשנת 2008 וכי עד אז לא עלה על דעתם כי חדר זה שייך למושכר (ס' 19 לסיכומי התובעים; עמ' 39 שורות 1-3 לפרוטוקול מיום 20.5.13). טענה זו עומדת בניגוד מוחלט לעדותו של התובע 2 בפני בית המשפט, אשר העיד כלהלן: "ש: מתי בפעם הראשונה נודע לך על קיום החדר הנוסף שבגינו אתה תובע את דמי השכירות? ת: מזמן שאני נכנסתי לגור. איך שהשכרתי את הדירה, מאותו זמן ידעתי שיש לי שכן. הכוונה שאחרי הקיר יש לי שכן. אני ידעתי על החדר הזה." (עמ' 7 שורות 20-22 לפרוטוקול מיום 1.5.13). "ש: אני מבין שאתה מודע לקיום החדר שהוא חלק מהבית, מודע לזה? ת: כן. ש: מה שנתגלה לעיניך זה שהחשמל והמים לא מחוברים בנפרד? ת: נכון, עד עכשיו חשבתי שזה היחידה שהיא השכירה אותו למישהו אחר, היא נפרדת." (עמ' 11 שורות 25-28 לפרוטוקול)."אני לא זוכר את התאריכים בדיוק. אבל לפני חצי שנה פינו את החדר מהדייר הקודם בעזרת כוח משטרה, ואני נכנסתי לשם וראיתי שהחדר לא מחובר ללוח חשמל נפרד, ושעון מים בנפרד ושהכול מחובר לדירה שאני גר בה ומשלם עבורה. ישר פניתי אליה והיא אמרה שבשכירות הבאה אנו נעשה איזשהו קיזוז מהסכומים." (עמ' 11 שורת 9-12 לפרוטוקול מיום 1.5.11). "ש: איך אתה תובע דמי שכירות על נכס שמלכתחילה ידעת שלא השכרת אותו? מכוח מה? ת: עבור הנכס הזה שילמתי ארנונה כל שנים. ש: אני אומר לך שדמי המיסים שונים מדמי השכירות. ת: נכון, אבל לא משלמים ארנונה על מה שלא משכירים." (עמ' 12 שורות 2-5 לפרוטוקול מיום 1.5.11). כעולה מעדות התובע 2, הנתבעים ידעו על קיומו של החדר הנוסף מתחילת תקופת השכירות ובנסיבות בהן החוזה בין הצדדים מגדיר את המושכר כדירה בת 5 חדרים ללא ציון של מחסן או חדר נוסף, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעים אף הסכימו לכך. אין כל בסיס לטענה לפיה התובעים הם אלו שנשאו בשכר דירה בעבור חדר זה, כאשר הסכם השכירות מדבר על דירה בת 5 חדרים במחיר שכירות מסוים אותו שילמו התובעים לידי הנתבעת ואין המדובר במצב בו דמי השכירות המוסכמים נגבו בגין דירה בת שישה חדרים, כאשר בפועל עשו התובעים שימוש בחמישה חדרים בלבד. בהתאם לעדות התובע 2 שלעיל, התובעים ידעו על קיומו של החדר הנוסף הנפרד, ידעו כי אינו מהווה חלק מדירתם השכורה בת החמישה חדרים בהתאם להסכם השכירות, ואף ידעו כי בחדר הנוסף התגוררו דיירים אחרים. חיזוק לכך שהתובעים ידעו על קיומו של החדר הנוסף אני מוצאת בעובדה כי בשנת 2008 לאחר שפירקו התובעים את קיר הגבס התוחם בין המושכר לחדר הנוסף, הם הסכימו למשך תקופה מסוימת לשלם תוספת בדמי השכירות בגין השימוש בחדר הנוסף (ס' 27 לסיכומי התובעים).דהיינו, דמי השכירות המוסכמים אשר נקבעו בהסכם בין הצדדים היו עבור חמישה חדרים ולא עבור דירה בת שישה חדרים. לו הייתה טענת התובעים בדבר היות ההסכם בין הצדדים כולל דירה בת 6 חדרים, בדמי השכירות אשר ננקבו בהסכם, נכונה, הרי שהיו מסרבים לשאת בכל תשלום נוסף בגין השימוש בחדר הנוסף , שכן הוא למעשה נכלל בדמי השכירות הנקובים בהסכם השכירות. אני דוחה איפוא טענת התובעים לפיה על הנתבעת להשיב להם את דמי השכירות החודשיים אותם גבתה בעבור החדר הנוסף. לתובעים הושכרה דירה בת 5 חדרים בדמי שכירות הנקובים בהסכם והחדר השישי לא נכלל באותו הסכם שכירות. האם מגיעה לתובעים השבת עלות המיסים אותם שילמו לטענתם בגין הנכס ובכלל זאת אף החדר השישי? המחלוקת הנה לעניין תשלומי החשמל, מים וארנונה בגין החדר הנוסף. התובעים טוענים כי בשנת 2008, כשש שנים לאחר תחילת תקופת השכירות, התברר לתובעים כי בחדר הנוסף אין שעונים נפרדים למים וחשמל וכי למעשה הם אלו שנושאים בתשלומי המיסים והארנונה בעבור החדר הנוסף. בהתאם לעדותו של התובע 2 מיד לאחר הגילוי, הוא פנה אל הנתבעת והיא השיבה כי בשכירות הבאה הם יערכו ביניהם קיזוז כלשהו בשכר הדירה החודשי (עמ' 11 שורות 9-12 לפרוטוקול). הנתבעת מצידה טוענת כי החדר הנוסף הופרד מהמושכר והותאם למגורים בשנת 1996 וכי מתחילת תקופת השכירות הסכימו הצדדים כי משכר הדירה יקוזז סך של 50$ בעבור תשלומים המיסים והארנונה בגין החדר הנוסף, וכך היה (עמ' 38 שורות 30-32, עמ' 39 שורה 19 לפרוטוקול). הנתבעת צרפה את מכתבה מיום 22.9.09 של הגב' בסקין ורה, מי ששכרה את הנכס נשוא כתב התביעה בתקופה מחודש 11/97 ועד לחודש 5/00. בהתאם לאמור במכתב, דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 650$ ובמושכר היה חדר נוסף בו גר דייר נוסף והם היו מתחלקים בתשלומים הארנונה החשמל והמים בעבור המושכר כולל החדר הנוסף (ראה נספח א לנ/2). לא ניתן תצהיר מטעמה של אותה גב' בסקין ורה והיא לא הובאה לעדות בידי הנתבעת, כך שלא הובאה לטענת הנתבעת לפיה הופחתו דמי השכירות בגין תשלומי המיסים אף על החדר הנוסף, כל אסמכתא או ראיה שהיא. אי העדת עד עשויה ליצור הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551; רע"א 4546/12 שירותי בריאות כללית נ' יעל מימון, תק-על רע"א 4546/12(3), 1284 (2013). וכך אף במקרה אשר בפני. עדותה של הגב' ורה בסקין עשויה היתה לאשש טענותיה של הנתבעת. עיון בהסכמי השכירות, מעלה כי אין בהם זכר לטענת הנתבעת על קיזוז הסך של 50$ מדמי השכירות בגין התשלומים החלים על החדר הנוסף. זאת ועוד, עדותה של הנתבעת לעניין זה הייתה רצופה בסתירות באופן כזה המעמיד את אמיתות גרסתה בספק רב. בתחילה העידה הנתבעת כי הרכיבה במושכר שעון ומונה (עמ' 35 שורה 5 לפרוטוקול מיום 20.5.13) ואילו בהמשך העידה, "אני הייתי בעירייה ביקשו לעשות שעון מים בחדר הזה, הם ענו לי ככה: "שעון בשביל לשים מים בגינה, בבקשה. בשביל החדר הזה, לא צריך לעשות צחוק. אתם יכולים לעשות חשבון לבד כמה עולה מים לאדם אחד. (עמ' 37 שורות 27-29 לפרוטוקול מיום 20.5.13.). ובהמשך לשאלת בית המשפט, "לא היה שעון מים נפרד כי הם לא הסכימו לשים" (עמ' 37 שורה 32 לפרוטוקול מיום 20.5.13.). במסגרת התביעה שכנגד טענה הנתבעת כי התקינה בחדר הנוסף מונה חשמל שהיא הרכיבה ואף דורשת פיצוי בגינו (לעניין זה ראה גם האמור בסעיף 9.1. לתצהיר התובעת - נ/3). במסגרת עדותה בפני העידה הנתבעת "ש: איפה התקנת את שעון החשמל המפוצל? ת: אני לא יודעת. הלכתי לחברת החשמל, אמרתי שיש בעיה, יש לי דיירים שגרים וגר עוד אחד ושאלתי איך לעשות את זה. הם אמרו לי שהמון כסף לעשות שעון שני והם לא עושים בשביל 5 מטר, הם אמרו לי להזמין חשמלאי פרטי או שאנחנו יכולים לעשות חשבון לבד. הזמתי חשמלאי פרטי, עשו חיבור עם המונה ואנחנו עשינו חשבון כמה כסף מגיע לנו. אותו דבר עם הארנונה, הלכתי לעירייה, ביקשתי, התחננתי לעשות לבד. .....הם אמרו "לא כשאת עושה דבר כזה אנחנו לא יכולים לקבל מספיק לשכירות דירה משיכון ופיתוח... על החדר הזה לא רצו לעשות שעון מים ולא שעון חשמל" (עמ' 38 שורות 2-10 לפרוטוקול מיום 20.5.13). הנתבעת לא צרפה כל ראיה לתמיכה אף בטענותיה אלו. הנתבעת העידה כי בידיה קבלות על תשלומים ששילמה לתובעים בעבור צריכת המים והחשמל בחדר הנוסף אך כאשר נדרשה להציגן, היא השיבה "הקבלות בבית, לא הבאתי אותן" (עמ' 38 שורה 12 לפרוטוקול מיום 20.5.13). "ש: איפה הקבלות שנתת לתובעים עבור המים והחשמל? ת: אני בעלת הבית הוא היה צריך לתת לי חשבון ולא אני לו." (עמ' 38 שורה 18-19 לפרוטוקול מיום 20.5.13). הימנעותה של הנתבעת לצרף את האסמכתאות לתשלומים הנטענים ששילמה לתובעים, אינה תומכת בעדותה וכך אף באשר לסתירות הבולטות בעדותה. בבחינת למעלה מן הצורך יאמר, כי במעשי הנתבעת יש משום הטעייה בהתאם להגדרתה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973. שתיקה או הסתרת מידע סותרים את חובת הגילוי החלה על צד למו"מ ולהסכם אשר נכרת לאחריו, בהתאם לדיון לנוהג ולנסיבות. ראה בע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, תק-על 2011(2), 2813. הוכח בפני כי התובעים לא ידעו עד לשנת 2008 כי הם נושאים בתשלומים החשמל, מים וארנונה גם בעבור החדר הנוסף. בנסיבות אלו הפרה הנתבעת את חובת הגילוי כלפי התובעים. סביר להניח כי התובעים לא היו מתקשרים בהסכם כפי שנקשר עם הנתבעת לו ידעו אודות תשלומי המיסים שעליהם לשאת בעבור החדר הנוסף, שכן אדם סביר ורציונאלי אשר היה יודע כי עליו לשאת בתשלומי מיסים בעבור חלק המושכר שאינו נתון לשימושו, היה מעגן את השבת הסכומים הללו לידיו בהסכם או נמנע מהתקשרות בו, לחלוטין. קביעה זו מקנה לתובעים את הזכות לביטול החוזה ולהשבה. אלא שהתובעים לא דרשו לבטל את הסכם השכירות, גם לא לאחר שנודעה להם עובדת נשיאתם בתשלומים מים חשמל וארנונה ביחס לחדר הנוסף. ההיפך הוא הנכון, התובעים נשארו בנכס למשך כשנה נוספת, ללא הסכם שכירות בתוקף. כעת יש לבחון האם הוכח בפני מהו היקף המיסים בו נשאו התובעים עבור החדר הנוסף. בענייננו, התובעים לא השכילו להציג בפני כל אסמכתא באשר לאומדן החלק היחסי של תשלומים חשמל מים וארנונה בעבור החדר הנוסף. התובעים אף לא טרחו לצרף לעיוני חשבונות חשמל מים וארנונה ביחס למושכר כולו מהן ניתן היה לגזור באופן יחסי את התשלומים ששולמו בעבור החדר הנוסף. התובעים צרפו תחשיב עצמי בלבד שאינו נתמך בראיות מתאימות. הלכה היא כי המוציא מחברו עליו הראיה. "'נטל השכנוע' מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. 'חובת הראיה' מבטאת חובה 'נלווית', טפלה במהותה לחובה העיקרית. לעניינו של הנושא בנטל השכנוע, משמעה - החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל. ואילו לעניינו של היריב, משמעה: ה'חובה' להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו לחובתו, קרי: כנגדו; וזאת, במקום שאין הוא יכול לעשות כן באמצעות הראיות שהביא יריבו" (ראה: י' קדמי בספרו על הראיות (חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, 1999) בעמוד 1273, רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מס ערך מוסף, תק-על 2003(2), 3006. נוכח האמור ומשלא הוכח בפני היקף הנשיאה של התובעים בעלויות המיסים עבור החדר הנוסף , אין מקום לפסוק להם השבתם של סכומים כאלה ואחרים אשר התובעים לא הציבו תשתית לחישובם ולפיכך נדחית תביעת התובעים בגין רכיב זה. אשר לתביעה שכנגד : דמי השכירות בגין התקופה שמיום 31.7.08 ועד ליום 2.8.09. אין מחלוקת כי התובעים נותרו בנכס במשך התקופה האמורה, ללא ששילמו לנתבעת את דמי שכירות. לפיכך, זכאית הנתבעת, בעליו של המושכר, לתשלום דמי השכירות בעבור תקופה זו. אין משמעות לשאלה האם מימשו התובעים כדין את האופציה הנתונה להארכת תקופת השכירות לפי הסכם השכירות ואם לא, בנסיבות בהן הנתבעים גרו במושכר בתקופה זו מבלי ששילמו את דמי השכירות. בהתאם לאמור בסעיף 6 לכתב התביעה שכנגד נותרו התובעים חייבים לנתבעת דמי שכירות בגין תקופה זו בסך של 25,920 ₪ כאשר טענה זו לא נסתרה על יד התובעים. אלא שהתובעים טענו כי את דמי השכירות הללו שילמו במשך השנים בהן שהו בנכס, שילמו דמי שכירות עבור שישה חדרים ובפועל , לטענתם עשו שימוש רק בחמישה חדרים. מאחר וטענתם זו של התובעים נדחתה על ידי כפי שפורט לעיל, הרי שהם חייבים בתשלום דמי השכירות כמפורט בכתב התביעה שכנגד. דמי השכירות עבור החדר הנוסף התובעים קיבלו לחזקתם מושכר המונה חמישה חדרים בהתאם להסכם השכירות אשר לא כלל את המחסן/חדר נוסף. בשלב מסוים, במהלך תקופת השכירות האחרונה, פרקו התובעים את מחיצת הגבס המפרידה את החדר הנוסף מן הדירה, ללא אישורה של הנתבעת. בהתאם לעדותה של הנתבעת במשך תקופת השכירות ועובר לפירוק קיר הגבס על ידי הנתבעים, היא נהגה להשכיר החדר הנוסף בסך חודשי של 750 ₪. (עמ' 38 שורות 23-25 לפרוטוקול מיום 20.5.13). התובעים מצדם אינם חולקים על טענה זו. לעניין זה ראה ס' 23, 44 יז' ו- 52 לסיכומי התובעים. לטענתם, הודאת הנתבעת כי שווי ההחרגה היה 750 ₪ לחודש מהווה הודאת בעל דין ואין צורך להביא ראיות לכך. מתחילת תקופת השכירות ועד למועד פירוק קיר הגבס השכירה הנתבעת את החדר הנוסף ועל כן היא אינה זכאית לפיצוי הנדרש בגין תקופה זו. ממועד פירוק קיר הגבס ועד לתום תקופת השכירות בהתאם להסכם, הסכימו הצדדים על תוספת תשלום בשכר הדירה בגין החדר הנוסף וכך היה. על כן הנתבעת איננה זכאית לפיצוי אף בגין תקופה זו. בגין התקופה שמתום תקופת השכירות בהתאם להסכם 31/7/08 ועד למועד פינויים של התובעים מהנכס, 2/8/09, לא שילמו התובעים את דמי השכירות בכלל ואף לא את דמי השכירות בגין החדר הנוסף. בנסיבות אלו נמנע מהנתבעת להשכיר את החדר הנוסף וכך נגרם לה נזק כספי אשר היא זכאית לפיצוי בגינו. בגין רכיב זה מצאתי לנכון לפצות את הנתבעת בסך של 9,000 ₪ (12 חודשים * 750 ₪). באשר לנזקים הנטענים שגרמו התובעים למושכר. טענות אלו נטענו בעלמא ולא נתמכו באסמכתאות מתאימות. הצעת המחיר שצרפה התובעת בסך של 24,476 ₪ בגין תיקונים שביצעו במושכר, ניתנה ביום 10.4.10 בחלוף כתשעה חודשים ממועד עזיבת התובעים את המושכר ולאחר ששוכרים אחרים שהו במושכר (עמ' 16 שורות 6-7 לפרוטוקול מיום 1.5.11, עמ' 39 שורות 25-26 עמ' 40 שורות 1-2, 4-5, 15-16 לפרוטוקול מיום 20.5.13) משכך לא ניתן לקבוע כי הנזקים המצוינים בהצעת המחיר, אכן נגרמו בידי התובעים. הנתבעת לא זימנה כלל לעדות את בעל המקצוע, נותן הצעת המחיר והדבר פועל לרעתה בהתאם להלכת קלוגר, המאוזכרת לעיל. אין כל ראיה לטענת הנתבעת לפיה בחדר הנוסף היה מקרר, מיטת נוער ושטיחים שהתובעים זרקו. וכך אף באשר לטענה כי מונה החשמל הוסר על יד התובעים. הנתבעת עצמה העידה בפני כי היא לא הרכיבה בחדר הנוסף שעון חשמל נפרד, כך שטענה זו עומדת בסתירה לעדותה שלה. לא הובאו אף ראיות לטענה בדבר הצורך בטיפוח הגינה בשל הזנחתה על ידי התובעים, ארון שבור במטבח, קרמיקה שבורה במקלחון חדר ההורים, דלת שבורה, שני מנעולים שבורים ותיבת דואר שבורה. מן התמונות הבודדות אשר צירפה הנתבעת לעיון בית המשפט, לא ניתן ללמוד דבר, מי אשר צילם את אותן התמונות לא הובא כלל לעדות ולא ברור מועד צילומן. בהעדר ראיות לכך שהתובעים אכן גרמו לנזקים במושכר והעדר ראיות בכלל לקיומם של הנזקים הנטענים, יש לדחות תביעת הנתבעת לעניין זה. באשר לדרישת הנתבעת לפיצוי בסך של 5,000 ₪ בעבור בניית קיר גבס חדש. התובעים הודו כי אכן הרסו את מחצית הגבס ללא קבלת רשות מתאימה מעם הנתבעת. עם זאת, טענתה של הנתבעת לפיה לאחר עזיבת התובעים את המושכר היא הקימה מחדש את קיר הגבס עומדת בסתירה לעדותה. "ש: אחרי ששוטוב יצא והשאיר לך את הבית, האם את נכנסת ובנית עוד פעם את הקיר? ת: אני לא עשיתי קיר חדש, אני החלטתי להשכיר את כל הבית, אני בעלת הבית ועושה מה שאני רוצה." (עמ' 39 שורות 29-31 לפרוטוקול). מעדות זו עולה כי הנתבעת כלל לא הקימה את קיר הגבס מחדש ולפיכך אין מקום לחייב את התובעים בתשלום עבור עלות הקמתו מחדש, כנדרש על ידה. הנתבעת טענה באשר לזיוף חתימתה על החוזה בעבור התקופה שמיום 31.7.08 ועד ליום 31.7.09 ובאשר לתקיפתה על ידי התובעים, אך הטענות נותרו ללא פירוט וללא בסיס ראייתי של ממש ועל כן הן נדחות. מכל המקובץ לעיל עולה כי על התובעים לשלם לנתבעת סך של 25,920 ₪ כערכם נכון למועד הגשת התביעה שכנגד (4.11.09) בגין דמי השכירות שלא שולמו וסך של 9,000 ₪ בגין השימוש שעשו הנתבעים שכנגד בחדר הנוסף , סה"כ 34,920 ₪. יש לפסוק אף בהתאם להסכמת הצדדים, את הוצאות הליך הפינוי אשר ננקט בידי הנתבעת. בטרם סיום, עלי להתייחס להתנהלות הנתבעת במסגרתו של תיק זה. התביעה שבפני הוגשה ביום 15.12.08, כאשר מאז ועד היום עשתה הנתבעת כל שביכולתה על מנת לסרבל את ההליך. תיק זה התנהל בתחילה בבית משפט השלום בקריות, בפני סגן הנשיא, כבוד השופט נווה. בשלב מסוים פסל עצמו כב' השופט נווה מלדון בתיק. לטענת הנתבעת היה זה מאחר והועלו טענות על יד הנתבעת כי הוא עוין כלפיה "ש: למה פסלת את כבוד השופט ערן נווה? ת: הוא היה בצד הפושעים והיה תיק בלשכת עורכי הדין, אלה פושעים שרצו כסף והם במאפיה, השופט פחד ובגלל זה הוא יצא מהתיק מרצון שלו." (עמ' 41 שורות 24-26 לפרוטוקול מיום 20.5.13). התיק הועבר לטיפולה של כב' השופטת לוקיץ. הדיון בתיק זה בפני כב' השופטת לוקיץ' התעכב בשל מחלוקות שהיו לנתבעת עם בא כוחה דאז עוה"ד שמעוני. בהמשך הועבר התיק לטיפולי. במסגרת הדיון שהתקיים בפני ביום 1.5.11 התייצבה הנתבעת יחד עם בא כוחה עוה"ד שחבארי (השלישי במספר). באותו מועד, הפריעה הנתבעת למהלכו התקין של הדיון והדיון הופסק למספר שעות על מנת לאפשר לנתבעת ולבא כוחה להירגע. משחודש הדיון, הודיע בא כוחה של הנתבעת על כוונתו להגיש בקשה לפסילתי משבת בדין ולאחר שניתנה החלטתי הדוחה את הבקשה, הודיע על כוונתו להגיש ערעור על ההחלטה בפני בית המשפט העליון ועתר לעיכובם של הליכים. בהתאם הוריתי על עיכוב ההליכים בתיק עד להכרעה בבקשת הפסילה. בקשה שכזו לא הוגשה לבית המשפט העליון וכאשר נקבע דיון נוסף בפני, שוב עתרה הנתבעת בבקשת פסילה. הבקשה נדחתה ובזו הפעם אף הוגש ערעור לבית המשפט העליון אך נדחה בשל אי הפקדת עירבון. שוב נקבע דיון במעמד הצדדים, אלא שהנתבעת לא התייצבה לדיון על אף שהודעה על הדיון נמסרה לה כדין וניתן פסק דין בהעדרה של הנתבעת. הנתבעת עתרה בבקשה לביטול פסק הדין, אשר הוגשה באמצאות בא כוחה הנוכחי (רביעי במספר) ופסק הדין בוטל לאחר שנתבעת הפקידה בקופת בית המשפט סך של 2,500 כתנאי לביטול פסק הדין. הנתבעת הגישה בקשה להשבת פיקדון שנמשך מהתיק על ידי התובעים בעקבות מתן פסק הדין כנגדה. הבקשה נדחתה ובקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין זה, נדחתה אף היא. כל אותה העת, על אף הנחיות ברורות שניתנו לה על יד בית המשפט בעניין זה, המשיכה הנתבעת, להציף את תיק בית המשפט, בהודעות שונות שהגישה בעצמה, מהן לא ניתן היה להבין דבר. זאת ועוד, במסגרת הדיונים התנהלה הנתבעת באלימות מילולית כלפי הצד שכנגד וכלפי בית המשפט עד כדי כך שהיה צורך להוציאה מהאולם באמצעות משמר בתי המשפט. אלימות זו קיבלה אף ביטוי פיזי עת קרעה הנתבעת ראיות מסוימות שלא היו לרוחה, כאשר הללו הוצגו בפניה על דוכן העדים. התנהלותה זו של הנתבעת באה לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות המשקפות את מורת רוחו של בית המשפט מאופן התנהלותה. סוף דבר, התביעה נדחית על כלל רבדיה. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי כמפורט לעיל : אני מחייבת את התובעים (הנתבעים שכנגד) לשלם לנתבעת (התובעת שכנגד) סך של 34,920 ₪. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת כתב התביעה שכנגד (4/11/09) ועד למועד התשלום בפועל. כן ישאו התובעים בהוצאות הנתבעת בסך של 1,200 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 2000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. לאור התנהלותה של הנתבעת כפי שתוארה לעיל אני מחייבת אותה בהוצאות לטובת התובעים בסך של 10,000 ₪, כאשר סכום זה יקוזז מהסכום שנפסק לטובת הנתבעת. הנתבעת תשלם אף הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2500 ₪. הפיקדון שהפקידה הנתבעת בקופת בית המשפט יועבר על חשבון הוצאות אלו לטובת אוצר המדינה. שכירותדמי שכירות