תביעה מטעם עמידר, לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים, מדירה בפתח תקווה כן, עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים, בסך של 13,371₪ (נכון ליום 16/3/08). ביום 30/10/1990 השכירה התובעת את הדירה למר ראובן סלח (להלן: השוכר החוזי). בשוכר החוזי היה נזקק, פסול דין וזכאי לדיור ציבורי, על רקע סוציאלי. חוזה השכירות נחתם על ידי אחותו (אמהּ של הנתבעת 1) , אשר שימשה לו כאפוטרופסית. במהלך שנת 1997 , הנתבעים וילדיהם עברו להתגורר בדירה ,ביחד עם הדייר החוזי. בעקבות האמור, נשלחו אליהם ואל אמה של הנתבעת 1, דרישות לפינוי על ידי התובעת מיום 16/9/1997 ; 25/12/1997 ; ומ- 26/5/1998. משלא פונתה הדירה על ידי הנתבעים וילדיהם, התובעת הגישה תביעת פינוי כנגדם וכנגד הדייר החוזי בת.א. 3761/98 שלום (רמלה). במסגרת אותו הליך, הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10/2/1999. ההסכם נחתם על ידי עמידר, הדייר החוזי ואפוטרופסו, והנתבעים. בהסכם הפשרה הוסכם ונקבע כי הנתבעים יפנו את הנכס עם קבלת דירה ציבורית , שתאושר להם בפתח תקווה , על-ידי חברת "חלד". אין מחלוקת שממועד מתן פסק הדין הנ"ל, הנתבעים המשיכו להתגורר בדירה נשוא התביעה, והתובעת לא מסרה לידיהם בפועל, דירה אחרת. הבסיס להגשת תביעה זו , בדיקה של רכז שטח מטעם עמידר , שנערכה ב-10/2007, בה נמצא כי השוכר החוזי "נטש" את הדירה ועבר להתגורר אצל אחותו (המשמשת לו כאמור כאפוטרופסית), וכי בדירה מחזיקים בפועל , ללא רשות התובעת, אחייניתו של הדייר החוזי ובעלה, קרי הנתבעים וארבעת ילדיהם. כמוכן, טוענת התובעת שביום 19/11/07, דחתה הוועדה המרחבית מטעם משרד השיכון, את בקשת הנתבעים להכיר בהם כ"דייר ממשיך". בהחלטת הוועדה צוין כי הנתבעים "אינם עונים על כללי הלגליזציה. כן, צוין כי האישה [הנתבעת 1] הינה אחיינית של בעל החוזה שנלקח ע"י האפוטרופסית, ג'ולייט בהרי, אליה לביתה. הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, דנה בעניינם של הנתבעים, ביום 10/12/07, שם נקבע כי הנתבעים אינם מתקיימים מקצבת קיום במשך 24 חודשים, ועל כן אינם זכאים לזכות בדיור ציבורי, על פי הקריטריונים. אין מחלוקת שאין זכר בכתב התביעה להליכים הקודמים הנ"ל ולהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בין הצדדים באותו הליך. התביעה מתבססת ,מתחילתה ועד סופה, על הוראות "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי והעדר מעמדם של הנתבעים בדירה זו , על פי הוראותיו. בכתב ההגנה נטען כי הנתבעים הוכרו בעבר כבעלי זכות לקבלת דיור ציבורי. כן, נטען על פי פסק הדין בת.א. 3761/98 הנ"ל, הוסכם כי הנתבעים יפנו את הדירה כנגד קבלת דירה ציבורית אחרת בפתח תקווה באמצעות חברת "חלד". התובעת ו"חלד" הם אשר לא קיבלו את הסכם הפשרה נשוא פסק הדין, ולא העמידו לרשות הנתבעים דירה ציבורית חליפית, על כן המשיכו הנתבעים להתגורר בדירה נשוא התביעה, ומתגוררים בה עד היום, על אף שהדייר החוזי המקורי (הדוד החסוי) אינו מתגורר יותר בדירה מזה שנים. הנתבעים מבקשים לראות בהם כ"דייר ממשיך" וכן הם מצהירים על נכונותם לפנות את הדירה בכל עת, על-פי פסק הדין הנ"ל, קרי-כנגד קבלת דירה חליפית, ממאגר הדיור הציבורי על פי הוראות פסק הדין. ב. תמצית טענות התובעת: הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בת.א 3761/98 נחתם על רקע רצונה של התובעת לפנות את הנתבעים מהדירה מחד, ועל רקע אישורה של וועדת האכלוס לחריגים מיום 18/2/1998 לזכאות הנתבעים לדירה בשכירות סוציאלית, מאידך. התובעת פעלה על פי פסק הדין וקיימה את התחייבויותיה ומי שהפר את ההסכם הם הנתבעים עצמם. הנתבעים סירבו לקבל את הדירה שהוצעה להם על ידי "חל"ד" ואף סירבו לשתי דירות נוספות שהוצעו להם, לפני חתימת הסכם הפשרה. אין בהסכם הפשרה כל סייג או התניה שלפיהם התובעת התחייבה התובעת להציע ו/או להעמיד לרשות הנתבעים דירה "שאינה בשכונות" ו/או בדבר מיקום כלשהו של הדירה. לאחר שהוצעו לנתבעים שלוש דירות והם סירבו להם, יהיו סיבותיהם אשר יהיו, הרי שהתובעת עמדה בהתחייבותה, והנתבעים הם שלא עמדו בהתחייבות שלהם. בנסיבות אלה, על בית המשפט להורות ולקבוע שהנתבעים הפרו את ההסכם, ועל כן הינו בטל. זכאות לדירה בדיור הציבורי ניתנת לתקופה של שנה אחת, ובכל שנה נבחנת מחדש, וכך גם זכאותו של דייר להמשיך ולהתגורר בדירה שהינו מחזיק ושבבעלות הדיור הציבורי. עניינם של התובעים נדון שלוש פעמים בפני הוועדה העליונה של משרד השיכון, הגוף המוסמך והאמון על בחינת זכאות לדיור ציבורי, ונקבע כי הנתבעים אינם זכאים לדירה, אלא לסיוע בשכר דירה, בלבד. לטענת התובעת, כניסתם של התובעים לדירה הייתה בבחינת "דריסת רגל", שעה שמגוריהם בדירה מאז שנת 1997 הכביד והקשה את תנאי מגוריו של הדייר החוזי הנכה (100%), שנאלץ בגין כך לבסוף אף לעזוב ולצאת מהדירה ולהתגורר בבית אחותו, ששימשה לו כאפוטרופסית. אין לאפשר לנתבעים לצאת נשכרים מהתנהגות בריונית קלוקלת זו. התובעת לא פעלה לפינוי הנתבעים מהדירה במהלך השנים, על אף הפרת הסכם הפשרה על ידיהם, מאחר והנתבעים שהו בדירה "תחת חסותו" ו/או מכוח הסכמתו של הדייר החוזי. התובעת על כן נמנעה מנקיטת הליכים נוספים כנגדם, ואפשרה את המשך שהותם בדירה - עד שהתברר כי הדייר החוזי עזב ונטש את הדירה. מאותו מועד, היא פעלה לצורך החזרת הדירה לידיה, לטובת רשימת הממתינים הרבים, לקבלת דיור ציבורי. בנסיבות אלה, אין לראות בתובעת כמי שישבה בחיבוק ידיים. ג. תמצית טענות הנתבעים: המצב הסוציו אקונומי הקשה של המשפחה הביא אותה להיכנס ולגור עם הדייר החוזי, מלכתחילה, כאשר הנתבעת 1 סעדה את הדוד בתקופת המגורים המשותפים. הדייר החוזי עזב את הדירה על רקע החלטה של האפוטרופסית (אמהּ של הנתבעת), בעקבות סכסוך משפחתי שנתגלע. בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הכריזו הצדדים על הזכות של הנתבעים לקבלת שכירות בדירה ציבורית. כן, התובעת התחייבה בהסכמות שבין הצדדים, להציע לנתבעים דירות מתאימות בנות 3 חדרים, שלא "בשכונות" של פתח תקווה, וזאת על רקע מעמדו באותה עת של הנתבע 2 (אסיר משתקם). פסק הדין הינו שריר וקיים ועל התובעת לקיימו. לאחר הצעת הדירה השלישית בזמנו, התובעת "מילאה פיה מים", ולא חזרה והציעה דירה מתאימה. לתובעת היה נוח לא למסור דירה ציבורית לנתבעים, כך שיישארו להתגורר בדירת הדוד. השיהוי שבדרישת הפינוי של התובעת, יצר אצל הנתבעים ציפייה שהם ממשיכים להמתין "לדירת 3 חדרים שלא בשכונות". לאחר שהתובעת הבינה את טעותה באי עמידה בהסכם הפשרה, היא החליטה לפגוע בנתבעים באופן שרירותי ,באופן מכוון. היא פנתה, על דעת עצמה, לוועדות , ביודעה מלכתחילה שהנתבעים אינם זכאים למעמד של הכרה כ"דייר ממשיך", בהוראות הדין, וזאת על מנת להכשיר את הקרקע, להגשת תביעת הפינוי. כל האמור בוצע בשעה שלא היה כלל צורך בבחינת זכאות הנתבעים מחדש, לאור פסק הדין הנ"ל, וכל זאת תוך נקיטת הליכים בלתי תקינים, בקשר ל"דיוני הועדות", בעליל. הנתבעים מפנים בנוסף, להתעלמותה של התובעת מהחלטות שניתנו במסגרת הלכי תיק זה, כולל החלטתי מיום 16/2/12, שבה המלצתי לתובעת לפעול לפי פסק הדין הנ"ל ולהציע לנתבעים דיור חלופי, וכן באשר להגשת מסמכים רלבנטיים לקביעת זכאות כלכלית, באשר לגובה שכר הדירה. ד. הגדרת המחלוקת הרלבנטית: עוד בטרם אדון במחלוקת בין הצדדים גופא, ועל מנת לקבוע את 'גבולות גזרתה', יצוינו מספר נקודות אשר הועלו, בין היתר, בסיכומי הנתבעים (ר' סעיף 30). כפי שציינתי דלעיל, בכתב התביעה ונספחיו אין זכר להליך הפינוי קודם שהתנהל בין הצדדים ואין זכר להסכם הפשרה שנחתם וקיבל תוקף של פסק דין. כל שנטען בתביעה הינו פינויים של הנתבעים מהדירה, לאחר שהדייר החוזי נטש את הדירה, שבה מחזיקים היום הנתבעים, ולאחר מתן ההחלטות של הוועדה המחוזית והעליונה, כי אין להכיר בנתבעים ב"דיירים ממשיכים". ההליך הקודם והסכם הפשרה צוינו בכתב ההגנה ומהווים את הבסיס לטענות ההגנה העיקריות. טענת התובעת שהנתבעים אינם דיירים על פי חוזה ואינם זכאים להכרה כ"דייר ממשיך", כמפורט בהוראות החוק ובהחלטות הוועדה, הינה מבוססת ולא עלה בידי הנתבעים לסתור אותה. מאידך, אין מחלוקת שבמסגרת פסק הדין הנ"ל , התובעת הכירה בזכות של הנתבעים לדחות את מועד הפינוי שלהם מהדירה, עד לקבלת דירה חליפית שאושרה להם לקבל, דאז. סביר להניח שהצדדים לא חשבו, בעת חתימת הסכם הפשרה, כי, בסופו של יום, הנתבעים יתגוררו עם ילדיהם, בדירה הצנועה נשוא התביעה , ביחד עם הדוד (החסוי), עד ליום שבו הוא יעזוב את הדירה והם עדיין יוותרו שם. טענת ההגנה שיש להכריע בה הינה השאלה, האם התובעת קיימה או הפרה את פסק הדין ואם כן, מהי התוצאה המשפטית הנובעת מן האמור. ה. דיון והכרעה: ביום 18/4/13, התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק. במהלכה, העיד ונחקר המצהיר מטעם התובעת, מר בני ושדי ,אשר משמש כרכז שטח של התובעת. מטעם הנתבעים העידה הנתבעת 1 בלבד, וזאת לאחר שהנתבע 2 לא התייצב לדיון ובית המשפט נעתר לבקשת ב"כ התובעת למחיקת תצהירו. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. אין מחלוקת שבטרם חתימת הסכם הפשרה, הוצעו לנתבעים 2 דירות בשכונות שונות של פתח תקווה, והנתבעים סירבו לקבלם על רקע טענות למסוּכנות שנשקפת לנתבע 2 בשכונות אלה בגין עברו הפלילי, וניסיונו להתנתק מהעולם האמור. בסעיף 2 להסכם הפשרה נקבע כדלקמן: "הנתבעים 2-3 שאבי אורלי ויוסף מקבלים את הצעת בית המשפט מיום 6/12/98 ויפנו את המושכר, עם קבלת דירה ציבורית שאושרה להם בפ"ת ע"י חברת חלד". מקובלת עלי טענת הנתבעים כי הסכם הפשרה כולל הכרת והצהרת התובעת, לכאות הנתבעים לקבלת דירה ציבורית. לאחר אישור הסכם הפשרה הוּצע לנתבעים (בין באמצעות התובעת ובין באמצעות חברת "חל"ד"), דירה אחת , שלא התקבלה על ידם. איני סבורה כי יש לפרש הצעה זו, כקיום התחייבות התובעת של הסכם הפשרה. אין גם לפרש בדיעבד את סירובם של הנתבעים לקבל את אותה הדירה שהוצעה להם, לאחר חתימת הסכם הפשרה, כ"הפרה" של אותו הסכם. איני סבורה שהתובעת סברה כי מדובר בהפרת ההסכם מצד הנתבעים, מאחר ואם היו פני הדברים כך, היה ניתן לצפות ממנה לפנות לבית המשפט שאישר את הסכם הפשרה ולבקש את אכיפת ההסכם ופינוי הדירה נשוא תביעה זו, על פי הוראותיו. אין מחלוקת כי כך לא נעשה. תמיכה לאמור נלמד לדעתי ממכתבה של מנהל האכלוס של חברת חל"ד מיום 14/2/1999 (שנכתב לאחר מתן פסק הדין), לפיו על רקע עברו של אבי המשפחה, תוצע דירה אחת נוספת שלא בשכונות, כאשר תתפנה כזו (ר' נספח א' לכתב ההגנה). עמדה זו חוזרת על עצמה במסמך מאוחר יותר, במכתבה של מנהלת האכלוס של חברת חל"ד מיום 29/7/1999, שם שוב צוין מפורשות כי לאור בקשתו של הנתבע 2 (על רקע עברו) "כאשר תתפנה דירת 3 חדרים לא בשכונות - נציע לכם אותה". לא הוכח להנחת דעתי שההצהרות וההתחייבויות הנ"ל קוימו על ידי חלד או התובעת, על כן, אין מנוס מהמסקנה שהתובעת היא שנטשה ,בשלב כלשהו, את המשך יישום הסכם הפשרה. הנני סבורה שאין זה מן הנמנע, שיש בסיס לטענת ההגנה כי היה לנתבעת "נוח" (לאור הלחץ התמידי הקיים בגין ריבוי הזכאים לדיור ציבורי, אל מול המיעוט והמחסור מלאי הדירות), לנטוש את הנושא, ולהותיר את הנתבעים בדירת הדוד, יחד עמו. גם לנתבעים המצב היה "נוח" ככל שהמגורים בדירה זו עם השוכר החוזי, הייתה עובדה שהם קבעו בשטח, מלכתחילה. אין בכל האמור כדי לשנות את העובדה שהסכם הפשרה, כולל הוכרה בזכאותם של הנתבעים באותו מועד, לקבלת דירה ממערך הדיור הציבורי, פעולה שלא בוצעה בפועל. מעדותו של עד התביעה (רכז השטח), הננו למדים שהבקשה "החדשה" ,לקבלת זכויות בהכרה כדייר ממשיך, אשר מתיימרת להיות בקשה שהוגשה על ידי הנתבעים, הוגשה רק לכאורה, "בשמם" , ביוזמת ועל ידי עד התביעה, ללא בקשתם, ידיעתם וחתימתם וזאת על אף שהטופס מכיל סעיף מיוחד אודות "אישור הרכז המאשר כי המבקשים חתמו בפניו". אם האמור לעיל אינו די תמוהה, הרי שעדות הרכז מלמד כי "ידו", אשר ערכה את אותה הבקשה, כביכול של הנתבעים, הינה אחת משלושת ה"ידיים" אשר הכריעו, כמעט באופן מיידי, את גורל ה"בקשה", במתן ההחלטה השלילית של שהוועדה המרחבית בעניינם של הנתבעים, ככל שוועדה זו מורכבת ממנהל הסניף , מנהל המחוז והעד, אותו רכז שטח ,שערך את הבקשה, מלכתחילה. כך נשאל והשיב העד בעניין זה: ש. אני יוצאת מתוך הנחה כי אתה מודע לזכויות של הנתבעים והאפשרויות. אתה מילאת את הבקשה ב 19/11/07 ובאותו יום חתום גם על ההחלטה האם זו חתימתך ? ת. כן. ואני חתום על ההחלטה ליד החתימה של מנהל המחוז שלנו. ש. מי היה הוועדה המרחבית ? ת. מנהל המחוז, מנהל הסניף ואני. ש. אני אומרת לך שאתה מילאת את הטופס על דעת עצמך, נכנסת לחדר השני וכתבת את ההחלטה בכתב ידך ואתה ומנהל המחוז חתמתם? ת. כן זה נכון ואני גם חתום עליה. ש. אני אומרת לך שאתה שאם אמרתם להם להגיש את הבקשה וזה הפתרון אז ידעתם מראש שזו הטעיה כי הם לא זכאים כדיירים ממשיכים? ת. הסברתי כי משרד השיכון חייב שתהיה לו ועדה קודמת, מרחבית, לפני שוועדה עליונה דנה. ש. אתם ממלאים בקשות ללא חתימת דיירים? ת. מנסים להחתים את הדיירים. אם לא ממלאים את הבקשה ונותנים החלטה ושולחים למשרד השיכון הם מחזירים את התיק אלינו בלי לדון בו. ש. מכאן אני למדה שבעצם אתם הכנתם מסמכים להכין את התיק ללא קשר לדיירים ? ת. מילאתי לפי הנוהל. (ר' עדותו בעמ' 21 שו' 12-27 לפרו') אם לא די במשתמע מהמפורט לעיל, אוסיף כי קשה להתעלם מהסתירה העולה בין עדות עד התובעת בחקירתו הנגדית, לבין עדותו של מר עזרא פנחס (שהעיד במסגרת ישיבת הקד"מ מיום 2/5/11) , אודות תדירות בחינת הזכאות לדיור הציבורי. על-פי דברי מר עזרא פנחס , הזכאות נמדדת "כל הזמן מחדש" כאשר אם בשנת 98 או 99 הנתבעים היו זכאים לדירה, אין הדבר מחייב "לאורך זמן" (ר' דבריו בעמ' 11 שו' 22-27 לפרו'). דברים אלה עומדים בסתירה מוחלטת לדבריו של עד התביעה, "רכז השטח" אשר העיד כי על פי הנוהל המקובל, כל עוד דייר שזכה לקבל דירה ציבורית מקיים את החוזה, לאחר קבלת הזכאות, זכאותו זו אינה נבחנת מחדש אחרי חתימת חוזה לשכירות (ר' דבריו בעמ' 20 שו' 25-32; עמ' 21 שו' 2-3 לפרו'), אלא בנסיבות חריגות כגון מתן הוראה על פי מידע אודות נכסים בבעלות הדייר, משלטונות המס. תתכבד התובעת להציג נוהל אחיד וגרסה אחידה , בטרם ישתכנע בית המשפט באשר לנוהלים המחייבים ובאשר לאכיפתם הטענת על ידי התובעת, , ללא משוא פנים, בשטח. התובעת אף לא הציגה בפניי כל ראיה אודות נוהלי ההכנה והדיון בבקשות "להכרה כדייר ממשיך". אדרבא, על פניו, רכז שטח מטעם עמידר, לדבריו הוא, מפעיל שיקול דעת עצמאי , מחליט למלא טופס בקשה וחותם עליה, כאילו נחתמה על ידי הדייר שהינו "פולש", על פי הבנתו של אותו רכז. לא הוכח שזו היא שיטת "הנוהל התקין ", המתבצע, דה פקטו, גם ללא ידיעתו והסכמו של אותו הדייר. הטענה לנוהל ממוסד שכזה, הינה תמוה בעיני, במיוחד בהתחשב בעובדה שאותו רכז שטח, על פי עדותו, הינו גם אחד מחברי ה"הרכב", המקבל את ההחלטה "בשם עמידר" , באם יש מקום לקבל את הבקשה, ולהכיר במחזיק כדייר ממשיך ובאם לאו. העד בעצם הודה שהטופס הנחזה להיות חתום ע ידי הנתבעים (בגין חתימתו במקום המיועד, כאילו מדובר בחתימת מי מהנתבעים), נערך על מנת ולחתום מיד על החלטה של נציגי עמידר, שהנתבעים אינם זכאים ועל מנת להעביר את ה"בקשה" בליווי החלטת דחיית הבקשה, לוועדה העליונה של משרד השיכון. בנסיבות אלה, החלטת הוועדה המרחבית והוועדה העליונה, כי הנתבעים אינם זכאים לדיור בדירה זו מכוח הוראות הדין המקנות אודות הזכאים להכרה, כ-"דייר ממשיך", אינה רלוונטית ככל שהיא התקבלה על בסיס בקשה פיקטיבית שלא הוגשה על ידי הנתבעת מלכתחילה, וכל הדיונים התנהלו תוך כדי התעלמות מוחלטת מההליכים הקודמים שננקטו כנגד הנתבעים, ופסק הדין המוסכם שניתן דאז , בעניינם. אמנם במהלך ניהול הליכי תיק זה , לבקשת בית המשפט (המוטב שקדם לי), וועדת האכלוס העליונה של משרד השיכון שבה ודנה (ביום 22/4/09), בנושא זה כפי שהוגדר בהחלטה "למתן תשובה לבית המשפט". לא ברור על מה החליטה וקבעה הוועדה כי "הוצעו 3 דירות שסורבו", ובמיוחד בשעה שצוין באותו מעמד, שהתיק הועבר לוועדה "ללא מסמכים". להשלמה אציין כי עקב המלצתי, הוועדה העליונה דנה שוב ב-9/12, (ראה החלטתה במסמכי בקשה 9). נספח תוספת הנימוקים מציינת כי בינתיים הדוד, הדייר החוזי הלך לעולמו. הוועדה מסבירה בנספח, את הסיבות השונות שהנתבעים לא נמצאו זכאים לקבל זכויות בדירה נשוא התביעה ו/או לדירה ציבורית אחרת, אולם הועדה לא התמודדה עם הוראות פסק הדין הנ"ל, שבו הכירו בזכאותם לדיור ציבורי, אשר לא קוימו עד היום הזה. לסיכום, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל להוכחת טענתה, כי היא עמדה בהתחייבותה נשוא הסכם הפשרה, ושהנתבעים לא הסכימו לקיימה, ובהעדר מחלוקת כי פסק הדין האמור לא בוטל מעולם, הרי שקמה לנתבעים הגנה מפני תביעת פינו זו . תתכבד התובעת להעמיד לרשות הנתבעים דירה , על פי הוראות פסק הדין והם יסרבו לקבלה, אז תהיה זכאית התובעת לתבוע את ביטול פסק הדין, ואו פינוי בגין הפרתו. בנוסף אציין כי עצם החזקת דירה ציבורית, אינה זכות החזקה לצמיתות או לתקופה בלתי מוגבלת. מאידך, לא הוכח בתיק זה כי תביעות פינוי הינן מוגשות בפועל , בגין שינויים סוציואקונומיים של מחזיקי הדירות; לא הוכח קיום ואכיפת נוהל בנדון; לא הוכחה תדירות ביצוע הבדיקות המחודשות של הזכאות , לצורך נקיטת הליכי פינוי, בגין האמור ועוד. מובן שאחזקת דיור ציבורי הינה מותנית וכפופה לתשלום דמי שימוש , ואתייחס לכך, בפרק הבא. ו. התביעה הכספית: בכתב התביעה נתבעו דמי שכירות ראויים בסך של 13,371 ₪ ,עד ליום הגשת התביעה. התובעת הגישה חוות דעת שמאי אשר הוגשה כראיה בהסכמתה, ללא חקירת המומחה, על פיה דמי שימוש ראויים לדירה זו ,עומדים על סך של 1,800 ₪ (ר' פרוטוקול מיום 16/2/12). בסיכומים, נושא זה נזנח. אמנם , בפסק הדין מיום 10/2/1999 הוסכם על דמי שימוש בסכום מוגדר, שישולמו על ידי הנתבעים, אולם , שפי שעולה מפסק הדין מדובר בסכום שנקבע על פי הנתונים דאז, שעה שהנתבעים התגוררו ביחד עם הדייר החוזי, שגם הוא שילם דמי שכירות, ושעה שגובה דמי השכירות חושב על פי הנתונים של הדייר החוזי. בהעדר מחלוקת שהדייר החוזי עזב את הדירה זה מכבר, ואף הלך בינתיים לעולמו, מובן שדמי השכירות צריכים להיות מחושבים על פי כללי החישוב המקובלים והנהוגים במערך הדיור הציבורי, והנתבעים הינם זכאים ואף חייבים להגיש את כל המסמכים והבקשות שיש לדייר זכות להגיש, לצורך קביעת גובה דמי השכירות, כל עוד הם מחזיקים בדירה. מאחר ולא די בשווי דמי השימוש הראויים, על מנת לקבוע דמי שכירות שדייר הזכאי לדיור הציבורי מחויב בהם, , לא אוכל להכריע מהו חוב דמי השכירות של הנתבעים לעמידר, מאז יום הגשת התביעה ועד היום, על פי הכללים האמורים שאינם בפני, אם כי, לעמידר הזכות לפעול על פי נהליה בנדון בדרישת תשלום, בהתחשב בנוהלי הזכאות הנהוגים ואין הנתבעים זכאים להתגורר בדירה, ללא תשלום. הנתבעים חייבים לשלם את דמי שכירות המגיעים מהם על פי נוהלי הדיור הציבורי, כולל כל חוב (ככל שקיים) בגין התקופה שמאז הגשת תביעה זו ועד היום. תביעת הפינוי נדחית בגין הוראות פסק הדין המפורט דלעיל, אולם הנתבעים אינם חסינים מפני תביעות פינוי עתידיות, באם תתגבש עילת פינוי מרשימת העילות המוכרות אשר בגינן מוגשות תביעות פינוי כנגד דיירי עמידר, ובלבד שהדבר ייעשה על פי אותם הכללים המופעלים בעת קבלת החלטה לתבוע פינוי של דייר שקיבל את החזקה בנכס, כדין. בכל הקשור לדמי השכירות שנתבעו בתביעה זו בעבור התקופה של עד להגשת התביעה, (נושא שכאמור נזנח בסיכומים), הרי שהנני סבורה שהנתבעים הינם זכאים להוצאות משפט, בהתחשב בתוצאה ואף לאור ההתנהלות הבעייתית ביותר שתואר ופורט דלעיל מטעם התובעת מחד, והעדר בבדיקה וטיפל של ממש, בטענות הנתבעים , אודות פסק הדין האחר, מאידך. לאור כל האמור הנני דוחה תביעת פינוי זו מורה שכל חוב בגין דמי שימוש עבור הדירה עד למועד הגשת התביעה (3/4/08), יקוזז כך שהתובעת תישא בחובות אלה ,כמעין קיזוז בנגד ההוצאות של התובעים , בגין ניהול הליכי תיק זה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. פינוי דייר מוגןפינוי מדירת עמידרפינוי מקרקעיןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמישפינוי