שכר טרחה בגין הפסקת טיפול עורך דין לפני השלמת כל השירותים

שכר טרחה בגין הפסקת טיפול עורך דין לפני השלמת כל השירותים כללי לפניי תביעת שכר טרחה. התובע, עורך דין במקצועו, ייצג את הנתבע 1 (להלן - "הנתבע" או - "מל") בהליכים משפטיים שהתקיימו בינו לבין אשתו לשעבר, אשר שמה לינדה (להלן - "לינדה"). לטענת התובע הנתבע לא שילם לו את שכרו, ומכאן התביעה שלפניי. בכתב התביעה המקורי תבע התובע גם את מי שהיתה זוגתו של הנתבע בזמן שהתקיימו ההליכים המשפטיים האמורים - הגב' יהודית כץ (להלן - "ג'ודי"), בטענה שהיא חבה בחובו של הנתבע מכוח חזקת השיתוף בחובות, ומכיוון שהיא סייעה לו, לפי הטענה, להתחמק מתשלום שכר הטרחה. במהלך ההליכים לפניי נפטרה ג'ודי, ולכן צורף בנה במקומה כנתבע, בהיותו יורשה היחיד. העובדות התובע התמחה במשרד עורך דין תוסיה כהן, שם הכיר לראשונה את ג'ודי, ולאחר סיום ההתמחות הוא החל לתת לה שירותים משפטיים. בשנת 1995 הכירה ג'ודי לתובע את בן זוגה דאז, הנתבע, וביקשה ממנו שייצג אותו בהליכים משפטיים מול אשתו דאז לינדה. בהמשך לכך, ביום 18/11/95, נכרת בין התובע לבין הנתבע הסכם שכר טרחה, אשר עליו נסמכת התביעה שלפניי (נספח 23 לתצהיר התובע). מפאת חשיבותו של ההסכם לענייננו מובא כאן נוסחו של ההסכם כמעט במלואו: "הנושאים לטפול: תביעה לפרוק שיתוף הדירה ברחוב הראשונים ברמה"ש. תביעה לפרוק שיתוף הדירות במגדל הצוק ובנווה רעים רמה"ש. תביעת לינדה מרכוס ואביה לשינוי רישום הבעלויות ב3 הנכסים הנ"ל. תיק עזבון המנוח דניאל מרכוס ז"ל בבית משפט מחוזי ת"א (ת.ע. 4872/94). ...... הנני הח"מ (הכוונה לנתבע-א.ר.), מתחייב בזה לשלם לעוה"ד אילן X (להלן "עורך הדין"), את שכר הטרחה שיפורט להלן, וכן מע"מ עליו (או כל מס אחר שייקבע בחוק) בשיעור החוקי של יום התשלום; ובנוסף לכך את כל ההוצאות שיוצאו בקשר לטיפול בתיק (לדוגמא: חנייה), על פי חשבון שיומצא לי מעת לעת. שכר הטרחה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומו בפועל. ...... שכר הטרחה יהא כדלקמן: סכום קבוע בשקלים השווה לסך 23,000 דולר ארה"ב על פי השער היציג ביום התשלום בפועל (אולם בכל מקרה לא יפחת השער מהסך של 3 ₪ - 1.00$). "רכוש" בסעיף זה להלן משמעו - חלקו של הלקוח בשלושת הנכסים ותכולתם בסיום הטיפול, לרבות תשלום שווים ללקוח, וכן כל סכום אחר שיקבל הלקוח מלינדה מרכוס, ו/או ממשפחת פורטר ו/או מקרנות נאמנות ו/או מקור אחר בהקשר הטיפול או לצורך גירושיו. סכום נוסף בשיעור של 6% ישולם עם סיום ההליכים, משווי הרכוש אם יגיע זה עד לסך של 500 אלף דולר ארה"ב. או; סכום נוסף בשיעור של 7% ישולם עם סיום ההליכים, משווי הרכוש אם ינוע זה בין 500 אלף דולר ארה"ב ל 750 אלף דולר ארה"ב. או; סכום נוסף בשיעור של 8% ישולם עם סיום ההליכים, משווי הרכוש אם יעלה זה על 750 אלף דולר ארה"ב. מהסכום הנוסף כאמור בסעיף זה ינוכה הסכום ששולם לפי סעיף 1 לעיל. רכוש שאיננו כסף מזומן יחושב שוויו בהסכמה בין עוה"ד והלקוח או ע"פ הערכת שמאי מוסכם. סך של 250 דולר ארה"ב ישולם עבור כל ישיבת בית משפט. מחצית מסכומי הוצאות המשפט ושכ"ט עורך דין אשר ייפסקו על ידי בית המשפט תהיה שייכת לעורך הדין. המחצית השניה תהיה שייכת ללקוח. סכומים ששילם הלקוח עד עתה בקשר ל"נושאים לטיפול" יופחתו מסכום חובו. תנאי התשלום ומועדו: הסכום הקבוע ישולם ב 12 תשלומים חודשיים שווים. ..... הסכם שכר טרחה זה תורגם לי לאנגלית לפני חתימתי עליו. 18/11/95 תאריך חתימת הלקוח ( מאשר חתימת הלקוח: אילן X, עורך דין" בהמשך להסכם שכר הטרחה החל התובע לטפל בענייניים שנכללו בהסכם. 3. בחודש אפריל 1997 הגישה לינדה שתי תביעות נוספות נגד הנתבע. הנתבע ביקש מהתובע הצעת מחיר לטיפול בתביעות הללו, ולאחר שקיבל את הצעת המחיר וזו נראתה לו גבוהה, החליט הנתבע למסור את הטיפול בהן לעורך דין עודד ברי, אשר כבר ייצג את הנתבע בעניינים משפטיים אחרים. במקביל לתובע ולעורך דין ברי ייצגה את הנתבע גם עורך דין אפרת ישראלי, אשר טיפלה בהליכים שהתנהלו בין בני הזוג בבית הדין הרבני. יוצא אם כן, כי את הנתבע ייצגו שלושה עורכי דין, כל עורך דין ותחום אחריותו, אם כי לדברי התובע הוא היה עורך דינו "הראשי" של הנתבע. 4. בשנת 1998 החלו מגעים בין התובע לבין בא כוחה של לינדה לגבי אפשרות של פשרה בין הצדדים בסוגיית חלוקת הרכוש. במסגרת מגעים אלו הוחלפו בין הצדדים טיוטות של הסכמים, ובמקביל הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם מקיימים משא ומתן לפשרה. המגעים צברו תאוצה, עד שביום 21/07/99 נחתם הסכם גירושין בין הנתבע ללינדה, והסעיפים הרכושיים שבו קיבלו, בו ביום, תוקף של פסק דין מאת בית המשפט לענייני משפחה (ראו - נספח 66 לתצהיר התובע). בהסכם נקבע כי הנתבע זכאי לקבל תכולת דירה שמצויה בשוויץ, את הדירה במגדל הצוק, מחצית מהכספים שבקרנות נאמנות בשם "מרינה" ו-"קולוויל", סך של 30,000 דולר מחשבון משותף בבנק הפועלים, סך של 10,000 ליש"ט מחשבון בנק בלונדון, וקופסת טבק. 5. התובע טוען כי הוא ניהל את המשא ומתן בשמו של הנתבע עד לחתימת ההסכם, והוא זה שהשיג עבור הנתבע את ההישגים שנכללו בהסכם. הנתבע לעומת זאת, טוען כי בחודש יוני 1999 סגר התובע את משרדו והחל לעבוד בסניגוריה הציבורית, וכתוצאה מכך הוא לא היה יכול להקדיש את הזמן שנדרש לצורך המשא ומתן האינטנסיבי בין הצדדים, ולכן מי שייצג את הנתבע בחודש האחרון והקריטי עובר לכריתת ההסכם הוא עורך דין ברי, והוא זה שלזכותו יש לזקוף את השגת ההסכם. כך או כך, הסכם הגירושין לא הביא לסיום המחלוקות בין הנתבע ללינדה. הכיצד? משום שהסכם הגירושין בין הנתבע ללינדה הותנה בתנאי מתלה, לפיו ההסכם לא יבוצע כל עוד לא תתקבל מאת הנאמנים של קרנות הנאמנות הנ"ל התחייבות לפעול לפי מכתב כוונות שעליו יחתמו הנתבע ולינדה, ומשום שבפועל התעוררה מחלוקת בין הנתבע ללינדה בנוגע לנוסח מכתב הכוונות (להלן יכונה הסכם הגירושין - "ההסכם המותנה"). מחלוקת זו נפתרה רק ביום 10/04/00, כאשר הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בבית המשפט לענייני משפחה. דא עקא, שגם לאחר ההסכמה האמורה לא התקדם מימוש ההסכם במהירות וביעילות בשל מחלוקות נוספות בין הצדדים, אשר הובילו לכך שלינדה נקטה בהליכים נוספים נגד הנתבע. כך חלפה לה למעלה משנה וחצי מאז שנחתם ההסכם המותנה, עד שבסופו של דבר כל המחלוקות בין הצדדים הוכרעו במסגרת החלטה נוספת של בית המשפט לענייני משפחה מיום 11/02/01 (נספח 78 לתצהיר התובע). ויובהר, אין מחלוקת על כך שבכל ההליכים והמגעים שהתקיימו בין הנתבע ללינדה מרגע החתימה על הסכם הגירושין המותנה ועד לסיומו הסופי של הסכסוך, טיפל עורך דין ברי ולא התובע. אשר לשכר הטרחה; אין חולק על כך שלאחר חתימת ההסכם המותנה לא דרש התובע מהנתבע את שכר טרחתו, למרות שלגישת התובע עם חתימת ההסכם הוא סיים את מלוא הטיפול בעניינים שנמסרו לטיפולו לפי הסכם שכר הטרחה (ראו - סעיף 73 לתצהיר התובע: "עם חתימת הסכם הממון, באו לסיומם ההליכים שבהם ייצגתי את הנתבע"). התובע מסביר עובדה זו בכך שלשיטתו ההסכם בינו לבין הנתבע קבע כי התובע אינו זכאי לשכר טרחתו כל עוד שההסכם אינו מיושם בפועל, דהיינו - כל עוד שהנתבע איננו מקבל את הרכוש שמגיע לו. עם זאת, אין לומר כי בכל התקופה שמיום תחילת המשא והמתן האינטנסיבי לקראת כריתתו של ההסכם המותנה, ועד סיום ההליכים בשנת 2001, לא היו בין הצדדים חילופי דברים בנוגע לשכר הטרחה. הנה כך, ביום 29/06/99 כתב הנתבע לתובע כי הוא מקווה: "שאנו מתקרבים לסוף, כך שבקרוב מאוד נעשה את החישוב של כל שכר הטרחה שלך" (תרגום חופשי של נספח 59 לתצהיר התובע). מאוחר יותר, ביום 21/07/00 לאחר שהתובע כבר לא ייצג את הנתבע, כתב הנתבע לתובע כי לדעתו ההסכם המותנה עומד עומד לקרוס, וכי כתוצאה מכך הוא יאלץ לפתוח מחדש את כל ההליכים מול לינדה. את מכתבו סיים הנתבע בבקשה שהתובע ישלח לו חשבון של שכר הטרחה המגיע לו (נספח 79 לתצהיר התובע). התובע השיב לנתבע למחרת היום וכתב לו, בין היתר, כי הוא מבקש להיצמד להסכמי שכר הטרחה שנחתמו בין הצדדים במהלך השנים וכי: "אין צורך, בנקודה זו, בחשבון שכר הטרחה"- סתם ולא פירש (נספח 79 לתצהיר התובע). לכך השיב הנתבע במכתב משלו מיום 23/07/00 (נספח 79 לתצהיר התובע), בו הוא עדכן את התובע במה שהתרחש אחרי חתימת ההסכם המותנה, והציע לו לשלם לאלתר שכר טרחה בסכום קבוע, שיוסכם בין הצדדים, בלי קשר לשאלה האם ההסכם המותנה ייצא לפועל או יקרוס. התובע השיב למכתב זה ביום 26/08/00, אך בתשובתו הוא לא התייחס להצעת הנתבע, אלא לעניינים אחרים שנזכרו במכתבו של הנתבע. אחר הדברים האלה, המתין התובע באפס מעשה עד לסיום המחלוקות בין הנתבע ללינדה בקשר עם ההסכם המותנה, במטרה לגבות את שכרו כאשר הנתבע יקבל את הרכוש שמגיע לו לפי ההסכם. ביני לביני, ייצג התובע גם את ג'ודי בתביעה שנגעה לפרויקט דירות שבו היא התגוררה. תביעה זו נדונה תחילה בבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן בבית המשפט העליון, וזאת במקביל להליכים שהתקיימו בין הנתבע ללינדה. בתביעתה של ג'ודי נעשו נסיונות לפשרה, ולאחר שאלו נכשלו המתינו הצדדים ובאי כוחם לפסק דינו של בית המשפט העליון. כך חלפו להם שנתיים וחצי מיום חתימת ההסכם המותנה, עד אשר בחודש ינואר 2002 קיבל התובע במפתיע, לטענתו, פסק דין מבית המשפט העליון אשר נותן תוקף להסכם פשרה בין ג'ודי לבין יריביה. התובע טוען כי הוא נדהם מפסק הדין, כיוון שהוא לא ידע כלל שהושגה פשרה בתביעתה של ג'ודי, ולכן הוא התקשר מיד לעורך דין דון יחיא, אשר ייצגה בשעתו את לינדה בהליך מול הנתבע, כדי לברר עימה האם גם הנתבע סיים את ענייניו המשפטיים. ומדוע עשה כן התובע? הרי לכאורה אין כל קשר בין ההליכים שהתנהלו בין הנתבע ללינדה להליכים שניהלה ג'ודי בנוגע לדירתה? התשובה לכך היא, שלטענת התובע הנתבע וג'ודי אמרו לו בשעתו שהם מעוניינים לסיים יחד את ענייניהם המשפטיים, ולכן ברגע שנודע לו כי ג'ודי סיימה את ענייניה הוא ביקש לברר האם גם הנתבע סיים את ההליכים בינו לבין לינדה, כך שהתובע יוכל סוף סוף לקבל את שכר טרחתו. מכל מקום, בשיחה עם עורך דין דון יחיא נודע לתובע לראשונה, כך לטענתו, כי הנתבע סיים את ענייניו מול לינדה עוד בחודש פברואר 2001, וכי הנתבע וג'ודי עזבו את הארץ לארה"ב. התובע טוען כי בהמשך לכך הוא ניסה לאתר את הנתבע וג'ודי, כדי לגבות מהנתבע את שכרו, אך ללא הצלחה. התובע טוען כי הוא אף בדק מה מצב הנכסים של הנתבע, וגילה כי על הדירה במגדל הצוק שקיבל הנתבע מלינדה נרשמה משכנתא לטובת ג'ודי. כאמור, התובע לא הצליח ליצור קשר עם הנתבע, אם כי הוחלפו מכתבים בינו לבין ג'ודי, בקשר עם פקדון שקיבל עבורה התובע מבית המשפט העליון, ומשנואש התובע מלקבל את שכר הטרחה שדרש הוא הגיש את התביעה שלפניי. טענות התובע התובע טוען כי על הנתבע לשלם לו לפי הסכם שכר הטרחה סך השווה ל- 8% +מע"מ משווי הרכוש שקיבל הנתבע במסגרת ההסכם עם לינדה, בניכוי סך של 34,325 דולר +מע"מ, אשר שילם לו הנתבע במסגרת הסכמי שכר טרחה אחרים שנעשו בין הצדדים, ואשר סוכם כי יקוזז משכר הטרחה נושא דיוננו. התובע טוען כי ממסמכים שהמציא לו הנתבע עולה כי הנתבע קיבל לידיו רכוש בשווי של 2,155,000 דולר. התובע טוען כי ג'ודי, ובעקבותיה הנתבע 2, חייבת לשאת בחובו של הנתבע כלפיו מכוח הלכת השיתוף בחובות, אשר נובעת מחזקת השיתוף שחלה ביחסים שבין הנתבע לג'ודי. כמו כן, טוען התובע, כי ג'ודי סייעה לנתבע להבריח את נכסיו בכך שרשמה משכנתא לטובתה על הדירה במגדל הצוק, וכי גם מן הטעם הזה יש לחייב אותה, ובעקבות כך את הנתבע 2 בחובו של הנתבע. הנתבעים טענו להתיישנות, ולענין זה טוען התובע כי בהתאם להסכם שכר הטרחה זכותו לקבלת שבר הטרחה השתכללה רק בשלב שבו קיבל הנתבע בפועל את הרכוש מלינדה, קרי לאחר שהסתיימו ההליכים בהחלטת בית המשפט מיום 11/02/01. התובע ער לכך שאין די בטענה זו כדי להדוף את טענת ההתיישנות, כיוון שהתביעה שלפניי הוגשה ביום 08/04/08, קרי- יותר משבע שנים לאחר שניתנה ההחלטה האמורה, ששמה קץ למחלוקות בין הנתבע ללינדה. על כן, התובע מוסיף וטוען, כי בענייננו חלים סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1957, אשר קובעים כי מרוץ ההתיישנות מתאפס במקרים של תרמית (סעיף 7), או במקרים של התיישנות שלא מדעת (סעיף 8). לטענת התובע, רק בחודש ינואר 2002 נודע לו כי הנתבע וג'ודי סיימו יחדיו את ההליכים המשפטיים שלהם, ועל כן מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד זה, והתוצאה היא שלשיטתו התביעה לא התיישנה. 11. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה. לטענתם עילת התביעה נולדה עם החתימה על ההסכם המותנה ביום 21/07/99, ולכל המאוחר עם מתן ההחלטה שסיימה את הסכסוך ביום 11/02/01. לגופו של ענין, הנתבעים טוענים כי התובע לא זכאי לשכר טרחה, משום שהוא נטש את הנתבע באמצע ההליכים לאחר שהוא החל לעבוד בסניגוריה הציבורית. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי גם אם התובע לא נטש את הנתבע, הרי שהיה עליו לטפל במסגרת הסכם שכר הטרחה גם בהליכי מימוש ההסכם המותנה, עד התקיימות התנאי המתלה, ומכיוון שאין מחלוקת שהתובע לא טיפל במימוש ההסכם, הרי שהוא לא סיים לבצע את כל המלאכה שנכללה בהסכם שכר הטרחה, ולכן הוא לא זכאי למלוא שכר הטרחה החוזי. התובעים מדגישים כי תביעתו של התובע היא תביעה חוזית ולא תביעה לשכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ולכן הם טוענים כי משעה שבית המשפט יגיע, לשיטתם, למסקנה שהתובע לא זכאי לשכר החוזי, הרי שלא ניתן לפסוק לו שכר ראוי, במיוחד בהינתן העובדה שהתובע לא הגיש חוות דעת מומחה לעניין שיעורו של השכר הראוי. 12. הנתבע 2 מוסיף וטוען כי אין מקום לחייבו בחוב, כיוון שחזקת השיתוף לא חלה על הנתבע ועל ג'ודי, ומשום שג'ודי לא סייעה לנתבע להבריח נכסים. הנתבע 2 ,כמו גם הנתבע 1, מכחיש את הטענה לפיה הנתבע וג'ודי ברחו מן הארץ וניתקו קשר עם התובע. דיון והכרעה 13. התיישנות סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". "עילת התובענה" לעניין סעיף 6 הינה: "מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע, היא נולדת בדרך כלל במועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב" (ראו - רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי פ"ד נה(4) 66 (2001)). התשובה לשאלה מהי עילת התביעה ומתי היא נולדה תימצא, אם כן, בדין המהותי שעליו מבסס התובע את תביעתו (ע"א 9371/00 אלבאשרה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה פ"ד נו(4) 798, 803 (2002)). ביסוד מוסד ההתיישנות ניצבים מספר טעמים: "ראשית, נימוק ראייתי הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על רשומות ומסמכים..... שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית. שלישית, הצורך להקנות לנתבע וודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה במשך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו" (ע"א 7401/00 יחזקאל נ' גלוסקא פ"ד נז(1) 289, 301 (2003)). חשוב לזכור ולהזכיר טעמים אלו, כיוון שהם אלו שאמורים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בשאלות מתחום דיני ההתיישנות. יישום דיני ההתיישנות לא נעשה, איפוא, באופן טכני ודווקני, אלא תוך מתן משקל לא רק לתקופה שעברה מאז נולדה עילת התביעה ועד שהוגשה התביעה, אלא גם לתכליות השונות של מוסד ההתיישנות בשים לב לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי (ראו - ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית - (2005); ע"א 6805/99 תלמוד תורה עץ חיים נ' הועדה המקומית פ"ד נז(5) 433 (2003)). ברוח זו, של הכנסת גמישות מסוימת, אם כי מוגבלת, לדיני ההתיישנות, נפסק כי המונח "עילת תובענה" איננו כולל רק את המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי, אלא: "מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל. .... ..... אין די בקיומה של זכות מושגית בענין פלוני, כדי להביא לתחילתו של מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה למימושה. רק כאשר הזכות הופכת לעילת תובענה קונקרטית ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל". (ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997)). נפנה ליישם עקרונות אלו על המקרה שלפנינו. 14. התביעה שלפניי היא תביעה חוזית, המבוססת על הסכם שכר טרחה שנכרת ביום 18/11/95. מרוץ ההתיישנות בתביעה חוזית תלוי בסעד אשר לו עותר התובע. כאשר התובע עותר לסעד של פיצויים, הרי שעילת התביעה נולדת עם היווצרות הנזק, ואילו כאשר התובע עותר לסעד של אכיפה, הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל עם הפרת ההסכם (ראו - ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי פ"ד נ(5) 423, 429 (1996)). במקרה שלפנינו עותר התובע לתשלום שכרו לפי החוזה, קרי - הוא תובע את אכיפת החוזה. על כן, עילת התביעה של התובע נולדה ביום בו קמה זכותו לקבל את שכר הטרחה. בהסכם שכר הטרחה שלפנינו נכתב, כי אותו חלק של שכר הטרחה שננקב באחוזים: "ישולם עם סיום ההליכים" (ראו - סעיפים 2(א) - (ג) להסכם שכר הטרחה). הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מתי הסתיימו ההליכים. התובע טוען כי ההליכים הסתיימו עם חתימת ההסכם המותנה ביום 21/07/99, ואילו הנתבעים טוענים כי ההליכים הסתיימו רק ביום 11/2/01 עם מתן החלטתו הסופית של בית המשפט בדבר מימוש ההסכם. כך או כך, בין אם אקבל את עמדת התובע ובין אם אקבל את עמדת הנתבעים, הרי שחלפו יותר משבע שנים מיום סיום ההליכים, ולפיכך ,לכאורה, התביעה שהוגשה ביום 8/4/08 התיישנה. 15. ואולם, התובע טוען כי התביעה לא התיישנה, משום שחלה בענייננו הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר זו לשונה: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה". ההלכה הפסוקה קובעת כי תחולתו של סעיף 7 אמנם איננה מוגבלת לתובענות המבוססות על עוולת התרמית שבפקודת הנזיקין: "אולם הדרישה שהתרמית תהיה עילת התביעה עצמה עומדת בעינה" (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד פ"ד מה(5) 371-265 (1991); וכן - ע"א 4600/91 מוסקוביץ' נ' הבנק הבינלאומי פ"ד מח(3) 458-455 (1994)). במקרה שלפנינו, עילת התביעה נגד הנתבע איננה תרמית, אלא הפרת חוזה. הטענה לפיה הנתבע ברח מן הארץ והבריח נכסים איננה רלבנטית לעילה החוזית, ולכן היא איננה חלק ממנה. התובע אמנם טען בכתב התביעה כי הנתבעים רימו אותו, אך לא זו עילת תביעתו, שהרי ברור כי אם התובע זכאי לשכר טרחה לפי החוזה, אזי הוא זכאי לו בין אם הנתבע רימה אותו ובין אם לאו, ולהיפך. אשר לתביעה נגד ג'ודי ויורשה- הנתבע 2; העילה נגד ג'ודי איננה חוזית, כי אם עילה המבוססת על חזקת השיתוף ועל התרמית שהיא ביצעה, לפי הנטען. חזקת השיתוף בוודאי שאיננה נוגעת לסוגיית התרמית, ולכן סעיף 7 לא רלבנטי לגביה, ואילו טענת התרמית שנטענה נגדה כלל לא התיישנה, כיוון שאם נכונה טענת התובע בדבר הבריחה מן הארץ, הרי שבריחה זו בוצעה לאחר שג'ודי סיימה את ענייניה המשפטיים בראשית שנת 2002, דהיינו פחות משבע שנים לפני שהוגשה התביעה. 16. התובע מוסיף וטוען כי בענייננו חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר זו לשונה: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". שלושה תנאים נדרשים לצורך קיומה של התיישנות שלא מדעת; ראשית, שנעלמו מן התובע עובדות. שנית, שהעובדות הן עובדות שמהוות את עילת התובענה. ושלישית, שהעובדות נעלמו מן התובע מסיבות שאינן תלויות בו ושאף בזהירות סבירה מצידו לא יכול היה התובע למנוע אותן. התובע טוען כי זכותו לקבל את שכר הטרחה התגבשה רק כאשר הנתבע קיבל את הרכוש מלינדה, ומכאן שמועד קבלת הרכוש היא עובדה המהווה חלק מעילת התביעה. התובע מוסיף וטוען, כי לאחר שהוא יצא מן התמונה עם החתימה על ההסכם המותנה הוא המתין שהנתבע יודיע לו כי קיבל את הרכוש מלינדה, ומאחר שבסופו של דבר, כפי שתואר בפרק העובדות של פסק הדין, רק בשנת 2002 נודע לתובע בדרך מקרה על כך שהנתבע קיבל את הרכוש, הרי שהתביעה, שהוגשה כזכור בשנת 2008, לא התיישנה. 17. טענת התובע מקובלת עלי, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. אפתח בטענה שהזכות לקבלת שכר הטרחה התגבשה רק כאשר הנתבע קיבל את הרכוש מלינדה. נקודת המוצא לבחינת טענה זו הינה לשון הסכם שכר הטרחה. לשון ההסכם והגיונו דווקא אינם תומכים בטענת התובע, מפני שלפי לשון ההסכם שכר הטרחה היה אמור להשתלם "עם סיום ההליכים", ולא עם קבלת הרכוש, ומשום שההגיון מחייב כי עורך דין לא יהיה תלוי לשם קבלת שכר טרחתו בשאלה האם ההסכם שהשיג עבור מרשו בוצע בפועל או לא. ואולם, בין התובע לבין הנתבע הוחלפו בחודש יולי 2000 מכתבים המלמדים כי שניהם הבינו את ההסכם אחרת, או ששניהם הסכימו, בניגוד למשתמע מהסכם שכר הטרחה, כי תשלום שכר הטרחה ידחה עד אשר יתברר האם ההסכם המותנה יכנס לתוקפו. המכתב אשר פתח את ההתכתבות האמורה הינה מכתב של הנתבע אל התובע מיום 21/07/00, שנה לאחר חתימת ההסכם המותנה, בו כתב הנתבע לתובע כי הוא חושש שההסכם המותנה אינו בר יישום, וכי כתוצאה מכך יהיה צורך לפתוח את כל ההליכים המשפטיים מחדש. הנתבע כתב באותו מכתב כי הוא סבור שהתובע לא יוכל לטפל בהליך כל כך מסובך בשים לב לעבודתו בסניגוריה הציבורית, ובסוף המכתב הוסיף הנתבע וכתב כך: "אודה לך (לתובע - א.ר.), אם תשלח לי את החשבון הסופי ותחזיר לי את תיקי כדי שאוכל להתחיל להתכונן שוב להליכים" (תרגום חופשי של נספח 79 לתצהיר התובע). התובע השיב למכתב זה ביום המחרת, ולענין הבקשה לקבלת חשבון שכר טרחה הוא כתב לנתבע כי: "בנוגע לחשבון - יש כמה הסכמי שכר טרחה כתובים בינינו ואני דבק בהם. אין שום צורך, בשלב זה, לעסוק בחשבון" (תרגום חופשי מנספח 79 לתצהיר התובע). משני מכתבים אלו עולה כי הנתבע ביקש לשלם לתובע את שכר טרחתו כבר בחודש יולי 2000, ואילו התובע סבר שטרם בשלה העת לכך. למכתבו של התובע השיב הנתבע במכתב ארוך מיום 23/07/00. ניכר מקריאת מכתב זה כי מטרתו הייתה לשכנע את התובע לחזור בו מהסכם שכר הטרחה המקורי, שגזר את שכר הטרחה באחוזים משווי הרכוש שיקבל הנתבע. המכתב נפתח בספק הערה ספק טרוניה של הנתבע, לפיה ממכתבו הקודם של התובע מבין הנתבע כי התובע לא מודע כלל לכל ההליכים שהתקיימו לאחר חתימת ההסכם המותנה. בהמשך המכתב מסביר הנתבע באריכות מדוע לדעתו יש סכנה ממשית שההסכם המותנה יקרוס. ובסוף המכתב מתייחס הנתבע לסוגיית שכר הטרחה, בכותבו כי: "אשר לחשבונך, אני מוכן לדון בהסדר של מחיר קבוע שאני אשלם לך בין אם ההסכם יתממש ובין אם לאו. זה יהיה פחות מאשר בהסכם האחוזי שלנו, אבל אם ההסכם (הכוונה להסכם הגירושין המותנה - א.ר.) ייפול, אני לא אקבל כלום וכך גם אתה. אני מניח שהשאלה "כמה פחות" זה דבר ששנינו צריכים להיות מרוצים לגביו, כיוון שזהו גם סיכון עבורי. אך כפי שאתה יודע אני תמיד ניסיתי להיות הוגן ביחסינו. אני מציע הצעה זו בתום לב כמחווה חד פעמית ואשמח עם כל מה שתחליט" (תרגום חופשי מנספח 79 לתצהיר התובע). ממכתב זה עולה בבירור, שהנתבע הסכים לעמדת התובע, לפיה שכר הטרחה ישולם רק אם וכאשר יתברר שההסכם המותנה נכנס לתוקפו, אך מצד שני הוא כנראה חשש מגובה הסכום שיהיה עליו לשלם לתובע בסוף הדרך, ולכן הוא ניסה לשכנע אותו לשנות את מתכונת ההסכם. כמו כן, ברור מניסוח הדברים שהנתבע השאיר לשיקול דעתו של התובע את השאלה האם לשנות את מתכונת ההסכם, כך שהנתבע ישלם לתובע לאלתר תשלום חד פעמי מוסכם בסכום קבוע, במקום שכר טרחה באחוזים משווי הרכוש שיתקבל. הראיות מלמדות כי התובע מצידו בחר שלא לסטות מהסכם שכר הטרחה המקורי, שכן הוא לא חזר בו מן האמור במכתבו הקודם לפיו הוא עומד על קיום ההסכם במתכונתו המקורית, וגם הנתבע מצידו לא עשה דבר כדי לממש את הצעתו, קרי- לא שילם לתובע שכר טרחה כלשהו. במצב דברים זה מתבקשת אחת משתי מסקנות; או שלמרות לשון ההסכם הצדדים פירשו אותו מלכתחילה באופן שהזכות לשכר טרחה תקום רק במועד קבלת הרכוש, או שבשלב מאוחר לחתימת הסכם הסכימו ביניהם הצדדים כי למרות שבהסכם המקורי נקבע ששכר הטרחה ישולם "עם סיום ההליכים", הרי שלנוכח העובדה שההליכים הסתיימו בהסכם מותנה שכניסתו לתוקף נתקלה בקשיים, אזי תשלום שכר הטרחה יידחה עד שיוברר האם ההסכם המותנה נכנס לתוקף. מכל מקום, בין אם המסקנה הראשונה נכונה ובין אם השניה נכונה, עילת התביעה של התובע נולדה עם מתן החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 11/02/00, אשר הסדירה סופית את כניסתו לתוקף של ההסכם, ומכאן ששאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות על ענייננו תוכרע על יסוד התשובה שתינתן לשאלה מתי ידע התובע על החלטת בית המשפט למשפחה, והאם התובע נקט בזהירות סבירה כדי שדבר ההחלטה לא יעלם מעיניו. 18. אני מאמין לתובע כי הוא לא ידע בזמן אמת על ההחלטה שניתנה בבית המשפט לענייני משפחה. התובע הפסיק לייצג את הנתבע בחודש יולי 1999, ומאז הוא לא היה מעורב בהליכים שהתקיימו בעניינו של הנתבע. ההליכים התקיימו בבית המשפט למשפחה, שם הדיונים מתקיימים בדלתיים סגורות, ולכן התובע היה צריך להסתמך על דיווחיו של הנתבע בנוגע להתפתחות ההליכים. הנתבע לא הגיש ראייה שתלמד על כך שהוא דיווח לתובע בזמן אמת אודות ההחלטה הסופית ששמה קץ להתדיינויות בינו לבין לינדה, למעט ראיה אחת, בדמות הודעת פקס קצרה בכתב יד באנגלית, מיום 14/02/01, בה כתב הנתבע לתובע כך: "אילן היקר, אינני יודע אם שאול אמר לך, אבל הושג הסכם גירושין בבית המשפט לענייני משפחה והכל סוף סוף נגמר" (נספח ו' לתצהיר הנתבע). התובע טוען כי מעולם לא קיבל הודעה זו, ובא כוחו אף הוסיף וטען כי מדובר במסמך מפוברק. טענות אלו מקובלות עלי. ראשית, אין שום ראיה שתלמד על כך שהתובע קיבל את הודעת הפקס, ועל גבי הפקס גם אין כל סימון המלמד שהוא נשלח כלל. שנית, יש להניח שאם התובע היה מקבל את הפקס בחודש פברואר 2001 הוא מיד היה שולח לנתבע דרישה לתשלום שכר הטרחה, אשר לו הוא חיכה זמן כה רב. ושלישית, יש חשש ממשי שמדובר במסמך מפוברק, שכן אין הסבר טוב לעובדה שדווקא מסמך זה השתמר בידי הנתבע בעוד שלגבי מסמכים אחרים הוא טען כי נגנבו ממנו. אשר על כן, אני קובע כי רק בראשית 2002 נודע לתובע על העובדה שההליכים בין הנתבע ללינדה הסתיימו, ולפיכך, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות,מירוץ ההתיישנות התחיל במועד זה, והתוצאה היא שהתביעה לא התיישנה. 19. להשלמת התמונה אדגיש, כי אני לא סבור שניתן לבוא בטענה לתובע על כך שלא נקט בזהירות סבירה למניעת הנסיבות שגרמו לכך שההחלטה שסיימה את המחלוקות בין הנתבע ללינדה לא הגיעה לידיעתו. כאמור לעיל, התובע היה תלוי בענין זה ברצונו הטוב של הנתבע, ולא היתה לו סיבה להאמין שהנתבע לא ידווח לו בזמן אמת על כך שההליכים הסתיימו. 20. הזכות לשכר טרחה משנדחתה טענת ההתיישנות יש לבחון את השאלה האם זכאי התובע לשכר טרחה. בהקשר זה טוענים הנתבעים כי התובע אינו זכאי לשכר הטרחה החוזי כיוון שהוא לא סיים את הטיפול בעניינים שהועברו לטיפולו לפי הסכם שכר הטרחה. הנתבעים טוענים כי כבר בחודש יוני 1999 החליף עורך דין ברי את התובע בטיפול בענייניו של הנתבע, וכי עורך דין ברי הוא זה שניהל את המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם המותנה, והוא זה אשר עמל על ניסוחו ואישורו בבית המשפט. בפי הנתבעים טענה נוספת, לפיה גם אם טיפל התובע בהסכם המותנה עד חתימתו, הרי שאין לראות בו כמי שסיים את הטיפול בעניינים שלשמם שכר הנתבע את שרותיו, כיוון שההסכם לא היה הסכם סופי, אלא הסכם מותנה, שגרר אחריו הליכים רבים, שרק בסופם נכנס ההסכם לתוקפו. התובעים טוענים כי לפי הסכם שכר הטרחה היה על התובע לטפל בכל ההליכים הללו, ומאחר שאין מחלוקת כי הוא הפסיק לייצג את הנתבע מרגע שנחתם ההסכם המותנה, הרי שהתובע לא זכאי למלוא שכר הטרחה החוזי. להלן אדון בטענות אלו כסדרן. 21. אין מחלוקת על כך שעד לחודש יוני 1999 ייצג התובע את הנתבע. אשר לתקופה שמחודש יוני ועד לחתימה על ההסכם המותנה; העיון במסמכים שהגישו הצדדים לגבי ההליכים שהתקיימו בתקופה זו מלמדים על תמונה מעט מורכבת, לפיה בשלב מסוים נכנס לתמונה עורך דין ברי, ומאותו שלב הן התובע והן עורך דין ברי היו שותפים למשא ומתן שהביא לכריתת ההסכם. הנה כך, מנספחים 45-36 לתצהיר התובע עולה בבירור, כי המשא ומתן הממשי לקראת כריתת הסכם הגירושין החל לכל המאוחר באוקטובר 1998 (ראו - נספחים 37-36 לתצהיר התובע). התובע ייצג את הנתבע במשא ומתן לפחות עד ישיבת קדם משפט שהתקיימה בבית המשפט לענייני משפחה ביום 13/05/99 (ראו - נספח 46 לתצהיר התובע). מפרוטוקול הישיבה עולה כי בישיבה זו נכחו עורך דין דון יחיא מטעם לינדה והתובע מטעם הנתבע, וכי באותה ישיבה התקיים משא ומתן ארוך מחוץ לפרוטוקול. גם לאחר ישיבה זו המשיך התובע לייצג את הנתבע, כפי שעולה מן ההתכתבויות שצורפו כנספחים 47-46 לתצהיר התובע, אשר כוללות טויטת הסכם שהכין התובע. מחומר הראיות עולה, כי ניצני המחלוקת בין התובע לנתבע החלו לנבוט ביום 10/06/99, כאשר התובע שלח לנציגו של הנתבע (מר שאול שמואלי), פקס בה הוא ביקש שהנתבע ושמואלי יכינו ויגישו לבית המשפט רשימה של פלוגתאות אשר מונעות את החתימה הסופית על ההסכם (ראו - נספח 48 לתצהיר התובע). באותו פקס אף הביע התובע תרעומת על כך שהנתבע: "סיכל את כוונתי להגיש לשופטת טיוטת הסכם כפי שביקשה..." (שם). בתשובה לפקס זה שלח הנתבע לתובע פקס בו הוא הלין על כך שטיוטת ההסכם נערכה ללא תיאום מוקדם עימו, ועל כך שכלולים בטיוטא עניינים רבים שאינם מקובלים עליו (ראו - נספח 49 לתצהיר התובע). בסוף הפקס הוסיף הנתבע וכתב כך (בתרגום חופשי): "בנוגע לישיבת בית המשפט לפניי כב' השופטת שטופמן ביום ראשון הקרוב, ברור שהנושאים שלגביהם יש מחלוקת בין לינדה לביני אינם נוגעים לרכוש ולתכולה. כיוון שאתה מייצג אותי רק בעניינים אלו, אהיה יותר ממרוצה שתבוא לבית המשפט ביום ראשון, בכפוף להבנה שנוכחותך בבית המשפט תהיה כמשקיף ועל חשבונך, ואני מצפה לתגובתך". על דברים אלו השיב התובע לנתבע בפקס חריף, בו הוא הבהיר כי הוא איננו מוכן להופיע בבית המשפט כמשקיף, וכי הוא עומד על כך שהנתבע ישלם לו שכר טרחה בגין הופעתו בבית המשפט (ראו - נספח 49 לתצהיר התובע). הנתבע לא הגיב לתשובת התובע, ולכן החליט התובע להתייצב בבית המשפט על דעת עצמו. כך אירע, שבישיבה שהתקיימה ביום 13/06/99 התייצבו מלבד בא כוחה של לינדה, גם הנתבע ושני עורכי דין מטעמו, עורך דין ברי והתובע. אין ספק שנוכחותו של עורך דין ברי בדיון סימנה על משבר ביחסים המקצועיים בין התובע לנתבע, ברם היא לא הצביעה בשום אופן על ניתוק היחסים בין השניים, כיוון שלאחר שהתובע דיווח לבית המשפט על חילופי הפקסים בינו לבין הנתבע, נרשם מפי הצדדים לפרוטוקול כי: "כמוסכם על הצדדים ברור שעורך דין X מופיע לבית המשפט כבא כוחו של מר מלווין מרכוס, כל עוד בידו ייפוי כוח של מר מלווין מרכוס, כל עוד בידו ייפוי כוח לייצגו בהליכים. נכון שלצורך מו"מ רשאי כמובן מר מרכוס להיעזר במי אשר לדעתו יקדם באופן יעיל את המו"מ" (ראו - נספח 50 לתצהיר התובע). העולה מכל המקובץ הוא, שאמנם בראשית חודש יוני החל הנתבע לגלות חוסר שביעות רצון מטיפולו של התובע בענייניו, עד כדי כך שהוא החליט להכניס לתמונת המשא ומתן את עורך דין ברי, ברם הנתבע לא "פיטר" את התובע. הנתבע לא ביטל את ייפוי הכוח שנתן לתובע, וגם לא הודיע לו כי הוא איננו מסכים שהוא ייצג אותו בישיבת קדם המשפט. אמור מעתה, כי בשלב זה, למרות הבקיעים הראשונים שהתגלו ביחסי התובע עם הנתבע, המשיך התובע לייצג את הנתבע במקביל לכניסתו של עורך דין ברי לתמונה. 22. ניתן היה לצפות כי לאחר קדם המשפט יחליט הנתבע באופן סופי מי ייצג אותו, ברם הנתבע לא נהג כך. גם לאחר ישיבת קדם המשפט הנתבע לא הודיע לתובע כי הוא מבטל את ההסכם עימו, והוא לא ביטל את ייפוי הכוח שנתן לתובע. יתר על כן, התובע המשיך לקבל להערותיו טיוטות של ההסכם המתגבש (נספחים 53, 58 ו-62 לתצהיר התובע), והוא אף הופיע עם הנתבע ועם עורך דין ברי בעוד שתי ישיבות קדם משפט (נספחים 54 ו-56 לתצהיר התובע). לאחר מכן, במספר ישיבות של בית המשפט אשר התקיימו לאחר 22/06/99 התובע כבר לא התייצב, ואני מוכן להניח שכך עשה לבקשת הנתבע, ברם למרות זאת לא נמסרה כל הודעה לתובע כי הנתבע מבקש שהוא יפסיק לייצג אותו, ולא נמסרה לבית המשפט כל הודעה שעורך דין ברי מייצג את הנתבע במקום התובע. נראה אם כן, שעד לרגע האחרון הנתבע פסח על שני הסעיפים, מצד אחד הוא ביקש לצמצם את חלקו של התובע בייצוגו, ולהגדיל את חלקו של עורך דין ברי, ברם מצד שני הנתבע לא היה מוכן, ככל הנראה, לוותר על תרומתו של התובע להשגת ההסכם, ולכן הוא לא הודיע לו ששירותיו אינם נדרשים עוד, והוא אף המשיך להשתמש בהם בפועל. לפיכך אני קובע כי הגם שאין לי ספק שעורך דין ברי טרח על השגת ההסכם, כפי שגם עולה מחשבונות שכר הטרחה שהוא שלח לנתבע, הרי שייצוגו היה בנוסף ובמקביל לייצוג שייצג התובע את הנתבע ולא במקומו. אילו ביקש הנתבע להפסיק לקבל שירותים מהתובע, היה עליו להודיע לו על כך באופן מפורש, וחזקה על הנתבע אשר קיבל באותה עת ייעוץ מעורך דין ברי כי ידע שזו הדרך לסיים את ההתקשרות בינו לבין התובע. הדברים מקבלים משנה תוקף בזוכרנו את חילופי הפקסים הקשים בין התובע לנתבע בראשית חודש יוני, אשר במהלכם אף הזהיר התובע את הנתבע כי לא יהסס לתבוע אותו אם לא יקבל את שכרו לפי ההסכם (פקס מיום 11/06/99 נספח 49 לתצהיר התובע). רוצה לומר, הנתבע ידע היטב מה המשמעות של השארת התובע בתמונת המשא ומתן, ובכל זאת הוא החליט שלא להפסיק את ההתקשרות עם התובע, אלא להעסיק שני עורכי דין במקביל, על כל המשתמע מכך מבחינה כלכלית. 23. מן האמור לעיל יובן, כי אינני מקבל את טענות הנתבע לפיהן העובדה שהתובע ביקש ממנו להגיש רשימת פלוגתאות לבית המשפט, העובדה שהתובע התבקש שלא להתייצב לחלק מישיבות קדם המשפט, והעובדה שעורך דין ברי טרח רבות על השגת הסכם הפשרה, מלמדות על כך שהתובע הפסיק לייצגו, בין אם משום שלא היה לו זמן לייצגו בגלל עבודתו בסניגוריה הציבורית, כטענת הנתבע, ובין אם מסיבה אחרת. לטעמי, כל העובדות הללו מלמדות, כאמור, על כך שהנתבע ביקש ליהנות מכל העולמות; גם לקבל שירותים משפטיים מעורך דין ברי וגם להמשיך ולקבל שירותים משפטיים מהתובע. הנתבע מפנה לפקס שהוא שלח לתובע ביום 29/06/99 (נספח 59 לתצהיר התובע), בו הוא שואל את התובע האם הוא החליף מספר טלפון, וזאת בתמיכה לטענתו לפיה התובע "נטש" אותו. טענה זו לא משכנעת משתי סיבות; ראשית, משום שבפועל לא היה שום נתק ממשי בין התובע לנתבע, ושנית משום שבאותה הודעת הפקס בה הלין, כביכול, הנתבע על כך שהתובע נטש אותו, הוא הודיע לו כי הוא עתיד לקבל טיוטא נוספת של ההסכם לבדיקתו. 24. סיכומם של דברים, גם אם אקבל את טענת הנתבע לפיה עורך דין ברי טרח רבות על השגת ההסכם המותנה, ואפילו אם אקבל את טענת הנתבע לפיה עורך דין ברי הפך במהלך חודש יוני לעורך הדין "המוביל" בתיק, הרי שאין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהנתבע לא הפסיק את ההתקשרות עם התובע, וכתוצאה מכך התובע המשיך לתת לנתבע את שירותיו המקצועיים בהיקף שדרש הנתבע. אשר על כן אני קובע כי התובע ייצג את הנתבע עד חתימת ההסכם המותנה, וטענת הנטישה נדחית. 25. מוסכם על הכל כי התובע הפסיק לייצג את הנתבע לאחר חתימת ההסכם המותנה, ועתה יש להכריע בשאלה האם הטיפול במימוש ההסכם המותנה היה חלק מן העניינים שנמסרו בתחילת הדרך לטיפולו של התובע, שאם כך הדבר, אזי יהיה מקום לקבוע שהתובע לא סיים את הטיפול בעניינים שנמסרו לאחריותו במסגרת הסכם שכר הטרחה. הסכם שכר הטרחה, למרות שמו, איננו עוסק אך בקביעת שכר הטרחה המגיע לתובע בגין שירותיו, אלא הוא גם מגדיר את היקף העניינים שנמסרו לטיפולו של התובע, אם כי הגדרת היקף העניינים האמורים הינה לאקונית. בהסכם נאמר כי התובע יטפל בתביעות לפירוק שיתוף בדירות שברחוב הראשונים, במגדל הצוק ובנווה רעים, וכן בתביעת עיזבון המנוח דניאל מרכוס שאיננה מענייננו. מכך שהנושאים לטיפול מוגדרים כ"תביעות", ומכך שאין מחלוקת כי התובע היה חייב לטפל בתביעות עד סיומן, נובעת המסקנה כי ההכרעה בסוגיה שלפניי טמונה בשאלה האם ההסכם המותנה סיים את "התביעות" שנמסרו לטיפולו של התובע. כפי שיוסבר להלן, התשובה לכך שלילית, וזאת בשל אופיו המותנה של הסכם הגירושין. סעיף 12 להסכם הגירושין קובע כי: "מוסכם בין הצדדים כי קבלת התחייבות הנאמנים לפעול על פי האמור בסעיף 10 לעיל ו/או על פי ה-LETTER OF WISHES אשר ישקף את האמור בסעיף 10 הינה תנאי מתלה לתוקפו של הסכם זה, וכל עוד לא התקבלה התחייבות הנאמנים כאמור לעיל לא יעשו הצדדים כל פעולה הנדרשת על פי הסכם זה." זאת ועוד, בסעיף 24 להסכם נקבע כי: "בתוך 14 יום ממועד סידור הגט יבטלו הצדדים את כל התביעות וההליכים שהגישו במישרין או בעקיפין זה כנגד זה, או בעניינים הקשורים אליהם בכל מקום שהוא..." מהוראות אלו עולה, שההליכים בין הצדדים לא הסתיימו עם חתימת ההסכם, הן משום שההסכם הותנה בתנאי מתלה, ולכן הוא לא נכנס לתוקפו בטרם התקיים התנאי, והן משום שסיום ההליכים היה מותנה בכך שהצדדים יבטלו אותם, כאמור בסעיף 24 להסכם. במילים אחרות, אופיו ונוסחו של ההסכם שהושג מובילים למסקנה שההליך לא הסתיים עם חתימת ההסכם, כיוון שלפי ההסכם אם התנאי המתלה לא היה מתקיים הדיון בתביעות היה ממשיך, וברור שבמקרה כזה התובע לא היה יכול לטעון שהוא אינו מחויב לטפל בתביעות אלו תחת כנפי הסכם שכר הטרחה המקורי, בטענה שהטיפול בתביעות אליהן התייחס ההסכם שכר הטרחה המקורי "הסתיים" עם חתימת ההסכם המותנה. ב"כ התובע השווה בסיכומיו את הטיפול בהסכם המותנה לטיפול בהוצאה לפועל של פסק דין. לטענתו, כפי שמקובל שהסכם שכר טרחה לטיפול בתביעה איננו כולל גם את הטיפול בהוצאת פסק הדין אל הפועל, כך מימוש ההסכם לא היה חלק מעבודתו של התובע. טענה זו איננה משכנעת כלל ועיקר, כיוון שהליכי הוצאה לפועל ננקטים לאחר שניתן פסק דין סופי בתובענה, ואילו כאן עסקינן בטיפול משפטי שנדרש על מנת שההסכם ופסק הדין שאישר אותו יהפכו לסופיים. אשר על כן, אני קובע כי התובע לא סיים את הטיפול בתביעות שנמסרו לטיפולו לפי הסכם שכר הטרחה, ומכאן, שהוא איננו זכאי למלוא שכר הטרחה החוזי. 26. שיעור שכר הטרחה קבעתי לעיל כי התובע לא ביצע את מלוא העבודה אשר לה הוא התחייב בהסכם שכר הטרחה. הסיבה לכך לא קשורה בתובע אלא בנתבע אשר לא חפץ עוד בשירותיו. מהו אם כן, שכר הטרחה המגיע לתובע בנסיבות אלו? בפרשת בייניש - עדיאל נפסק, כי הנחת המוצא הינה שהסכם שכר טרחה בין עורך דין לבין לקוח כולל תנאי מכללא לפיו רשאי הלקוח לנתק את קשריו עם עורך הדין ובלבד שיובטח תשלום שכר ראוי לעורך הדין בגין השרותים שסיפק עד לניתוק הקשר (ראו - ע"א 136/92 בייניש עדיאל נ' דניה סיבוס פ"ד מז(5) 114, 124 (05/10/93)). ואולם, בפרשת קורפו הבהיר בית המשפט כי: "אמנם חוזה מסוג זה (הסכם שכ"ט - א.ר.) מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעונין עוד בשרותיו של עורך הדין, וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. ..... ואולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני". (ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין - (20/03/08)). במקרה שלפניי, לא טען התובע כי הנתבע הפסיק שלא כדין את ההתקשרות עימו. להיפך, לשיטת התובע הוא מילא את כל חובותיו לפי ההסכם, ולכן הוא זכאי למלוא שכר הטרחה החוזי. כאמור לעיל גישה זו איננה מקובלת עלי. לטעמי, הנתבע הפסיק את ההתקשרות עם התובע בטרם סופקו כל השרותים על פי הסכם שכר הטרחה, ברם משום שהפסקת ההתקשרות נעשתה בתום לב על ידי הנתבע, התובע איננו זכאי לפיצויי ציפייה בדמות מלוא שכק הטרחה החוזי, אלא לשכר ראוי בלבד, וזאת למרות ששכר הטרחה המוסכם היה מותנה בהצלחת הטיפול בעניינו של הלקוח (ע"א 9784/05 עירית תל-אביב נ' גורן - (12/08/09)). 27. כיצד יאמוד בית המשפט את השכר הראוי? לכך השיב בית המשפט בפרשת יכין חקל: "קביעת שכר הטרחה הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק, דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקובעם על בסיס הראיות המובאות בפניו... בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטפול בעניינו של הלקוח; את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השרות; את שוויו של הענין מושא השירות; את המוניטין של עורך הדין. ... כמו כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - אם קיימת שיטה כזו..." (ע"א 9282/02 יכין חקל נ' עורך דין יחיאל פ"ד נח(5) 20, 28-27 (28/04/04)). לנוכח האמור לעיל, בית המשפט נזקק במקרים רבים לחוות דעת של מומחים בדבר שכר הטרחה המקובל (פרשת יכין חקל בעמ' 28), ומדברי בית המשפט בפרשת בייניש עדיאל ניתן להבין כי זוהי דרך המלך, אם כי בית המשפט מוסמך לפסוק שכר ראוי גם ללא שהוצגה לפניו חוות דעת, ובלבד שעורך הדין הציג לפני בית המשפט ראיות המלמדות על היקף עבודתו, ועל היקף השכר שראוי לפסוק בנסיבות הענין (ראו - ת.א. (מחוזי מרכז) 2710-04-08 עורך דין גלברד נ' גבעת השלושה - (26/01/12) - שם בהעדר חוות דעת פסק בית המשפט שכר ראוי על הצד הנמוך - פסקה 45 לפסק הדין; וכן - ע"א (מחוזי ת"א) 33150-02-12 עורך דין קמר נ' עזבון רוהלד - (10/04/13)). יצוין, כי בהסכמי שכר טרחה מן הסוג שלפניי - שכר טרחה הנגזר באחוזים מההצלחה של עורך הדין - התעוררה בפסיקה השאלה האם יש לגזור את שכר הטרחה הראוי מהאחוזים שננקבו בהסכם שכר הטרחה, או לפי שעות העבודה שהשקיע עורך הדין. בענין זה נפסק כי ראוי לפסוק לעורך הדין שכר הנגזר באחוזים משווי פסק הדין הסופי רק מקום בו לפעולות שביצע עורך הדין היתה השפעה ממשית על התוצאה הסופית של פסק הדין (ראו - ע"א (מחוזי (י-ם) אורית חרירי נ' עורך דין אגרון - לא פורסם- לנוחות הצדדים עותק מפסק הדין מצוי בתיק בית המשפט). 28. מן הכלל אל הפרט. במקרה שלפניי לא הגיש התובע חוות דעת מומחה כלשהי; לא חוות דעת כללית בנוגע למקובל ולנהוג בענייני שכר טרחה בתיקים מן הסוג שבו עסקינן, ולא חוות דעת פרטנית בנוגע לשכר הראוי שמגיע לתובע בגין השרות שנתן בפועל לנתבע. כך עשה התובע למרות שבית המשפט העיר לו בענין זה בישיבת קדם המשפט מיום 17/06/12. התובע גם לא הגיש ראיות רבות לענין היקף השרותים שנתן לנתבע במהלך השנים עד שנכנס לתמונה עורך דין ברי. התובע הגיש בעיקר מסמכים הנוגעים לראשית ההתקשרות, ומסמכים המלמדים על המשא ומתן שנוהל החל משנת 1998 לשם השגת הסכם גירושין בין הצדדים. התובע גם לא הגיש ראיות של ממש בנוגע לשווי הרכוש שקיבל הנתבע מכוח הסכם הגירושין. בענין זה ביקש התובע סעד של מתן חשבונות (סעיף 42 לכתב התביעה), ברם סעד זה אינו מתאים כלל לנסיבות המקרה שלפניי, שכן הוא ניתן במקרים בהם בית המשפט השתכנע כי בין הצדדים שררו יחסים מיוחדים אשר מכוחם זכאי התובע, מכוח הדין המהותי, לקבל חשבונות (ראו - א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית - 2009) עמ' 222-220). כמו כן, צירף התובע לתצהירו מסמך (נספח 94 לתצהיר), שלפי טענתו שלח אליו הנתבע, ובו מפורטים נכסים שונים, לרבות כאלו שהנתבע קיבל בסופו של דבר מלינדה לפי פסק הדין, ולידם מצוין שווים. דא עקא, שלא ברור מי ערך מסמך זה, על סמך מה הוא ערך אותו, ומתי הוא ערך אותו. יתר על כן, מסמך זה התקבל אצל התובע בחודש דצמבר 1995 (ראו חותמת נתקבל של משרד התובע), כך שהוא נערך מן הסתם לפני מועד זה, בעוד שלפי הסכם שכר הטרחה שכרו של התובע אמור להיגזר משוויו של הרכוש בסיום ההליכים. יוצא אם כן, שאין לפניי כל ראיה לגבי שווי הרכוש בסיום ההליכים (ראו בהקשר זה את דברי התובע עצמו בסעיף 113 לתצהירו), ולכן אין מקום לפסוק לתובע שכר הנגזר משווי הרכוש. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם היה מוכח לי שווי הרכוש לא הייתי פוסק לתובע שכר טרחה הנגזר משווי הרכוש, וזאת משום שלמרות שקבעתי כי התובע ייצג את הנתבע עד לחתימת ההסכם המותנה, הרי שהראיות מלמדות, כפי שציינתי לעיל, שבמקביל נכנס לתמונה בתקופה הקריטית, מחודש יוני ואילך, עורך דין ברי אשר תרם תרומה ניכרת להסכם הסופי. לפיכך, לא אוכל לקבוע שטביעות האצבע של התובע ניכרות באופן מובהק בתוצאה הסופית של פסק הדין, עד כדי כך שראוי לפסוק לו שכר הנגזר באחוזים משווי הרכוש. 29. חרף הפגמים הקשים שמצאתי בראיות התובע בנוגע לביסוס סכום שכר הטרחה הראוי שמגיע לו בנסיבות העניין, אני סבור שיש לפסוק לתובע שכר טרחה, שכן מן הראיות עולה בבירור כי הוא פעל וטרח לטובת הנתבע במשך שנים לא מעטות. ונזכיר, שאף הנתבע עצמו במכתבו מיום 21/07/00 (נספח 79 לתצהיר התובע), הבהיר כי לשיטתו מגיע לתובע שכר טרחה. אשר על כן, אפסוק לתובע שכר טרחה על דרך האומדן, אולם שכר טרחה זה יהיה על הצד הלא גבוה לנוכח החוסרים הראייתיים עליהם עמדתי לעיל. בקביעת שכר הטרחה יש להביא בחשבון את הודאת התובע לפיה יש לקזז מחשבון שכר הטרחה סך של 34,325 דולר (סעיף 111 לתצהיר התובע). ועוד יש להביא בחשבון את העובדה ששכר הטרחה היה אמור להשתלם סמוך ל- 11/2/01, כך שלעת מתן פסק הדין יש להביא בחשבון את מרכיב השיערוך. לאור כל האמור אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע שכר טרחה ראוי בסכום של 190,000 ₪ נכון להיום. 30. התביעה נגד ג'ודי ויורשה הטענה כאילו ג'ודי סייעה לנתבע להבריח נכסים לא הוכחה. העובדה היחידה שהוכחה בעניין זה הינה שנרשמה לטובת ג'ודי משכנתא על אחת מהדירות שקיבל הנתבע לפי הסכם הגירושין. עובדה זו לא מלמדת בהכרח על הברחת נכסים, שכן היא יכולה להתיישב גם עם אפשרויות אחרות, כגון הלוואה שנתנה ג'ודי לנתבע וכדומה. בפי התובע טענה נוספת לפיה יש לחייב את ג'ודי, ובעקבות כך את הנתבע 2 כיורשה, מכוח הלכת השיתוף בחובות בין בני זוג (ראו- רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו ( (13/12/06)).טענת התובע אינה משכנעת, מן הטעם שלא הוכח כי מל וג'ודי ניהלו משק בית משותף. אדרבא, מנספח א' לתצהיר הנתבע 2, שהינו הסכם כתוב לפיו נתנה ג'ודית למל רשות לגור בדירתה ללא זכויות קנייניות, עולה כי מל וג'ודי הקפידו על משטר של הפרדה רכושית. העובדות המפורטות בסעיפים 114 - 120 לתצהירו של התובע אין בהם כדי ללמד על כך שג'ודי ומל ניהלו משק בית משותף, אלא לכל היותר יש בהן כדי ללמד שהיו ביניהם יחסים קרובים, שבמסגרתם ליווה התובע את ג'ודי לרופא (סעיף 116), וזו שילמה עבורו חלק משכר טרחתו של התובע (סעיף 118). בהקשר אחרון זה יצוין, כי דווקא השיק שצירף התובע כנספח 96 לתצהירו, במטרה להוכיח את דבר קיומו של משק הבית המשותף, מוכיח את ההיפך, כיוון שעולה מן הרשום בו שלנתבע וג'ודי לא היה חשבון בנק משותף. אשר על כן, התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. 31. סוף דבר לאור האמור לעיל הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 190,000 ₪ נכון להיום בצירוף הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח ושכ"ט עורך דין בסך של 38,000 ₪. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית, והתובע ישלם לו הוצאות בסך של 15,000 ₪ ושכ"ט עורך דין בסך של 50,000 ₪. בקביעת ההוצאות ושכר הטרחה התחשבתי בעובדה כי ביחסים שבין התובע לנתבע 1 התקבלה התביעה אך בחלקה, ואילו ביחסים שבין התובע לנתבע 2 נדחתה התביעה כליל. כמו כן, הבאתי בחשבון כי הנתבע 2 נאלץ להגיע מחו"ל כדי להשתתף בהליכים, וכי התובע עמד על ניהול התביעה נגד נתבע 2 למרות שבית המשפט הציע לו מספר פעמים לשקול את צעדיו בענין זה. החלטתו של התובע שלא לקבל את הצעת בית המשפט הייתה לגיטימית כמובן, אולם היא גרמה להארכה מיותרת של ההליכים, המצדיקה פסיקת הוצאות הולמות. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין