חתם על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, להבטחת חובות כלפי הבנק, במסגרת החשבון. באותם הזמנים נוהלו בבנק מספר חשבונות עסקיים נוספים, על ידי חברות העוסקות בעסקי מזון בבעלות של התובע ואביו. אחד מהחשבונות (142100/59), היה של חברת אקופוד בע"מ (להלן: אקופוד). הנתבע 2 (בתביעה דנן), היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה גם בעל זכות חתימה בחשבון הנ"ל של אקופוד. ביום 18/4/08 הבנק שלח לנתבעת דרישת תשלום בגין יתרת החובה בחשבון של הנתבעת 1, נכון ליום 16/4/08, על סך 302,183 ₪. כן, נדרש הנתבע 2 לשלם את החוב על פי ערבותו. החוב לא שולם, ועל-כן הוגשה תביעה זו. התביעה הוגשה במקור בסדר דין מקוצר, וביום 3/2/09 נעתרה כב' הרשמת י. גרינוולד לבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן. הטענה אשר בגינה הוענקה הרשות להתגונן הינה טענת קיומו של הסכם בעל-פה בין הצדדים לסילוק החוב (כאמור בסעיף 13 לבקשה) וכן הטענה להתנהלות של הבנק בחוסר תום לב, שעה ששינה את תנאי האשראי והאופן בה נעשה שינוי זה (כאמור בסעיפים 4-15 לבקשה). ביום 19/9/09 (המהלך ניהול הליכי תיק זה), הגישה אקופוד תביעה כספית , בת.א. 12187-09-09 (שלום-ת"א), כנגד הבנק. חברה זו עתרה להשיב לידיה כספים, שהועברו במועדים שונים מחשבונהּ, לחשבון של הנתבעת, ללא הרשאה. ביום 28/4/11 ניתן פסק דין באותה תביעה, ובית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי, באופן שהבנק חויב להשיב לחברת אקופוד סך של 204,261 ₪. ערעור שהוגש על ידי אקופוד (לחיוב השבה של סכומים נוספים), נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי (50402-06-11). מאחר והסכום הנ"ל שבית המשפט הורה בפסק הדין הנ"ל להחזיר לאקופוד הינם כספים שהועברו מהחשבון של אקופוד לחשבון של הנתבעת 1, התובעת הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה כך שסכום התביעה בתיק זה יכלול, בנוסף ליתרת החובה המקורית, גם את הסכומים שהעברתם בוטלה בפסק הדין הנ"ל. סכום התביעה המתוקן הועמד על סך של 508,254 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה המתוקנת). כב' השופטת שמולביץ, נעתרה לבקשת התיקון ביום 25/9/11, והותר לנתבעים להגיש כתב הגנה מתוקן, זכות שלא נוצלה, על ידם. ב. המסכת הראייתית: בתיק זה התקיימו 11 ישיבות, בפני 4 מותבים שונים. ההוכחות נשמעו לבסוף בפניי. מטעם הבנק, העידו גב' לילך קליינמן אשר הייתה בזמנים הרלבנטיים מנהלת מגזר בנקאות לעסקים בסניף בו התנהל החשבון של הנתבעת. כן, העידה הגב' גלינה פוליאק, אשר הייתה מנהלת הסניף בו התנהל החשבון, בחלק מהזמנים הרלבנטיים לתביעה. בעת הגשת תצהירי העדות הראשית של הבנק, לא הוגש תצהיר מטעם מנהלת הסניף. במהלך שמיעת ההוכחות, הבנק הגיש בקשה (בקשה מס' 14) להתיר את העדתה של מנהלת הסניף. היא התייצבה לדיון ההוכחות ביום 13/12/12, ובהחלטתי מאותו מועד, התרתי את מתן עדותה של מנהלת הסניף, על אף הסתייגותי מכך שהבקשה הוגשה באיחור רב, תוך כדי העדפת חקר האמת והכרעת המחלוקות העובדתיות והמשפטיות הקיימות המונחות בפניי, לגופן (ר' שם). מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2, ואביו, מר גלעד שלמייב, (להלן: גלעד ו/או אביו של הנתבע 2). לאחר שמיעת ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים. בהעדר מחלוקת אודות החובות שהצטברו בחשבון (כמפורט בתביעה), הרי שטענות הנתבעים מהוות מעין טענות של "הודאה והדחה", וכך ראוי לבחון אותן לגופן. ג. תמצית טענות הנתבעים: תביעת הבנק מתעלמת מטענות הנתבעים המיוחדות לתיק זה, כפי שפורטו בבקשת הרשות להתגונן. עובדה זו נותרה בעינה גם בעת הגשת כתב התביעה המתוקן, אשר הוגש לאחר מתן הרשות להתגונן. הסכום אותו חויב הבנק להשיב לאקופוד, הוּסף לתביעה זו, באופן סתמי. החשבון נשוא התביעה שנפתח ב-10/2004, התנהל היטב במשך למעלה משלוש שנים, עד ל-04/2007. בעקבות החלפתו של מנהל הסניף הקודם, בגב' פוליאק, והתחלפותה של מנהלת המחלקה העסקית, זמן קצר קודם לכן, הבנק שינה לרעה ובאופן פתאומי את היחס שלו לחשבון של הנתבעים. דרישתה של המנהלת החדשה, גלינה, להקטנת המסגרת וכיסוי למעלה ממחצית יתרת החובה, היו בניגוד לשגרת ניהול החשבון במשך שנים, מבלי שחל שינוי בעסקי הנתבעת 1 ודרכי ניהול החשבון. דרישה זו לא הייתה לגיטימית ובוצעה מבלי שניתנה שהות מספקת לנתבעת, להיערך לדרישות החדשות. פעולותיו הנמהרות והחד צדדיות של הבנק הובילו להתמוטטותה של הנתבעת 1 והפסקת פעילותה השוטפת. מנהלת הסניף הציעה שכנגד תשלום מרבית החוב שהבנק יוותר על ריבית שהסתכמה בסכום של כ-280,000 ₪. הצעה זו נבעה בעליל מרצונה של המנהלת החדשה להציל את עצמה ממצב של אובדן סכומי אשראי גדולים שהוענקו לנתבעת, דבר שהיה פוגע בקידומה בבנק ובתפקידה. על-אף טענות ההגנה המפורשות, להסכם בעל-פה עם מנהלת הסניף, נמנע הבנק לאורך כל ההליך להזמינה לעדות, ורק לאחר שמיעת עדי ההגנה, "נזכר" הבנק לבקש את זימונה. בנסיבות אלה, יש לתן לעדותה את "משקלה הנכון". אבי הנתבע 2 דאג בפועל לכיסוי סכום החוב ככל שזהו הסכום עליו הוסכם, ואשר הובטח שכנגד תשלומו, יבוטלו חיובי הריבית הנ"ל. הבנק לא כיבד את ההסדר, התנער ממנו, ופתח בהליך זה חרף ההסכמות המפורשות. התנהגות זו של הבנק הינה בבחינת תרמית, הפרת חוזה והטעייה, וכל זאת בשעה שמוטלת עליו חובת תום לב מוגברת, כלפי הנתבעים. ד. תמצית טענות התובעת: טענות הנתבעים להורדת האשראי שלא כדין ובאופן פתאומי ופסול, נטענו בעלמא וללא כל ביסוס עובדתי. לא פורטו במסגרת הטענה מה היו מסגרות האשראי ואם הן בוטלו באופן יזום על ידי הבנק או שתם תוקפן. לא פורטו המועדים הרלבנטיים והאם היו חריגות בחשבון. עיון בדפי החשבון מספק תמונת מצב מזמן אמת, ויש בו כדי לתמוך בעמדת הבנק ועמדת עדי התביעה. מכלול הראיות מלמד על הירידה ההדרגתית ביתרות החוב בחשבון (בין ה-1/2007 עד 1/2008), ועל ירידה הדרגתית במסגרות האשראי על פי התקופה כולה והתאמתן ליתרות החוב בחשבון. הבנק מכחיש ומבקש לדחות את טענות הנתבעים להסכם "בעל-פה", לפיו סוכם עם הנתבעים ו/או עם אביו של נתבע 2 כי במידה ויסלק כ-80% מהחוב "יוותר" התובע על יתרת החוב. מדפי החשבון הננו למדים שסך של כ-400,000 ₪ הועבר לחשבון של הנתבעת 1 בהעברות בנקאיות, מחשבון אקופוד במועדים שונים. אין מחלוקת שאביו של הנתבע 2, טען במסגרת תביעת אקופוד, כי ההעברות הכספיות שבוצעו מחשבונה של אקופוד היו העברות בלתי חוקיות שבוצעו ללא הרשאתו ו/או ידיעתו. יש באמור כדי להצביע על העדר אמינותו של הנתבע 2 ואביו. טענותיו של אבי הנתבע 2 בדבר הסכם בעל-פה כי מתוך יתרת החוב על סך כ-930,000 ₪ ישולם סך של כ-600,000 ₪, הבנק יוותר על יתרת חוב של כ-300,000 ₪, אינן תואמות את מועד הגעתה של גב' פוליאק אל הסניף ואת מועדי הפגישות בין הצדדים. לעניין הכספים שהבנק הצטווה להשיב לידי אקופוד בפסק הדין הנ"ל, הרי שנקבע בפסק הדין לגבי חלק מההעברות שבוצעו, כי אין הוכחה על הרשאה, ומסיבה זו הבנק נצטווה להשיבם לאקופוד. מובן מאליו שמשניתן פסק דין להשבת הכספים האמורים שהועברו במקור לזכות חשבון של הנתבעת 1 על ידי אקופוד, הרי שהנתבעים חבים גם את הסכומים האלה לבנק. הנתבעים גם לא טענו דבר כנגד עילה זו (בתצהיריהם וחקירותיהם) ויש לקבל במלואו חלק זה של התביעה. ה. דיון והכרעה: באשר לרכיב הכספי שהתווסף במסגרת כתב התביעה המתוקן, בעקבות פסק הדין שניתן בת.א. 12187-09-09 (שלום-ת"א) להשבת הכספים בהעדר הוכחת הרשאה, מחשבונה של אקופוד לחשבונה של הנתבעת 1, הרי שלא הועלו טענות הגנה של ממש מפי הנתבעים, ודין התביעה באשר לסכום זה להתקבל. באשר ליתר סכום התביעה ובטרם אדון בהרחבה בטענות ההגנה של התנהלות בחוסר תום לב בגין שינוי פתאומי לרעה במסגרת האשראי וכן בטענה להסכם בעל-פה לתשלום כ-80% ממלוא יתרת החובה לסילוק סופי של החוב, אפנה להחלטתי מיום 13/12/12 (שניתנה במסגרת בקשה 14). בהחלטה זו ציינתי את דעתי כי טענות ההגנה אשר בגינן ניתנה הרשות להתגונן, הינן שתיהן מעין טענות "פרעתי" ועל פי הדין, נטל ההוכחה של טענות הגנה שכאלו, מוטל על הטוען אותה (ר' שם). כמו כן, ציינתי באותה החלטה כי ככל שתיק זה טופל בעבר על ידי מותבים אחרים, וככל מותב זה קיבל את הטיפול בו משלב מסוים, לא סברתי, באותה עת, שיש להורות על היפוך סדרי בראשית, על-כן התיק נשמע בהתאם למתווה אשר נקבע מראש. יחד עם זאת, בנסיבות שנוצרו אכן התרתי לבנק להביא עדות נוספת מטעמו, באשר לראיות ועדויות ההגנה, בקשר לאותן טענות הגנה שפורטו בתצהירי הנתבעים. טענת ההגנה שעליי להכריע בהן הינן טענות שהנטל להוכחתן מוטל על הנתבעים, בהעדר מחלוקת שסכום התביעה אכן נובע מחובות שהצטברו בפועל בחשבון של הנתבעת, אשר הנתבע 2 ערב להם באופן אישי. ה.1. חוסר תום לב הבנק בשינוי תנאי האשראי: לטענת הנתבע 2 ה"באלאגן" של שינוי היקף האשראי החל עם הגעתן של המנהלת החדשה של הסניף והמנהלת העסקית החדשה. לדבריו, עד לאותו מועד "לא הייתה מעולם כל בעיה בחשבון והוא התנהל היטב וללא שום טענה מצד הבנק" (ר' סעיף 6 לתצהירו). כך, לטענתו היחס השלילי הפתאומי של הבנק, בא לידי ביטוי בדרישת מנהלת הסניף ומנהלת המחלקה העסקית להקטנת מסגרת האשראי ולכיסוי למעלה ממחצית יתרת החובה, וזאת בניגוד לשגרת ניהול החשבון במשך השנים, אשר ידע בעבר חריגות "מפעם לפעם" ממסגרת האשראי. הנתבע 2 מציין כי בסמוך לאחר שהוא נסע לחו"ל, לצורך עסקיו (7/2007), נודע לו שהבנק החל להחזיר שיקים של הנתבעת 1 לספקים ולא אפשר פעילות בחשבון. צעדים אלה הביאו לטענתו, להפסקת הפעילות השוטפת של הנתבעת 1, ובסופו של יום להתמוטטותה. בחקירתו הנגדית התבקש הנתבע 2 להצביע, בדפי ניהול החשבון, על המועד של השינוי החד והפתאומי אשר הביא להפסקת האשראי. הנתבע 2 השיב כי אינו מבין מה כתוב בדפי בבנק ו/או במסגרות אשראי.. "ביקשו ממני לחתום וחתמתי" (ר' עדותו בעמ' 17 שו' 8-11 לפרו'). הנתבע 2 נשאל מספר פעמים אודות טענתו להפסקת האשראי באופן פתאומי , וסיפק תשובות מגוונות ובלתי אחידות; פעם אחת השיב: "זה לא התחיל לרדת, היא [מנהלת הסניף] פתאום אמרה לי בחודש 07/07 שאסגור את כל החוב" (ר' עדותו בעמ' 17 שו' 12-13 לפרו'), ובהמשך השיב "אני לא זוכר. הכל כתוב פה" (ר' עדותו בעמ' 17 שו' 19-20 לפרו'). כן, ציין הנתבע 2 ביחס למועד ביטול האשראי: "ביום שגלינה אמרה לי שאני צריך לסגור לה את כל החוב תוך שבוע, מבחינתי זה ביטול מסגרת אשראי. אני לא זוכר תאריכים. זה היה לפני 6 שנים" (ר' עמ' 19 שו' 2-5). באם לסכם את עדותו של הנתבע 2, הרי שאין בה כדי להסביר ולבסס את הטענה להקטנת מסגרת האשראי "באופן פתאומי, ושלא בתום לב". גרסת הבנק אודות ההדרגתיות בהפחתת האשראי, כפי שהוצגה, בין היתר, בעדויות של מנהלת החטיבה העסקית ומנהלת הסניף, משתקפת בנתונים מזמן אמת, המלמדים על הפחתתה הדרגתית של מסגרת האשראי. פעולה שכזו, הינה מותרת לבנק לביצוע, על-פי שיקול דעתו. עיון במכלול ההודעות שנשלחו לנתבעת אודות מסגרת האשראי ובדפי החשבון (נספח ט' לתצהיר הגב' קליינמן), מלמד על הפחתה הדרגתית של מסגרת האשראי שנפרשה על פני תקופה של כשנה, החל מסוף שנת 2006/תחילת שנת 2007, ועד לסוף שנת 2007. בשנת 2006 ניתן לראות כיצד הנתבעים הגדילו את החוב בחשבון שהלך וטיפס מחובה שנעה סביב 600,000 ₪ , ליתרת חובה של למעלה מ-900,000 ₪ , בתחילת שנת 2007. אין זה פלא כי בשלב זה החל הבנק לצמצם באופן הדרגתי את מסגרת האשראי . הנתבעים , מצדם, עשו מאמץ להפחית את החוב בחשבון, באופן הדרגתי, בהפקדות לחשבון. מגמה זו החלה חודשים רבים לפני שהנתבע 2 נסע לחו"ל למספר חודשים. בסוף יולי יתרת החוב "הצטמצם" לסך של כ-660,000 ₪, ובמהלך החודשים הבאים , תוך כדי המשך ביצוע פעילות עסקית בחשבון והפקדות נוספות, יתרת החוב הגיע לכדי כ-400,000 ₪, בסוף 9/2007. בחודש 10/2007 הופקדו כ-40,000-45,000 ₪ נוספים להקטנת החוב, עד לכ-355,000 ₪. בשלב זה הנתבעים הפסיקו את הפעילות השוטפת בחשבון, פרט להפקדה נוספת מיום 2/12/07, של 70,000 ₪ אשר הקטינה את החוב לסך של 285,000 ₪. בהעדר הסדרת החוב שנותר, החל סכום זה לצבור חיובי ריבית בנקאית וזהו מקור סכום התביעה המקורי בתביעה זו. דפי החשבון מהתקופות האמורות מלמדים בעליל על דרישה עקבית של הבנק להקטנת החוב בפועל, ולהקטנה הדרגתית של מסגרת האשראי , אשר לא בוצעה בחוסר תום לב ובאופן פתאומי, אלא במתן הודעה והסבר ובאופן הדרגתי. הנתבע 1 הסכים ש-"דפי החשבון מדברים בעד עצמם" (ר' עמ' 19 שו' 12 לפרו'), ואינו חולק עליהם, כולל ההודעות אודות השינויים ההדרגתיים במסגרת האשראי שהוצאו מעת לעת. לא רק שלא הוכח "נוהג" אחר, שהיה קיים בתקופה שלפני הגעת המנהלת החדשה לסניף, אלא שאין הדבר גם רלוונטי, ככל שבנושא זה, נפסק לא אחת, כי: "העובדה שהמשיב היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת ואף אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בכל עת גם בעתיד וללא כל הגבלה. המשיב זכאי לשקול את מדיניותו בכל עת ועת. מקום בו הוא מאשר חריגה, נושא הוא בסיכון עד לשלב שלא יחפוץ להמשיך ולנהוג כך... לשון נוספת, על המערערת מוטל להוכיח מסגרת אשראי קבועה ומוגדרת המגבשת חובה המוטלת על המשיב, חובה שאין המשיב יכול או רשאי להתנער ממנה באופן חד-צדדי" (ר' ע"א 4305/98 (מח'-ירו') מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם במאגרים, 1998]; רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חברה לבניין בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם במאגרים, 2007]. לאור כל האמור, הרי שלא הוכח שהבנק שינה באופן דרסטי ומיידי את מסגרות האשראי בחוסר תום לב, ולא הוכח שהבנק הפר את חובת תום לב או חובת נאמנות כלפי מי מהנתבעים. טענה זו ,על כן, נדחית. ה.2. קיומו של הסכם בעל פה בין הצדדים: אין מחלוקת שלא נערך כל הסכם בכתב אודות הסדר תשלומים להקטנת/סילוק יתרת החובה בחשבון הנתבעת 1, הנטען על-ידי הנתבעים, ולביטול חיובי ריבית. הנתבע 2 ציין בתצהירו כי על רקע נסיעתו לרוסיה (בין 1/7/07 עד לסוף 11/2007), חששה מנהלת הסניף כי הוא נמלט מהארץ, ועל כן היא יצרה קשר עם אביו. בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 הוא הבהיר ואישר שהמגעים בזמן אמת התנהלו בין מנהלת הסניף ואביו (ר' עדותו בעמ' 19 שו' 21-30 לפרו'). אין מחלוקת שכל גרסה של הנתבע 2 בנדון הינה עדות שמיעה, שהוא , לטענתו, שמע מפי אביו. אביו של הנתבע 2 טען בתצהירו כי בזמן שהותו של בנו בחו"ל, יצרו עמו קשר מסניף הבנק על רקע טענה לחריגה מהאובליגו הכולל של הנתבעת 1 ושל החברה שבבעלותו. לטענת האב, התברר לו שהבנק החליט לראות את האובליגו של שתי החברות כ"מִקשה אחת", על אף שחשבונה של החברה שבבעלותו הייתה ביתרת חובה של כ-270,000 ₪ (ומסגרת האשראי של כ-300,000 ₪). מנגד, חשבונה של הנתבעת 1 הייתה ביתרת חובה של כ-930,000 ₪. הצירוף שהבנק ראה בשתי יתרות החובה, בשני החשבונות, היה לדבריו, קשר שהבנק ביצע שלא כדין וללא הסכמה. טענת אביו של הנתבע 2 כי על רקע חששו של הבנק שהנתבע 2 ברח מן הארץ (לאור שהייתו הממושכת בחו"ל), מנהלת הסניף נכנסה "ללחץ כבד" ופנתה אליו. היא הציעה לו לכסות את החוב של הנתבעת 1, והצהירה שאם תכוסה יתרה בסך של כ-650,000 ₪, הבנק יסכים לוותר על ריבית שמגיעה לו, בסך של 280,000 ₪. במסגרת חקירתו הנגדית של אבי הנתבע 2 אודות טענותיו לאותו ההסכם בעל-פה שבינו לבין מנהלת הסניף, נתן העד תשובות כלליות, מפוזרות ולא ממוקדות. לא אחת, במהלך עדותו נשמעו הערות מבנו לכיוונו, כל זאת, על אף שבית המשפט העיר בעל-פה כי יימנע מכך. לא עלה בידי האב להסביר את הסתירה הבולטת שבין הפער בין יתרת החובה שהוא טען לה על סך "930,000 ₪" (לה טען בסעיף 9 לתצהירו), לבין יתרת החובה על-פי דפי החשבון מזמן אמת, (בזמן שהותו של בנו בחו"ל), אשר נעה בטווח שבין 355,000 ₪ לבין 705,000 ₪. גב' קליינמן העידה שהיא נכחה עם מנהלת הסניף במספר פגישות שהתקיימו עם אביו של הנתבע 2 (למעט פגישה אחת). באותן הפגישות לטענתה, גם היא וגם מנהלת הסניף הבהירו לאביו של הנתבע 2 כי הסמכות לוותר על ריביות, באם ישולם חלק מהחוב, אינה מצויה בסמכותן אלא בדרגים גבוהים יותר (ר' עדותה בעמ' 15 שו' 14-17 לפרו'). מנהלת הסניף העידה כי יתרת החובה בחשבון של הנתבעת 1 בעת הגעתה לסניף, עמדה יתרת החובה על-סך שנע בין 700,000 ₪ לבין 750,000 ₪, וכבר לא כ-930,000 ₪. המנהלת אשרה כי , בהמשך, ועל רקע שהותו הממושכת של הנתבע 1 בחו"ל, התקיימו מספר פגישות עם הנתבע 2 בהן סוכם על התנהלות בחשבון, תוך כדי הקטנה הדרגתית של יתרת החובה, עד שהחוב עמד על 250,000-300,000 ₪. לדבריה, לא הוגשה מעולם כל בקשה מסודרת, בין אם בכתב ובין אם בעל-פה, בהתייחסות לסילוק חוב נותר של החייב (ר' עדותה בעמ' 24 שו' 17-22; עמ' 25 שו' 3-12 לפרו'). באשר לטענת אביו של הנתבע אודות מתן התחייבות והסכמה שלה בעל-פה, השיבה המנהלת כי סמכויותיו של מנהל סניף מוגדרות היטב ולא הייתה לה כל סמכות למחיקת חובות כלשהם, למעט חובות קטנים של עד 1,000 ₪ (ר' עדותה בעמ' 25 שו' 1-3 לפרו'). אין מחלוקת שאבי הנתבע 2 ניהל מגעים ופגישות עם מנהלת הסניף , בנוכחות מנהלת החטיבה העסקית, בניסיון להסדיר את תשלום החוב. איני שוללת את הטענה כי הוא העלה בקשה שהבנק יסכים לוותר על חלק מהחוב "בגין חיובי ריבית", ונציגי הבנק הביעו נכונות להמליץ על בקשה להסדר סופי כזה או אחר. מאידך, אין לי גם ספק שהן גם הבהירו שוויתר על סכומי חוב נכבדים מטעם הבנק הינה פעולה הטעונה אישור של דרגים גבוהים. אין כל הסדר סופי שהוצע ושקרם עור וגידים בין הצדדים, מעבר לאותה הבקשה הכללית, שהאב הישמע. טענת ההגנה בעניין להסכמה מפורטת ומתן התחייבות על ידי הבנק, אינה אמינה ולא הוכחה. טענת ההגנה למתן הבטחה למחיקה וביטול יתרת החוב שלא שולם בחשבון, כאמור, לא הוכחה. בנוסף לשיקולי המהימנות וכישלון האב בהוכחת הטענה לקיומו של ההסכם בעל-פה הנטען, הרי שקשה מלכתחילה לקבל את הטענה ל"ויתור" על סכום כסף נכבד ומשמעותי, מטעם התובע, המתנהל כמוסד בנקאי מסודר, ללא תיעוד מנומק ומסודר, מטעם הבנק בנדון. מובן שאין בידי בית המשפט להתחקות אחר התוכן המלא של כל אחת מהפגישות או השיחות שנוהלו, אולם אין בעובדה כי בוצעו הפקדות של סכומים כאלה או אחרים, מצד אביו של הנתבע 1, על מנת להקטין את יתרת החוב בחשבון בנו, כדי להוות "תמיכה" או הוכחה לטענה לסיכום בעל-פה הנטען. מובן כי קיים אינטרס של כל בעל חשבון המצוי ביתרת חובה (כולל אב המביע דאגה לבעל חשבון ,שהינו בנו), בהקטנת יתרת חובה זו וצמצומה, על מנת להימנע מחיובי ריבית חריגה, מצטברים. משלא עלה בידי הנתבעים להוכיח טענתם להסכם בעל-פה שהושג עם מנהלת הסניף, למחיקת יתרת החובה בחשבון, דין טענת הגנה זו להדחות. ה.3. הרכיב הכספי של התביעה בכל הקשור לכספים שהועברו לנתבעת מחשבון אקופוד: בתביעה שהגישה אקופוד כנגד הבנק (לאחר הגשת תביעה זו כנגד הנתבעים, כמפורט לעיל) עתרה אקופוד להשבת סך של 516,549 ₪ לידיה, בטענה שהבנק ביצע "לפחות 22 העברות כספים בלתי מאושרות מחשבונה לחשבון הנתבעת 1", במהלך התקופה שבין 12/2006 לבין 10/2007. בפסק הדין של כב' השופט מרדכי בן חיים מיום 28/4/11, נקבע כי בחלק מההעברות שבוצעו בתאריכים 8/3/07 ו-7/9/07, הבנק נהג באופן רשלני, ללא הוראות מתועדות דיין, על כן הבנק חויב להשיב לידי אקופוד, סך כולל של 204,261 ₪, שהועברו בזמנו, לחשבון הנתבעת ,בגין העדר הוכחת הרשאה כדין, באשר לאותן ההעברות, הספציפיות. עיון בפסק הדין של ערכאת הערעור (ת/1), שדחה את הערעור של אקופוד להחזיר לה סכומים נוספים שנתבעו, מלמד על מספר תהיות שעלו ,לדעת ערכאת הערעור, מגרסתה של אקופוד ובעדות של גרא (הנתבע 2 בתיק זה). צוין שם כי על פניו, מדובר בשתי חברות שנוהלו על-ידי גרא (הנתבע 2). אין חולק כי גרא נתן בפועל הוראות רבות, להעברת כספים מחשבון הבנק של אקופוד, לחשבונה של הנתבעת 1. ערכאת הערעור ציינה כי צדק בית המשפט קמא שעה שהוא דחה את גרסתו של גרא שבמהלך כל שהותו, הוא "לא ידע מאומה" אודות הנעשה בחשבונות השונים, וגילה זאת בדרך מקרה בעת חזרתו ארצה. בית המשפט ציין שטענה זו אינה סבירה על רקע קביעתו של בית משפט קמא, כי נוהלה פעילות ענפה בחשבונות הבנקים, בעת שהותו של גרא בחו"ל. ערכאת הערעור מצאה לנכון לציין שבמהלך הדיון בפניה, בעת שב"כ אקופוד נשאל על-ידי בית המשפט "מי העביר את הכסף?" והשיב: "אביו..." (עמ' 1 לפרוטוקול). ערכאת הערעור תהתה בהמשך אודות טענת ב"כ אקופוד, כי הבן לא ידע אודות מעשי אביו. ב"כ אקופוד לא טען שמדובר בהוראות שניתנו על-ידי "גורמים חיצוניים עלומים", או בהעברה ללא כל הרשאה של "מאן דהוא". עם זאת, טען ב"כ אקופוד כי די בכך שלא ניתנה הרשאה למי שפעל, על-מנת לחייב את הבנק להשיב את הכספים. ערכאת הערעור הסתייגה מטענה זו בציינה כי בנסיבות שכאלו, לרבות לאור הטיעון של עילת עשיית עושר ולא במשפט, ספק אם עצם הדרישה , הינה דרישה שבתום לב. הנתבעים כמצוין דלעיל, לא התייחסו לרכיב התביעה שתוקן, בעקבות פסק-הדין שניתן בעניינה של אקופוד, למעט המפורט בסיפא של סיכומי הנתבעים, בה נטען כי "התובע לא קיים את התחייבויותיו כלפי הנתבעים מחד, ומאידך "שיחק" בין חשבונות הנתבעים ואחרים העביר כספים בניגוד לדין ועשה בחשבונות כבתוך שלו, ללא הוראות וללא אישור הלקוחות, הכך ראוי לו למוסד בנקאי להתנהל?". הנני סבורה שצודק התובע שיש להפנות את סימני השאלה האחרונים, דווקא אל הנתבע ואביו, שעה שעל פניו, אותם הכספים שהועברו מהחשבון של אקופוד לחשבון נשוא התביעה, נועדו לסלק יתרות חוב בחשבון הנתבעים, ובמילים אחרות, הכספים שהועברו היו האמצעי שאבי הנתבע 2 השתמש בהם, לטענתו הוא, להגשים את ה"הסדר" בינו לבין מנהלת הסניף. אם כך, לא ברור מדוע הנתבע 2 בחר להגיש את התביעה הנ"ל ולעתור לחייב את הבנק להחזיר לחשבון של החברה האחרת (אקופוד) את הכספים האמורים. מכל מקום, כל סכום שנפסק שעל הבנק להחזיר לאקופוד, הינו סכום שהבנק זכאי לחייב מחדש את הנתבעים בגינו, כפי שבוצע בתביעה זו. לאור כל האמור, טענות ההגנה נדחות, והבנק הינו זכאי לתשלום סכום התביעה. ו. סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לידי התובע את הסכומים הבאים: סך של 508,254 ₪ (יתרת החובה נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן) - בצירוף ריבית בשיעור באופן וכמפורט בסעיף 16.1 עד 16.3 לכתב התביעה המתוקן, מיום 15/10/11 ועד ליום התשלום המלא בפועל. סך של 218,537 ₪ (אותו הסכום שהתובע חויב התובע להשיב לאקופוד) - בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 15/10/11 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בגין אגרה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הוצאתם ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. בנקמסמכיםחובערבות