אחריות אישית של בעלי מניות על חובות ארנונה

אחריות אישית של בעלי מניות על חובות ארנונה

כללי
1. במרכזו של תיק זה שאלת אחריותם האישית של הנתבעים 3-2 לחוב ארנונה של הנתבעת 1, אשר הנתבעים 3-2 הינם בעלי מניותיה.

התביעה היא לתשלום ארנונה בגין נכס אותו החזיקה הנתבעת 1 בין השנים 2007-2004.

אין מחלוקת כי הנתבעת 1 אכן החזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית ואין מחלוקת כי חוב הארנונה בגין תקופה זו עומד על סך 366,430 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 8-7).

טענות הצדדים
2. לטענת התובעת יש מקום להטלת אחריות אישית על הנתבעים 3-2 אשר המשיכו לנהל את הנתבעת 1 על אף שידעו כי הנתבעת 1 אינה מסוגלת לשלם את חוב הארנונה ועל אף שגם בתקופה שקדמה לתביעה לא שילמה את חוב הארנונה ואף ניתן כנגדה פסק דין בשנת 2004. לטענת התובעת יש להטיל את האחריות על הנתבעים 3-2 הן מכח סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 הדן בהרמת מסך ההתאגדות מעל בעלי מניות בחברה והן מכח סעיף 8ג לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 אשר מאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי שליטה בחברה בשל חוב ארנונה.

לטענת הנתבעים אין מקום להרמת מסך כנגד הנתבעים 3-2 מכח סעיף 6 לחוק החברות שכן מהראיות עולה כי ניהלו את החברה בתום לב כשדווקא התובעת היא שנהגה בחוסר תום לב כשבאה זמן כה רב לאחר צבירת החוב ומבקשת להטיל אחריות אישית בגינו על הנתבעים 3-2. לעניין הרמת מסך מכח חוק ההסדרים טוען ב"כ הנתבעים כי בשל הליכים אותם נקטה התובעת לא נותר לנתבעת 1 כל רכוש במועדים הרלוונטיים ועל כן לא ניתן בהתאם לחוק ההסדרים לייחס את חוב הארנונה של הנתבעת 1 לנתבעים 3-2.

דיון
הרמת מסך מכח סעיף 6 לחוק החברות
3. האם יש מקום להרמת מסך כנגד הנתבעים 3-2 אך מאחר והמשיכו לנהל את החברה על אף קיומו של חוב ארנונה קודם? אינני סבורה כן. לא די בעצם צבירת החוב כלפי התובעת כדי להצדיק הטלת אחריות אישית על בעלי מניות (ר' ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ. עיריית תל אביב ואח', בעמ' 6) .

הנתבע 3 העיד כי סבר במהלך תקופה ממושכת, ולסברתו בכך גם האמינה העיריה, כי אם ימשיך העסק לפעול לאחר שנקלע לקשיים, תהא זו הדרך היחידה בה תוכל הנתבעת 1 לפרוע את חובותיה (ר' סעיף 48 לתצהיר. ר' גם עדותו בעמ' 17, שורות 32-30). גם עו"ד רן אפרתי שנתן תצהיר מטעם הנתבעים מפרט בתצהירו כיצד בעקבות פסק הדין שניתן בשנת 2004 פנה ביחד עם הנתבע 3 למי שייצג אז את התובעת על מנת שתתאפשר המשך הפעלת העסק לצורך פירעון החוב ובעקבות זאת אף נתגבשה הסכמה לתשלום החובות השוטפים וכן תשלום חלקי על חשבון חובות העבר (ר' סעיפים 5-4 לתצהיר). האמור בתצהירו לא נסתר בחקירתו. למעשה גם על פי תצהירו של משה לוי מטעם התובעת "לאורך השנים איימו נציגי הנתבעת 1 כי אם ינקטו הליכי הוצאת מיטלטלין מחנות הנתבעת 1, תפסיק הנתבעת 1 את פעילותה, ועירית ירושלים לא תצליח לגבות את חובה..." (סעיף 16 לתצהיר).

כעולה מתצהירו של משה לוי, הנתבעת 1 שילמה בשנת 2005 סך של 70,146.66 ₪ על חשבון חוב הארנונה. במהלך שנת 2006 שילמה הנתבעת 1 המחאות בסך 48,000 ₪ על חשבון חוב הפיגורים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד הנתבעת 1 בגין פסק הדין משנת 2004 (ר' סעיפים 33-32 לתצהיר).

על פי עדותו של הנתבע 3 שולמו חובות לנושים אחרים באופן חלקי (ר' סעיפים 47, 27 לתצהיר; עדותו בעמ' 19, שורות 10-3). לעדותו השקיע בעסק את כל חסכונותיו שצבר בשנים שקדמו להקמתו, עבד בו יחד עם אשתו מבוקר עד ערב והמשכורות שמשך היתה זעומות ביותר (ר' סעיפים 5-6 לתצהיר; עדותו בעמ' 18, שורות 28-27).

התמונה המתקבלת מהמפורט לעיל איננה של חייב העושה שימוש באישיות המשפטית של חברה לשם קיפוח או הונאה של צד ג', אלא של חברה שנקלעה לקשיים, ואשר בעליה עושים מאמץ "לשרוד" ולהמשיך הלאה. אין באמור כדי להצדיק הרמת מסך מכח חוק החברות.

4. זאת ועוד. כאשר הטענה היחידה המועלית בתמיכה להטלת חיוב ארנונה על בעלי מניות בחברה היא עצם קיומו של חוב ארנונה, ההסדר הרלוונטי להטלת אחריות אישית על בעלי המניות הוא זה הקבוע בחוק ההסדרים. סבורה אני כי בעניין זה קבע המחוקק הסדר מיוחד אשר נדרשת התקיימות התנאים הקבועים בו לצורך הטלת האחריות. ודוק. אין הכוונה כי לא ניתן להטיל אחריות בגין חוב ארנונה על בעלי מניות בחברה מכח סעיף 6 לחוק החברות. ואולם, כאשר הטענה היחידה שבעטייה נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות היא עצם קיומו של חוב ארנונה שאינו משולם, נראה כי התנאים להטלת האחריות הם אלו הקבועים במסגרת חוק ההסדרים.

הרמת מסך מכח חוק ההסדרים
5. לטענת התובעת יש מקום לחיובם של הנתבעים 3-2 בחוב הארנונה של הנתבעת 1 מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הקובע כי לגבי נכס המוחזק על ידי חברה פרטית ואשר אינו משמש למגורים "...רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה בשנויים המחוייבים...". "הוראה זו מאפשרת למעשה "הרמת מסך" "שמובילה לגביית חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה בהתאם למועד החקיקתי של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה...". (ר' עע"מ 4072/11 עירית בת-ים נ. ירדנה לוי, עמ' 5) .

על פי סעיף 119א(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] "היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות האמורות". על פי סעיף 119א(א)(3) "בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

הוראת סעיף 119א קובעת מספר תנאים שבהתקיימותם ניתן לגבות את חוב המס מבעלי השליטה בחברה. המחלוקת בענייננו נוגעת לתנאי שעניינו העברת נכסים ללא תמורה.

6. הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה במרץ 2008 לאחר שבוצעו הליכי הוצאת מעוקלים על ידי התובעת מהחנות (ר' סעיפים 20-19 לתצהירו של משה לוי. עקב טעות סופר נרשם בסעיף 20 לתצהיר 2009 ולא 2008, ר' עדותו של מר לוי בעמ' 14, שורה 28). ימים ספורים לאחר הפסקת פעילותה הוקמה חברה בשם "בד רץ דיזיין 2008" אשר מנהלה ובעל המניות שלה הינו בנו של הנתבע 3 שהינו מנהל ובעל המניות של הנתבעת 1 (ר' סעיף 21 לתצהירו של משה לוי על נספחיו).

לאחר שהתובעת ניסתה במאי 2008 לבצע עיקול ברישום נוסף במקום ונתקלה בהתנגדות בעליה של "בד רץ דיזיין 2008" הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להרמת מסך ההתאגדות. בהחלטת כב' הרשם פלקס מיום 23.9.09 הוא הורה על הרמת מסך בין הנתבעת 1 לחברת "בד רץ דיזיין 2008" וכי יש לראות את המיטלטלין נשוא העיקול כמיטלטלי הנתבעת 1 (ר' סעיפים 24-22 לתצהירו של משה לוי על נספחיהם).

בעקבות אותה החלטה הגישה "בד רץ דיזיין 2008" תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על העירייה להיכנס לנכס כמו גם בקשה לסעד זמני שתכליתו מניעת המשך הליכי העיקול (ת.א. 19499/08; בש"א 11642/08).

בהחלטתו במסגרת צו המניעה הזמני קבע כב' השופט מינץ כי "על בסיס עובדות שפורטו ואשר אינן שנויות במחלוקת, יש אכן רגלים מוצקות ביותר לסברה כי מדובר בקיום עסקי החייבת בניהול האב באיצטלא של קיום עסקי המבקשת בניהול הבן. במקרה שכזה בית המשפט יכול להרים את מסך ההתאגדות של שתי החברות לצורכי קיום הליכי הוצל"פ כנגד החייבת...לא נטען וודאי שלא הוכח שהמבקשת שילמה לחייבת ולו שקל אחד על המיטלטלין האחרים שקרוב לודאי המצויים בחנות, כגון ציוד משרדי, מכשירי טלפונים, ריהוט, קופה רושמת, וכיוצ"ב. נהפוך הוא, החייבת צירפה לתצהירה אך חשבונית אחת על רכישת המחשב על ידה, ומתוך "ההן" ניתן ללמוד את "הלאו", היינו שכל שאר הציוד הנמצא בחנות "הועבר אליה" על ידי החייבת ללא תמורה" (עמ' 2 לבש"א 11642/08, נספח כא לתצהיר של משה לוי). עם זאת קובע כב' השופט מינץ כי אין לשלול שהציוד שנמצא בחנות נרכש על ידי המבקשת שלא על מנת להבריח נכסים כעולה מחשבוניות על סך 50,000 ₪ שהומצאו על ידי המבקשת. כיוון שכך ניתן צו מניעה זמני בהתאם למבוקש המותנה בהפקדה של 50,000 ₪.

במסגרת התיק העיקרי טענה הנתבעת (העירייה) כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין בשל החלטתו של כב' הרשם פלקס בדבר הרמת מסך. כב' השופט מינץ מקבל טענה זו ככל הנוגע למיטלטלין הקיימים בחנות עובר למתן ההחלטה בספטמבר 2008. ככל הנוגע למתן צו מניעה קבוע מכאן ואילך ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין ביום 2.4.09 האוסר על הנתבעת להיכנס לחנות (ר' נספחים כב'-כג' לתצהירו של משה לוי).

7. טענתו העיקרית של ב"כ הנתבעים היא כי למעשה בעקבות ההחלטות שניתנו בעניינה של הנתבעת 1 והליכי העיקול והוצאת המיטלטלין שנקטה בהם התובעת, לא נותרו כל נכסים לנתבעת במועד הפסקת פעילותה. הנתבעים גם צרפו תצהיר וחוות דעת של רואה חשבון מטעמם ולפיהם הנתבעת 1 סבלה מהפסדים החל משנת 2001 ועד לשנת 2008.

לטענת ב"כ התובעת עיקלה התובעת, כעולה גם מפסק דינו של כב' השופט מינץ, את הסחורה בחנות. ואולם מחוות הדעת של רואה החשבון עולה כי היה גם רכוש קבוע – ריהוט ורכבים - אשר אותו העיריה לא עיקלה. עוד טוען ב"כ התובעת כי אין להניח כי לחברה היו הפסדים זמן כה רב אך היא לא הפסיקה את פעילותה וכי בהיעדר פירוט של ההוצאות, אין ליתן אמון בחוות הדעת.

8. הוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובעת כי בנסיבות אותו סעיף קיימת חזקה ולפיה נכסים שהיו לחברה הועברו אל בעלי השליטה בה ללא תמורה אלא אם הוכח אחרת והנטל בעניין זה הוא על הטוען אחרת. קרי, על בעלי השליטה (ר' רע"א 7392/12 חיים רומנו נ. עיריית יהוד מונסון; עת"מ 1311/07 (ת"א-יפו) רובינשטיין ואח' נ. עיריית רעננה, עמ' 5) . עם זאת, תנאי להעברת הנטל כאמור הוא כי אכן היו לחברה נכסים.

גם ב"כ התובעת אינו טוען למעשה כי נותר רכוש בחנות לאחר הפסקת פעילותה של הנתבעת 1 אשר לא עוקל על ידי התובעת. זאת, למעט אותו רכוש קבוע אשר נזכר בחוות דעת רואה החשבון (ר' עמ' 27, שורה 29 – עמ' 29, שורה 2; סעיפים 37-36 לתצהירו של משה לוי). נמצא אם כן כי גם אם נעשה ניסיון להעברת נכסים לבעלי השליטה בחברה באמצעות הקמתה של החברה הנוספת, הרי שמכוחן של החלטות שיפוטיות נסיון זה לא צלח, והרכוש הועבר לתובעת. למעט, כאמור, אותו רכוש קבוע הנזכר בחוות הדעת.

מחוות דעת רואה החשבון אכן עולה כי בשנת 2007 היה לחברה רכוש קבוע שכלל רהיטים, ורכבים (רכב מסחרי+אופנוע) אותם אמד רואה החשבון בסך של 140,469 ₪ נכון לאותה עת. אמנם ב"כ התובעת מבקש להטיל ספק באמינות חוות הדעת בשים לב לכך שלא ניתן כל פרוט של ההוצאות שהוצאו במהלך השנים. ואולם, העובדה שלא ניתן פרוט לגבי הוצאות שהוצאו, אינה מלמדת כי היה רכוש קבוע מעבר למפורט בחוות הדעת ובתצהיר. למעשה גם בתצהיר מטעם התובעת מפנה מר לוי ככל הנוגע לרכוש הקבוע שהיה לנתבעת לדוחות המאזן שצורפו על ידה לבקשת הרשות להגן (ר' סעיף 37 לתצהיר על נספחו). שוויו של הרכוש הקבוע על פי דוחות מאזן אלו עולה בקנה אחד עם חוות דעת רואה החשבון, כאשר הפער בין המספרים הנקובים בתצהירו של משה לוי לבין אלו נשוא חוות הדעת עניינם פחת, כעולה גם מהמאזנים אליהם הם מפנה.

אין טענה כי רכוש זה עוקל על ידי התובעת. גם על פי תצהירו של הנתבע 3 הוציאה התובעת מהחנות במסגרת הליכי העיקול שננקטו פעמיים את תכולת החנות, למעט ציוד ישן שנותר בחנות (ר' סעיפים 38 ו-52 לתצהיר). מטופסי הרישום בעיקול שצורפו לתצהירו של משה לוי עולה כי עוקלה סחורה בלבד (ר' נספחים י' ו-יח'). אמנם על פי תצהירו של הנתבע 3 הרכבים שנותרו הינם חסרי ערך נכון למועד התצהיר 17.3.10 (ר' סעיף 25 לתצהיר) והנתבע גם העיד כי בינתיים היה הרכב מעורב בתאונת דרכים ונהרס לחלוטין (ר' עמ' 19, שורות 21-20). ואולם, המועד הרלוונטי הוא מועד הפסקת פעילות החברה – מרץ 2008 ובהיעדר התייחסות בחוות דעת המומחה לשווי הרכוש במרץ 2008 יש לראות בשווי הרכוש כפי שפורט על ידו לשנת 2007, כשוויו גם נכון למרץ 2008. ניתן להניח כי אילו היה פחת נוסף בשווי הרכוש נכון למרץ 2008, היה פחת זה בא לידי בטוי בחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים.

למעט הגירסא לגבי שווי הרכוש שנותר, אין גירסא בתצהיר מטעם הנתבעים בנוגע להעברתו/ מכירתו של רכוש זה. בנסיבות אלו החזקה אותה קובע סעיף 8ג לחוק ההסדרים ולפיה רכוש זה הועבר ללא תמורה לא נסתרה, ויש מקום להטלת אחריות אישית על בעלי המניות.

9. לטענת ב"כ התובעת ניתן מכח סעיף 8ג לחוק ההסדרים לחייב בעלי מניות בחברה במלוא חוב הארנונה של החברה ללא תלות בהיקף הרכוש שנותר בידי החברה בעת הפסקת פעילותה. לטענתו פרשנות אחרת תעקר את ההוראה האמורה מכל תוכן.

אין בידי לקבל טענה זו. סבורה אני כי הטלת האחריות הישירה מכח הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה היא כשעור הנכסים, ולא כגובה החוב. מסקנה זו עולה הן מהוראת סעיף 119א(א)(3) בכללותה הקושרת בין הטלת האחריות האישית לבין העברת הנכסים ללא תמורה, הן מהוראת סעיף 119א(ג) הקובעת כי "לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה..." והן מתכלית החקיקה שעניינה מניעת הניצול הכרוך בהעברת הנכסים או הפעילות לצד ג' לצורך ההתחמקות ממס (ר' ע"א 2755/08 דליה פלח נ. פקיד השומה תל אביב 3) .

העולה מן האמור הוא כי יש מקום להטלת אחריות אישית על בעלי המניות בשעור שווי הרכוש שהיה לחברה בעת הפסקת פעילותה. קרי, 140,469 ₪.

10. לטענת ב"כ הנתבעים בכל מקרה אין מקום להטלת אחריות אישית על הנתבע 2 אשר על פי תצהירו של הנתבע 3 כלל אינו בעל מניות בחברה וגירסת התובעת בעניין זה נשענת על תדפיס לא מעודכן מרשם החברות.


רנר שירלי
אכן, על פי תצהירו של הנתבע 3 לא היה הנתבע 2 מנהל בחברה, אין לו ידיעה על חובותיה ו"הוא היה בעל מניות לתקופה קצרה בלבד" (ר' סעיף 1 לתצהיר). עם זאת, לא פורט באיזו תקופה קצרה היה הנתבע 2 בעל מניות, לא צורף כל תדפיס עדכני מרשם החברות על מנת להראות כי בתקופה הרלוונטית לא היה הנתבע 2 בעל מניות, והנתבע 2 עצמו לא הגיש תצהיר. בנסיבות אלו, התדפיס שהוגש מטעם התובעת ואשר ממנו עולה כי הנתבע 2 היה גם מנהל וגם בעל מניות בנתבעת 1, גם אם אינו מעודכן, לא נסתר ויש מקום לחיובו של הנתבע 2 יחד ולחוד עם הנתבע 3.

סוף דבר
11. אין מחלוקת כי חובה של הנתבעת 1 לתובעת עומד על סך 366,430 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לא הועלתה כל טענה כנגד חיובה של הנתבעת 1 בסכום זה ואני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסך האמור בצירוף ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 מיום הגשת התביעה. עוד אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט בגובה האגרות ששולמו בתיק כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

את הנתבעים 3-2 אני מחייבת יחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 140,469 ₪ בצירוף ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 מיום הגשת התביעה. עוד אני מחייבת את הנתבעים 3-2 לשלם לתובעת 1/3 מסכומי האגרה ששולמו בתיק, וזאת לנוכח הפער בין סכום התביעה לסכום פסק הדין, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות אישית של דירקטור

  2. אחריות אישית של נושא משרה

  3. אחריות אישית של מנהל חברה

  4. אחריות אישית בחברה משפחתית

  5. אחריות אישית על הפרת חוזה

  6. אחריות אישית לחובות חפציבה

  7. אחריות אישית על ליקויי בניה

  8. אחריות אישית של אורגן בחברה

  9. הטלת אחריות אישית של מנהל חברה

  10. אחריות אישית בשותפות כלפי עובד

  11. אחריות אישית במסירת שיק ללא כיסוי

  12. אחריות אישית של נושא משרה בתאגיד

  13. אחריות אישית על חובות חברה בפירוק

  14. אחריות אישית לתשלום שכר טרחת עו''ד

  15. אחריות אישית של מנהל חברה ביטול שיקים

  16. אחריות אישית מנהל חברה לתשלום ארנונה

  17. אחריות אישית בגין אי תשלום שכר מינימום

  18. אחריות אישית של בעלי מניות על חובות ארנונה

  19. אחריות אישית על הפרת הסכם רכישת מגרש לבניה

  20. תביעה להטלת אחריות אישית בגין מצגי שווא ותרמית

  21. הפרת זכויות יוצרים - אחריות אישית של מנהל חברה

  22. אחריות אישית נושא משרה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון