תביעת נזקי גוף בגין הנובעת מסכסוך בין שכנים בבית משותף

תביעת נזקי גוף בגין הנובעת מסכסוך בין שכנים בבית משותף

רקע

1. התביעה הוגשה ע"י מר שלום X ז"ל (להלן: "X") ובתו הגב' X X (להלן: "X") נגד מר נחום X ז"ל (להלן: "X") ונגד מר X X (להלן: "X"), שהיה בזמנים הרלבנטיים חברה של בתו של X.

2. במהלך ניהול התביעה, הלכו לעולמם X (ביום 2.4.11), וX (ביום 5.6.11). הראשון הספיק להיחקר על תצהירו בבית המשפט, אך X לא נחקר בשל מחלתו ולאחר מכן פטירתו.

3. נוכח פטירת בעלי הדין העיקריים, הוחלפו בעלי הדין בתיק והוגשו כתבי טענות מתוקנים. התובעים עתה הם התובעים שבכותרת, שהם שלושת ילדיו של X, יורשיו לפי צוואה (X תובעת גם מכוח עצמה), והנתבעים הם הנתבעת 1, אלמנתו של X ויורשתו, וכן X שנתבע עוד בתביעה המקורית [אציין כי הגם שבכתב התביעה המתוקן צוין X ז"ל כנתבע 1, אלמנתו ויורשתו היחידה היא חליפתו והנתבעת 1, כפי שנקבע גם בהחלטה מיום 6.11.12 (עמ' 81 לפרוטוקול)].

4. בזמן הרלוונטי לאירועים שהתרחשו בשנת 2003-2004, התגוררו X וX בקומה 6 בבניין שברח' קפלן 13 בפתח תקווה. בני משפחת נחום התגוררו מעליהם, בקומה 7 של אותו בניין.

5. המחלוקת בין שתי המשפחות החלה בויכוח אודות רעש חזק ובלתי נסבל שעלה לטענת X וX משלושה מזגנים שפעלו ללא הפסקה בדירתו של X ז"ל, הטרידו את מנוחתם של התובעים ובמיוחד את זו של X ז"ל לאור מחלתו (X עבר ניתוח מעקפים בשנת 2002).
התובעים טוענים כי באו בהצעות שונות לנתבעים בעניין המזגנים, אך נענו בשלילה (הנתבעים מכחישים זאת).

6. אין מחלוקת כי ב-4.5.03, הוריד X באישון לילה את מפסק החשמל בדירת X וניתק את זרם החשמל שבדירה.

7. בכתב התביעה ובכתב התביעה המתוקן פורטו ארבעה אירועים שהתרחשו לאחר האירוע שנזכר לעיל, אשר בגינם הוגשה התביעה בעילות שעיקרן: תקיפה ואיומים, רשלנות, מטרד ליחיד, ולשון הרע (עילות נגישה והפרת חובה חקוקה נמחקו בהחלטה מיום 11.12.08).

8. להלן יפורטו טענות הצדדים לגבי כל אחד מהאירועים, ולאחר מכן תובא ההכרעה בשאלת האחריות לגבי כל אירוע.

9. יצוין עוד כי בין הצדדים התקיים הליך הגישור אך ללא הצלחה. נסיון נוסף להביא את הצדדים להסדר נעשה לאחר פטירתם של X ושל X, אף זאת ללא הצלחה.

אירוע 1

טענות התובעים

10. ביום 8.5.03, ירדה X מביתה כדי לזרוק את האשפה ובדרכה הבחינה בX כשבידו מוט/סדן מברזל, בעת שהלה ניסה לבצע פעולה כלשהי בצינור כיבוי האש שברחבת בניין המגורים.
X פנתה לX ושאלה אותו אם הוא מתכוון לפתור את בעיית רעש המזגנים, התחננה למציאת פתרון, והציעה שוב השתתפות בעלות תיקון המזגנים או החלפתם.
בתגובה, X הטיח בX "אשתי עובדת בתל השומר אבא שלך חולה לב והוא קרוב למות" וכי "שקט יש בסגולה", והבהיר כי הוא אינו מוכן לתקן את המזגנים.
X החלה לחזור לכיוון ביתה. בשלב זה החל X לצעוק שוב ושוב אל עבר עוברים ברחוב: "היא עובדת במרפאת שיניים ויש לה איידס". X נבהלה ולפתע הבחינה כי X הולך אחריה כאשר בידו סדן מברזל. X פחדה לעלות לדירתה, רצה ועלתה ברגל עד לדירת משפחת סימן-טוב, אחד השכנים.

טענות הנתבעים

11. באותו יום 8.5.03 נגשה X אל X בעת שהאחרון ניסה לפתוח את ארון כיבוי האש עם אזמל ופטיש. היא לא הציעה מימון להחלפת המזגנים וX הבהיר לה שהוזמנו טכנאים שקבעו שהמזגנים תקינים וללא רעש חריג. X לא אמר את הדברים המיוחסים לו, ולא השמיע כל קללות או דברי נאצה. X היא זו שאמרה לו דברי בלע ודיבה כגון: "הלוואי שכולכם תלכו בדרכה של בתכם, תחלו בסרטן ותקברו בסגולה". הרחוב מרוחק והאירוע התרחש בקרבת הלובי. X חסמה את דרכו של X למעלית וניסתה לגרור אותו לעימות, אך הוא לא נענה לכך. לא רדף אחריה ולא ייתכן שרדף אחריה. כי מדובר בשטח קטן ומצומצם. אילו היה רודף אחריה הייתה יכולה למצוא מחסה בקומה נמוכה יותר
האמור לגבי אירוע זה הוא פרי דמיון פרוע של X, אשר מסרה מספר גרסאות שונות לגבי אירוע זה (נזכרות בחוות הדעת מטעמה). התובעים לא ציינו כי התלונה שהגישה X נגנזה ע"י המשטרה.

דיון והכרעה

12. מדובר בעדות יחידה של שני הצדדים ולא מצאתי כי יש להעדיף עדות אחת על רעותה.
אמנם, הנתבע לא נחקר על תצהירו, שכן חלה ונפטר, אך אין בכך כדי להעניק לX יתרון על פניו.
אינני מקבל את הטענה כי X ז"ל לא נחקר על התצהיר מהטעם שביקש להתחמק מחקירה. הטעם היחיד היה מחלתו, כשהדבר נתמך במסמכים רפואיים, ולאחר מכן פטירתו.
אזכיר כי לבקשת התובעים הוגשו הודעות של X במשטרה (לא לגבי אירוע מס' 1) ובמסגרת בקשה זו הודיעו התובעים על נכונות להשאיר את תצהירו של X כראיה בתיק בית המשפט (בכפוף לטענות בדבר מהימנות ומשקל), הגם שלא נחקר עליו (ר' החלטה מיום 1.9.11).
יתרה מזו, אם נמלטה X לדירת משפחת שם טוב בעקבות אירוע זה, היה מקום להביא עד שקיבל את פניה באותה דירה ושמע ממנה את הפרטים בזמן אמת, אך התובעים לא זימנו עד ממשפחת שם טוב, והדבר מקים את החזקה כי אם הייתה מובאת עדותו, הייתה פועלת היא נגד התובעים [ע"א 548/78 שרון נ' X, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)]
13. יצוין כי הצדדים הגישו תלונות הדדיות במשטרה בגין אירוע זה. לפי מכתב רפ"ק יהונתן מיום מיום 27.5.03 (נספח "יט" לתצהיר X), "המדובר בסכסוך שכנים הכולל בחובו תלונות הדדיות שנגנזו לאחר חקירה מאי תביעה"

X אישרה בחקירתה כי לא הגישה ערר על החלטת המשטרה לסגור את התיק בעניין התלונה שהגישה נגד X בגין אירוע 1 (פרוט' עמ' 30, ש' 13-14). עוד העידה X כי חומר החקירה שצילמה בעצמה מתיק המשטרה לא הוגש לבית המשפט (פרוט' עמ' 30, ש' 17-18). אף בכך יש כדי ללמד כי יכול ואם היו מוצג חומר החקירה, היה בו כדי לפגוע בגרסת התובעים.

14. עוד יוזכר כי הגם שמדובר בארוע מס' 1 בסדר כרונולוגי של האירועים, דנו התובעים בקצרה באירוע זה בסיכומיהם רק לאחר שסקרו את כל האירועים, ודבר זה מלמד על כך שהחשיבות שהם מייחסים לו פחותה מהאירועים האחרים.

15. גרסתה של X לגבי האיומים (תקיפה לא הייתה כאן גם לגרסתה) אינה מתקבלת, אפוא, וכך גם לגבי דברי לשון הרע אותם ייחסה לX המנוח, והתביעה שהוגשה ביחס לאירוע מס' 1 – נדחית.

אירוע 2

טענות התובעים

16. לאחר מספר הטרדות של הקמת רעש על ידי הנתבעים באמצעות גרירת חפצים על הרצפה, בליל 8.6.03, לקראת שעה 2 בלילה, החלו שירה וחברה X להטיח חפצים על רצפות ביתם, לרקוע בעקבים ולגרור רהיטים מעל תקרת בית משפחת X.
התובעים פנו למשטרה, ונשלח שוטר ששהה בדירת X והיה עד לרעש מחריש האזניים שבקע מבית משפחת X. השוטר שהגיע עלה לבית משפחת X והזהיר את שירה כי יקנוס אותה אם תמשיך להרעיש, וזאת לאחר שחבטה בעוצמה בעזרת מוטות ברזל על רצפת ביתה, אך שירה צחקה והמשיכה בשלה.
צורף אישור על הגשת תלונה על ידי X במשטרה ביום 8.6.03 בגין הקמת רעש (נספח א' לתצהירו).

טענות הנתבעים

17. שירה טענה בתצהירה כי ביום 8.6.03, שעה שהוריה שהו בחו"ל והייתה לבדה בבית, X X (בתו של שלום X ז"ל והתובעת מס' 1 – להלן: "X") חבטה ובעטה בטירוף בדלת דירת X בשעה 1 בלילה, ושירה היא זו שנאלצה להזעיק את המשטרה, וסיפרה לשוטרים כי היא חוששת לחייה. אלה ירדו לדירת X וחזרו ואמרו ששם טוענים ששירה מציקה להם וזורקת סירים על הרצפה, טענה בלתי סבירה. לאחר כשעתיים הוצף הסלון בבית משפחת X במים, והסיבה לכך היא קיפול צינור הניקוז של המזגן על ידי משפחת X.
X טען בתצהירו כי בזמן שהיה בבית משפחת X לא נגררו רהיטים והוטחו חפצים ברצפה. כן הוסיף כי ביום 8.6.03 לא שהה כלל בדירה, אלא שירה התקשרה אליו נסערת וסיפרה שנאלצה להזעיק את המשטרה לאחר שX חבטה ובעטה בטירוף בדלת הדירה ב-1 בלילה.

דיון והכרעה

18. בכל הקשור לנוכחות או אי נוכחות X בדירה באותו לילה מצאתי את גרסאות עדי הנתבעים סותרות זו את זו.

19. בכתב ההגנה נטען כי באותו יום, 8.6.03, התארחה חברתה של שירה בדירת X ושתיהן שוחחו ולא הרעישו ולא ביצעו את הפעולות של הקמת רעש להן טענו התובעים (סעיף 21 לכתבי ההגנה). כן נטען כי X לא נמצא בדירה הנ"ל באותו יום, שכן היה בצבא (סעיף 20 לכתבי ההגנה).

20. בתצהירה טענה שירה כי הייתה לבדה בדירה באותו לילה וחזרה על כך בחקירתה.
חברתה של שירה, אודליה ציבוטרו (להלן: "אודליה") טענה בחקירתה בבית המשפט כי נמצאה עם שירה באותו לילה בדירה, כי ישבו בסלון וראו טXזיה, וכי נשמעה דפיקה בדלת והיה זה שוטר ששירה שוחחה עימו, ולאחר מכן סיפרה שאמר שהיה רעש אך ראה שאין כלום (עמ' 59 ש' 1-5). יצוין כי בתצהירה לא הזכירה אודליה דבר וחצי דבר על נוכחותה בדירת X באותו לילה.
הנתבעת 1, X X, אימה של שירה (להלן: "X") ציינה בסעיף 16 לתצהירה אירוע בו הופיע שוטר בדירה וראה את שירה וחברתה משוחחות (בחקירתה ציינה כי הכוונה לאודליה). עוד העידה X בחקירתה, כי שירה היה באותו יום לבד בדירה, שכן כך סיפרה לה, כשהתקשרה אליה לחוצה לחו"ל, וגם X לא היה, שכן נמצא בשירות צבאי (עמ' 70 ש' 27-32, עמ' 71 ש' 1-8).
בחקירתה במשטרה ביום 31.7.03 (ת/3) אישרה שירה כי הוריה היו בחו"ל והיא נשארה עם החבר שלה בדירה לבד (ש' 48-50). בחקירתה טענה כי התכוונה שהיה איתה באופן כללי, לתקופה שהוריה נמצאו בחו"ל וכשהיו בדירה בסופי שבוע (בעיקר היו בבת ים, עיר מגורי X בסוף שבוע) לא הקימו רעש (עמ' 54 ש' 1-12).
בערר מיום 23.6.03 שהגישה שירה על החלטת המשטרה שלא להוסיף לחקור או להעמיד לדין את X (נספח "כד1" לתצהירה) כתבה כך: "כפי שציינתי בתלונתי האחרונה, הנילון חזר והסיג גבול וגרם נזק ע"י אטימת צינור הניקוז של המזגן....אני וחברי היינו עדים (ההדגשה במקור – י.ק.) לקיפול הצינור בדירתו של הנילון, דבר שחזר כמה פעמים". לדברי שירה בחקירתה בבית המשפט התכוונה למקרה של קיפול צינור המזגן על ידי X ביום 4.5.03 (תלונה קודמת בעקבות ניתוק החשמל על ידי X) (עמ' 54 ש' 11-23).

21. שורת סתירות אלה מלמדת על כך ששירה וגם עדי הנתבעים האחרים אינם עקביים בגרסאותיהם לגבי האנשים הנוכחים באירועים שהתרחשו בליל 8.6.03.
אני נכון להניח כי המסקנה שניתן להסיק מהסתירות הבולטות לעיל, ולרבות מדברי שירה בהתייחס לנוכחות X בחקירתה במשטרה ובערר מיום 23.6.03 ששלחה למשטרה, אף כי אינם מוחלטים באשר לנוכחות זו, היא כי X נמצא עימה בדירה שעה שהתובעים התלוננו על רעשים הבוקעים ממנה.

22. מקובלת עלי גם טענת התובעים כי מי שהזמינו שוטרים באותו אירוע היו התובעים ולא שירה.
הדבר עולה בראש ובראשונה מכתב ההגנה שם צוין בסעיף 22 כי שוטר שהוזעק על ידי התובעים ביקר בדירה.
כמו כן, אישור המשטרה בדבר הגשת תלונה על ידי שירה (נספח "כג" לתצהירה) מתייחס להגשת תלונה על ידי שירה ביום 10.6.03, וגם הודעת המשטרה על ההחלטה שלא להוסיף לחקור או שלא להעמיד לדין (נספח "כד" לתצהיר שירה) מתייחסת לתלונה מיום 10.6.03.
כל אלה מעמידים בספק את האותנטיות של מכתב שנכתב על ידי שירה לטענתה ביום 8.6.03 וצורף כנספח "כב" לתצהירה, שכן אין אזכור למכתב זה במסמכי המשטרה.
יש לציין גם כי תלונת שירה הנזכרת במסמכי המשטרה היא תלונה המופנית כלפי X ועניינה גרימת נזק, ולא תלונה בדבר איומים או אותן חבטות עזות בדלת הדירה כנגד X, כך שאף האמור לעיל תומך בכך כי התלונה שהוגשה על ידי שירה התייחסה, ככל הנראה רק לנושא קיפול צינור המזגן והצפת הסלון במים עקב כך, וכי תלונה זו הוגשה ביום 10.6.03 ולא ביום 8.6.03.

23. המסקנה מהאמור לעיל היא כי השוטר שהופיע בדירת X ביום 8.6.03 הגיע לפי קריאה של התובעים ולא של שירה.
24. על מנת שייקבע כי הוקם רעש וכי הקמת הרעש היוותה מטרד ליחיד, כטענת התובעים, יש להביא ראיות שישכנעו את בית המשפט כי כך הדבר. תצהירי התובעים יכולים תיאורטית להספיק לעניין זה, אך נוכח טענת התובעים כי בעקבות פנייתם למשטרה הגיע שוטר "אשר שהה בדירתנו והיה עד לרעש מחריש האזניים שבקע מבית משפחת X בשעות הלילה" (סעיף 15 לתצהיר X), מצופה היה כי יוזמן על ידם למתן עדות אותו שוטר, בבחינת עד אובייקטיבי אשר יאשר את טענותיהם.
אי הגשת דו"ח פעולה שמן הסתם נערך על ידי אותו שוטר, ואי זימונו למתן עדות על מנת שיאשר את גרסתם, מקימים ביתר שאת את החזקה כי אילו היה מובא השוטר למתן עדות הייתה עדותו פועלת נגד התובעים (ר' סעיף 12 לעיל).

25. לא כל שכן, לא הוכיחו התובעים נוכח האמור לעיל כי מטרד הרעש היה הפרעה של ממש לשימוש סביר בדירתם או להנאה סבירה ממנה, כדרישת סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בדבר מטרד ליחיד.

26. זאת ועוד, סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין קובע מפורשות כי "לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".
התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו עקב הקמת הרעש הנטענת על ידם.

27. לפיכך לא הוכיחו התובעים כי המעשה המיוחס לפי אירוע מס' 2 מהווה מטרד ליחיד ולא הוכיחו גם כי נגרם להם נזק עקב כך, ולכן דין תביעתם בגין אירוע זה להידחות.

28. טעם נוסף לדחיית תביעתם של התובעים בגין אירוע מס' 2 הוא זהות הנתבע בגין אירוע זה.

שירה לא נתבעה על ידי התובעים בתביעה זו, ולפיכך לא ניתן לקבוע אחריות שלה לאירוע.
אין מחלוקת שX ז"ל שהה בחו"ל בזמן התרחשות אותו אירוע, ואין לו חלק בו.
מי שנתבע על ידי התובעים בגין אירוע זה הוא, אפוא, X.

דא עקא, למרות שקבעתי לעיל כי ניתן לקבל את טענת התובעים בדבר נוכחות X בדירה, אין די בכך כדי לקבוע כי X היה מעורב בהקמת רעש עליו מלינים התובעים.

לטענת X, לא ראתה היא באותו זמן את שירה ואת X, אלא השוטר הוא זה שמסר לה כי דיבר עם שירה ועם החבר שלה (עמ' 11 ש' 14-17).
כמו כן, לא הציגו התובעים את התלונה אותה הגישו במשטרה, על מנת ללמוד האם כוונה התלונה גם כלפי X.
לא הוצגה גם חקירה של X בעניין זה.
נוכח האמור לעיל לא עלה בידי התובעים להוכיח מעורבות של X בעניין אירוע מס' 2, ולפיכך גם מטעם זה דין תביעתם בעניין אירוע זה להידחות.

אירוע 3

29. אירוע זה מהווה הסלמה בעימותים בין שתי המשפחות, כאשר הפעם מדובר בעימות פיזי שפרץ ביניהן.

טענות התובעים

30. ביום 10.7.03, בדרכם לקניות, נתקלו X וX בX ובשירה בחניה התת קרקעית של בניין מגוריהם.
X פנה אל X וביקש ממנו להפסיק את ההטרדות הבלתי נסבלות, ובתגובה התנפל עליו X והחל להכות בבעיטות ובאגרופים, ולאחר שנפל X לרצפה, המשיך לבעוט בו בנעלי הצבא שנעל.
באותו זמן תקפה שירה את X, משכה בשערותיה, סובבה את ידה מאחורי גבה ומנעה ממנה לעזור לאביה.
X שירדה אותה עת במדרגות שמעה צעקות, הגיעה לחניון וראתה את אביה על הרצפה ואת X מכה אותו ובועט בו בנעלי הצבא, וכשנעמדה ביניהם בנסיון למנוע מX להכות את X, הדף אותה X תוך שהוא מושך בשערותיה, והחל להכות אותה באגרופיו, כאשר שירה מצטרפת ואוחזת בשערותיה של X.
X החלה לצרוח, ובעקבות זאת, חש למקום מנהל הסופר-מרקט שבקרבת הבניין.
כשראו X ושירה את מנהל הסופר-מרקט, רצו לכיוון המעלית ועלו לבית משפחת X.
בעקבות התקיפה, פונה X לבית החולים ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ, תוך שחלה הרעה מוחשית במצב בריאותו.
למחרת, הגישה X תלונה למשטרה בגין תקיפה (נספח "ב" לתצהירה).

טענות הנתבעים

31. ביום 10.7.03 בשעה 18:00 לערך, חזרו שירה וX מקניות, ולאחר שהחנו את מכוניתה של שירה בחניון הבניין, יצא X וצעק לX "הנה הנבלה". X צעק לו לשתוק, ואז בא X לעברו, נעמד לידו, והמשיך לקלל, לגדף ולצעוק. X צעד לאחור והזהיר את X שלא להתקרב אליו, ואז התקרבה X בריצה, ונתנה לX סטירה שהעיפה את משקפיו והקשתה עליו לראות. שניהם החלו להרביץ לו במכות ובאגרופים, וכשהתכופף לחפש את משקפיו הרגיש מכות בראש, בעורף ובגב.
X התחיל להדוף אותם ממנו ולצעוק שיעזבו אותו, ואז הבחין בבת השנייה של X תופסת את שירה בראש ומושכת אותה, בעוד ששירה לא מגיבה כלל. X הצליח לשחרר את שירה לשניה, ואז ראה את את X מניף לעבר ראשו גוף תאורה פלורוסנטי, וזז, תוך כדי שבתו של X מכה בו.
X ניסה להנחית שוב על X את גוף התאורה, וX נתן בעיטה לגוף התאורה שנפל מהיד של X. באותה עת, הרגיש X דקירה וחתך בצוואר וראה דם על החולצה שלו, אבל לא הצליח לראות מי ומה חתך אותו.
שירה וX התקדמו בקושי לכניסה לבניין ואז תפסה אחת מבנויו של X תליון על צוארו של X ותלשה אותו.
בהגיעם למעלית לא נתנו בני משפחת X לדלת להיסגר, הוא דחף אותם החוצה וX ירקה על שירה.
לאחר שהגיעו לקומה שביעית ירדה אחת השכנות למטה והביאה לX את משקפיו מנופצים וסמל תלוש שהיה על הכומתה. הטלפון הנייד שלו נעלם.
אחר כך הגיע שוטר ששלח את X ושירה למיון ולאחר מכן להגיש תלונה.
במיון טופלו X ושירה וכל אחד מהם קיבל 5 ימי מחלה.

דיון והכרעה

32. התובעים מפנים לסתירות אותן מצאו בעדויות X ושירה הן בתצהירים ובחקירה בבית המשפט והן בהודעות שמסרו למשטרה. כמו כן, מבססים הם את טענותיהם על כך שאין זה הגיוני שX שהיה במועד הרלבנטי איש צבא קבע בן 26, לא יוכל להתגבר על מה שטען כתקיפתו על ידי אדם חולה בן 60 (X) ובתו, או לחלופין להסתלק משם.

33. בהקשר לסתירות אליהן הפנו התובעים לא מצאתי ברובן ממש. יש לזכור כי עדויות והודעות אינן חייבות ואינן יכולות בדרך כלל להיות תואמות ב-100% זו את זו, והשאלה היא האם הסתירות הן בפרטים מהותיים ומשמעותיים. יש לזכור כי בצד הטענות לסתירות, טענו התובעים כי מקום שבו תאמו עדויותיהם של X ושל שירה זו את זו, הרי שמדובר בתיאום גרסאות, וברור ששתי טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

34. כך הטענות כאילו ידעה או לא ידעה שירה לתאר אילו קללות קילל X, אינן משמעותיות כלל ועיקר.
הוא הדין אף בטענות כי גרסתה של שירה באשר לתקיפתו של X על ידי X ובתו X התפתחה עם כל הודעה או עדות שמסרה, אין מדובר כלל בסתירות משמעותיות.
גם טענת התובעים כאילו טען X כי תקיפתו הפיזית החלה לאחר ששתי הבנות יצאו מהבניין, אין בה כדי להחליש את גרסתו, שכן עדיין תיאר את יציאתן כמדורגת.
אף הטענות לגבי משקפיו של X כאילו שיקר כשאמר שאינו רואה כלום, בעוד שבפועל הוא רואה, אין בהן ממש, שהרי אדם אשר הופלו משקפיו, ומספר המשקפיים הוא 4-4.5 כפי שטען X (עמ' 63 ש' 23), ראייתו אכן מוגבלת, אך ברור כי מסוגל לראות ללא המשקפיים, אם כי בצורה הרבה פחות טובה, ובמיוחד את הדברים בסביבתו הקרובה. גם רצונו של X לחפש את המשקפיים חרף הסיטואציה הקשה, ברור ומובן, וגם דברי שירה שנאמרו לו ("עזוב בוא נלך") נאמרו לו על רקע רצונו לחפש את משקפיו וחפציו שנפלו (כגון הטלפון הנייד).
יצוין כי X צירף קבלה על רכישת משקפיים ב-13.7.03, שלושה ימים לאחר האירוע, ובכך יש כדי לתמוך בטענתו כי משקפיו אכן הופלו עקב סטירה שקיבל בפניו מX, ונשברו.
גם טענות התובעים בנושא החתכים בצווארו של X (בתחילה טען לחתך אחד ואח"כ לשני חתכים) אינן מהוות סתירה שיש לראותה כפוגעת במהימנות. בענייננו, קיימת תעודת חדר מיון לגבי X, בה נכתב "צוואר – חתך מינימאלי באספקט לטרלי של הצוואר", דהיינו פגיעה של חתך בצוואר הייתה כאן.
אינני מקבל גם את הטענה כי יש שוני בין השרטוטים ששרטטו X ושירה (ת/1 ות/4) לגבי מקום האירוע והתרחשותו. עיון בשרטוטים מלמד על כך שהם דומים זה לזה.

35. בעניין אחד מקובל עלי כי קיימת סתירה בין גרסאותיו של X, והיא מתייחסת לכך שבערר שהגיש ביום 19.8.03 על החלטת המשטרה לסגור את התיק בכל הקשור לעילת הסגירה, טען בסעיף 1 כי X תקף גם את שירה. טענה זו לא נטענה בגרסאותיהם האחרות של הצדדים. כשנשאל X בעניין זה השיב כי בזמן מנוסתם תקף X גם אותו וגם את שירה (עמ' 66 ש' 4-6). כן טען כי הדבר לא מופיע בתצהירו, שכן נזכר בכך "תוך כדי", אך ברור שתשובה זו אינה מספקת.

כך גם לגבי טענת X במשטרה כי אירוע מס' 3 היה הפעם הראשונה בה פגש את משפחת X (ת/5 שורה 54) בעוד שבערר ת/7 טען "שלום X פגע בנו ואיים עלינו גם בנוכחות השוטרים שבאו לגבות עדות בדירתנו...", אלא שעל כך לא נתבקש X ליתן הסבר בחקירתו, ויכול כי היה בידו לספק הסבר סביר לסתירה לכאורית זו.

עוד מקובל עלי כי עדות שירה במשטרה לפיה צעקה X "מה זה אתם מרביצים", כיוונה לצעקה שהפנתה X אליה ואל X, אך בסבך הקטטה שהייתה, אינני מוצא כי יש בכך כדי להצביע על מצב ברור לפיו שירה וX היו אלה המכים (ר' לעניין זה גם את הודעת X במשטרה מיום 10.7.03 (ת/11) אליה הפנו התובעים בסיכומיהם, בה מסר לאחר ששמע צעקות אימים של גבר, יצא והסתכל מחלון המרפסת וראה קבוצה של 4 אנשים לופתים אחד את השני וצועקים ביניהם).
עוד יש לציין במכלול הנתונים את העובדה כי סמוך לאחר האירוע עזבה שירה את דירת הוריה, לטענתה עקב פחדה מהתובעים, ועברה לגור בבאר שבע עם X, בדירה אותה שכר האחרון (X שירת בבסיס חצרים וצורפו שני חוזי שכירות, הראשון שבהם לתקופה של 6 חודשים המתחילה ביום 1.9.03 – נספח "לב" לנספחי הנתבעים). גם משפחת X עזבה את הבניין בחודש ממרץ 2004 לאחר שקנתה דירה במקום אחר (עדות X עמ' 76 ש' 11-16 וכן הודעתה ת/8 במשטרה מיום 2.2.04, וכן הודעת X במשטרה מיום 2.2.04 ת/9).

36. מנגד, אין לומר גם כי עדויותיהם של עדי התובעים בעניין אירוע זה היו נקיות מספיקות ומסתירות.

כך, X טען בעדותו כי X הרביץ גם לX (עמ' 20 ש' 4, ש' 12-20, 28), ותיאר סיטואציה בה התייצבה X בינו לבין X כדי להגן על אביה, אך אפילו X לא טענה זאת (ר' תצהירה ועדותה).

X טען גם כי X ספגה חבלות, אך אין כל תיעוד לחבלות כאלה.

גם למכות שספגה לטענתה X אין תיעוד רפואי.

לא רק זאת, אלא שתוארו אגרופים ובעיטות נמרצות שבעט X בנעלי הצבא שלו בX בעת שהיה על הרצפה, אך במסמכים הרפואיים מאשפוזו של X לאחר האירוע אין תיאור של חבלות כלשהן בגופו, דבר מפליא לאור התיאור הנ"ל.

גם גרסת X וX כי ברגע שפנה X אל X ושאל אותו מדוע הם עושים רעשים בלילה התנפל עליו X ונתן לו אגרוף וסטירה, אינה מקובלת עלי. אין בכך כל הגיון, במיוחד ממי שאינו בן משפחה אלא חבר של הבת שירה, וגם X בעדותו, לא הצטייר כמי שמגיב על מלים באלימות.

מנהל הסופרמרקט שהגיע למקום לא נכח אמנם בתחילת האירוע אלא רק בסיומו, אך ראוי היה להביאו למתן עדות, במיוחד לאור הטענה כי הגיע לשמע הצרחות של X וX, וכי רק בשל הגעתו הסתלקו X ושירה מהמקום. הטענה כי אותו מנהל התחלף לאחר מספר חודשים (עמ' 21 ש' 17-18) אינה מספקת, שכן לא נטענה כל טענה ולא הובאה כל ראיה לכך שלא ניתן היה לאתרו. אף במקרה זה מתקיימת החזקה כי אילו היה מובא אותו מנהל, הייתה עדותו פועלת נגד התובעים.

37. באשר לטענת התובעים כי X, כחייל צעיר ובריא ולבוש מדים, מספר גרסה שאינה תואמת את ההגיון והמציאות וכי יכול היה ובכוחו היה לנטרל את התוקפים אותו לטענתו, אציין כי הגם שX הותיר בעיני רושם כללי חיובי ואמין בעדותו, איני מקבל את טענתו כי הוא ושירה היו קרבנות בלבד של האירוע. גרסתו בדבר תחילת האירוע מקובלת עלי, שכן אין זה הגיוני כאמור כי הגיב בתוקפנות פיזית על אלימות. יותר הגיוני בעיני כי הייתה פרובוקציה של X ושל X, הן מבחינת מלל והן מבחינת העפת המשקפיים של X, ולאחר מכן תחילת תקיפתו.
מכאן התפתחה כבר קטטה בין כל המעורבים ויש קושי לקבוע קביעה נחרצת האם הופעל בה על ידי X כוח במידה בלתי סבירה, במיוחד לאור העדר תיעוד רפואי בדבר חבלות של בני משפחת X, כשמנגד, יש תיעוד רפואי לקיומו של חתך בצוארו של X. אני דוחה את הטענה כי X היכה באגרוף ונתן סטירה לX לאור המלל שהאחרון השמיע. אני שולל גם מכות ובעיטות בX כשהוא נמצא על רצפת החניון. אילו היו דברים אלה מתרחשים היה בא הדבר לידי ביטוי בחבלות פיזיות על גופו של X, חבלות שלא נמצאו. יש לזכור גם כי מומחית בית המשפט, ד"ר אביטל פורטר, שללה קשר בין חבלה מיום 10.7.13 לבין התקדמות מחלה לבבית, ואשפוזו של X בטיפול נמרץ היה ליממה אחת בלבד בשל תלונתו על כאבים בחזה.
בקטטה זו, אין ספק שגם X ושירה הפעילו כוח, כמו המעורבים האחרים, X, X וX, ואין בידי לקבוע כי הכוח שהפעיל X עונה על יסוד ה"כוונה" שהינו אחד היסודות הנדרשים לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין.
זאת ועוד, מסך כל העובדות והנתונים המצויים בפני, סביר בעיני כי הכוח שהופעל על ידי X נועד כדי להגן על עצמו ועל שירה מפני פגיעה בגוף, וכי התקיים יחס סביר בין הנזק שייגרם מהמעשה, לבין הנזק שסביר שיימנע על ידיו (אלה מהווים הגנה לנתבע בהתאם להוראות סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין). אני מקבל את טענת X כי X אחז בגוף תאורה של פלורוסנט וניסה לפגוע בו באמצעות גוף תאורה זה, ואף בכך יש כדי לחזק את מסקנתי הנזכרת לעיל.

38. לא מצאתי כי יש בסתירות שנטענו על ידי התובעים כדי לשנות את המסקנות האמורות לעיל.

39. נוכח כל האמור לעיל נדחית גם תביעת התובעים באשר לאירוע השלישי.

אירוע 4

טענות התובעים

40. ביום 30.1.04, בשעה 4:50 לפנות בוקר, הגיע X לחניון ביתו לאחר שסיים את עבודתו.
X החנה את רכבו בחניון התת קרקעי בבניין. נטל את שקיות המצרכים אותם רכש והלך לכיוון המעלית שבחניון. לפתע זינק עליו X אשר הסתתר מאחורי עמוד בחניון ובידו מיכל גז מדמיע.
X ריסס גז מדמיע לתוך עיניו של X, והדבר גרם לנפילת משקפי הראייה שלו והשקיות מידיו. X נפל וצעק.
X עזב את X כאשר זה שוכב חסר אונים על רצפת החניון, ועלה אל ביתו.
לאחר מספר דקות, החל X לגשש דרכו לעבר הטלפון הנייד שלו אשר נפל במהלך התקיפה, התקשר לX וביקש שתרד לעזרתו.
X ירדה בבהלה ועזרה לX לעלות לביתם, ומשם התקשרו למשטרה ודיווחו על התקיפה.
הוגש אישור על הגשת תלונה במשטרה בגין אירוע 4 (נספח ז' לכתב התביעה) לפיו, התלונה הוגשה ע"י X ביום 1.2.04 בגין אירוע תקיפה.
במהלך שיחה עם המשטרה הסתבר לתובעים כי X כבר הזמין את המשטרה וטען כי X הוא זה שתקף אותו.
כתוצאה מהתקיפה, סבל X מכאבים עזים בעיניו, מבחילות ומקוצר נשימה, ובעקבות כך הוסע לבית החולים, כששבוע לאחר מכן היה עליו להסתובב עם רטיות על עיניו.

טענות הנתבעים

41. ביום 30.1.04, לקראת השעה 05:00 יצאו X, X ושירה לטיול בוקר עם שתי כלבות. הם נהגו ללכת אז בשלשות נוכח האיומים מצד משפחת X כלפיהם, ולכן גם הצטייד X גם בגז מדמיע. כשראה X שX הגיע עם מכוניתו, העדיף שלא יווצר ביניהם קשר עין ולכן נותר לעמוד מאחורי אחד העמודים בחניה, תוך שהוא מאבטח במבט את X ושירה שהתקדמו. X הבחין בצל של X, ניגש לעברו במהירות, שאל מדוע הוא עומד שם, וכשהשיב X כי מותר לו לעמוד היכן שהוא רוצה, החל X לאיים עליו תוך שהוא משליך את השקיות שבידיו, וניגש אליו בצורה מאיימת וניסה לדחוף אותו, כשהוא משמיע צעקות ואיומים.
מאחר שX חש מאוים, נאלץ להשתמש במיכל הגז המדמיע שהוציא מכיסו כדי לעצור את X.
X נשכב חלקית, וX עמד לצידו והמתין לאשתו ובתו שהגיעו תוך דקה-שתיים, ואז עלו מייד לדירתם והזמינו משטרה ואמבולנס, אך אנשי האמבולנס אמרו להם שלא מצאו כבר את X במקום האירוע.

דיון והכרעה

42. טענת הנתבעים כי החזיקו בגז מדמיע כהגנה עצמית מקובלת עלי. אין לשכוח כי לפחות במקרה אחד הושמעו איומים מפורשים כלפיהם על ידי בנו של X (התובע 3), ולדברים אלה יש תיעוד מפורש.

43. עדיין, יש קושי רב לקבל את גרסת הנתבעים באשר לאירוע מס' 4.

44. די לבחון את הודעתו הראשונה של X במשטרה, על מנת להבין כי השימוש בגז מדמיע נעשה על ידי X ללא פרופורציה לסיכון שנשקף לו לכאורה. וכך אמר X בהודעתו מיום 30.1.04 (ת/10):

"...ירדתי לחניון הבית ביחד עם אשתי ובתי כי בתי מפחדת לרדת לבד בעקבות איומיו של השכן ואז השכן ששמו שלום X חזר הביתה מעבודתו ואני נעמדתי מאחורי עמוד כדי שלא ליצור איתו קשר. אשתי ציפי ושירה הבת המשיכו ללכת עם הכלבות שלנו. חיכיתי שהוא יעלה והוא ניגש אלי והוא אמר לי שהוא יגמור אותי ירצח אותי ילמד אותי לקח ושאל למה אני מסתתר. אמרתי לו שאני יעמוד איפה שאני רוצה ואז הוא התקרב אלי בצורה מאיימת. אני חשבתי שהוא רוצה להרביץ לי כמו בעבר ואני הוצאתי תרסיס מהכיס וריססתי עליו והוא נשכב על הרצפה...
שת. למה אני הוצאתי תרסיס כי בעבר הוא היכה את הבת שלי והגשנו על כך תלונות וגם עכשיו חשבתי שהוא רוצה להכות אותי אז הגנתי על עצמי.
שת. הוא כן נגע בי הוא דחף אותי עם היד שלו לפני שאני הוצאתי את התרסיס מהכיס".

45. הודעה זו ניתנה על ידי X מספר שעות על ידי האירוע והיא משקפת היטב כי תקיפתו של X בתרסיס הייתה ללא פרופורציה לאיום שנשקף, אם נשקף, מX. למרות התיקון המאוחר של X כאילו נדחף על ידי X בטרם השתמש בתרסיס, אני מקבל את דבריו הראשונים כמשקפים בצורה נכונה יותר את הסיטואציה. דבריו האחרונים של X בדבר הדחיפה היו כבר ניסיון תיקון, כך מסתבר, לאחר שנשאל על ידי השוטר החוקר באשר למגע בינו לבין X, והבין כי בלא שיתאר מגע, גרסתו אינה מצדיקה שימוש בגז מדמיע.
בהודעתו של X מיום 2.2.04 הוא מרחיב כבר בעניין המגע ומתאר אירוע שיש בו שונוּת לעומת האירוע הראשון שתואר, וכך אומר X בהודעה זו (ת/9):

"...ואני עמדתי מאחורי אחד העמודים בחניה כדי לא להתקל בשכן וכדי להמשיך ולשמור שלא יפגע בהן או במכונית, לדאבוני כאשר הוא סגר את מכוניתו הוא ניגש ישר אלי וצעק מה אני עומד שם "למה אני מסתתר" ועניתי לו שמותר לי לעמוד איפה שאני מוצא לנכון. הוא החל להשתולל ולהשמיע איומים קשים וביניהם שהוא ילמד אותי לקח וירצח אותי ואת משפחתי ונתן לי דחיפה לכיוון העמוד ואח"כ התרחק והתחיל להתעצבן ואיים עלי ברצח והתחיל לרוץ אלי תוך כדי איומים אז מיד הוצאתי את מיכל הגז וריססתי לכוון פניו ואז נפסקו האיומים והרצון לפגוע והתיישב נשכב ברצפה ואמר "מה עשית לי?"".

46. ההבדל בין ההודעה הראשונה לבין ההודעה השניה הוא הבדל ניכר. בגרסה הראשונה מתואר אירוע פשוט ו"נקי" לפיו X התקרב תוך כדי איומים ומחשש לפגיעה השתמש X בתרסיס הגז המדמיע.
בסיום ההודעה הראשונה ובהודעה השניה הועלתה גרסה אחרת לפיה נדחף X על ידי X. בהודעה השניה תואר גם האירוע ככולל מספר שלבים, לפיו לאחר הדחיפה לא באה עדיין תגובה, ורק לאחר שX התרחק והחל לרוץ לעבר X תוך איומים נעשה שימוש בגז המדמיע.
יצויין כי לקראת סוף ההודעה השניה אמר שוב X: "היה לי חשש שהוא הולך לתקוף אותי. אני מאוד חרד ומפחד ממנו". כשנשאל על ידי החוקר: "האם היה לך רק חשש או שהוא ממש תקף אותך?" לא השיב X בחיוב על נושא התקיפה אלא ענה: "הוא איים לרצוח אותי"

47. זאת ועוד, בהודעה הראשונה מתאר X כי חשב שX רוצה להרביץ לו כמו בעבר, אבל לא תואר אירוע בעבר בו הרביץ X לX.

48. אני ער לעובדה כי X לא נחקר על תצהירו ועל הודעותיו במשטרה, שכן לא יכול היה להעיד עקב מחלתו ולאחר מכן נפטר, אך גם לאחר שאני מזהיר עצמי בעניין זה, אני רואה מקום לקבוע כי השימוש שנעשה בתרסיס הגז המדמיע לא עונה על הדרישות לקיומה של "הגנה עצמית". איני רואה סיבה להישארותו/הסתתרותו של X מאחורי העמוד, ודומה כי אילו היה ממשיך ללכת עם אשתו ובתו, כל האירוע יכול היה להימנע, במיוחד כשX היה לבדו, בעוד משפחת X הייתה בהרכב מלא. זאת ועוד, גם כאשר נוצר קשר בין X לבין X, לא הייתה מניעה נראית לעין, לפי תיאורו של X כי יסוג לאחור, או יסתלק מהמקום. לא השתכנעתי גם כי התקרבותו של X אל X (ואני מדגיש, ללא מגע פיזי כלשהו או נסיון לכזה מגע, לפי גרסתו הראשונה של X), גם אם תוך כדי השמעת איומים, העמידה את X בסכנה שבגללה היה צריך לעשות שימוש בתרסיס הגז המדמיע, מה גם שלא הייתה בעברם של שני המנוחים תקרית פיזית ביניהם.

אציין עוד כי X נחקר קצרות בלבד אודות תקרית זו, ולא נשאל שאלות כלשהן אודות פרטי אירוע התקיפה, האם הבחין בX ובשירה (שלא הוזכרו בתצהירה לגבי נסיבות אירוע זה), כיצד הבחין בX, מה היו חילופי הדברים ביניהם וכיצד התרחשה התקיפה. לעובדה כי בתצהירו ציין כי נשאר למטה מספר דקות לאחר התקיפה, עד שהגיע לטלפון הנייד שלו, ובעדותו נקב ב-20 דקות כזמן השהות למטה, איני רואה כל חשיבות.

X ושירה לא ראו לדבריהן את התקרית, ולפיכך אין בעדותן כדי לסייע לקבלת גרסת X. איני מוצא מקום להתייחס לפיכך לסתירות הנטענות בדבריהן.

גם הזמנת המשטרה על ידי X, אין בה כדי ללמד על צדקתו, ואילו לגבי אמבולנס, לא הוכחה הזמנת אמבולנס על ידי X, כנטען על ידם, וגם אם הייתה מוכחת כזו, לא ניתן היה לראות בכך משום חיזוק גרסת X.

49. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי אמנם מקום לקבוע, כבקשת התובעים, כי האירוע הוא פרי מארב מתוכנן של X לX, אך מצאתי כי התקיימה במקרה זה עוולת התקיפה, וכי לא עומדת לX הגנה מההגנות הקבועות בפקודת הנזיקין לגבי עוולה זו.

סיכום פרק האחריות

50. תביעת התובעים בהתייחס לשלושת האירועים הראשונים נדחית, אך מתקבלת לגבי האירוע הרביעי.

נזק

51. נוכח דחיית הטענות לגבי האירועים השונים, למעט האירוע הרביעי, יש לדחות כמובן את תביעתה של X, שלא הייתה מעורבת באירוע זה.

52. אציין, למעלה מהצורך, כי אילו הייתה נקבעת אחריות לגבי האירועים האחרים, הייתי מתקשה לקבל את קביעת הנכות הנפשית שנקבעה לX על ידי המומחה מטעם בית המשפט, אך כאמור, אין צורך להרחיב בעניין זה.

53. באשר לנזקיו של X, הרי בהתייחס לאירוע הרביעי ציין בתצהירו כי בעקבות התקיפה בגז המדמיע, סבל מכאבים עזים בעיניו, מבחילות ומקוצר נשימה, ובעקבות כך הוסע לבית החולים. לאחר מכן היה עליו להסתובב משך שבוע ימים עם רטיות על עיניו ולא יכול היה לפתוח אותן.
עוד טען כי לאחר מכן הורע מצב עיניו עוד יותר וכי נאלץ לעבור בדיקות רבות ואף ניתוח בעיניו עקב קרע ברשתית, ביום 25.12.07.
צורף טופס חדר המיון ממנו שוחרר X מספר שעות לאחר הגעתו ולאחר בדיקות וכן סיכום ביקור אצל רופאת המשפחה בה צוין קיום בצקת קלה סביב העינים ואודם בלחמיות והוענקו לX 6 ימי מחלה.

לא הוגשה כל חוות דעת רפואית באשר לקיומו של קשר כלשהו בין אירוע התקיפה בגז מדמיע, לבין הקרע ברשתית בגללו נותח כ-4 שנים לאחר מכן, ולפיכך נזקיו הפיזיים בעקבות אירוע זה מתמצים באמור במסקאות הקודמות לעיל.

54. באשר לחוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו של X, מומחה בית המשפט, ד"ר משה זוהר, קבע כי X חווה חוויות טראומתיות משך כשלוש שנים בעקבות מסכת התנכXות והתעלXות מצד משפחת X. מתוארות הפרעות נפשיות המתבטאות בפחדים וחשש בלתי נשלט כי X יתקוף אותו שוב, החניית המכונית ברחוב מחשש לחנות בחניון התת קרקעי, שינה לא שקטה, התעוררויות מרובות וחלומות הקשורים לאירועים הטראומתיים, כאשר גם במהלך היום חוזרים הזכרונות של האירועים האלימים ומציפים אותו. כן תואר צמצום בקשריו החברתיים עם בני המשפחה בלבד. לפי חוות הדעת מדובר בתגובה פוסט טראומתית, וכי קיימת אצל X פגיעה נפשית המקנה לו נכות של 20%, כאשר 5% יש לשייך לבעיותיו הגופניות השונות (סוכרת, לב, יתר לחץ דם) ו-15% על חשבון החוויות הטראומתיות הקשורות לתקריות עם משפחת X.
לדברי המומחה מדובר באדם בן 66 שאינו מאמין בטיפול נפשי ומיותר להפנותו לטיפול כזה.
עוד ציין המומחה בסיום חוות דעתו כי יצא מהנחה שחלק משמעותי מהאירועים שX מלין עליהם אמנם התרחשו, וזאת בהתבסס על המתואר הן בכתב התביעה והן בכתב ההגנה, והוא אינו בא לקבוע תיאורו של מי מהמתדיינים קרוב יותר לאמת.

55. קיים קושי לאמץ את קביעותיו של המומחה בחוות הדעת.

הדבר נובע בראש ובראשונה מכך שנקבעה אחריות רק לגבי אירוע אחד (האירוע הרביעי), בעוד חוות הדעת מבוססת על טענות להתנכXות רבות שנמשכו שלוש שנים.

בהקשר זה יש לציין כי הצדדים פרשו יריעה רחבה של מערכות היחסים ביניהם.
התובעים טענו, למשל, כי עוד בשנת 1996 הטריד X את שירה בהיותה לבד בדירת X שעה שדפק על דלת הדירה בטענה שהיא מרעישה ומפריעה לו, ואף הוגשה תלונה בדבר הטרדה למשטרה.
מסכת האירועים בין הצדדים נמשכה באופן הדדי, ומעבר לנושא המזגנים הנתון אף הוא במחלוקת תהומית, היו חיכוכים רבים נוספים בין הצדדים, שהתבטאו בין היתר בטענות לגבי התקנת מצלמות מעקב על ידי X מחד, והשחתתן על ידי X מאידך, ניתוק החשמל בדירת X על ידי X, שאינו שנוי במחלוקת, גרימת נזק במזיד לכלי הרכב של הצדדים, השחתת תיבות דואר, השחתת עינית הדלת של X על ידי בנו הצעיר של X, הרטבת כביסת X על ידי X, קיפול צינור המזגן על ידי X והצפת דירת X עקב כך, איומים שונים חדשות לבקרים שלגבי חלקם קיים תיעוד (כגון אלה שהושמעו על ידי X X סמוך לאחר האירוע מיום 10.7.03), ועוד.

מובן כי לצורך תביעה זו לא היה מקום לבחון כל אירוע ואירוע שהתרחש בין הצדדים מעבר לארבעת האירועים נשוא התביעה, אולם ברור כי מערכת היחסים העכורה בין שתי המשפחות השכנות בבית המשותף נמשכה זמן לא מועט. מערכת זו יוצרת בוודאי מתח נפשי ניכר אצל הצדדים, ואין גם ספק בעיני כי איש מהצדדים אינו נקי לגמרי מהאחריות למסכת האירועים הנלווים שתוארה לעיל, וכי לשניהם גם יחד קיימת אחריות למצב ולאירועים אלה.

לפיכך, הראיה כאילו לX הייתה קיימת נכות נפשית כתוצאה מהתנכXות של משפחת X, היא ראיה שאינה יכולה לעמוד על בסיס העובדות נשוא משפט זה והכרוכות בו, כיוון שגם לX אחריות להיווצרות ממצב זה, ובוודאי שאין מדובר במצב של התנכXות חד צדדיות של משפחת X.

56. לאמור לעיל יש להוסיף כי התקשיתי לראות כיצד הובא בחשבון הנכות הקיימת לX נושא גירושיו מאשתו על רקע בגידתה, באשר האירוע העובדתי צוין בחוות הדעת, אך לא בא לידי ביטוי בכתובים בייחוס הגורמים לנכות הנפשית.
כמו כן, ומשנשאל המומחה האם יש לו ניירות עבודה שרשם במהלך השיחה עם X, השיב כי הוא משמיד את ניירות העבודה לאחר שהוא מסכם את חוות הדעת, וכך לא ניתן אפילו לדעת כמה זמן ארכה הבדיקה (לדברי המומחה אין לכך משמעות) ולא ניתן לשאול ולקבל מענה לגבי דברים שעלו בשיחה ושנמסרו למומחה על ידי X.
אציין כי שמירת ניירות העבודה של מומחים לאחר הכנת חוות הדעת היא אבן יסוד לעבודתם, שכן קיימת אפשרות כי ייקראו להעיד ולהיחקר אודות חוות הדעת, וקיימת חשיבות רבה לכך שניירות העבודה שלהם יימצאו בפניהם בעת החקירה.

57. עוד יש לציין כי המומחה לא ראה חשיבות לכך שX לא קיבל כל טיפול במצבו הנפשי בעקבות האירועים הטראומתיים אותם חווה לטענתו, והסתפק בכך שX לא האמין בטיפול כזה, ואולם ידוע כי אחד הגורמים האובייקטיביים שיש בהם כדי ללמד על קיומה של נכות נפשית הוא ביקורים וטיפולים בעקבות מצב זה.

58. יש עוד להזכיר כי משפחת X עזבה את הבית המשותף כחודש-חודשיים לאחר האירוע הרביעי, ונוכח האמור לעיל, יש קושי בקבלת דברי X אודות פחדיו, וזאת משיריביו אינם מתגוררים עוד בבניין.

59. לסיכום נושא זה, הרי ככל שהייתה קיימת לX ז"ל נכות נפשית, ספק רב בעיני אם היא נובעת משרשרת האירועים נשוא כתב התביעה, ואיני נכון לקבוע קשר זה.
אם קיימת נכות והיא נובעת מאירועים אלה או מחלקם, איני מוצא מקום כי קיימת אחריות של הנתבעים לכך, לא של X, שלא נקבעה לגביו אחריות כלל בנושא האירוע השלישי, וגם לא של X לעניין האירוע הרביעי, שכן מערכת היחסים העכורה בין הצדדים הייתה משותפת לשניהם ובאחריות שניהם, לרבות אחריותו של X.

60. עוד אזכיר לסיום כי X טען גם לכך שמצבו הלבבי החמיר בעקבות אירוע מס' 3, ותמך זאת בחוות דעתו של ד"ר רסין (בן זוגה של X).

מומחית בית המשפט, ד"ר פורטר, שללה קשר בין חבלת החזה שX טען שנגרמה לו בחודש יולי 2003 להתקדמות מחלתו הלבבית, וכן שללה קיום של מרכיב הדחק הנפשי בהיבט מחלתו הלבבית.

המומחית קבעה כי ההחמרה שאובחנה בשנת 2008 במחלתו הכלילית של X היא כתוצאה מהתקדמותה הטבעית של המחלה, מגורמי הסיכון ובפרט סוכרת לא מאוזנת, אי הספיקה הכלייתית, והמחלה הטרשתית הקיימת.

התובעים ויתרו על חקירת המומחית, והקביעה בדבר אי קיום קשר סיבתי כאמור לעיל תקפה, אפוא, ומחייבת.

61. הנזק שנגרם, אפוא לX, עקב התקיפה בגז מדמיע נשוא אירוע מס' 4 הוא נזק של כאב וסבל בלבד, שהתבטא בביקור במיון, בכאבים בעיניו ובמספר ימי מחלה, ובהתחשב בכל האמור לעיל ולרבות בהיבט של פגיעה שנגרמה עקב אירוע תקיפה, מצאתי מקום לפסוק פיצוי של 15,000 ש"ח בערכי יום מתן פסק הדין בגין נזק זה.

סיכום

62. נוכח האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 15,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, וזאת בגין אחריותו של נחום X ז"ל לאירוע הרביעי.
63. תביעתה העצמאית של התובעת 2 נדחית.
התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

64. נוכח מכלול הנסיבות בתיק זה והתוצאה האופרטיבית דלעיל, איני מוצא מקום לעשות צו להוצאות בין הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קללות בין שכנים

  2. שיפוצים אצל השכנים

  3. ריחות מהמטבח של השכנים

  4. תביעה נגד שכן על קללות

  5. תביעה נגד שכנים השתתפות בתשלום

  6. התגרות מצד שכן הגשת תלונות שקריות

  7. תביעה בגין סכסוך שכנים במשך שנים רבות

  8. התנגדות שכנים לפתיחת גן ילדים בבית פרטי

  9. התנגדות שכנים לאיטום חלון בשל חסימת אור השמש

  10. תביעה בין שכנים שחתמו על הסכם שיתוף ביניהם

  11. תביעת נזקי גוף בגין הנובעת מסכסוך בין שכנים בבית משותף

  12. תביעה ותביעה שכנגד אודות סכסוך בין שני שכנים המתגוררים במגרש משותף

  13. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון