התובעים טוענים כי זכויותיהם בנכס בוססו והוכחו, בין הצו הירושה שצורף לכתב התביעה ובין בהצהרה האמורה של הנתבעים. 16. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים נכנסו לנכס ללא כל הסכם שכירות, כאשר מוחמד היה שותף של השוכר עד לעזיבתו של השוכר, ונוהל בנכס בית קפה, אשר אורחיו גברים בלבד, הנפגשים לצורך עישון נרגילות ומשחקי קלפים, וזאת בניגוד להסכם השכירות שבו נאמר במפורש כי לא יהיו במושכר משחקי קלפים, מזל והימורים. התובעים מבקשים לדחות את טענת הנתבעים לפיה הם מחזיקים בנכס מכוח הסכם עצמאי עם אבו נאיל , ולטענתם - מדובר בטענה שקרית מצד הנתבעים. עוד נטען בהקשר זה, כי לנוכח העובדה שהמנוחה נפטרה ביום 1.9.03, בעוד שהנתבעים ביקשו לשכור את הנכס מאבו נאיל ביום 1.6.04 - ברור כי במועד זה לא יכול היה אבו נאיל לפעול כנציג של המנוחה וכשלוח מטעמה. 17. טענה נוספת בפי התובעים, לפיה הימנעות הנתבעים מלהביא לעדות את מוחמד, חרף מעורבותו וחרף היותו בעל דין, צריכה לפעול כנגד הנתבעים, ואין ליתן משקל לעדותו של בנו כרם . 18. התובעים טוענים כי הנתבעים לא ביססו את טענתם לפיה הסכם השכירות הנטען הינו לתקופה בלתי מוגבלת, ומכל מקום - משחדלו הנתבעים לשלם דמי שכירות , הסתיימה תקופת השכירות. 19. אשר להשקעות הנטענות בנכס מביעים התובעים תמיהה כיצד זה השקיעו הנתבעים בנכס מבלי שהיה בידם הסכם בכתב. לטענת התובעים, גם אם השקיעו הנתבעים השקעות בנכס - אין בכך כדי להקנות להם זכות כלשהי ביחס לנכס או ביחס לתובעים, בפרט כאשר לא ניתנה כל הסכמה מצדם וכאשר לא שולמו דמי שכירות. לטענתם, בסעיף 28 לסיכומיהם, החזקת הנתבעים בנכס היא "מכוח עשיית דין עצמית פרועה , ולא מכוח הסכמה עם בעליהם החוקיים של הנכס". 20. אשר לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם הנתבעים טוענים התובעים , כי מדובר בחוות דעת שנערכה "לפי הזמנה" ואין ליתן לה כל משקל ראייתי, שכן היא אינה מבוססת על כל מידע עובדתי אובייקטיבי זולת טענות הנתבעים כפי שנמסרו לשמאי. 21. עוד נטען, כי הנתבעים מודים בביצוע בניה בלתי חוקית בנכס, דבר המעמיד את התובעים בסיכון מפני הליכים משפטיים , לרבות כתבי אישום וקנסות. הואיל וממילא דין המבנה הלא חוקי להיהרס - טוענים התובעים כי לא ברור מה טעם ראו הנתבעים להביא חוות דעת שמאית בדבר השקעות ,לכאורה , שהשקיעו בביצוע עבודות בנכס ללא היתר ושלא כדין, ובכל מקרה לא טרחו להמציא ראיות ישירות כמו קבלות וחשבוניות בדבר ההשקעות שבוצעו. טענות הנתבעים 22. הנתבעים טוענים כי לא הומצאה ראיה בדבר היותה של המנוחה הבעלים של הנכס, ולכן לא הוכחה גם בעלותם של התובעים בנכס, כיורשים. 23. לטענת הנתבעים, ההסכמה שניתנה במסגרת ההליך האחר הייתה הסכמה דיונית לצורך אותו הליך בלבד, ואיננה חלק מן ההליך שלפנינו. לטענתם, הסכמה דיונית בתיק אחד אינה יכולה להוות הסכמה מהותית בתיק אחר, במיוחד כאשר בתיק האמור שאלת זכויותיהם של התובעים בנכס לא עמדה במוקד המחלוקת בין הצדדים, ואילו בענייננו, כאשר מדובר בתביעה לפינוי נכס - אין התביעה מבוססת על דבר קיום הסכם שכירות כי אם על היותם של התובעים הבעלים של הנכס. 24. אשר לצו הירושה שהמציאו התובעים טוענים הנתבעים, כי הצו הוצא על ידי בית הדין השרעי במזרח ירושלים, שאינו חלק ממערכת המשפט הישראלית, ולא ניתן להתבסס על צווי ירושה שיצאו מלפניו, ולכן לא הוכיחו התובעים כי הם יורשי המנוחה. בהקשר זה מודים הנתבעים, בסעיף 27 לסיכומיהם, כי אמנם נתונה לבית המשפט הסמכות להכיר בפסק דין בענייני ירושה שניתן על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת שאינה פועלת מכוח הדין הישראלי, וזאת באופן אינצידנטלי על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958, אם ראה בית המשפט כי מן הדין ומן הצדק לעשות כן - אולם במקרה שלפנינו לא נטען ולא הוכח כי קמו בנסיבות העניין התנאים להכרה כאמור. 25. לעניין ההשקעות בנכס טוענים הנתבעים, כי אל מול חוות הדעת השמאית מטעמם לא הוצגה כל חוות דעת מטעם התובעים באשר לשווי ההשקעות בנכס, ולכן יש לקבל את טענתם בדבר שווי ההשקעות. לטענתם, מכוח סעיף 21 לחוק המקרקעין הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים או לדרוש את סילוקים, ואם בחר לקיימם - עליו לשלם למקים את השקעתו. הואיל והתובעים לא ביקשו לסלק את המחוברים - טוענים הנתבעים , כי עליהם לשלם להם את השקעותיהם , וכל עוד לא עשו כן, הרי שאחזקת הנתבעים בנכס כי כדין ולא ניתן לסלקם. הנתבעים טוענים כי לאותה תוצאה ניתן להגיע גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 26. יצוין, כי בסעיף 8 לסיכומי התשובה מטעמם טוענים התובעים, כי טענת הנתבעים בעניין סעיף 21 לחוק המקרקעין אינה רלבנטית לעניין שלפנינו בין משום שלא התברר בפני בית המשפט מהם המחוברים שבהם מדובר (להבדיל מתוספות בניה בלתי חוקיות), ובין משום שהדעת אינה נותנת שבעל זכויות במקרקעין יצטרך לשפות או לפצות את מי שהחזיק במקרקעין בניגוד לרצונו ושלא כדין בגין "השקעתו" בתוספות בלתי חוקיות שהכניס , ואשר ממילא לא הובאה כל ראיה מהימנה בדבר גובה "השקעות" אלה. דיון והכרעה 27. השאלה שעומדת בפנינו בתיק זה - האם בנסיבות העניין זכאים הנתבעים להחזיק בנכס או שמא עליהם לפנותו ולהחזירו לידי התובעים, תוך תשלום דמי שימוש ראויים. על מנת לענות על השאלה האמורה, עלינו להתייחס תחילה לשאלה האם הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם להוכחת זכויותיהם בנכס. 28. לאחר עיון בכל טענות הצדדים , וכן בפסק הדין של כב' השופט יעקובי בה.פ. 584/06 - הגעתי למסקנה כי התובעים אכן הוכיחו את זכויותיהם בנכס. בהקשר זה ראיתי לדחות את טענת הנתבעים כי ההצהרה במסגרת ההליך בה.פ. 584/06, כפי שצוטטה בפסקה 7 לעיל, הייתה דיונית בלבד. מדובר בהצהרה מפורשת בדבר בעלותה של המנוחה בנכס ובדבר היותו של נזמי, ביחד עם אחרים, היורש של המנוחה. זוהי הצהרה מהותית, אשר אושרה בפסק דין חלוט, ולכן מנועים הנתבעים ומשותקים כעת מלהעלות כל טענה ביחס להיותה של המנוחה בעלים של הנכס וביחס לתוקפו של צו הירושה לפיו התובעים "נכנסו בנעליה" כבעלי הזכויות בנכס. משלא טענו הנתבעים את הטענות שהם מעלים כיום במסגרת ההליך האמור , ובחרו להצהיר את ההצהרה האמורה - אין להם להלין אלא על עצמם, והם מושתקים, כאמור, מלהעלות טענות אלה כעת. ביחס לאמור לעיל , יש להפנות גם לסעיפים 2 ו - 3 לכתב התביעה בה.פ 584/06 , שבהם טוען כרם כי הנכס היה בבעלותה של המנוחה וכי נזמי הינו אחד בעלים של הנכס. אמנם כרם הוסיף בסעיף 2 לכתב תביעתו כי נזמי הינו אחד הבעלים "לכאורה" של הנכס, אולם מעבר לטענה סתמית זו לא טען דבר לגבי הבעלות, ואף הצהיר את מה שהצהיר כפי שפורט לעיל. 29. בנסיבות אלה, אני קובעת כי אין עוד מחלוקת בדבר זכותם של התובעים בנכס, ועל כן עלינו לעבור לשאלה האם בנסיבות העניין זכאים הנתבעים להחזיק בנכס, ובמלים אחרות - האם הנכס הושכר להם כדין על ידי אבו נאיל כנציגם של הבעלים. 30. לאחר עיון בכל הטענות ושמיעת העדויות - ראיתי להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעים. גם בשאלה זו. 31. כזכור, מוחמד לא הגיש תצהיר כלל בהליך שלפנינו וגם לא הובא לעדות, על אף מעורבותו, והיה זה רק בנו כרם שהגיש תצהיר ונחקר בחקירה נגדית. מאידך, מוחמד ענה על השאלון שהוגש מטעם התובעים. כרם אמנם הכחיש בעדותו בבית המשפט כי השוכר ומוחמד היו שותפים בנכס (ראה פרוטוקול עמ' 19 שורות 24 - 25), אולם מוחמד עצמו, בתשובתו לשאלה מס' 10 לשאלון, מאשר במפורש כי הוא היה שותף עסקי של השוכר. 32. בעדותו של כרם בבית המשפט נתגלו סתירות. כרם טען כי הוא מכיר את השוכר רק מכוח היותו רופא בקופת חולים אצלו הוא מטופל (פרוטוקול עמ' 18 שורות 6 - 11), ומאידך, היה זה כרם עצמו שהגיש את התביעה בה.פ . 584/06 כנגד נזמי וכנגד השוכר, ובה טען המפורש כי השוכר נכנס לנכס בשנת 2002 והחזיק בו עד שנת 2004. כרם לא נתן הסבר לסתירה זו. זאת ועוד, באותה תבעיה בה.פ. 584/06, בסעיפים 5 - 9, טען כרם במפורש כי הוא החזיק בנכס החל בשנת 2000 עם אדם בשל עלי טבל, אשר אמנם נרשם כמחזיק לצרכי ארנונה, אך הנכס הוחזק בפועל על ידי כרם עם אותו עלי טבל במשותף, עד ליום 1.11.02, כאשר נכנס לנכס השוכר בהתאם לחוזה שכירות, החזיק בו עד ליום 1.6.04, "ועזב את החנות ללא כל הודעה". מאידך, במסגרת חקירתו הנגדית של כרם בהליך שלפנינו לא הזכיר כרם כלל את הפרטים האמורים, וטען כי הוא מחזיק בנכס לבדו מזה 5 - 6 שנים (פרוטוקול עמ' 15 שורות 29 - 32),ואף לא זכר, באופן תמוהה , מי החזיק בנכס לפני כן (פרוטוקול עמ' 16 שורות 1 - 4). 33. נוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין ליתן אמון בעדותו של כרם. וסביר להניח כי הוא שימש "כלי" בידי אביו, מוחמד, מסיבות השמורות עמו. גם העובדה שמוחמד, אביו של כרם, לא הובא לעדות פועלת לרעת הנתבעים, הואיל והלכה ידועה היא כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה פועלת כנגדו, שכן חזקה שהראיה אינה מיטיבה עמו , שאם לא כן - לא היה נמנע מלהביאה. 34. גם אי הגשת תצהיר מטעם אבו נאיל בהליך שלפנינו, אשר עשוי היה לתמוך בטענת הנתבעים לפיה הוא זה שהשכיר להם את הנכס, ואי הבאתו לעדות בבית המשפט מטעם הנתבעים אומרת דרשני, וזאת בלשון המעטה. בהקשר זה יש להפנות לתצהירו של אבו נאיל מיום 30.3.06, במסגרת ההליך האחר, שבו בסעיף 3 הוא אומר במפורש כי מעולם לא השכיר את המושכר נשוא התביעה האמורה של כרם "לא למר כרם חמדאן ו/או לכל אדם אחר, לא לאחר יום 1.6.04 ולא בכלל". נראה שכל המוסיף בעניין זה - גורע. 35. המסקנה מן האמור לעיל הינה, כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה לביסוס טענתם לפיה הם מחזיקים בכנס מכוח הסכמה עם אבו נאיל , או לכך שאבו נאיל היה שלוח של בעלי הזכויות בנכס. 36. בהקשר זה יוער, כי גם מבחינה משפטית טענת הנתבעים לפיה הם מחזיקים בנכס מכוח הסכמה עם אבו נאיל, כנציג המנוחה, אינה יכולה לעמוד. המועד הנטען על ידי הנתבעים שבו הסכימו, כביכול, עם אבו נאיל על שכירות הנכס הינו 1.6.04 , בעוד שהמנוחה נפטרה ביום 1.9.03. סעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965 קובע , כי עם מותו של השולח פוקעת השליחות. לפיכך, במועד הנטען (1.6.04) פקעה כבר שליחותו של אבו נאיל, אם אכן הייתה בכלל קיימת מלכתחילה, והוא לא היה רשאי לבצע כל פעולה בנכס, לרבות השכרתו לנתבעים. 37. המסקנה היא אם כן, שהנתבעים מחזיקים בנכס משנת 2004 (אם לא קודם לכן) , לאחר שמוחמד נכנס כשותף של השוכר, ללא כל הסכם שכירות וללא הסכמת התובעים, ועל כן מגיעים לתובעים דמי שימוש ראויים. לעניין זה יוער, כי האמור בסעיפים 42 - 47 לסיכומי התובעים, המבוסס על חוות הדעת של השמאי יעקב פטל, הינו בגדר הרחבת חזית לעומת הנטען בסעיף 17 לכתב התביעה לגבי דמי השימוש הראויים, ולפיכך, זכאים התובעים לדמי השימוש הראויים כפי שפורטו בכתב התביעה ולא בסיכומיהם. כפי שנאמר בפסקה 9 לעיל, חוות הדעת של השמאי פטל הוגשה כשלוש וחצי שנים לאחר הגשת התביעה, ולא נתבקש כל תיקון של כתב התביעה בעניין סכום דמי השימוש הראויים, ובנסיבות אלה אין מקום לקבל את טענות התובעים בסיכומיהם לעניין דמי השימוש הראויים. 38. אשר להשקעות הנטענות על ידי הנתבעים - לא שוכנעתי כי הנתבעים ביססו טענה זו. חוות הדעת של השמאי ראדי נאג'ם מטעמם של הנתבעים קרסה למעשה במהלך חקירתו הנגדית של השמאי (פרוטוקול עמ' 10 - 14). חוות הדעת אינה מבוססת על כל מדידה, שרטוט או תכנית , ואף אינה מבוססת על כל קבלה או חשבונית שממנה ניתן ללמוד על שווי ההשקעות הנטענות על ידי הנתבעים. השמאי התבסס בחוות דעתו אך ורק על דברים שנמסרו לו על ידי הנתבעים, ולא על כל מידע אובייקטיבי. בנסיבות אלה אין לייחס משקל לחוות הדעת , ודין טענותיהם של הנתבעים לעניין ההשקעות שבוצעו על ידם בנכס - להידחות. סוף דבר 39. לאור כל האמור לעיל - דין התביעה להתקבל במלואה. 40. הנתבעים יסלקו את ידם מהנכס, ויחזירו אותו לידי התובעים כשהוא פנוי מכל אדם ומכל חפץ לא יאוחר מיום 1.8.13. 41. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים תוך התקופה האמורה, דמי שימוש ראויים לתקופה שבין 1.6.04 ועד ליום 16.7.08 בסכום של 100,980 ₪, וכן סכום בשקלים השווה לסך של 600$ לחודש מיום 16.7.08 ועד למועד הפינוי בפועל, והכול בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (17.7.08) ועד לתשלום המלא בפועל. 42. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעים , ביחד ולחוד ,הוצאות משפט וכמו כן שכר טרחת עו"ד בסכום של 40,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. ירושהצו ירושהזכויות בדירהצווים