תביעה לפיצוי בגין תפיסת רכב ומכירתו לכיסוי חוב לרשות המיסים

תביעה לפיצוי בגין תפיסת רכב ומכירתו לכיסוי חוב לרשות המיסים

בכתב התביעה עתרה התובעת לפיצוי כספי בסך של 704,000 ₪ בגין נזקים שעל-פי טענתה, נגרמו לה, כתוצאה מתפיסת משאית-מכלית דלק, על תכולתה ובשל מכירתה בעקבות מימושה, לשם כיסוי חובה של התובעת לרשות המסים.

הנתבעת (להלן גם – המדינה) טוענת כי מאז שהוגשה התביעה חל שינוי מהותי בנסיבות, אשר בעטיו יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין ומחמת השתק. זאת לאור הסדר טיעון שנחתם בין המדינה לבין בעל המניות היחיד של התובעת, שאושר בפסק-דין בהליך הפלילי נגד בעל השליטה היחיד בתובעת, שבמסגרתו גם חולטו המכלית וכספי התובעת לטובת המדינה וגם, כך נטען, היה ויתור על כל טענה נגד המדינה בשל תפיסת הרכוש, לרבות המכלית, ובשל החזקתו.

בנסיבות אלו, השאלה הטעונה היא אם אמנם יש מקום לדחייתה של התביעה על הסף. הכרעה בשאלה זו מחייבת לבחון בין השאר, שאלות אלו: האחת, האם אמנם פסק הדין בהליך הפלילי מקים מעשה בית-דין החוסם את בירור התביעה האזרחית הנדונה; השנייה, האם יש מקום לבירור התביעה, הגם שתוצאת ההליך הפלילי שהסתיים לאחר הגשת התביעה הנדונה, הובילה למצב שבו בכל מקרה לא תוכל התובעת לזכות בסעד הנתבע.

א. עיקרי העובדות הרלוונטיות לשאלה הטעונה הכרעה

2. כפי שיובהר להלן, עיקרי העובדות מבוססות על הליכים משפטיים קודמים ובעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. בתגובתה לבקשה, אף לא חלקה התובעת על העובדות שיובאו להלן.

3. בחודש יוני 2006 הגישה המדינה כתב-אישום אל בית המשפט המחוזי בירושלים נגד אחד-עשר נאשמים ובהם גם יוסף סיטבון (הנאשם מס' 2, להלן גם – סיטבון), שייחס לנאשמם שורה של עבירות ובין השאר, עבירות של מהילת דלקים, הספקת חומרי מהילה, שימוש בחשבוניות פיקטיביות, הלבנת הון ועבירות מרמה בנסיבות חמורות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים (ת"פ 3052/07. להלן – ההליך הפלילי). כתב האישום כלל גם בקשת חילוט שהוגשה על-פי סעיף 21 בחוק איסור הלבנת הון, התש"ן-2000 (כתב האישום – נספח ב' לבקשה לסילוק התביעה על הסף, שלהלן תכונה גם – הבקשה).

4. לבקשת המשטרה (ימ"ר ירושלים), ניתן ביום 19.10.2006 בבית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ש' דותן) צו לתפיסת חפצים (בקשה 7279/06), שעל-פיו נתפס רכוש ונתפסו כלי רכב כמפורט בצו. בין שאר הרכוש שנתפס, נתפסו גם מספר כלי רכב ובהם משאית-מכלית דלק "וולוו" מס' רישוי 74-489-00 (להלן – המכלית), שהייתה בבעלות התובעת (שם, נספח ג'). על-פי טענת התובעת, בעת תפיסת המכלית הייתה תכולתה 22,000 ליטר דלק, בשווי של כ-154,000 ₪.

ביום 14.1.2007 הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית שאושרה בהחלטת בית המשפט מאותו יום (להלן – ההסכמה הדיונית). על-פי הסכמה זו, כלי הרכב התפוסים בידי המדינה יישארו בחזקתה, אך ניתן יהיה לשחררם בכפוף לתנאים שעליהם הוסכם, ובהם רישום עיקול לטובת המדינה ואיסור על עסקה או כל דיספוזיציה בכלי הרכב, ביטוחם לטובת המדינה, המצאת ערבויות אישיות והפקדה כספית (שם, נספח ד'). לצד ההסכמה דיונית זו, נמשכו הליכים באשר לעצם צווי התפיסה. תחילה נדון ערר בבית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש 9415/07 ו-ב"ש 9416/07 מיום 1.8.2007) ולאחר מכן הוגשו עררים אל בית המשפט העליון (בש"פ 6817/07, בש"פ 6954/07, ע"פ 7240/07 מיום 31.10.2007).

בהתאם להסכמה דיונית זו, הועברה המכלית לחזקת התובעת ביום 16.1.2007.

תוקפם של הצו המורה על תפיסת הטובין ושל ההסכמה הדיונית, הוארך מעת לעת, עד סיום ההליך הפלילי ביום 21.2.2010.

5. ביום 18.6.2007, כחמישה חודשים לאחר שהמכלית הועברה כאמור, לחזקת התובעת, דיווח מר רפי סיטבון (הנאשם מס' 1 בהליך הפלילי ואחיו של יוסף סיטבון) על גניבת המכלית. בעקבות הודעתו, ערכה משטרת ישראל חיפוש באמצעות חברת "איתורן" ואיתרה את המכלית עוד באותו יום. בשלב זה התעורר חשדה של המשטרה (קצין החילוט בימ"ר ירושלים), כי התובעת או מי מטעמה ניסה להבריח את המכלית ולפיכך נפתחה חקירת משטרה בעניין נגד רפי סיטבון. בתום החקירה הועבר תיק החקירה אל פרקליטות מחוזי ירושלים (פלילי), שתבחן אם יש מקום להגשת כתב אישום בגין עבירות של מסירת הודעה כוזבת, שיבוש הליכי משפט ועבירת מרמה. בסופו של דבר, לאחר כשלוש שנים ולאחר שההליך הפלילי הסתיים בהסדר טיעון, נסגר תיק החקירה בהתאם להסדר שהוסכם בין הצדדים.

לאחר מציאת המכלית ותפיסתה כאמור, התברר למדינה כי לתובעת חוב לרשות המסים על סך של 53,462 ₪. מסיבה זו עוקלה המשאית לטובת רשות המסים ולא הוחזרה אל התובעת. בדו"ח העיקול שהוצא ביום 19.6.2007 נכתב בהדגשה, כי הרכב עוקל בשל חוב שעמד באותה עת על סך של 52,872 ₪ וכי "הובא לתשומת לב החייב כי אם תוך 30 יום (כפי שקבע פקיד הגבייה) לא ישולם החוב המגיע ממנו בשלו הוטל העיקול, יימכר הרכב המעוקל" (נספח ב1 של כתב ההגנה).

ביום 5.7.2007 שלחה רשות המסים אל התובעת דרישה והודעה לתשלום חובות שהצטברו לסך של 53,462 ₪, הכולל חוב בסך של 53,177 ₪ בגין שומת מס עצמית לשנת המס 2005 וסך של 285 ₪ בגין מקדמת חוב שוטף עבור שנת המס 2007 (נספח ה' של כתב התביעה). ביום 25.7.2007 שלח מנהל חניון המעוקלים מכתב התראה אל התובעת, שכאמור בו, נשלח בשם הגובה הראשי, שכותרתו "הודעה על מתן צו מכירת רכב מעוקל". במכתב זה הודע לתובעת כי מאחר שלא פרעה את חובה, יש כוונה למכור את המכלית במכרז שיערך ביום 31.7.2007 (נספח ו' של כתב התביעה).

התובעת טענה, כי קיבלה הודעה זו רק ביום 5.8.2007 ואף צירפה אישור על כך.

בעניין זה יוער, כי מנספחי כתב התביעה בעניין משלוח ההודעות האמורות באמצעות דואר רשום (שם, נספחים ו', ו'1, ו'2) עולה, כי כתובתה של התובעת, שאליה הגיעו דברי הדואר, היא ברחוב בורוכוב 38 בירושלים. כך בעוד שרשות המסים שלחה את דברי הדואר אל רחוב הנרייטה סאלד 204/1 בירושלים, שהיא כתובתו של יוסף סיטבון והכתובת הרשומה של התובעת ברשם החברות (נספח א' של הבקשה). בעניין זה יש להעיר כבר עתה, כי חזקה היא שדבר דואר שנשלח בדואר רשום הגיע ליעדו. באשר למצב שבו חל שינוי בכתובת, נקבע בחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005, כי חלה חובת עדכון כתובת תוך שלושים יום מיום השינוי (שם, סעיף 2). עוד נקבע, כי אם שלחה רשות, כהגדרתה בחוק, מסמך בדואר למען הרשום ובלבד שלא חל שינוי במען חמישים יום קודם לכן, חזקה היא שדבר הדואר הגיע ליעדו במען הרשום (סעיפים 2 ו-5). לעניין זה רשות המסים היא רשות כהגדרתה בחוק זה (פריט 3 בתוספת לחוק זה).

בסופו של דבר, בהתאם לאמור במכתב ההתראה האמור ומשלא פרעה התובעת את חובה (בסך של 53,462 ₪), נמכרה המכלית תמורת סך של 150,000 ₪. על-פי טענת התובעת, תמורה זו נופלת בסך של כ-90,000 ₪ מערכה של המכלית על-פי המחיר הקבוע במחירון.

6. עוד יש להוסיף, כי בהחלטת בית המשפט העליון מיום 31.10.2007, שניתנה בערר שהוגש על הצו לתפיסת הרכוש (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון ואח', שהוזכר לעיל), קבע בית המשפט (כבוד השופטת ע' ארבל), כי עד תום ההליכים בהליך הפלילי נאסר על יוסף סיטבון להמשיך ולעסוק בתחום הדלק (שם, בסוף פסקה 32). עוד קבע בית המשפט, כי הגם שהתובעת לא הייתה נאשמת בהליך הפלילי, הייתה הצדקה לתפיסת רכושה וזאת בשל כך שיוסף סיטבון הוא בעל השליטה היחיד בתובעת ובהיותה חלק מהמערך העברייני שהפעילו הנאשמים בהליך הפלילי (שם, פסקה 39).

7. התביעה הנדונה הוגשה ביום 22.07.2008, ובה עתרה התובעת לקבלת פיצוי כספי בגין נזקיה הנטענים בשל מימוש המכלית בידי רשות המסים ובשל העברתה מידי המשטרה אל רשות המסים. כתב ההגנה הוגש כעבור כשנה, ביום 4.6.2009.

8. ההליך הפלילי בעניינו של יוסף סיטבון הסתיים ביום 21.2.2010 בהסדר טיעון שאושר בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נאוה בן-אור). הסדר טיעון זה נערך בכתב בהודעה שהגישו הצדדים (נספח ה' של הבקשה. להלן – הסדר הטיעון), והוא מתייחס רק לארבעה מבין כל הנאשמים, שהם נאשם 2 יוסף סיטבון ושלוש חברות, נאשמות 6, 7, ו-8 שהתובעת אינה נמנית עמן. בהתאם להסדר הטיעון, הורשעו ארבעה נאשמים אלו ובמסגרת גזר הדין הוטלו על יוסף סיטבון בין השאר, עשרים ותשעה חודשי מאסר בפועל. כן נקבע, כי יחולט כל הרכוש של ארבעת הנאשמים שפורט בתשובה המתוקנת לאישום, שצורפה להודעה על הסדר הטיעון (שם, נספח ו'). כן נקבע, כי אף רכושה של התובעת כפי שפורט שם, יחולט.

רכושה של התובעת שנקבע כי יחולט כלל שלושה כלי רכב ובהם המכלית, שלצד פרטיה נכתב "(נמכרה)" (שם, פריט מס' 1 תחת הכותרת "פסגות נריה", היא התובעת) וכן "כל סכום כסף שנמצא בחשבונות בנק שבשליטת פסגות נריה [התובעת], לרבות חשבון ... בסניף ... של הבנק הבינלאומי" (שם, פריט 4).

הכרעת הדין וגזר הדין (להלן – פסק הדין בהליך הפלילי), המאמצים את הסדר הטיעון, ניתנו ביום 21.2.2010 ובגזר הדין נקבע כי "... יחולט הרכוש עליו הוסכם לאלתר, וזאת בהסכמת הצדדים".

9. בחלוף שלוש שנים בדיוק, ביום 21.02.2013, הגישה המדינה את הבקשה הנדונה, שבה עתרה לדחיית התובענה הנדונה על הסף. על-פי החלטת בית המשפט, הוגשה תגובת התובעת ביום 13.3.2013 ובהתאם להחלטה נוספת, הגישה המדינה את תשובתה ביום 2.4.3013. ביום 8.4.2013 הגישה התובעת "תגובה קצרה לתשובת הנתבעות" וזאת מבלי שביקשה רשות להגישה וממילא שזו לא ניתנה לה. בהחלטה מיום 25.4.2013 (החלטת כבוד השופטת ש' רנר, שלפניה נדונה התובענה הנדונה באותה עת), נקבע כי הבקשה תידון בישיבת קדם המשפט שנקבעה ליום 1.7.2013.

בקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף לא נדונה בישיבת קדם המשפט (מיום 1.7.2013) ובישיבה זו הציע בית המשפט לבעלי הדין כי ההכרעה בתובענה תהיה על-פי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ביום 3.7.2013 הודיעה התובעת כי היא מסכימה להצעה זו ואילו המדינה הודיעה ביום 8.7.2013 כי לעת הזו, אינה מסכימה להצעה. בהחלטה מיום 11.7.2013 נקבעה ישיבת הוכחות ליום 18.5.2007.

בהחלטה מיום 31.12.2013 של כבוד סגן הנשיאה אברהם רובין נקבע, כי "משיקולים הנוגעים לעבודת בית המשפט ובתיאום עם כבוד נשיאת בית המשפט ועם כבוד השופטים הנוגעים בדבר", תועבר התובענה הנדונה להמשך שמיעתה לפניי.

לאחר שבחנתי את התובענה ואת טענות הצדדים, ניתנה החלטתי מיום 5.1.2014, שבה נאמר כי תחילה תתברר הבקשה לדחיית התביעה על הסף וכי לעת הזו, ישיבת ההוכחות שנקבעה תבוטל (עוד נאמר, כי בשל העובדה שלאחרונה הועבר אליי מספר תיקים רב להמשך שמיעה, עשוי לחול עיכוב במתן ההחלטה). לשלמות הדברים נוסיף, כי ביום 9.1.2014 הגישה התובעת בקשה לקביעת מועד הוכחות בהקדם, בין השאר, בשים לב לכך שמדובר בתביעה שהוגשה עוד בשנת 2008. בהחלטה מאותו יום נאמר שהחלטה תינתן בהקדם וכי בכל מקרה, שמיעת התובענה תסתיים בשנת משפט זו וככל הניתן, במועד שלא יהיה מאוחר למועד שמלכתחילה נקבע לשמיעת ההוכחות.

ב. עיקרי טענות הצדדים בעניין הבקשה לדחיית התביעה על הסף

עיקרי טענות המדינה

10. בבקשתה טענה המדינה, כי מאז הוגשו כתבי הטענות, ניתן פסק הדין בהליך הפלילי שעל-פיו הורשע יוסף סיטבון וכן חולטו המכלית וכספי התובעת. לפיכך ולאור השינוי המהותי שחל בנסיבות יש להורות על דחיית התובענה הנדונה על הסף.

את טענותיה כאמור ביקשה המדינה לבסס על כך שכאמור, ביום 21.2.2010 ניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי בעניין חלק מהנאשמים ובהם גם יוסף סיטבון, בעל המניות היחיד של התובעת שהורשעו בשורה של עבירות חמורות כמפורט בכתב האישום שתוקן בהתאם להסדר הטיעון. באותו יום גם ניתן גזר הדין נגדם, המאמץ את הסדר הטיעון שעליו הוסכם בין המדינה לבין הנאשמים, כמפורט לעיל. בהתאם לכך, חולט לטובת המדינה רכושם של יוסף סיטבון ושל התובעת, כמפורט בהודעה על הסדר הטיעון, לרבות המכלית וכספי התובעת.

כן ביקשה המדינה לבסס את טענותיה על הוראת פסקה 9 בהודעה על הסדר הטיעון שעל-פיה "הנאשמים מתחייבים, כי לא תעלה כל טענה, מצדם או מצד רעייתו של נאשם מס' 2, נגד המדינה בשל תפיסת הרכוש והחזקתו עד למועד החזרתו" (נאשם מס' 2 הוא כאמור, יוסף סיטבון).

11. על-פי טענת המדינה, צו החילוט שעל-פיו כאמור חולטו המכלית וכל כספי התובעת שהיו בחשבונות הבנק שלה, שומטים את הבסיס שעליו מושתתת התובענה הנדונה. שכן, אפילו הייתה התובעת זוכה בתביעתה, לא הייתה היא יכולה לקבל לידיה את הפיצוי הנתבע, מאחר שפיצוי זה בכל מקרה היה מוחזר אל המדינה מכוח צו החילוט על כספי התובעת החל כאמור, גם על "כל סכום כסף הנמצא בחשבונות בנק שבשליטת פסגות נריה", היא התובעת.

זאת ועוד, מאחר שכאמור, המכלית חולטה כדין לטובת המדינה, אין לתובעת כל מעמד לטעון טענות באשר לסכום התמורה שהתקבל ממכירתה. מכיוון שכך, ממילא שיש לדחות על הסף את התביעה לקבלת פיצוי בגין אובדן המכלית.

עוד טענה המדינה, כי צו התפיסה שנתן בית המשפט, כלל גם את הדלק שהיה במכלית ולפיכך דין הדלק ושוויו, כדין המכלית ולפיכך אין התובעת יכולה לתבוע את שווי הדלק. כך גם כאמור, משחולטו כל חשבונותיה של התובעת, לאחר הגשת התביעה הנדונה, הרי שאין עוד משמעות לשאר העניינים שבגינם נתבע הפיצוי.

טענת המדינה היא אפוא, כי פסק הדין החלוט בהליך הפלילי, שניתן ביום 21.02.2010, שעל-פיו חולט כל רכושה של התובעת, מקים מעשה בית-דין החוסם את התובענה הנדונה ומונע מהתובעת להוסיף ולתבוע את הרכוש שחולט או את הכספים שכאמור, חולטו.

12. המדינה טוענת עוד, כי כמפורט לעיל, על-פי ההסכמה הדיונית מיום 14.1.2007, נאסר על כל עסקה או דיספוזיציה בכלי הרכב לרבות המכלית, שנתפסו ושוחררו בהגבלות לידי הנאשמים בהליך הפלילי ובהם יוסף סיטבון. מכאן, שנאסר על העברת החזקה במכלית ואף נאסר להשכירה. לפיכך ומאחר שכאמור לעיל, נאסר על סיטבון גם לעסוק בעסקי דלק, הוא אף לא יכול היה להשתמש במכלית בעצמו. לפיכך, אפילו לא היה הסדר הטיעון כולל את הוראת הוויתור על כל טענה נגד המדינה בעניין תפיסת הרכוש (פסקה 9 בהסדר הטיעון), לא הייתה לתובעת עילת תביעה נגד המדינה.

13. בתשובתה לתגובת התובעת הוסיפה המדינה, כי אין בעובדה שהמכלית נמכרה כדי למנוע את חילוט התמורה שהתקבלה ממכירתה, וכי אף אין ללמוד מכך שנמכרה על שיקולי הצדדים במהלך ניהול המשא ומתן לקראת החתימה על הסדר הטיעון. על-פי טענת המדינה, משניתן צו לחילוט המכלית, הרי שבכל מקרה התמורה שהתקבלה ממכירתה אמורה לכסות את החוב לרשות המסים ואילו על היתרה בכל מקרה, להיות מועברת אל המדינה כחלק מהכספים שחולטו. עובדה זו אף נתמכת בהכללת המכלית במסגרת הרכוש שנקבע שיחולט, למרות העובדה שנמכרה עוד קודם לכן. בהקשר זה, טענה המדינה, כי אף אין לקבל את טענת התובעת שצו החילוט הותאם לצו התפיסה שניתן קודם לכן ורק מטעם זה נכללה המכלית ברכוש שחולט, מכיוון שצו החילוט כולל גם משאית שלא נכללה קודם לכן בצו התפיסה.

עוד הוסיפה המדינה, כי תיק החקירה הפלילית נגד רפי סיטבון בעניין החשד לעבירת המרמה שעבר בכך שלכאורה, מסר הודעה שאינה אמת על גניבת המכלית, אמנם נסגר, אך היה זה בהסדר לאחר שהסדר הטיעון אושר בפסק-דין בהליך הפלילי.

14. לבסוף טענה המדינה, כי יש לדחות את טענת התובעת כי חל שיהוי בהגשת הבקשה לסילוק התביעה על הסף. שכן לטענתה, ניתן לבקש לסלק תביעה על הסף בכל שלב של בירור התובענה. עוד הוסיפה, כי העובדה שהבקשה הוגשה רק בעת שהוגשה נבעה מכך שעד הכנת התצהירים מטעם המדינה, לא הייתה באת-כוחה מודעת להשלכה שיש להליך הפלילי על התביעה הנדונה.

עיקרי טענות התובעת

15. טענותיה העיקריות של התובעת שלפיהן לטענתה, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף הן, כי המדינה פעלה בהגשת הבקשה בחוסר תום-לב, תוך ניצול לרעה של הליכי המשפט וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.

התובעת הטעימה, כי התביעה הוגשה עוד ביום 22.7.2008, פסק הדין בהליך הפלילי, הכולל את הכרעת הדין המרשיעה את יוסף סיטבון ואת גזר הדין שלפיו חולטה המכלית ניתנו ביום 21.2.2010 ואילו הבקשה לסילוק התביעה על הסף הוגשה רק כעבור שלוש שנים, ביום 21.2.2013. לטענת התובעת, בכך נהגה המדינה כאמור, בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של הליכי המשפט ובשיהוי ניכר. לא זו בלבד, אלא שאף בדיון שהתקיים ביום 16.2.2011, שכשנה קודם להגשת הבקשה, לא טענה המדינה כל טענה בעניין נושא הבקשה הנדונה.

16. לעצם הבקשה טענה התובעת, כי המכלית נתפסה בהסכמה באופן זמני, בעוד שהוסכם כי תועבר לרשות התובעת בתנאים המגבילים שעליהם הוסכם. מכאן לטענתה, שהמכלית אמורה הייתה להיות בידי התובעת ובשימושה לפחות מאז יום 1.8.2007 ועד יום 11.11.2011, שאז חולטו כלי הרכב הנוספים בפועל, בהתאם לפסק הדין בהליך הפלילי. בהקשר זה יוער, כי התובעת ביקשה להסתמך על אישור שצורף לתגובתה (שם, נספח א'), שעל-פיו כלי הרכב שחולטו נמסרו בפועל רק ביום 11.11.2010. אולם לאישור זה ולמועד מסירת כלי הרכב אין כל רלוונטיות, שכן בגזר הדין שכאמור, ניתן ביום 21.2.2010 נקבע במפורש כי "... יחולט הרכוש עליו הוסכם לאלתר, וזאת בהסכמת הצדדים" (פסקה 4 בסוף גזר הדין).

התובעת טענה עוד, כי הסכמת הצדדים בעניין צו החילוט שניתן, הייתה פרי משא ומתן שנוהל ובעניין המכלית הייתה הסכמה לחילוטה בין השאר, בשל העובדה שנמכרה עוד קודם להסדר הטיעון שאושר בפסק הדין. לטענתה, אילו לא נמכרה המכלית, יש להניח שהצדדים היו מסכימים להשאירה ברשות התובעת. שכן לטענתה, במסגרת המשא ומתן ניתנה ליוסף סיטבון אפשרות לבחור כלי רכב אחד שיושאר ברשותו ולא יחולט. כך שאילו המכלית לא הייתה נמכרת, יש להניח שהוא היה בוחר להשאירה, מכיוון ששוויה היה הגבוה מבין כלי הרכב שהיו ברשותו ושחולטו, אולם משנמכרה המכלית, נמנעה אפשרות זו.

עוד טענה התובעת, כי המדינה מבקשת לייחס לתובעת מעשים פליליים, בעוד שהתובעת לא הואשמה וממילא שלא הורשעה בגין עבירות כלשהן.

טענה נוספת של התובעת היא, כי העובדה שהמכלית לא נמחקה מנכסי התובעת שלגביהם ניתן צו חילוט בהסכמה, מלמדת על כך שהעברתה אל רשות המסים נעשתה שלא כדין.

17. באשר לטענות חוסר תום הלב, השימוש לרעה בהליכי משפט והשיהוי בהגשת הבקשה טענה התובעת בהרחבה רבה. לטענתה, הגורמים מטעם המדינה שכלפיהם נטענו הטענות בכתב התביעה – פקיד השומה וקצין חילוט בימ"ר ירושלים – היו מעורבים בהליך הפלילי ומכאן שידעו על כל ההליכים שהתנהלו בהקשר אליו, כך שהיה עליהם גם לדעת על כל ההליכים בעניין צווי התפיסה והחילוט שניתנו. לטענת התובעת, לאורך כל התקופה מאז הוגשה התובענה, ניסתה המדינה להתחמק מאחריותה האזרחית הנטענת בתביעה הנדונה, תוך התנהלות לא מכובדת וניצול הליכים שונים וזאת בין השאר, בדרך של הגשת בקשות רבות לארכות, תחילה להגשת כתב ההגנה ובהמשך להגשת התצהירים מטעמה. בכך אף לא קיימה המדינה החלטות שיפוטיות רבות בעניין מועדים שנקבעו, כפי שפורט בהרחבה בתגובת התובעת. עוד טענה התובעת, כי המדינה השהתה משך זמן רב את הגשת הבקשה הנדונה, ועל אף שידעה על הסדר הטיעון, הגישה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, בשיהוי ניכר ורק בחלוף שלוש שנים מאז הסתיים ההליך הפלילי.

18. כאמור לעיל, התובעת הגישה "תגובה" לתשובת המדינה, מבלי שביקשה רשות להגישה ובניגוד לדין, שאינו קובע שישנה זכות להגשת תגובה לתשובת המבקש (תקנה 241 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בנסיבות אלו, ראוי היה להתעלם מתגובה זו.

למרות זאת נעיר בקצרה, שבתגובה זו טענה התובעת בין השאר, כי כלל לא הואשמה בכתב האישום ולכן אין לקבל את טענות המדינה בדבר התחייבויות של מי מבין הנאשמים במסגרת הסדר הטיעון, שלא לטעון טענות נגד המדינה בעניין תפיסת הרכוש. עוד טענה התובעת, כי הסדר הטיעון התייחס לתפיסת רכוש במסגרת ההליך הפלילי בלבד ולכן לא היה מקום להעברת המכלית לידי רשות המסים. לטענתה, רשות המסים לא הייתה צד להליך הפלילי ואף לא צד להסדר הטיעון ולכן גם ההצהרה בהסדר הטיעון שלפיה ישנו וויתור מצד הנאשמים על טענות כלפי המדינה אינה תקפה כלפי רשות המסים.

טענה אחרונה זו ראויה להידחות כבר עתה, שכן משום מה, לאורך כל טענות התובעת, בכתב התביעה ולאחר מכן, בחרה היא משום מה לראות בזרועותיה השונות של המדינה גופים נפרדים העומדים כל אחד לעצמו, ולא היא. המדינה היא גוף אחד לכל דבר ועניין הפועלת באמצעות זרועותיה הרבות. לפיכך אם הייתה טענת ויתור על טענות כלפי המדינה, הרי שבהיות המדינה אחת, הויתור הוא כלפי כל רשויות המדינה באשר הן.

בנוסף לכך ביקשה התובעת לתת פרשנויות שונות לאמור בהסדר הטיעון ובאשר להסכמות שהובילו אליו, שברובן אף אינן מתיישבות עם לשונו. מכל מקום וכאמור, התגובה הוגשה ללא רשות, תוך הצבת עובדה נוכח האפשרות לעשות כן באמצעות מערכת "נט המשפט". העובדה שמערכת "נט המשפט" מאפשרת הגשת מסמכים ללא ביקורת וגם בהיעדר רשות להגשתם, לא נועדה לבטל את הצורך בבקשת רשות להשיב לתגובת מבקש.

ג. דיון והכרעה

(1) טענות התובעת בעניין חוסר תום-לב, שימוש לרעה בהליכי משפט ושיהוי מצד המדינה

19. ככל שהדברים אמורים בטענות התובעת שעניינן חוסר תום-לבה של המדינה בהגשת הבקשה, הטענה שעניינה שימוש לרעה בהליכי משפט וטענת השיהוי, הרי שאין בטענות אלו כדי להצדיק את בירורה של תביעה, אם נמצא כי יש טעם המצדיק את סילוקה על הסף.

אכן, יש לתהות – אם לא למעלה מכך – הכיצד באי-כוחה של המדינה (מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), שהתחלפו, לא היו מודעים למתרחש בהליכים הפליליים הקשורים במישרין לתביעה הנדונה. גם תמוה הכיצד לא התעניינו והכיצד העובדות העומדות ביסוד הבקשה הנדונה לא נודעו למי שייצג את המדינה בתביעה הנדונה קודם להכנת תצהירי העדות הראשית. כך במיוחד בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף מאז הוגשה התביעה, מאז הוגש כתב ההגנה ובמיוחד בשל פרק הזמן הממושך, שלוש שנים תמימות, שחלף מאז הסתיים ההליך הפלילי ועד הגשת הבקשה הנדונה. בדומה, התנהלות המדינה בתביעה הנדונה והארכות האינסופיות שביקשה להגשת כתב ההגנה ולהגשת תצהיריה אכן חורג באופן קיצוני מהסביר ומהראוי (כמפורט בתגובת התובעת). אולם עניין זה אינו רלוונטי לבקשה לסילוק התביעה על הסף, לא ראוי שיבוא לידי ביטוי בעת קביעת החיוב בתשלום הוצאות ההליך.

20. לצד זה, קשה לשמוע את הטענות האמורות – באשר לחוסר תום-לבה של המדינה, לשימוש לרעה בהליכי המשפט ולשיהוי – בעודן באות מפי התובעת. שהרי, בעל המניות היחיד של התובעת הוא יוסף סיטבון, שכאמור לעיל, הורשע ובמסגרת גזר הדין אף נדון למאסר וכן נקבע בהסכמתו, צו חילוט שהורה על חילוט לטובת המדינה של רכושו ושל רכושה של התובעת, לרבות המכלית (שנמכרה) ולרבות כל כספה. בנסיבות אלו, יש לתמוה הכיצד לא ראתה התובעת לנכון להודיע לבית המשפט ולמדינה, במשך כל השנים האחרונות, על השינוי המהותי שחל בנסיבות התביעה בשל חילוט המכלית וכספי התובעת לטובת המדינה. קשה לומר כי התנהלות התובעת, שבחרה בהמשך בירור התביעה בלי להודיע דבר, היא התנהלות בתום-לב ובניקיון כפיים.

21. באשר לטענת השיהוי נוסיף, כי הגם שאמנם ראוי היה שהבקשה לסילוק התביעה הנדונה על הסף תוגש זה מכבר, הרי שאין מניעה לבקש זאת "בכל עת" ואף ניתן להורות על סילוק תביעה על הסף ביוזמת בית המשפט, גם מבלי שהוגשה בקשה להורות כן (תקנה 100 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לעניין מחיקה על הסף ותקנה 101 לעניין דחייה על הסף).

בנסיבות אלו, לא ראיתי צורך להידרש אל טענת השיהוי. עם זאת וכאמור לעיל, העיכוב הרב שחל בהגשת הבקשה יישקל במסגרת קביעת החיוב בתשלום הוצאות ולכך נידרש בהמשך הדברים.

(2) טענת המדינה כי פסק הדין בהליך הפלילי מקים מעשה בית-דין בתביעה הנדונה

פסק-דין פלילי כמקים מעשה בית-דין בהליך אזרחי

22. טענת המדינה כי יש להורות על דחיית התביעה על הסף נסמכת על טענתה, כי פסק הדין בהליך הפלילי מקים מעשה בית-דין. המדינה לא טרחה להבהיר אם מדובר במעשה בית-דין מסוג השתק עילה או מסוג השתק עילה ואף לא נדרשה אל השאלות המתבקשות, אם בכלל הליך פלילי מקים מעשה בית-דין בהליך אזרחי ואם פסק-דין בהליך פלילי יכול להקים מעשה בית-דין נגד מי שלא הואשם ולא הורשע בהליך הפלילי. המדינה, משום מה, הסתפקה בטענתה, כי הסדר הטיעון המוסכם שאומץ בפסק הדין בהליך הפלילי, שעל-פיו המכלית וכספי התובעת חולטו לטובת המדינה, מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. אף התובעת עצמה, למרבה הפליאה, לא טענה בתגובתה כל טענה בעניין טענת המדינה כי יש להורות על דחיית התביעה מחמת מעשה בית-דין (כאמור לעיל, רק בתשובה האחרונה, שהגישה התובעת ללא רשות, טענה היא לראשונה, כי התובעת כלל לא נמנתה עם הנאשמים בהליך הפלילי).

23. הכלל בדבר מעשה בית-דין חל במקום שבו מדובר בתביעות אזרחיות (להבדיל מהליך פלילי) והוא כולל שני כללים, האחד, הוא השתק עילה והשני, השתק פלוגתה. השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך (או בהליך בוררות). במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968), כבוד הנשיא אגרנט; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998) 4-3; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 12; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקאות 26-24). תכליתו של כלל זה, כפי שנקבע פעמים רבות, היא למנוע הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים ואף נועד למנוע הכרעות סותרות (צמרות, פסקאות 26-24 ;ברנוביץ, פסקה 12; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (2004) (כבוד השופט (כתוארו אז), א' גרוניס, בפסקה 6; ע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (2004), כבוד השופט א' ריבלין, פסקה 8; רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (2006), כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה ה(5)).

באשר להשתק פלוגתה נקבע, כי "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקאות 26-24, ופסקי הדין המובאים שם). כלל זה צומצם רק למקום שבו נקבע ממצא פוזיטיבי, ורק במקום שבו התקיימו בעניין הפלוגתות ארבעה תנאים, שהם: זהות הפלוגתות, דיון בפלוגתה לגופה, הכרעה בעניינה, נחיצות הכרעה זו לפסק הדין (רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (2007), כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה י"א). עוד נקבע, כי בשאלה מעורבת של חוק ועובדה חל השתק הפלוגתה גם על הממצאים העובדתיים וגם על המסקנה המשפטית (ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (2009), כבוד השופטת א' חיות).

24. בענייננו טוענת המדינה, כי צו החילוט שניתן במסגרת גזר הדין מקים השתק פלוגתה. כך גם טענה, כי התחייבות יוסף סיטבון בהסדר הטיעון, לוויתור על כל טענה כלפי המדינה בעניין חילוט הרכוש (שם, פסקה 9), משתיקה אותו מלטעון את טענותיו במסגרת התביעה הנדונה.

שאלת כוחו של פסק-דין בהליך פלילי להקים השתק פלוגתה בהליך אזרחי (עניין ששני הצדדים לא טענו כלל לגביו), נדונה במקרים מועטים בפסיקת בית המשפט העליון ובהם נקבע כי בשל השונות בסדרי הדין ובדיני הראיות בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי, ככלל, אין פסק-דין פלילי מקים מעשה בית-דין בהליך אזרחי (ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513 (1973), כבוד השופט מ' לנדוי בעמ' 527, 530; נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 19). גם במקום שבו נקבע כי עשויות להיווצר נסיבות שבהן יוכר הליך פלילי כמקים מעשה בית-דין בהליך אזרחי, היה זה כחריג ובנסיבות מיוחדות. כך למשל, נקבע בעניין רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' חגי יוסף (2002), שבמסגרתו נדחתה עמדת המדינה שלפיה ככלל, יש בהחלטה הדוחה תביעה לפיצויים לנאשם שזוכה לפי סעיף 80 בחוק העונשין, התשל"ז-1977, כדי לחסום הגשת תביעת נזיקין באותו עניין מחמת השתק פלוגתה. בית המשפט אמנם הוסיף, כי לא מן הנמנע שבמצב שבו במסגרת החלטה בעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 80 הוכרע עניין מסוים לאחר שמיעת ראיות, תקום פלוגתה פסוקה ביחס לאותו עניין, שלא תצריך הכרעה נוספת במסגרת תביעת הנזיקין. אולם פרט לכך נקבע, כי עצם ההחלטה בתביעה על-פי סעיף 80 אינה מקימה השתק פלוגתה בתביעת הנזיקין (כבוד השופט א' מצא, בפסקה 5).

מקרה נוסף שבמסגרתו נדרש בית המשפט העליון לשאלה אם יש בהליך פלילי כדי להקים השתק פלוגתה בהליך אזרחי, היה בעניין רע"א 4528/06 עמוס ברנס נ' סנ"צ מרכוס, אחרים ומדינת ישראל (2009) (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה). באותו עניין הגיש התובע תביעה לפיצויים מהמדינה בעקבות זיכויו במשפט חוזר שלא קוים, לאחר שהתקבלה בקשתו לעריכת משפט חוזר. בפסק-דין זה, נדחתה טענתו כי יש בעצם ההחלטה על קיום משפט חוזר כדי להקים השתק פלוגתה החוסמת טענות בתביעת הנזיקין שהגיש. בית המשפט קבע, שככלל, בשל ההבדל המהותי בסדרי הדין ובדיני הראיות הנהוגים בהליך הפלילי לעומת אלו הנהוגים בהליך האזרחי, אין פסק-דין פלילי מקים מעשה בית-דין בהליך אזרחי (שם, פסקה 15). כך על אחת כמה וכמה במקום שבו דובר בהחלטה שלא נדרשה לגופן של הטענות וניתנה בלי שנשמעו ראיות (שם, פסקאות 31-21).

עם זאת וכאמור שם, לכלל זה, שלפיו פסק-דין פלילי אינו מקים מעשה בית-דין בהליך אזרחי, ישנו חריג שנקבע בהוראת סעיף 42א(א) בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, לעניין ממצאים ומסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, אשר יהיו קבילים במשפט אזרחי. זאת בכפוף לכך שבעל הדין בהליך האזרחי הוא המורשע, חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, לרבות מי שחב בחובו הפסוק. במקרה זה, הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי החלוט יהיו קבילים, אך במעמד של "ראיה לכאורה". עם זאת, על-פי הוראת סעיף 42ג, ניתן יהיה לסתור ראיה זו רק ברשות בית המשפט, שתינתן מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין (ראו עוד בעניין ברנס, פסקאות 17-16).

זוהי אפוא, הוראת סעיף 42א(א):

"הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע נאשם את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל-דין במשפט האזרחי".

בית המשפט מוסיף ומבהיר בעניין ברנס, שאף כלל זה, הקבוע בהוראת סעיף 42א בפקודת הראיות, אינו קובע כי פסק הדין הפלילי החלוט והמרשיע מקים השתק פלוגתה וכי בכל מקרה, זכאי בעל הדין בהליך האזרחי לבסס את טענותיו על-פי כללי סדרי הדין והראיות הנוהגים במשפט אזרחי (שם, פסקה 20 וכן ראו הדברים המובאים שם בהקשר זה מפסק הדין הנזכר לעיל בעניין ארביב, בעמ' 527). לפיכך וכאמור שם (פסקאות 20 ו-32), קביעת ממצאים ומסקנות שנקבעו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתה בהליך אזרחי, למעט בנסיבות שנקבעו בהסדר המיוחד הקבוע בסעיף 42א בפקודת הראיות.

תחולת סעיף 42א בפקודת הראיות

25. בענייננו, השתק הפלוגתה שעליו סומכת המדינה את טענותיה, נקבע בגזר הדין שאישר את הסדר הטיעון, הכולל את צו החילוט, שאין חולק כי הוא מהווה "פסק-דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם", בהתאם להוראת סעיף 42א בפקודת הראיות. לעניין זה, גם פסק-דין פלילי המאשר הסדר טיעון שלפיו שהנאשמים הורשעו על-פי הודאתם, הוא פסק-דין חלוט המרשיע את הנאשם, שכן כפי שנקבע לעניין זה, "מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על-פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה'ממצאים' שבפסק הדין" (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט, פ"ד מ(4) 327 (1987), כבוד הנשיא מ' שמגר, בפסקה 4).

לפיכך יש לבחון אם התקיימו שאר תנאי סעיף 42א ואם התובעת, שהיא בעלת-דין בהליך אזרחי שלא הורשעה, נמנית עם אלו המנויים בסעיף זה ככאלו שלגביהם נקבע, כי ממצאי פסק הדין הפלילי המרשיע ומסקנותיו יהוו ראיה לכאורה לאמור בהם. לפיכך יש לבחון אם התובעת היא "חליפו" של המורשע, או "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק".

26. לעניין זה, אין מחלוקת על כך שיוסף סיטבון הוא בעל השליטה היחיד בתובעת בהיותו בעל המניות היחיד בה. כך גם אין מחלוקת על כך שבמסגרת הסדר הטיעון שאושר בפסק הדין בהליך הפלילי, נקבע כי גם רכושה של התובעת יחולט לטובת המדינה, לרבות כלי רכב ובהם המכלית וכל כספה. זאת כחלק מן ההסכמה בהסדר הטיעון, הכולל את כתב האישום המתוקן, שבו נאמר כך:

"הסכמה לחילוט

בהסכמת הנאשמים, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על חילוט הרכוש שלהלן, אשר שוויו מהווה חלק משוויו של הרכוש אשר בו נעברו העבירות ... או שהושג במישרין או בעקיפין כתוצאה מביצוע העבירות, כמפורט באישומים שלעיל.

נאשם 2 [יוסף סיטבון]

כל רכוש השייך לחברות שבשליטת הנאשם מס' 2, לרבות נאשמות 8-6 ופסגות נריה [התובעת], כמפורט להלן".

בהמשך הדברים, מפורט הרכוש שיחולט השייך לכל אחת מהנאשמות מס' 8-6 שהן כאמור, חברות בשליטת הנאשם וכן הרכוש השייך לתובעת שיחולט, כפי שכבר פורט לעיל.

לכך גם ניתן להוסיף את קביעת בית המשפט העליון בבש"פ 6817/07 שהוזכר, כי גם התובעת, שהגם שלא הייתה נאשמת בהליך הפלילי "קשורה בצורה זו או אחרת במארג פעילותם של האחים סיטבון ... היא בשליטתו של יוסף, משתייכת לאותו תחום ועל כן קמה לגביה לכל הפחות ההנחה, שתתברר בהליך העיקרי, כי רכושה שימש בביצוע העבירות" (שם, פסקה 39). בסופו של דבר וכאמור, במסגרת הסדר הטיעון שאושר בפסק הדין בהליך הפלילי, אמנם אושרה תפיסת רכושה של התובעת, שנדונה בבש"פ 6817/07 ונקבע כי יחולט. כך נמצא שהפעילות העבריינית שבגינה הורשע יוסף סיטבון, נעשתה בין השאר, באמצעות שלוש החברות שהורשעו עמו במסגרת הסדר הטיעון ובאמצעות התובעת, וכי רכושן של כל החברות ובהן התובעת, חולט. הכול כפי שנקבע בהסדר הטיעון שאושר בפסק הדין.

27. התובעת לא הייתה אחת מאותן חברות שהואשמו והורשעו, ועל-כן כאמור, היא אינה בגדר "המורשע" על-פי סעיף 42א בפקודת הראיות. ספק גם אם ניתן לראות בתובעת משום "חליפו" של המורשע במובנו המקובל, באשר אין מדובר במי שבא במקום המורשע, כמו קונה המחליף מוכר, יורש המחליף מוריש וכיוצא באלו (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תש"ע-2009, עמ' 1559).

28. חלופה נוספת היא "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע". המשמעות של חלופה זו היא, שאם אחריות בעל הדין בהליך האזרחי קמה מכוח האחריות של המורשע בהליך הפלילי, כי אז פסק הדין החלוט נגד המורשע, יהווה ראיה לכאורה גם נגד אותו בעל-דין. כך למשל, במקום שישנה אחריות שילוחית כמו ביחסים שבין מעסיק לעובדו (קדמי, שם).

חלופה זו ככל הנראה, לא זכתה לדיון ממצה בפסיקה. בת"א 400/89 כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה נ' ארווין זוסמן ואח', פס"מ תשנ"ד(2) 3 (1993), נדונה תביעת כונס הנכסים של בנק צפון אמריקה נגד חברי דירקטוריון הבנק, לחייבם בפיצוי על הנזקים שנגרמו מניהולם הכושל. לתביעה זו קדמו הליכים פליליים שבמהלכם הורשעו מנהלי הבנק. בפסק הדין שניתן בתביעה האזרחית נדרש בית המשפט (כבוד סגן הנשיא י' בזק) לשאלה אם הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסקי הדין המרשיעים את מנהלי הבנק, הם בגדר ראיה קבילה בתביעה האזרחית נגד חברי הדירקטוריון וזאת בהיותם "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע". על כך השיב בית המשפט כי חלופה זו אינה חלה רק ביחסי עובד ומעביד, אלא גם במקום שבו חברי הדירקטוריון נתבעים בשל כך שלא פיקחו כנדרש על הנאשמים שהיו עובדי הבנק, חברי הדירקטוריון והמינהלה, ובכך איפשרו את מעשיהם הפליליים של המנהלים שהורשעו. בית המשפט הוסיף, כי אמנם עצם הרשעת המנהלים אינה מטילה אחריות על חברי הדירקטוריון הנתבעים, אך המשמעות של קבלת טענת כונס הנכסים היא שהנתבעים איפשרו את המעשים הפליליים של המורשעים. לפיכך ניתן לומר על חברי הדירקטוריון, כי "אחריותם נובעת מאחריות המורשע" ולפיכך פסקי הדין המרשיעים את המנהלים, קבילים כראיה לכאורה במשפט. כאמור שם, "מתבקשת מאליה הרחבה פרשנית של סעיף 42א כך שתחול גם על מקרים כמו זה שלפנינו, שכן אחריותם של הנתבעים נובעת בעצם – כאמור לעיל – מאחריותם של הנאשמים הנ"ל (ראו גם: הרנון, דיני ראיות (חלק ב') 356; י' קדמי, על הראיות, חלק ב', 769)" (שם, עמ' 102-101). עם זאת ולמרות מסקנתו זו, הוסיף בית המשפט כי בפועל, כמעט שלא נזקק להסתמך על פסקי הדין הפליליים המרשיעים. במסגרת הערעור לא נדרש בית המשפט העליון לשאלה, אם בנסיבות המתוארות, אמנם התקיימה החלופה של מי ש"אחריותו נובעת מאחריות המורשע" גם מהטעם שכאמור, בית המשפט המחוזי כמעט שלא נזקק לפסקי הדין המרשיעים וגם מהטעם שמצא כי אחריות חברי הדירקטוריון לנזקי הבנק ממילא נובעת ממעשיהם ומחדליהם שלהם עצמם (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289 (2003), כבוד הנשיא א' ברק, בפסקה 24).

29. העולה מדברים אלו הוא כי די בכך שאחריותו של בעל הדין האזרחי נובעת מן האחריות המוטלת על מי שהורשע ונגזרת ממנה, כדי שניתן יהיה להגיש את פסק הדין המרשיע את המורשע כראיה לכאורה במשפט האזרחי. המחוקק אף הוסיף וקבע, כי בגדרו של מי "שאחריותו נובעת מאחריות המורשע" נכלל גם "מי שחב בחובו הפסוק". הכוונה היא אפוא, "למי שחייב על פי הדין 'לפרוע' את חובו הפסוק של מי שהורשע במשפט הפלילי". כך למשל, "חברת הביטוח החייבת ב'פירעון החוב' שיפסוק בית המשפט במשפט האזרחי לחובת מבוטח שהורשע בפלילים" (קדמי, שם; אריה נ' בוחבוט שהוזכר לעיל, בפסקה 4).

30. החלופה של "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע" הכוללת גם את "מי שחב בחובו הפסוק" של המורשע, מרחיבה אפוא, את ההגדרה של "המורשע" אף מעבר ל"חליפו" וכוללת גם את מי שתוצאת ההליך הפלילי משליכה עליו מבחינת אחריותו. תכליתו של סעיף 42א בפקודת הראיות היא אפוא, לאפשר להסתמך על הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי המרשיע והחלוט במסגרת הליך אזרחי הנוגע במישרין לאחריותו של המורשע ולתוצאות הרשעתו. כך במיוחד אם בעל הדין בהליך האזרחי אינו נושא באחריות למעשיו הפליליים של המורשע שבגינם הורשע, אך הוא זה שנושא בנטל הכלכלי הנובע מן ההרשעה. כך למשל, בדוגמה של חברת הביטוח; הגם שאין היא נושאת באחריות למעשיו הפליליים של המבוטח שהורשע, היא זו שנושאת בתוצאה הכלכלית של הרשעתו.

עיקרון זה, המרחיב את הגדרת בעל הדין במשפט האזרחי שלגביו ניתן יהיה להסתמך על ממצאים ומסקנות שנקבעו במשפט פלילי, הגם שהוא עצמו לא הורשע במסגרתו, נובע מתכליתה של הוראת סעיף 42א בפקודת הראיות, הדומה לתכלית של העיקרון העומד בבסיס "מעשה בית-דין". תכליתו של מעשה בית-דין היא כפי שנקבע וכאמור לעיל, מניעת הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כך גם נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים, שאף עלולים להביא לתוצאות סותרות. לפיכך, על-פי הכלל של מעשה בית-דין, אם מדובר בעניין שכבר נדון והוכרע, הוא לא יתברר פעם נוספת.

אותה מטרה עמדה אף ביסוד חקיקת סעיף 42א בפקודת הראיות. עמד על כך כבוד השופט י' זוסמן בע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כט(1) 208 (1974), שנדרש לרקע לחקיקתו של סעיף זה ולתכליתו. כאמור שם, הסדר זה נועד לייתר את הטרחה של בעלי הדין ושל העדים, הכרוכה בבירור חוזר של עניין שכבר נדון והוכרע בהליך הפלילי, וכן נועד להפחית מהעומס על בתי המשפט (בפסקאות 7 ואילך ובמיוחד בפסקה 8). מאחר שלשם הרשעה בפלילים נדרש מטען ראייתי חזק יותר מזה הנדרש במשפט אזרחי, הוחל העיקרון של מעשה בית-דין בסעיף 42א באופן המאפשר לבית המשפט הדן בהליך אזרחי להסתמך על ממצאים של פסק-דין מרשיע וחלוט ועל מסקנותיו, בעוד שההפך אינו אפשרי ועל כן, לא ניתן להסתמך על ממצאי פסק-דין אזרחי ועל מסקנותיו בהליך פלילי.

31. גם ההרחבה של בעלי הדין בהליך האזרחי שכלפיהם ניתן יהיה להסתמך על פסק הדין המרשיע במשפט הפלילי, דומה במידת מה לכלל המאפשר חסימת תביעה אזרחית נוספת בשל מעשה בית-דין, גם במקום שבו ישנה רק קרבה משפטית בין בעלי הדין, אך אין זהות מלאה ביניהם. ככלל וכאמור, מעשה בית-דין, על שני סוגיו, השתק עילה והשתק פלוגתה, חל כאמור, במקום שבו התביעה הנוספת היא בין אותם בעלי-דין או חליפיהם של אלו שעניינם נדון בפסק הדין המקים מעשה בית-דין. עם זאת, הפסיקה הרחיבה את הגדרתם בעלי הדין וחליפיהם גם למקום שבו ישנה "קרבה משפטית" בין בעלי הדין שעניינם נדון בתביעה הראשונה לבין אלו שעניינם נדון בתביעה השנייה.

נושא הקרבה המשפטית בין בעלי דין לעניין מעשה בית-דין, נדון בעניין שביט מלמד שהוזכר לעיל, שבו דווקא נשללה טענת מעשה בית-דין מחמת קרבה משפטית (בית המשפט קבע שאין קרבה משפטית בין המוסד לביטוח לאומי לבין הניזוק ולפיכך יוכל המוסד לביטוח לאומי לתבוע את השבת הגמלאות שמשלם לניזוק, מבלי שתביעת הניזוק נגד המזיק מקימה השתק עילה בפני תביעתו). כך הובהר שם עניין "הקרבה המשפטית", המחיל את כלל מעשה בית-דין גם על מי שלא היה צד להליך וזאת אם ישנה "קרבה משפטית" בינו לבין מי שהיה צד לו (שם, פסקה 9):

"מושג 'הקרבה המשפטית' גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה-בית-דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה – 'קרבת העניין' – בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. שאלת התקיימותם של יחסי 'קרבה משפטית' נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העיקרון בדבר מעשה-בית-דין. ודוק, אין ב'קרבת עניין' גרידא כדי לשלול מבעל העניין הזר את זכותו ליומו בבית המשפט, אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים אותו להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו שלו בהליך יוצג הלכה למעשה על-ידי בעל הדין שעימו יש לו 'קרבת עניין'".

בית המשפט הבהיר כאמור, שאין די ב"קרבת עניין" כדי להקים מעשה בית-דין החוסם תביעה נוספת, אלא לשם כך, דרושים "רכיבים נסיבתיים נוספים" הקושרים את בעל הדין במשפט אל ההליך הקודם שהוכרע. רכיבים אלו הם זהות העניין שנדון והוכרע בהליך המשפטי הראשון וכן תנאי נוסף, שהוא העובדה שעניינו של בעל הדין בתביעה הנוספת יוצג במסגרת ההתדיינות הראשונה (שם, פסקה 10). עוד נקבע, כי ניתן יהיה לומר שהתנאי הנוסף אמנם התקיים אם ישנו אינטרס כספי זהה לשני בעלי הדין, זה שעניינו נדון בהליך הראשון והוכרע וזה שהוא בעל קרבה משפטית, שעניינו עתיד להיות מוכרע בהליך המשפטי הנוסף. תנאי נוסף, הוא היעדר ניגוד עניינים בין השניים (שם, פסקה 11). מבחן נוסף שנבחן בפסיקה, אך גם זכה לביקורת המוזכר בעניין שביט מלמד, הוא מבחן ההדדיות, הבוחן אם שני הצדדים להליך יכולים להשתיק את בעל דינם בשל ההכרעה הקודמת. אולם לנוכח קשיים במבחן זה שנדונו בפסיקה, הושאר הדבר כדרוש עיון נוסף (שם, פסקה 12). מכל מקום וכפי שכבר עמדנו על כך, אחד הטעמים העומדים בבסיס העיקרון של מעשה בית-דין הוא כאמור, הרצון למנוע הכרעות סותרות. לפיכך יש לבחון אם אי הכרה בקרבה המשפטית כדי להקים מעשה בית-דין, תביא לתוצאות שאינן יכולות להתיישב האחת עם השנייה (שם, פסקה 13) (ראו עוד על סוגיית הקרבה המשפטית, המחילה מעשה בית-דין גם על מי שלא היה צד להליך ברע"א 1422/07 כרמית מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (2007), כבוד השופטת ע' ארבל בפסקה 6, וכן ראו את הדוגמאות המובאות שם למקרים שבהם יושם עיקרון זה).

32. כפי שעמדנו על כך קודם לכן, התכלית של הרחבת הגדרתו של "המורשע" בסעיף 42א בפקודת הראיות גם לחליפו, ול"מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק" זהה במהותה לתכלית העומדת בייסוד עיקרון "הקרבה המשפטית", המרחיב את תחולת הכלל בדבר מעשה בית-דין גם על מי שלא היה צד להליך המשפטי הראשון. בשני המקרים מדובר בהרחבת האפשרות של הסתמכות על תוצאת משפט קודם כדי לחסום משפט מאוחר, חרף היעדר זהות בין בעלי הדין וזאת אך בשל "הקרבה המשפטית" שבין השניים. אולם תנאי לכך הוא שהתקיימו כל המרכיבים היוצרים את הזהות בין השניים באופן שימנע בירור חוזר של אותו עניין.

מרכיבים הדרושים הם אפוא, אלו: הראשון, שבלעדיו ממילא לא יקום מעשה בית-דין, עניינו זהות העניין שנדון, כך שמדובר באותה שאלה הטעונה הכרעה, אותה פלוגתה. השני, כי אמנם ישנה כאמור, "קרבת העניין". במקום שבו ההליך המקים "מעשה בית-דין" הוא הליך פלילי, על בעל הדין בהליך השני להיות חליפו של המורשע, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, לרבות זה שחב בחובו הפסוק. כדי לבחון אם אמנם מתקיימת קרבת עניין זו, יש לבחון אם לשני בעלי הדין אינטרס כספי, או אחר, שהוא זהה ואם אין ניגוד עניינים בין השניים. כן יש לבחון אם אי הכרה בקרבה המשפטית בין שני בעלי הדין, תביא לתוצאות שאינן מתיישבות ואף סותרות זו את זו.

המקרה הנדון לאור העקרונות שהובאו

33. בענייננו, כך נראה, מתקיימים כל התנאים המצדיקים לקבל את תוצאת פסק הדין הפלילי כמקימה מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה.

התובעת בהיותה חברה, היא אמנם אישיות משפטית נפרדת מיוסף סיטבון, כפי שעיקרון זה מעוגן בהוראת סעיף 4 בחוק החברות, התשנ"ט-1999, אשר לא הואשמה ולא הורשעה בהליך הפלילי וממילא שאף לא הייתה צד להסדר הטיעון. עם זאת, הפרדה זו בין התובעת לבין סיטבון בוטלה בכל הקשור לענייננו במסגרת ההליך הפלילי ובמסגרת פסק הדין. ניתן לומר כי הלכה למעשה, הורם מסך ההתאגדות במסגרת ההליך הפלילי, בכך שנקבע שסיטבון עבר את העבירות באמצעות חברות שבשליטתו, שאף הן צד להסדר הטיעון ובאמצעות התובעת, שלא הייתה צד להליך הפלילי. בהיות סיטבון בעל השליטה היחיד בתובעת, לא רק רכושו חולט ולא רק רכושן של החברות האחרות שהואשמו ושבשליטתו, אלא גם רכושה של התובעת חולט. משמעות קביעה זו, שלפיה התובעת שמשה את אחת מזרועותיו של התובע לביצוע העבירות החמורות שבהן הורשע, היא שאחריותה של התובעת "נובעת מאחריות המורשע", בכך התקיימה חלופה זו של סעיף 42ג. כך גם לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתובעת היא – או גם היא – "מי שחב בחובו הפסוק", שהרי רכושה של התובעת חולט בשל העבירות שעבר סיטבון ושבהן הורשע. גם התובעת, נוסף על סיטבון ועל החברות הנוספות שהורשעו, היא זו אשר חויבה לפרוע את חובו.

כך גם התקיימו תנאי הקרבה המשפטית בין סיטבון שהורשע, לבין התובעת, שרכושה חולט בעקבות ההרשעה. לעניין זה, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהתקיימו כל התנאים המקימים קרבה משפטית זו. ראשית, ישנה זהות בין שני ההליכים בכל הקשור לנושא התביעה הנדונה. במסגרת ההליך הפלילי חולטה המכלית לטובת המדינה, הגם שנמכרה עוד קודם לכן, לאחר שעוקלה. בתביעה הנדונה מבקשת התובעת לתבוע מהמדינה את שווי המכלית שחולטה לטובת המדינה או כספים שיכולה הייתה להפיק מהמכלית, הגם שנקבע בהליך הפלילי כי אינו שלה עוד אלא של המדינה, הנתבעת. שנית, כאמור, אכן ישנה "קרבת עניין" בין התובעת לבין סיטבון שהורשע, בכך שמתקיים התנאי שאחריותה של התובעת נובעת מאחריותו של סיטבון שהורשע, ונקבע שגם היא תישא בחובו על-פי פסק הדין הפלילי. שלישית, לא יכולה להיות מחלוקת באשר לאינטרס הכספי המשותף של סיטבון שהורשע לבין זה של התובעת, שכן סיטבון הוא בעל השליטה היחיד בה. רביעית, לנוכח האינטרס המשותף בין השניים, ממילא שאף לא יכול להיות ניגוד עניינים ביניהם. כך במיוחד במקום שבו סיטבון הוא זה שנתן את ההסכמה לתוצאת ההליך הפלילי שעל-פיו חולט רכושה של התובעת.

לכל אלו יש להוסיף את העובדה שתוצאה אחרת מזו שתקבע, כי ניתן להסתמך על תוצאת ההליך הפלילי במסגרת ההליך הנדון, תוביל לתוצאה אבסורדית, שבה מי שרכושו חולט בהליך פלילי תובע מהמדינה, שלטובתה חולט הרכוש, את נזקיו בשל כך. תוצאה אבסורדית זו תוביל לכך שלשני ההליכים המשפטיים – ההליך הפלילי והתובענה האזרחית הנדונה – תהיה תוצאה הסותרת אחת את השנייה באופן שלא ניתן ליישב ביניהן.

34. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, התוצאה היא שפסק הדין בהליך הפלילי חוסם את התביעה הנדונה ומצדיק את דחייתה. כך בין אם הנימוק לחסימת התביעה הנדונה יכונה "מעשה בית-דין", כפי שכינתה זאת המדינה, בין אם הדבר ייעשה על יסוד סעיף 42א בפקודת הראיות ובין אם ייעשה על-פי היגיונם של דברים ועל-פי השכל הישר; מבחן אשר כידוע, לעולם יש לבחון דברים על פיו, בכל הקשר (ע"פ 600/68 מדינת ישראל נ' אלי רונן, פ"ד כג(1) 195 (1969), כבוד מ"מ הנשיא מ' זילברג בעמ' 196).

(3) טענת המדינה כי התובעת מושתקת מלתבוע פיצוי כלשהו בגין תפיסת המשאית

35. טענה נוספת של המדינה שלפיה יש לדחות את התביעה על הסף, נסמכת על ההודעה על הסדר הטיעון, שבמסגרתה, בפסקה 9 שבה, התחייבו הנאשמים ובהם יוסף סיטבון, "כי לא תעלה כל טענה מצדם ... נגד המדינה, בשל תפיסת הרכוש והחזקתו עד למועד החזרתו". המדינה טוענת, כי הוראה זו בהסכם משתיקה את סיטבון ואת התובעת ומונעת מהתובעת לטעון את טענותיה בתביעתה הנדונה ואף מונעת ממנה לתבוע את הפיצוי הנתבע במסגרתה.

36. אין מחלוקת על כך שההודעה על הסדר הטיעון היא בגדר הסכם לכל דבר ועניין המחייב את הצדדים להסכם, ובמיוחד שכך הם פני הדברים משעה שהסדר הטיעון אושר בפסק הדין בהליך הפלילי.

הסכם זה קובע הוראות נוספות ובהן זו הקבועה בפסקה 6, שלפיה "על כל הנאשמים יחדיו יוטל בהסכמה חילוט של כל הרכוש אשר מפורט בתשובתם לאישום" (התשובה לאישום צורפה כאמור, אל הסדר הטיעון). לאחר הוראה זו מופיעה בפסקה 7 הוראה שאינה רלוונטית לעניין תפיסת רכוש או חילוטו (הוראה העוסקת בקיזוז ימים מתקופת המאסר) ולאחריה הוראה נוספת, בפסקה 8 הקובעת כי "כל הרכוש אשר נתפס מנאשם 2 [יוסף סיטבון] או מרעייתו, במסגרת הליכי תפיסה לצורך חילוט, אשר אין לגביו הסכמה על חילוטו, יוחזר כולו וכל הגבלה הקיימת על השימוש ברכוש תבוטל".

לאחר הוראות אלו בפסקאות 6 ו-8, נקבעה הוראת פסקה 9, שעליה ביקשה המדינה לסמוך את טענותיה, שבה כאמור נקבע, כי "הנאשמים מתחייבים, כי לא תעלה כל טענה, מצדם או מצד רעייתו של נאשם מס' 2, נגד המדינה, בשל תפיסת הרכוש והחזקתו עד למועד החזרתו".

נראה כי המדינה נתפסה לכלל טעות בניסיונה לבסס טענת השתק על הוראת פסקה 9 בהודעה על הסדר הטיעון. שכן ברור מלשון הדברים ומהקשרם, כי אין להוראה זו דבר עם הרכוש שחולט. תכליתה של הוראת פסקה 9 היא לשלול אפשרות מהנאשמים להעלות טענות נגד המדינה בעניין הרכוש שנתפס והוחזר על-פי פסקה 8, אך לא חולט.

לפיכך ומאחר שאין מחלוקת על כך שהמכלית חולטה לטובת המדינה, אין להוראת פסקה 9 כל רלוונטיות לגביה. לפיכך אף אין מקום לטענת ההשתק של המדינה הנסמכת על הוראה זו.

(4) דחיית התביעה בהיותה תביעת סרק

37. תקנה 101(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מעניקה לבית המשפט שיקול דעת לדחות תביעה על הסף "בכל עת"; קרי, בכל שלב משלבי המשפט. אחד הנימוקים המאפשרים זאת, הקבוע בתקנת משנה (א)(3), הוא "כל נימוק אחר שעל פיו הוא [בית המשפט] סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה".

אחד המקרים הבאים בגדרו של נימוק זה הוא במקום שבו נמצא כי התביעה היא תביעת סרק. ההלכה בעניין זה, המצדיקה דחיית תביעה על הסף בהיותה תביעת סרק וזאת על יסוד החלופה של "כל נימוק אחר" הובאה בין השאר, ברע"א 993/06 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיראני (2011) (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקאות 20-18) ואלו הם אפוא, עיקרי הדברים:

"האמצעי הדיוני של דחיית תובענה על-הסף בלא שתתברר לגופה קבוע בתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, המונה שלושה טעמים שמכוחם מוסמך בית המשפט לדחות תובענה. על טעמים אלה נמנה טעם לפיו ניתן לדחות תובענה על-הסף מ'כל נימוק אחר' שעל-פיו בית המשפט סבור כי ניתן לדחות מלכתחילה את התובענה (תקנה 101(א)(3) לתקנות).

מטרתה של תקנה 101 הינה 'לעקור על הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש' (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 409 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה, פסקה 1 לפסק דיני (11.6.2009) ...; ע"א 316/56 קרמש נ' סול, פ"ד יא(3) 1336, 1341 (1957)). יסודו של אמצעי הדחייה על-הסף נעוץ ברצון למנוע מבית המשפט לבזבז זמנו לריק בדיון בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתביעה תיכשל גם אם תתברר עד תומה (ע"א 14/61 עזבון המנוח אברבנאל נ' "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פ"ד טו(2) 1840, 1841 (1961); ענין חלקה 21, פסקה 2). המילים 'כל נימוק אחר' פורשו ככל נימוק של חוק או של עובדה, אשר בית המשפט סבור כי מוטב לבררו מלכתחילה ובנפרד מיתר השאלות השנויות במחלוקת (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה 682 (כרך א', 2007) ... בהקשר זה, אף מאורעות שאירעו לאחר הגשת התובענה עשויים להיחשב לשיקול רלוונטי, ולא רק מאורעות שקדמו לה (ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1) 242, 247 (1975)). בין היתר, שימוש לרעה בהליכי משפט עשוי לשמש עילה לדחיית התובענה, למשל, כאשר זו לוקה בחוסר תום-לב (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 179 (מהדורה עשירית, 2009) ...; ע"א 813/87 רוטברד נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מג(3) 514, 517 (1989)).

תובענה שנדחתה על-הסף מקימה מעשה בית דין, ובדרך-כלל לא ניתן להגיש לאחריה תביעה נוספת באותו ענין. זאת, אף אם הדיון השיפוטי שהתקיים בה התמקד בגזרה צרה מאוד מתוך המתחם הכולל של השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים (זוסמן, שם; ענין חלקה 21, שם). על רקע זה, ובהתחשב בזכות הגישה לערכאות ובזכותו של בעל-דין ליומו בבית המשפט, נדרשת זהירות מיוחדת בנקיטת צעד קיצוני ויוצא-דופן זה (גורן, בעמ' 177). אכן: 'על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים – נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת' (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, פסקה י"ב (4.6.2007); ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582-583 (2003))".

מטרת תקנה 101(א)(3) היא אפוא, למנוע מראש בירור תביעה אשר בכל מקרה, לא תאפשר את קבלת הסעד הנתבע. הטעם לכך נעוץ כאמור, ברצון למנוע את בזבוז זמנו של בית המשפט בטענות שאין בהן ממש, במקום שבו כישלון התביעה ברור, אפילו תתברר עד תומה. כפי שנקבע לעניין זה, אין רלוונטיות לשאלה אם כישלון התביעה נובע מאירועים שאירעו קודם להגשת התביעה או שאירעו לאחר שכבר הוגשה. גם במקום שבו אירוע שאירע לאחר הגשת התביעה הכשיל אותה, הוא יישקל, אם הביא לכך שאין עוד טעם בבירורה. כך גם אם הסיבה שמובילה לדחיית התביעה אינה נוגעת לכל הטענות שנטענו במסגרתה. כלל זה, המאפשר את דחיית התביעה על הסף נקבע חרף זכות הגישה לערכאות (שבעניינה מרחיב בית המשפט שם, בפסקאות 26-21), מאחר שכאמור, לא רק אינטרס התובע עומד לבחינה, אלא גם עיקרון הצדק, שאינו מחייב רק את זכות התובע שיהיה לו יומו בבית המשפט, אלא הוא מחייב גם, כאמור בדברים שהובאו, את "מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט".

38. בענייננו וכפי שעוד נבהיר, התביעה היא תביעת סרק. אפילו תתברר התביעה עד תומה, לא תוכל התובעת לזכות בסעד הכספי הנתבע במסגרתה וכישלונה הוא ברור. עובדת היעדרו של סיכוי לכך שהתובעת תזכה בסעד הנתבע, נובעת מאשר אירע לאחר הגשת התביעה, אשר הכשיל כל סיכוי לכך שהתובעת תוכל לזכות בסעד כלשהו. כך אפילו הייתה התביעה מתבררת ואפילו אמרנו – ולא אמרנו – כי ממש בטענותיה של התובעת. בנסיבות שנוצרו עם סיום ההליך הפלילי, אין כל טעם בבירור התביעה, שהפכה לתביעת סרק ועל-כן, אין מקום לבירורה ויש לדחותה על הסף. שכן וכאמור, לא רק אינטרס התובעת לברר את טענותיה ולהשמיע את ראיותיה צריך להישקל, אלא גם מניעת בזבוז זמנו של בית המשפט ושל בעלי הדין בבירור הליכי סרק.

תביעתה של התובעת משולה למצב שבו שראובן הגיש נגד שמעון תביעה לסכום כסף כלשהו. לאחר שראובן הגיש את תביעתו זו, נקבע בפסק דין בהליך אחר שראובן חייב לשמעון סכום עתק, העולה עשרות מונים על סכום התביעה שהגיש. בנסיבות אלו ברור, שאפילו יזכה ראובן בתביעתו וייקבע שעל שמעון לשלם לו את מלוא הסכום שתבע, לא יוכל ראובן לקבל דבר משמעון וזאת בשל חובו בהתאם לפסק הדין בהליך שחייב את ראובן לשלם לשמעון את סכום העתק שחויב לשלם. בנסיבות אלו, ברור שהתביעה שתבע ראובן את שמעון היא תביעת סרק, שכן בכל מקרה, אפילו יש ממש בטענותיו, לא יזכה ראובן בסעד שתבע.

כך גם בענייננו, התובעת עומדת במקום שבו עומד "ראובן" בדוגמה והמדינה היא "שמעון". התובעת תבעה מהמדינה פיצוי כספי בגין נזקים שלטענתה אירעו לה כתוצאה מתפיסת המכלית, כתוצאה מעיקולה בידי רשות המסים וכתוצאה ממכירתה ובשל הכרוך באלו. לאחר שהוגשה התביעה ניתן פסק הדין בהליך הפלילי, אשר קבע שהמכלית תחולט לטובת המדינה, על-אף שעוד קודם למתן פסק הדין בהליך הפלילי, המכלית נמכרה לאחר שרשות המסים עיקלה אותה בשל חוב קודם. עוד נקבע בפסק הדין הפלילי שגם כל כספה של התובעת בכל חשבונות הבנק שלה יחולט לטובת המדינה. נמצא אפוא, שאפילו היה ממש בטענות התובעת – ואיננו נדרשים לשאלה אם אמנם יש ממש בטענותיה – ואפילו הייתה התביעה מתקבלת, היו כספי הזכייה חוזרים אל המדינה, היא הנתבעת. מכאן אפוא וכאמור בדברים שהובאו לעיל, על בית המשפט "לעקור על הסף" את התובענה, באשר "אפילו תתברר עד תומה, לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש".

39. בנסיבות אלו, אין עוד משמעות לכל טענותיה של התובעת בתביעתה. משנקבע הרכוש יחולט, אין עוד רלוונטיות לכוונות הצדדים ולשיקוליהם בבחירת הרכוש שיחולט ולטעמים לבחירת המכלית בתור אחד מכלי הרכב שחולטו. גם אין רלוונטיות לשאלה אם התובעת הייתה מודעת לחובה לרשות המסים, הגם שחזקה עליה שידעה על חוב שנוצר עוד בשנת 2005. בדומה, אין רלוונטיות לשאלה אם ההתראה על כוונת מכירת המכלית הגיעה לידיעת התובעת, הגם שכאמור לעיל, חזקה היא כי משנשלחה אל המען הרשום בדואר רשום, הגיעה לידיעתה. שכן בכל מקרה, המכלית חולטה בהסכמה לאחר שכבר נתפסה, עוקלה ונמכרה. גם אין רלוונטיות לטענת התובעת כי היא זכאית לשווי הדלק שהיה במשאית, מאחר שמעולם לא נעשתה הפרדה בין המשאית לבין תכולתה, לא בצו התפיסה ולא בצו החילוט ובכל מקרה, השווי נמנה עם כספי התובעת שחולטו. גם לטענת התובעת כי במשך פרק זמן מסוים יכולה הייתה להפיק רווחים מהמכלית אין מקום. שכן, כפי שכבר נאמר, יוסף סיטבון היה בעל השליטה היחיד בתובעת ועליו נאסר לעסוק בעסקי דלק. גם נאסר עליו להשכיר את המכלית ולהעביר את החזקה בה, כך שממילא התובעת לא יכולה הייתה להפיק ממנה רווחים. אפילו הורשתה התובעת להפיק רווחים מהמכלית, היו אלו עוברים לידי המדינה, מאחר שכספי התובעת חולטו לטובת המדינה.

לכל אלו יש להוסיף, שאף אין כל מקום לכל טענות התובעת שלפיהן לכאורה, לא ניתן היה לעקל את המכלית לטובת רשות המסים בשעה שתפיסתה הייתה במסגרת ההליך הפלילי. אף אין מקום לטענותיה התמוהות משהו של התובעת, הנסמכות על כך שלכאורה, כל רשות מרשויות המדינה המעורבות – משטרת ישראל ורשות המסים – עומדת לעצמה. שתיהן רשויות של המדינה הפועלת באמצעות זרועותיה השונות והמדינה היא אחת. כך אפילו, משום מה, צוינה כל אחת מרשויות המדינה המעורבות בנושא התביעה בתור נתבעת נפרדת בכותרת התביעה ומשום מה ואף תמוה, שכך גם ציינה זאת המדינה בכתבי טענותיה. מכל מקום, מאחר שהמדינה היא כאמור, אחת, חרף העובדה שהיא פועלת באמצעות זרועותיה השונות, אף לא יכולה להיות מחלוקת על כך שניתן היה לפרוע את חובה של התובעת לרשות המסים מהכסף שהתקבל לאחר שרכושה (המכלית) עוקל בעת שנתפס בידי המשטרה ונמכר בידי רשות המסים ומתוך כספי התמורה שהתקבלו מהמכירה, שחולטו בהסכמה.

40. המסקנה היא אם כן, כי מאז פסק הדין בהליך הפלילי שעל-פיו חולטה המכלית, לאחר שנמכרה, וחולטו כל כספיה של התובעת, הפכה התביעה הנדונה לתביעת סרק. לפיכך אין עוד כל טעם בבירור התביעה, שכן כל מקרה, אפילו היה נקבע כי יש לקבל את טענות התובעת – וכאמור, איננו קובעים זאת – לא הייתה היא זוכה בדבר. לפיכך וכבר מטעם זה יש לדחות את התביעה.

ד. סיכום ותוצאה

41. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, בקשת המדינה (הנתבעת) לדחיית התביעה על הסף מתקבלת ובהתאם לכך, התביעה נדחית.

כמפורט לעיל, בקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף מתקבלת מהטעם שממצאי פסק הדין בהליך הפלילי ומסקנותיו, שאינם שנויים במחלוקת, משליכים במישרין על התביעה הנדונה. תוצאת פסק הדין בהליך הפלילי, שהסתיים לאחר שהוגשה התביעה הנדונה, הפכה את התביעה הנדונה לתביעת סרק, שאין עוד טעם, צורך או הצדקה לבררה.

42. באשר לשאלת החיוב בתשלום הוצאות ההליך, כידוע, כלל הוא שבעל-דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס ולפיכך לכאורה, היה מקום לחייב את התובעת לשאת בהוצאות המדינה. למרות זאת, בשל התנהלות המדינה בתובענה זו, הסחבת הממושכת שבה נקטה, המספר הרב של הארכות והדחיות שביקשה והגשת הבקשה לדחיית התביעה על הסף רק בחלוף שלוש שנים תמימות מאז שנולדה העילה לבקש זאת, מצדיקים שלא לחייב את התובעת לשאת בהוצאות המדינה. לפיכך, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תפיסת טרקטורונים

  2. ביטול החרמת רכב

  3. בקשה להחזרת תפוס

  4. ערר על החזרת תפוס

  5. דחיית בקשה להחזרת תפוס

  6. החרמת רכב על ידי המשטרה

  7. החרמת רכוש על ידי המשטרה

  8. תפיסת חפץ על ידי המשטרה

  9. "החרמת רכוש" על ידי המשטרה

  10. החזרת רכב גנוב שנתפס במשטרה

  11. החרמת טרקטורונים ע''י המשטרה

  12. תביעת נזיקין נגד מתנדב במשטרה

  13. פיצוי על החזקת רכב תפוס במשטרה

  14. החזרת תפוס עקב אי הגשת כתב אישום

  15. החזרת קורקינט חשמלי שנתפס על ידי המשטרה

  16. תביעה השבת תפוס, חלקי חילוף לקלנועית סקוטר

  17. פיצויים בגין עוגמת נפש בעקבות הליך תפיסת רכב

  18. תפיסת משאית על ידי נציגי המשרד להגנת הסביבה

  19. תפיסת משאית בחשד לעבירות על חוק שמירת הסדר והניקיון

  20. תביעה לפיצוי בגין תפיסת רכב ומכירתו לכיסוי חוב לרשות המיסים

  21. עסקת רכישת רכב אשר התגלה כבעל שלדה מזויפת הוחרמה על ידי המשטרה

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון