לאחר שהוגשו סיכומי התובעת, ביקשה התובעת למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הריאומטולוגיה בשל השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה, הוריתי על השלמת הגשת הסיכומים, שלאחריהם אבחן אם ליתן פסק דין תוך התייחסות לבקשה זו, או להקדים וליתן החלטה אחרת. אקדים ואומר כבר כעת, כי לא מצאתי להורות על מינוי מומחה נוסף, ונימוקי לכך יובאו בהמשך, לאחר שאפרוש את חוות דעתו של פרופ' פרס. חוות הדעת בתחום האורטופדיה 3. תלונותיה של התובעת בפני ד"ר ספרן התמקדו באזור הצוואר, כתף ימין וגב תחתון עם הקרנה לרגליים. 4. בבדיקת התובעת על-ידי ד"ר ספרן לא נמצאה הגבלה בטווחי התנועה של הצוואר, ואף לא נמצאה עדות לפגיעה עצבית משנית לבעיית הצוואר. צילומי הרנטגן הדגימו שינויים ניווניים בלבד בעמוד שדרה צווארי. לפיכך, לא נקבעה נכות צמיתה בכל הקשור לצוואר. בחקירתו חזר המומחה על מסקנתו זו. המומחה הבהיר כי בבדיקתו מצא שלתובעת רגישות קלה בצווארה, ומבחינה תפקודית אין לזה השפעה על חיי היום-יום שלה; כי נכות אינה ניתנת בגין כאב, וכי אם היה כאב מאד משמעותי הוא היה מגביל את טווחי התנועה של הנבדק, ואצל התובעת לא נמצאה הגבלה בטווחי התנועה. מכאן עמד על מסקנתו לפיה אין לתובעת נכות בעמוד השדרה הצווארי (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 12 - עמ' 13 ש' 24). בסיכומיה, התובעת אינה מבקשת להשיג נגד קביעה זו. 5. אשר לכתף ימין, ד"ר ספרן ציין כי אובחן אצל התובעת קרע בעובי מלא בגודל 16 מ"מ בגיד הסופרה ספינטוס, וקרע זה עבר תיקון ארתרוסקופי מוצלח עם שיפור ניכר בתלונות התובעת. בבדיקת התובעת נמצאו טווחי תנועה טובים בכתף ימין, וסימני פגיעה מינימליים בגיד הסופרה ספינטוס. צוין, כי בדיקת האולטרה סאונד האחרונה הדגימה חשד לקרע קטן מאד בגיד. לפיכך, נקבע נכות צמיתה בגין כתף ימין בשיעור 5% על פגיעה בצורה קלה בגיד הסופרה ספינטוס. במענה לשאלות הבהרה וכן בחקירתו הבהיר המומחה את המשמעות של החשד לקרע הקטן מאד, בגודל 3 מ"מ. ראשית ציין המומחה, כי מדובר בחשד בלבד, כאשר בדיקת אולטרה סאונד לאחר תיקון ניתוחי היא פחות מדויקת, וכאשר מדובר על קרע קטן מאד, הדיוק עוד קטן יותר, על גבול דיוק הבדיקה; ובכל מקרה אין מדובר בקרע משמעותי (עמ' 16 ש' 23-22; עמ' 18 ש' 31-28; עמ' 19 ש' 2-1, 13-12, 15). שנית, המומחה הבהיר, כי קרע בגיד יכול לגדול במהלך השנים, אך גם עשוי להישאר בגודלו הנוכחי. שינוי בגודל הקרע יכול להתבטא בכאב ובהגבלה ביכולת לבצע מאמץ משמעותי בכתף, אך בה בעת יכול בהחלט להיות א-סיפמפטומטי מבחינה תפקודית, ללא כל החמרה במצב הכתף (תשובה א' לשאלות ההבהרה מיום 18.8.09; עמ' 17 ש' 14-13, 24-23, 26, 28). כך או כך, המומחה סבור, כי גם אם האולטרה סאונד לאחר התיקון הניתוחי היה תקין לחלוטין, יש פגם בגיד לאחר התיקון והוא אינו חוזר להיות תקין, כך שבכל מקרה לתובעת נכות בשיעור 5% (עמ' 19 ש' 7-6). 6. לא נעלמה מעיני המומחה כי בעברה של התובעת קיים אירוע בודד של כאב בכתף ימין כשלושה חודשים טרם התאונה. למרות זאת, לאור השינוי המשמעותי בעצמת התלונות בגין הכתף מיד לאחר התאונה ועדות לקרע בגיד הסופרה ספינטוס, שלא נמצא קודם לכן, המליץ המומחה לשייך נכות זאת במלואה לתאונה הנדונה. הנתבעת ביקשה לערער אחר ההנחה לפיה לא נמצאה עדות לקרע בגיד קודם לתאונה, וזאת מחמת העובדה שלא הוצגה בפני המומחה בדיקת האולטרה סאונד עצמה, שנטען כי ביצעה התובעת לפני התאונה, שלא אותרה על-ידי הנתבעת בבדיקה מדוקדקת (נספח א' לסיכומי הנתבעת). אין בידי לקבל את טענתה זו של הנתבעת. המומחה הבהיר כי הסתמך על הרישום של ד"ר סיגל ארקדי מיום 15.1.07 (נ/10), ממנו עולה כי התובעת ביצעה את בדיקת האולטרה סאונד ותוצאותיה כתובות באותו רישום, שבשים לב לאופן ניסוחן ניתן להניח כי ד"ר ארקדי העתיקן מתשובת האולטרה סאונד. תוצאות הבדיקה על-פי רישומן מלמדות כי התובעת סבלה מתהליך דלקתי ללא קרע. חיזוק למסקנתו זו מצא המומחה מרישום הביקור הקודם, מיום 8.1.07 (נ/9), בו נכתב כי קבוע תור לביצוע אולטרה סאונד. אמנם במסמך זה נכתב כי התור קבוע ליום 19.1.07, כלומר לאחר הביקור מיום 15.1.07 בו צוינו תוצאות הבדיקה; אך יש היגיון בסברת המומחה כי אילו גם במועד זה התובעת לא ביצעה את הבדיקה, היה ד"ר ארקדי מציין זאת ברישומיו, ולא מפרט את האבחנה העולה מבדיקת אולטרה סאונד, כפי שנעשה ברישום מיום 15.1.07 (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול ש' 7 - עמ' 10 ש' 11). אף אני כדעת המומחה סבורה, כי כאשר רופא מטפל כותב ברישומיו אודות ביצוע בדיקה לנבדק ספציפי, ניתן להסתמך על רישומיו אלה, ואין להניח כי לא נערכה בדיקה כפי הרשום. לפיכך, הגם שאין מחלוקת כי התובעת סבלה מבעיה בכתף קודם לתאונה, אני מאמצת את קביעת המומחה כי בהעדר עדות לקרע בגיד שלושה חודשים קודם לתאונה, ובהינתן שהמומחה העיד כי תהליך של קרע מתרחש במהלך שנים ולא תוך חודשים ספורים, יש לייחס את מלוא הנכות בכתף בשיעור 5% לתאונה הנדונה (ראו: עמ' 10 לפרוטוקול ש' 28 - עמ' 12 ש' 1). 7. בכל הנוגע לגב התחתון, על רקע הניתוח שעברה התובעת בעמוד שדרה מתני לייצוב עמוד שדרה תחתון ושחרור לחץ עצבי, ובשים לב לתוצאות הבדיקות, לרבות הבדיקה הקלינית שערך המומחה, נקבעה נכותה של התובעת בשיעור 20%. עם זאת, המומחה סקר בחוות דעתו את עברה הרפואי של התובעת בעניין גבה, ולאורו קבע כי לתובעת כאבי גב תחתון שהופיעו טרם התאונה הנדונה והוחמרו בקשר לתאונה הנדונה. לפיכך, קבע כי מחצית הנכות תשויך לתאונה הנדונה, קרי, 10%, ומחציתה למצב קודם לתאונה. אמנם בפני המומחה הוצגו בעת חקירתו מסמכים נוספים מעברה של התובעת, בעיקר מעברה הרחוק יותר, שלא היו בפניו בעת שערך את חוות דעתו; אולם, המומחה הבהיר, כי גם לאחר אלה אינו רואה לשנות ממסקנת חוות דעתו. המומחה ציין, כי לתובעת היו תלונות ברורות בנוגע לעמוד השדרה מותני קודם לתאונה, ולכן על-פי הערכתו את מצבה קודם לתאונה - מבלי שכמובן בדק אותה לפני התאונה - יש לייחס מחצית מן הנכות למצב קודם. לדעתו, התאונה עשתה שינוי משמעותי במצבה, שגרם לנכות נוספת, והא ראיה שהיא אף נזקקה לניתוח בעמוד השדרה המתני (ראו, בעיקר: עמ' 4 לפרוטוקול ש' 26-24; עמ' 5 ש' 8-4, 16-14; עמ' 6 ש' 9-1, 28-24, 33-30; עמ' 7 ש' 10-6, 30-28; עמ' 8 ש' 18-13). הסבריו של המומחה בנוגע לחלוקת הנכות, בין זו הקשורה למצב קודם ובין זו הקשורה לתאונה, מפורטים, ברורים ומבוססים היטב על החומר הרפואי. על כן, חרף טענות הנתבעת בעניין זה, איני רואה לסטות מקביעת המומחה. 8. לאור כל האמור, ובשים לב לכך שחקירתו של המומחה לא הביאה לכל שינוי מקביעות חוות הדעת ותשובותיו לשאלות ההבהרה, אני מאמצת את קביעות ד"ר ספרן באשר לנכות שנגרמה לתובעת בגין התאונה, שהיא נכות משוקללת בשיעור 14.5%. חוות הדעת בתחום הראומטולוגיה 9. פרופ' פרס חיווה דעתו, כי לאור סיפור מחלתה של התובעת, תוצאות בדיקתה על ידו ולימוד המסמכים הרפואיים, אין ספק כי התובעת סובלת גם מתסמונת פיברומיאלגיה, בנוסף לבעיות האורטופדיות בעמוד השדרה ובכתף ימין. המומחה תיאר בקצרה בחוות דעתו את תסמונת הפיברומיאלגיה, שהגורם להתפרצותה אינו ידוע, וגורמים שונים אולי תורמים להתפתחות המחלה אצל חולים מסוימים. על בסיס המסמכים הרפואיים הרלבנטיים שנסקרו בחוות הדעת, המתארים תלונות של כאבים במשך חודשים ושנים, חולשה ועייפות, הרי שעל אף העדר מסמכים רפואיים מילדותה ונערותה של התובעת, המומחה חיווה דעתו "כי ניתן לקבוע בוודאות שX החלה לסבול מפיברומיאלגיה עוד לפני התאונה שקרתה ב-4.4.2007." (עמ' 13 לחוות הדעת). עם זאת, לדעת המומחה, הנזקים בגב ובכתף הימנית שנגרמו לתובעת בתאונה, ובמיוחד הניתוחים שבוצעו עקב התאונה, החמירו את הכאבים וניתן לשייכם בהחמרת הסימפטומים של הפיברומיאלגיה. כך, לדעת המומחה נכותה של התובעת בגין הפיברומיאלגיה בתקופה שלפני התאונה עמדה על שיעור של 10% נכות; ואילו לאחר התאונה, עם החמרת הסימפטומים, מצבה מתאים לנכות בשיעור 20%. להערכת המומחה, התובעת תחזור למצבה קודם לתאונה, עם תום המתח הקשור בניהול ההליכים המשפטיים בתביעה זו. יחד עם זאת, המומחה ציין, כי "אין לשלול שטראומות עתידיות, גופניות ונפשיות, הצפויות לכל אדם, יחמירו זמנית את הסימפטומים של הפיברומיאלגיה, שיתבטאו בהחמרת הכאבים והעייפות, אולם כאמור, יש לזכור שהחמרת הסימפטומים היא זמנית ועם הזמן ובעזרת תרופות המצב ישתפר עם חלוף תקופת הסטרס, האכזבה והעלבון." (עמ' 15 לחוות הדעת; ההדגשה במקור - מ.ש.). 10. המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו ונותר איתן במסקנתו, הן לעניין המועד בו החלה התובעת לסבול מפיברומיאלגיה עוד קודם לתאונה, הן לעניין החמרתה הזמנית של נכותה בעקבות התאונה והצפי כי תחזור למצבה קודם לתאונה, עם תום ההליך המשפטי. 11. כאן המקום להתייחס לבקשת התובעת למינוי מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה. בקשה זו נסמכה על חוות דעתו של מומחה אחר, פרופ' דן בוסקילה, בהליך אחר, לפיה מחלת הפיברומיאלגיה היא מחלה כרונית שאין מבריאים ממנה. התובעת טוענת כי לשיטת פרופ' פרס מחלתה תחלוף עם סיום ההליכים המשפטיים, וזאת בסתירה לדעתו של פרופ' בוסקילה האמורה. לטענת בא-כוחה, "בויכוח בין הרופאים המלומדים נראה, שקיימת רק תשובה נכונה אחת. לכן מתבקש מינוי מומחה רפואי נוסף בתיק זה, שמא זכויות מי מבעלי הדין יקופחו בשל טעות או ליקוי מאורות מקצועי של רופא זה או אחר." דומה כי ב"כ התובעת לא דק פורתא בדעתו של פרופ' פרס, שהבהיר, וחזר והבהיר, כי אינו סבור שמחלתה של התובעת תחלוף, אלא אך כי נכותה של התובעת תשוב להיות כפי שהיתה קודם לתאונה, עם סיום ההליך המשפטי (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 11; עמ' 42 ש' 12-7, 20, 30-29). הנה כי כן, למעשה אין מחלוקת בין המומחים, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה למינוי מומחה נוסף. מעבר לנדרש אציין, כי מכל מקום, לאחר שעיינתי בחוות דעתו של פרופ' פרס ובחקירתו הנגדית, לא מצאתי כי נותרו ספקות או כי יש צורך בחוות דעת נוספת על מנת להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות שבמחלוקת. מכאן, ועל-פי ההלכה המושרשת, אין המקרה דנן בא בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים מינוי מומחה רפואי נוסף (ראו: רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673, 676ו-ז (13.3.2002)). אפנה כעת לבחון את חוות דעתו של פרופ' פרס. 12. לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים מעברה של התובעת עד לתאונת הדרכים באפריל 2007, והסבריו של המומחה לגבי אלה, ולאחר שנתתי דעתי לטענות התובעת בסיכומיה, אני מאמצת את קביעת המומחה לפיה התובעת סבלה מפיברומיאלגיה עוד קודם לתאונה, וכי שיעור נכותה קודם לתאונה עמד על 10%. כל כך למה? בשנת 1987 אנו מוצאים מספר רישומים רפואיים המתעדים כאבים בפרקים, בצוואר, בגב המתני ובירכיים, עם חשד לדלקת פרקים והפנייה לבירור ראומטולוגי, שלא העלה ממצא של דלקת פרקים. בשנת 1994 קיים תיעוד נוסף מחדר המיון בבית חולים איכילוב על כאבים בבטן ימנית תחתונה ובשוק רגל ימין. בדיקותיה נמצאו תקינות. בשנת 2004 ישנו רישום נוסף על כאבים, מזה שנים, בשורש יד ימין, עם טיפולים חוזרים ללא תועלת. לא נמצא דבר בבדיקות. מספר חודשים לאחר מכן, ביקרה התובעת בלילה בחדר המיון עקב התקף של כאבים בחזרה. לא נמצא כל ממצא חריג, תוך שצוין כי נמצאת בלחץ נפשי כבד בגלל מחלת בתה. כעבור שבוע התובעת ממשיכה להתלונן על כאבים בחזה, עייפות קשה, כאבים בעצם החזה. נשלחה לבדיקות. בשנת 2005 התובעת נחבלה בברך שמאל במשחק כדורסל, אך היא מתלוננת על כאבים בשתי הברכיים, עם קושי בהליכה. לא נמצא ממצא בבדיקתה והיא מופנית לפיזיותרפיה. גם לאחר מספר חודשים תלונתה על כאבים בברך ממשיכים, אף שטיפול בהידרותרפיה הקל באופן זמני. בשנת 2006 מתועד התקף של כאבי גב תחתון חזקים עם הקרנה לעכוז מזה שבוע. תיאור על כאבי גב, בצירוף כאב בכתף ימין, מופיע גם בראשית שנת 2007, אף שהפעם אלה קשורים לתאונה שעברה התובעת בביתה. התובעת טופלה בזריקות, בפיזיותרפיה והידרותרפיה, הופנתה למרפאת כאב ולמרפאה תעסוקתית (ראו: הפירוט בעמ' 7-5 לחוות דעת המומחה). כפי שהבהיר המומחה בחוות דעתו ובעדותו, תלונותיה החוזרות ונשנות של התובעת לאורך השנים על כאבים, שאינם ממוקדים תמיד למקום אחד: כאבי פרקים, כאבים בחזה, כאבים בשורש כף היד, כאבי ברכיים (למרות שנחבלה בברך אחת בלבד), העובדה שנשלחה לבדיקות שונות שלא העלו דבר, וקיבלה טיפולים חוזרים ללא תועלת, כל אלה מעידים על כך שהתובעת לקתה בתסמונת הפיברומיאלגיה עוד קודם לתאונה (ראו: עמ' 13-12 לחוות דעת המומחה; וכן עדותו, בעמ' 33 לפרוטוקול ש' 3-1, 10-8, 17-14, 31-30; עמ' 34 ש' 12-10; עמ' 37 ש' 3-1, 27-21). במענה לשאלתו הישירה של ב"כ התובעת השיב המומחה כי הוא אינו סבור שקביעתו זו מקפחת את התובעת (עמ' 37 ש' 5). 13. יש להוסיף, בהתייחס לטענות התובעת, כי העובדה שהתובעת לא אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה אלא כשלוש וחצי שנים לאחר התאונה, אין בה כדי לשנות מן המסקנה לפיה היא סבלה מתסמונת זו קודם לתאונה. זאת, בשים לב לעדות המומחה לפיה "רופא כללי כמו רופא משפחה הם לא בקיאים בקריטריונים של פיברומיאלגיה אבל למעשה זה פיברומיאלגיה." (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 17-16; וכן עמ' 12 למטה לחוות דעתו). כמו כן, בנוגע להעדר תיעוד רפואי במשך התקופה שמשנת 1987 ועד שנת 1994, ומאז ועד שנת 2004. גם אם אניח כי אכן אין תיעוד רפואי על תלונות בתקופות ממושכות אלה, כטענת התובעת - הגם שתהיית המומחה בנוגע להעדר תיעוד רפואי כלשהו בתקופות אלה, למצער בנוגע ללידת שני ילדיה של התובעת, בהחלט מעוררת שאלה (עמ' 35 לפרוטוקול ש' 26-25) - די לדעתי בתיעוד הרפואי מאז שנת 2004 ועד לתאונה באפריל 2007, הכולל כאמור תלונות על כאב בשורש כף יד ימין במשך שנים קודם לכן, וכן תלונות על כאבים בחזה, בשתי הברכיים ובגב תחתון, כדי להצדיק את מסקנת המומחה לפיה לא התאונה גרמה לפרוץ מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת התובעת. 14. אשר לשאלה הנתונה במחלוקת בין הצדדים האם נכותה של התובעת לאחר התאונה, שהוחמרה לשיעור של 20%, היא נכות צמיתה, או שמא מדובר בהחמרה זמנית שתחלוף לאחר סיום ההליך המשפטי, כך שהנכות תשוב לשיעור שהיה קודם לתאונה, קרי, 10%. בחוות דעתו העריך המומחה כי עם תום ההליך המשפטי בגין תביעה זו, מצבה של התובעת יחזור להיות כפי מצבה לפני התאונה. בחקירתו הרחיב לגבי ניסיונו בעניין זה, תוך שציין כי קיימת ספרות רפואית בנוגע לכך, ומרפאות המעניקות טיפול לחולים בפיברומיאלגיה, במסגרתו מלמדים את החולים כיצד להתנהל בחייהם, להתעמל ולהמשיך לעבוד בעבודה קבועה, דבר המשפר את מצבם (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 4 - עמ' 41 ש' 13). עם זאת, המומחה ציין בחוות דעתו, כי אין לשלול שטראומות עתידיות, גופניות ונפשיות, הצפויות לכל אדם, יחמירו זמנית את הסימפטומים של הפיברומיאלגיה, ועם הזמן ובעזרת תרופות, המצב ישתפר עם חלוף תקופת המתח. בחקירתו, ולאחר שהתבקש להתייחס להשפעתם של הכאבים מהם סובלת התובעת עקב נכותה האורטופדית, על הנכות בגין הפיברומיאלגיה, ציין המומחה כי בחוות דעתו של ד"ר ספרן אין התייחסות לכאבים, אך הסכים כי אם הנכות האורטופדית שנקבעה על-ידי המומחה מתבטאת גם בכאבים, הרי שהפיברומיאלגיה תמשך בצורתה המוחמרת (עמ' 42 ש' 13 - עמ' 44 ש' 6; ובעיקר עמ' 43 ש' 4-3, עמ' 44 ש' 6-5). 15. הנה כי כן, מן העבר האחד עומדים אלה: העובדה כי גם לאחר התאונה המשיכה התובעת לעבוד - תחילה באותו מקום עבודה בחברת תנובה, לאחר מכן בתחום הגרפיקה כעצמאית, וכיום בתיכון חקלאי חוות הסוסים; עדותה של התובעת כי היא מבצעת פעילות גופנית של הליכה, ככל הניתן בכל יום (עמ' 29 ש' 26-17); וכן הערכת המומחה בעת חקירתו, כי "... לא בדקתי עכשיו את התובעת, אבל לעומת הבדיקה שלי לפני שנתיים ומשהו עכשיו היא נראית הרבה יותר טוב (התובעת נוכחת באולם הדיון), הליכה, מצב רוח, כן." (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 18-16). בשים לב לגורמים שציין המומחה כמיטיבים את מצב החולים בפיברומיאלגיה, צירופם של אלה תומכים בתחזית המומחה לפיה מצבה של התובעת ישוב להיות כשהיה לפני התאונה (וראו גם עדותו בעמ' 45 ש' 14-11; עמ' 46 ש' 26-24). ומן העבר השני, יש ליתן משקל לעדותו של ד"ר ספרן כי תלונותיה של התובעת על כאבים אינן חריגות וכי "לתובעת יש בעיות בעמוד שדרה מותני ובכתפיים וייתכן שהיא נוטלת עקב כך נוגדי כאב" (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 15-11), כך שאין לשלול קיומם של כאבים בעטיה של הנכות האורטופדית, שלהם, כאמור, השפעה על הנכות בגין הפיברומיאלגיה; ולכך יש להוסיף את האפשרות שצוינה לעיל כי נכותה האורטופדית של התובעת עלולה להחמיר בעתיד, ככל שהקרע יגדל עם השנים, ועמה עלולים הכאבים אף הם להחמיר. בשקלול כל האמור, ובהינתן שבית המשפט הוא הפוסק האחרון, אני מעריכה את נכותה של התובעת לעתיד בגין הפיברומיאלגיה בשיעור של 15%. היות שכאמור, 10% מנכות זו מיוחסים למצב קודם לתאונה, הרי יש להכיר בנכות צמיתה לעתיד של 5% עקב מחלת הפיברומיאלגיה כתוצאה מן התאונה הנדונה (והשוו: ת"א (שלום י-ם) 2453/02 מועלם נ' מועלם (24.11.2008), שאושר על-ידי ערכאת הערעור במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 3021/09 מועלם נ' מועלם (7.5.2009)). 16. אשר על כן, מצאתי כי יש לקבוע כי נכותה של התובעת בגין התאונה היא בשיעור 14.5% בתחום האורטופדיה ובשיעור 5% בתחום הראומטולוגיה. נכותה המשוקללת של התובעת היא 18.775%. השפעת הנכות הרפואית על כושר ההשתכרות 17. בהינתן הנכות הרפואית האמורה, שאלה היא מהו שיעור נכותה התפקודית של התובעת, ועד כמה יש בנכות זו כדי להשפיע על כושר השתכרותה. הלכה מושרשת היא, כי "ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד." (רע"א 8532/11 כהן נ' X (25.3.2012)). הפסיקה הבהירה, כי הנכות התפקודית רלוונטית לכל תחומי החיים של הניזוק, אך אין לזהותה בהכרח עם הפגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 801ד (8.6.1995); ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פיסקה 22 (28.6.2012)). המאפיינים הספציפיים אותם יש להביא בחשבון בקביעת הפגיעה התפקודית והשפעתה על הגריעה מכושר ההשתכרות הם, בין היתר, עיסוקו של התובע; השכלתו; גילו; ומידת ההשפעה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה בו עבד קודם לתאונה (ראו: ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פיסקה 8 והאסמכתאות הנזכרות שם (25.7.2010)). 18. בטרם אפנה ליישם את האמור על ענייננו, אבקש לייחד מילים מספר לעדותה של התובעת. מצאתי כי מדובר בעדות מגמתית שביקשה להעצים את טענותיה של התובעת בנוגע להשלכת התאונה על חייה ולחוסר תפקודה עקב התאונה. לעניין זה אפנה למספר דוגמאות עיקריות של אי התאמות או אי דיוקים בפרטים משמעותיים שמסרה התובעת בהזדמנויות שונות: בפני המומחה מטעם בית המשפט, בתצהיר עדות ראשית ובעדותה בחקירתה הנגדית, לאחר שעומתה עם מסמכים שונים. כך, למשל, לעניין עבודתה מן הבית עוד קודם לתאונה. תחילה העידה כי לפני התאונה לא אושר לה לעבוד מן הבית, אלא רק לאחר התאונה בשל הקושי שלה לעמוד בפקקים (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 31-30); אולם, לאחר שהוצג בפניה מסמך לפיו אושר לה לעבוד באופן קבוע מביתה עוד קודם לתאונה, אישרה זאת (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 14-1). כך גם לעניין סיבת פיטוריה מחברת תנובה, בתצהירה מסרה, כי "לאחר שהתברר במקום עבודתי שאני לא מצליחה לחזור לכושרי המנטלי והגופני וכי אינני מסוגלת לתפקד כנדרש הוחלט לפטר אותי." (סעיף 7 לתצהיר); בפני פרופ' פרס ציינה את הפרטים הבאים שנכתבו בחוות דעת המומחה - "לפני שנתיים מכרו את תנובה, פיטרו את כל ההנהלה. היא היתה בדרגת סמנכ"ל. היות שהיתה אם חד הורית לא פיטרו אותה, אבל יבשו את המחלקה, מצב שדכדך אותה והיא התקשתה לחשוב ולהתרכז. ואז יום אחד אמרו לה שהיא תגמור לעבוד כעבור מספר חודשים, אבל היא עזבה כבר בסוף אוקטובר 2009 (צ"ל 2010 - מ.ש.)" (עמ' 2 לחוות הדעת). התובעת אישרה בעדותה כי פרופ' פרס כתב את הדברים על-פי מה שמסרה לו (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 22), ובהמשך ניסתה ליישב בין הדברים באופן שלחילופי ההנהלה היה משקל בפיטוריה, אך זה נבע גם מכך שלא תפקדה (שם, ש' 32-30). לא למותר לציין בהקשר זה, כי ב"כ התובעת התנגד להגשת תיקה של התובעת בחברת תנובה (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 15). עוד מסרה התובעת לפרופ' פרס כי לאחר התאונה העלתה במשקלה 30 ק"ג (עמ' 2 לחוות הדעת), אף שבמסמך רפואי מיום 12.12.05 (נ/15) צוינה כבר אז עלייתה במשקל ב-30 ק"ג. ההסבר שנתנה התובעת לכך כי היא כל הזמן עולה ויורדת אינו מתיישב עם השכל הישר, בהינתן שמדובר בעלייה משמעותית ביותר במשקל, וקשה להניח שהתובעת עלתה וירדה משקל כזה מספר פעמים בטווח הזמן המדובר. אי התאמה נוספת אנו מוצאים בכך שבכתב תביעתה, שהוגש על-ידי התובעת בשנת 2008, עת עבדה עדיין בחברת תנובה, טענה התובעת להפסדי שכר עד למועד הגשת התביעה בשיעור של 90,000 ₪ (סעיף 8א(3) לכתב התביעה). לעומת זאת, אף שטענה בתצהירה ובעדותה כי לאחר התאונה עבדה במשרה חלקית, הגם שדווחה כל העת כעובדת במשרה מלאה, אישרה בעדותה כי שכרה בחברת תנובה לאחר התאונה לא נגרע, ובהתאם, בסיכומיה לא שבה לטעון להפסד שכר בתקופה זו (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 26-18; עמ' 5 סעיף ג' לסיכומי התובעת). לכל אלה, וליתר טענות הנתבעת, נתתי דעתי בבואי להעריך את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת וכן את הפיצוי המגיע לתובעת בראשי הנזק השונים. 19. התובעת היא מעצבת גרפית ועבודתה בתחום המולטימדיה. לאחר התאונה התובעת שבה לעבודתה בחברת תנובה והמשיכה לעבוד בה במשך כארבע שנים לאחר התאונה (אמנם עבודתה הופסקה באוקטובר 2010, אך ניתנה לה תקופת הסתגלות כך שמשכורתה שולמה כסדרה עד סוף חודש פברואר 2011, ראו: סעיף 7 לתצהיר התובעת). התובעת, אישרה כאמור כי בתקופה זו שכרה לא נגרע. לאחר מכן, בשנת 2011 התובעת עבדה כעצמאית בתחום הגרפיקה, ובסוף שנה זו, תחילת שנת 2012 החלה לעבוד בתיכון חקלאי חוות הסוסים. הגם שהצדדים הסכימו על הגשת תלושי שכרה של התובעת ממקום עבודתה הנוכחי (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 32-33), אלה לא הוגשו, ועל כן יש להניח כי שכרה של התובעת כיום אינו פחות משכרה קודם לתאונה. התובעת אישרה כי תנאי עבודתה בתיכון חקלאי חוות הסוסים תואמים את מגבלותיה, והיא עובדת למן השעה 08:00 ועד 20:00 כולל ימי שישי (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 6-1). כיום התובעת כבת 53, ולא הוצגה על-ידי התובעת כל סיבה מדוע לא תוכל להמשיך בעבודתה הנוכחית. בשים לב לאמור, ובהינתן הנכויות מהן סובלת התובעת - האורטופדית והראומטולוגית - שהן בעלות משמעות תפקודית, אני קובעת את הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת בשיעור 15%. נפנה, אם כן, לדון בפיצוי לו זכאית התובעת, בראשי הנזק השונים. הנזק הפסד שכר וגריעה מכושר השתכרות 20. כאמור, התובעת אינה טוענת עוד להפסדי שכר בגין התקופה שמיום התאונה ועד לסיום עבודתה בחברת תנובה בסוף חודש פברואר 2011. בגין התקופה שבה לא עבדה בסמוך לתאונה, שולמו לה דמי פגיעה באמצעות המעביד (ראו: תעודת עובד ציבור מאת המל"ל, נ/12). מן הטעמים הנזכרים בסעיף 18 לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובעת כאילו פיטוריה מחברת תנובה היו בשל התאונה ומצבה לאחריה. הוגשו תלושי שכר של התובעת רק מעבודתה בחברת תנובה, לפני ואחרי התאונה. התובעת לא המציאה כל נתונים בנוגע לשכרה בעת שעבדה כעצמאית, ואף לא בעבודתה בתיכון חקלאי חוות הסוסים. מכאן, שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח הפסד שכר לעבר, שהוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, ועל כן איני פוסקת פיצוי בגין ראש נזק זה. 21. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד, על בסיס שכר בסך 13,500 ש"ח (שהוא שכרה נטו של התובעת בינואר 2010, האחרון שהומצא, כשהוא משוערך להיום), וגריעה בשיעור 15%, הפיצוי לו זכאית התובעת עד גיל 67 (מקדם היוון: 137), כולל הפסד זכויות סוציאליות, עומד על סך מעוגל של 290,000 ₪. עזרת הזולת 22. בנוגע לראש נזק זה הצהירה התובעת כי "עד לפציעתי בתאונה הנדונה לא העסקתי עוזרת בית. לאחר התאונה, במשך השנה הראשונה, הייתה לי עוזרת בית מעולה שביצעה את רוב המשימות. כיום אני ממשיכה להעסיק עוזרת בית במקום מגוריי, אם בהיקף קטן יותר ועל אף שאני זקוקה ליותר עזרה. כיום אני מעסיקה עוזרת בית פעמיים בשבוע, 4-3 שעות בכל פעם. העלות הנדרשת לשעת עבודה אחת מסתכמת ב-40-50 ₪. יחד עם זאת וכאמור לעיל, העזרה שיש לי כיום איננה מספיקה." (סעיף 6 לתצהיר). התובעת אישרה, כי בחלק הראשון של התקופה שלאחר התאונה מימנה עבורה חברת תנובה את הוצאותיה ועזרה ברכישת אביזרים ביתיים וכן עזרה במשק הבית (סעיף 4 סיפא לתצהיר; עמ' 22 לפרוטוקול ש' 31 - עמ' 23 ש' 4; עמ' 27 ש' 25-1. אמנם התובעת העידה כי המימון היה רק בחצי השנה הראשונה, אך לא הוצגה כל אסמכתא לכך או להוצאות שהוציאה התובעת בגין העזרה עליה הצהירה בחצי השנה הנוספת). התובעת תחמה את העזרה שקיבלה בשכר לאחר התאונה לשנה הראשונה לאחריה. היא אמנם הצהירה כי מעסיקה כיום עוזרת בית, אך לא הבהירה מאימתי. ממילא לא הביאה כל קבלה כדי להוכיח הוצאה זו, בנימוק כי עוזרת הבית היא תושבת השטחים (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 27-26). בנסיבות אלה, ולאחר שנתתי דעתי לטיב נכויותיה של התובעת, ואף לתקופות הנכויות הזמניות שנקבעו לה, במהלכן יש להניח כי הסתייעה בעזרה, אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדן, לעבר -10,000 ₪, ולעתיד - 60,000 ₪; ובסך הכל 70,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה 23. כאמור, התובעת העידה כי קיבלה החזר מחברת תנובה על הוצאותיה לאחר התאונה. כן העידה, כי חברת תנובה העמידה לה רכב צמוד לביצוע עבודתה ולשימושה הפרטי ללא הגבלה; וכל הוצאות הרכב, לרבות הוצאות דלק, מומנו על-ידי חברת תנובה (סעיף 10 לתצהיר; עמ' 26 לפרוטוקול ש' 17-10). לא הוצגו על ידי התובעת קבלות להוצאות שהוציאה התובעת ולא שולמו לה על-ידי חברת תנובה. משכך, והיות שעסקינן בתאונת דרכים שהיא תאונת עבודה, אני פוסקת בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, פיצוי גלובאלי בסך 1,000 ₪. כאב וסבל 24. התובעת עברה שני ניתוחים: ביום 7.11.07 - תיקון ארתרוסקופי של הקרע בגיד בכתף ימין; וביום 9.3.08 - תיקון ניתוחי בגבה. לנוכח חוות דעת ד"ר ספרן ועדותו, איני מוצאת לקבל את טענת הנתבעת כי ניתוחים אלה אינם קשורים לתאונה אלא לעברה הרפואי של התובעת. על-פי המסמכים הרפואיים שצורפו כנספח ב' לתצהיר התובעת, התובעת אושפזה במשך 5 ימים בגין הניתוח בגבה, ולא ברור כמה ימים אושפזה בגין הניתוח בכתף. במסמך הרפואי מבית חולים אסותא מצוין יום הקבלה, אך לא מצוין יום השחרור. בסעיף 5 לתצהירה התובעת ציינה כי אושפזה בבית החולים אסותא 4-3 ימים. בסיכומיה התובעת עתרה לפיצוי בגין 10 ימי אשפוז. לעומתה, הנתבעת טענה כי ימי האשפוז הנטענים על-ידי התובעת אינם נכונים, אך לא הציגה כל נתון אחר. לאור האמור, וכדי שהתובעת לא תקופח חלילה, אני פוסקת לתובעת פיצוי על-פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, לפי 9 ימי אשפוז ו-18.775% נכות, בצירוף ריבית מיום התאונה. ניכויים 25. בהתאם לתעודת עובד ציבור ואישור על תשלומים בגמלת נכות מעבודה (נ/12), התובעת קיבלה דמי פגיעה ומענק חד פעמי. דמי הפגיעה שולמו לתובעת באמצעות המעביד, ונלקחו בחשבון שעה שלא נפסק פיצוי בגין הפסד העבר בתקופת אי הכושר, ועל כן אין לנכותם מן הפיצוי שנפסק. עם זאת, מסכום הפיצויים יש לנכות את המענק החד פעמי בסך 90,782 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.10. סוף דבר 26. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% (כולל מע"מ) וכן תישא בהוצאות המשפט בהן נשאה התובעת. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. סיכומיםרפואהמסמכיםמומחה רפואימומחה