בפסק הבוררות נקבע כי על המינהל לפצות בגין השטחים החקלאיים שהוקצו לחברי האגודה בשטח של 105 דונם ובשטח נוסף של 59 דונם שלא הוקצו לחברים יש לפצות את האגודה. התובע טען לאורך כל הדרך כי אם לא תתקבל טענתו, שיש לאפשר לו להמשיך ולעבד את הכרם, יש לתת לו פיצוי נוסף בגין מחוברי הכרם וזאת בנוסף על הפיצוי בגין הקרקע. התובע טוען כי בפסק הבוררות איפשר לו הבורר במפורש להגיש תביעה נפרדת בגין המחוברים. הבורר קבע כי על האגודה לאפשר לחברים המעוניינים בכך לנהל מו"מ נפרד עם המנהל עם גובה הפיצוי המגיע להם. התובע טוען כי אין ספק שהנתבע 2 ידע שלתובע מגיע פיצוי נוסף בשל המחוברים ובעקבות כך אף נשלחה שמאות מטעם המינהל על מנת לשום את מחוברי הכרם. התובע המשיך לעבד את הכרם גם ב- 14 השנים שלאחר ההפקעה עד שהמינהל פנה אליו בדרישה לפנות את הכרם. באותו מכתב הוזמן התובע להודיע אם יש לו טענות אותם הוא מבקש להשמיע על מנת שתתואם פגישה בהשתתפות נציגי הנתבעת 1. ב"כ התובע הודיע על רצונו בפגישה לשם מציאת פתרון לפיצוי המגיע לו. המינהל, שבמכתב שכתב הודיע שאם התובע לא יפנה את הכרם ינקטו הליכים משפטיים, לא השיב למכתב ב"כ התובע, תחת זאת ביום 14.8.08 הופיע בכרם טרקטור שניסה להרוס אותה כליל. התובע הגיש בגין כך תלונה במשטרה וכן פנה לביהמ"ש בבקשה לצו מניעה. התובע טוען איפוא כי הוא זכאי לפיצוי נפרד בגין המחוברים לקרקע (בנוסף לפיצוי על הקרקע עצמה כפי שקיבלו החברים האחרים שלא עסקו בחקלאות). לטענת התובע שווי המחוברים הוא 287,000 ₪ + מע"מ לכן הוא תובע 337,260 ₪ הכוללים את שווי המחוברים ואת הוצאותיו בסך 5,000 ₪ + מע"מ עבור המומחה ששם את שווי המחוברים. התובע טוען כי בהפקעות שבוצעו לצורך פרוייקטים אחרים כגון נתב"ג 2000, כביש חוצה ישראל וכביש 431 ניתנו פיצויים גם עבור מחוברים. התביעה היא נגד הנתבעים 2 ו- 3 לפיצוי האמור ונגד הנתבע 1 במקרה שהמינהל נתן כבר לנתבע 1 פיצוי מעבר לזה שמגיע עבור השטח בלבד (היינו במקרה שהנתבע 1 כבר קיבל פיצוי עבור המחוברים אך לא העבירו לתובע), וכן לחייב את הנתבע 1 כנאמן לדאוג לכך שהתובע יפוצה על מלוא נזקיו. הנתבע 1 טוען כי חלקת האבוקדו צורפה לשטחים של הנתבע 1 רק לפי הסכם פשרה בינה לבין המינהל, שנעשה לאחר שנפרצה דרך לעיר מודיעין דרך חלקת האבוקדו ללא ידיעת הנתבעת. בעקבות כך הגיש הנתבע 1 תובענה בבית המשפט ובמסגרת ההסכמה שהושגה באותה תובענה הוחלט שחלקת האבוקדו תחשב כחלק משטח הנתבע והוא תוחזר למינהל כנגד קבלת פיצוי לפי החלטה 660 של מועצת מקרקעי ישראל. היינו, הנתבע 1 טוען כי אם התובע לא מסכים להסכם הפשרה, שבין הנתבע 1 למינהל, הכולל את הפיצוי, ממילא אין לו זכות תביעה כלל. שכן, חלק האבוקדו, כולל הכרם של התובע, צורפו לשטחי הנתבע 1 רק לפי אותו הסכם. עוד טוען הנתבע 1 כי בעקבות הסכם הפשרה נ"ל נקבע כי חלקת האבוקדו, כולל שטח הכרם, היא 164 דונם שעליהם ייתן המינהל פיצוי בהתאם להחלטה 660 הנ"ל. כלל חברי הנתבע 1 והנתבע 1 עצמו פינו את חלקת האבוקדו במהלך שנות ה- 90 של המאה הקודמת. התובע לא פינה את הכרם. בשלב זה המינהל לא הוציא מכרזים על שטח הכרם לכן לא היתה דחיפות בפינוי ואולם התובע ידע כי בבוא הזמן, מיד עם דרישה ראשונה של המינהל, יהיה עליו לפנות את הכרם. במהלך כל השנים עד פינוי הכרם, לפי דרישת המינהל, המשיך התובע ליהנות מרווחי הכרם וכן מרווחים שעשה מאנטנה סלולארית שהוצבה על ידו בשטח הכרם. הנתבע 1 טוען עוד כי סירובו של התובע לפנות את הכרם היוותה גורם מעכב בקבלת הפיצוי מהמינהל עבור כל חברי האגודה . כתוצאה מכך, רק בשנת 2006 הוסכם שכל החברים יקבלו את הפיצוי ורק החלק של התובע יעוכב. בסופו של דבר הוסכם עם המינהל על אופן הפיצוי (חלק בקרקע חלופית וחלק בכסף) וזאת בהתאם להחלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל (החלטה שהחליפה את החלטה 660). במקביל נוהלה בוררות בין הנתבע וחבריה כולל התובע ובה קבע הבורר כי כל אחת ממשפחות החברים החקלאיים זכאי ל- 5/164 מהפיצוי שיתקבל מהמינהל ולא יותר. המינהל מסר את הכספים למעט הכספים המגיעים בגין הכרם לנאמן שעוסק בחלוקתם בהתאם להסכמות ולפסקי הדין. לכן אין כל פיצוי נוסף בגין מחוברים שאמור הנתבע 1 לקבל. ההיפך הוא הנכון הנתבע 1 טרם קיבל את חלקו של התובע בפיצוי וסירובו של התובע למסור למינהל את הכרם היא זו שמונעת ממנו קבלת הפיצוי המגיע לו, כפי שמגיע לחברים האחרים. הנתבע 1 טוען עוד כי התובע הוא בר רשות עם רעייתו אך היא לא תובעת בתיק. עוד טוען הנתבע 1 כי ניתן להעביר חלק מהמחוברים בכרם למקום אחר לרבות לחלקה חקלאית אחרת שהועמדה לרשות התובע מתוך החלקות החקלאיות של האגודה, לכן לא מגיע פיצוי על מה שניתן להעביר. כמו כן טוען הנתבע 1 שהתובע כבר קיבל במסגרת קיזוזים מול רשויות המס, החזרים על כל מה שהשקיע בכרם לכן השווי הנוכחי של המחוברים, לצורך הפקעה, הוא 0. ובנוסף יש להפחית את הרווחים שהמשיך לעשות התובע במשך למעלה מ- 10 שנים מאז שהיה צריך לפנות את הכרם ועד שזו פונתה בפועל וכן את הנזקים שנגרמו לכלל החברים מעיכוב זה. הנתבע 1 טוען עוד כי החברים ידעו שלא מדובר בשטח שימסר להם לצמיתות. הנתבע 1 טוען גם שלא מדובר כלל בהפקעה שבוצעה על ידי המינהל אלא בשינוי יעוד של השטחים החקלאיים. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי לתובע אין זכות של בר רשות בחלקת הכרם. הזכות היא של הנתבע 1 בלבד. מדובר במחלוקת בין התובע לנתבע 1 מה יהיה שיעור הפיצוי שיקבל התובע מכלל הסכום שניתן לנתבע 1 בהתאם להסכמות ופסקי הדין שניתנו בענין. אך אין לתובע כל עילת תביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי בהסכם המשולש נקבע בפירוש שאם יהיה שינוי יעוד של המשבצת שנמסרת לנתבע 1, רשאי המשכיר (מינהל מקרקעי ישראל) להביא לסיום מוקדם של ההסכם תוך מתן פיצויי שיקבע על ידי ועדת הפיצויים המתמנית על ידי החלטת מועצת מקרקעי ישראל. כיוון ששינוי יעוד ומתן פיצוי במהלך הרגיל של הדברים עלול להימשך זמן רב בשל התדיינויות משפטיות, ובשל הצורך הדחוף בהפשרת קרקעות למטרות פיתוח המשק וקליטת עליה בשנת ה- 90 (גלי העליה מחבר העמים), הסכים המינהל לתת פיצוי העולה על זה שמגיע לחוכרים לפי הסכמי החכירה. על רקע האמור התקבלה החלטה 666 של מועצת מקרקעי ישראל בה נוצר קשר, שלא היה מעוגן בחוזה החכירה, בין ערך הקרקע לאחר שינוי היעוד לבין הפיצוי בגין הפסקת החוזה. על פי החלטה זו, והחלטה 727 שהחליפה אותה, זכאי החוכר לקבל עבור השבת הקרקע פיצוי בשיעור של 28 - 27 אחוז מערך הקרקע לאחר שינוי היעוד. פיצוי זה הוא שניתן לנתבע 1. מתוך הסכום שהיה מגיע, לפי החישוב האמור בעד הקרקע שיעודה שונה, נותר בידי המינהל סכום של 270,000 ₪ שנועדו לפינויו של התובע. היינו הנתבע 1 קיבלה פיצוי שמטיב איתה מאוד ונותן לה פיצוי של 27% מערך הקרקע לאחר שינוי היעוד (מדובר בסכום פיצוי גבוה מאוד וזאת ניתן לראות גם מכך שבג"צ החליט לפסול את שיטת הפיצוי הזו - פסילה שלא חלה על המקרה דנן - בשל חוסר הסבירות של גובה הפיצוי). פיצוי לפי שיטה זו כולל כבר פיצוי עבור המחוברים ואף הרבה מעבר לכך. הנתבעים 2 ו- 3 טענו גם שהתובע המשיך ליהנות מהכרם ולא פינה אותה במשך למעלה מ- 10 שנים כך שבפועל הפיצוי שקיבל גדול יותר. הנתבעים טענו עוד כי הפיצוי שניתן לפרוייקטים האחרים שציין התובע (כביש חוצה ישראל ונתב"ג) היה נמוך מזה שניתן לנתבע 1. בהליך שנוהל בפני הוגשו תצהירי עדות ראשית של הצדדים וכן הומצאו חוות דעת שמאים לגבי שווי הכרם והמחוברים כאשר התובע ממציא חוו"ד לפיה שווי המחוברים הוא 270,000 ₪ ואילו הנתבעים המציאו חוו"ד לפיה מדובר בכרם שהיתה בהפסדים. השמאים נחקרו על שמאותם. בחקירה התברר שהשמאי מטעם התובע לא הסתמך על נתונים שיש בהם כדי ללמד על יבול הכרם או כדאיות המשך הפעלת הכרם. שמאותו ניתנה בעיקר בהסתמך על שמאויות אחרות שעסקו בנושאי הפקעה. השמאי מטעם הנתבע 1 אשר ערך את שמאותו לפי מצב הכרם הספציפית קבע בחוו"ד שהכרם אינה רווחית וכי היא הגיע לסוף תוחלת חייה, וזאת הן בהתאם לנתון הכללי של חיי כרם (כ- 20 שנה), כאשר הכרם נשוא תיק זה עברה את 20 השנה, והן בשל מצב הגפנים כפי שנראו בשטח (היו חסרים גפנים וחלקם היו עם "זרוע מתה"). השמאית מטעם המינהל לא באה לבדוק את שווי הכרם אלא את שווי ערך הפינוי לפיכך לחוות דעתה אין משמעות. באשר לעדויות האחרות, מתוכם עולים הנתונים כדלקמן: א. פיצוי כפי שניתן על פי החלטה 727 עולה על כל פיצוי שיכול לקבל חקלאי בכל דרך חישוב אחרת (ראו עדותו של דגני מטעם המינהל) עובדה היא כי בג"צ פסל דרך זו של מתן פיצוי בשל כך שהפיצוי לפיה אינו סביר. ב. התובע העביר מתוך חלקת הכרם את עצי הזית, שבגינם הוא תבע פיצוי, לחלקה אחרת שברשותו. ג. הגדר שבגינה נתבע פיצוי היתה ישנה ופשוטה. ד. התובע המשיך לעשות שימוש בכרם עד כ- 10 שנים לאחר המועד שבו היה על חברי המושב לפנות את החלקות שברשותם. במהלך אותם שנים התובע אף השכיר את המקום להצבת אנטנה סלולארית בגינה קיבל תשלום. ה. הפיצוי שנתן המינהל לנתבע 1 אינו פיצוי בגין הפקעה אלא בגין שינוי יעוד הקרקע. לעומת זאת הפיצוי שקיבל העד מטעם התובע, מר אמיר, היה פיצוי הפקעה. לפיכך אין ללמוד מאחד על השני, שכן, כאמור, הפיצוי בגין שינוי יעוד גבוה בהרבה מהפיצוי בגין הפקעה. ו. פסק הבורר שדן באופן חלוקת כספי הפיצוי בגין חברי הנתבע 1 קבע כי כל חבר חקלאי יקבל 5/164 מתוך כספי הפיצוי. במסגרת זו נדחתה טענת התובע לפיה עליו לקבל חלק גדול יותר מאשר חבריו החקלאיים בשל גודל החלקה שלו. בהתחשב בכל האמור נראה כי יש לדחות את תביעתו של התובע מכל אחד מהנימוקים הבאים: א. בפסק הבורר כבר נקבע כי החלק לו זכאי כל חקלאי הוא 5/164 מתוך סכום הפיצוי. פסק הבורר אושר בבית משפט והוא ניתן לאחר שטענות התובע בגין פיצוי גדול יותר המגיע לו היו ידועות לבורר אך הוא דחה אותם. בנסיבות אילו אין מקום לפתוח ענין זה מחדש. ב. אופן הפיצוי בו בחרה הנתבע 1, היינו, פיצוי לפי החלטה 727 מטיב בהרבה עם התובע, כמו גם עם כל חברי הנתבע 1. פיצוי זה שמתבסס על שווי המקרקעין שיעודם שונה, לאחר שינוי הייעוד, נותן פיצוי שעולה על כל פיצוי שיכול לקבל חקלאי עבור חלקה שהוא מעבד. דבר זה עולה הן מתוך עדותו של מר דגני מעם המנהל, שמקובלת עלי, והן מתוך החלטת בג"צ שביטלה את החלטה 727 בשל הפיצוי הבלתי סביר הגלום בה. בפיצוי כזה, אין נותנים סכום נוסף עבור המחוברים שכן הוא כבר גלום בסכום הפיצוי הגבוה. ג. התובע לא הצליח להוכיח את סכום הפיצוי המגיע לו על המחוברים, גם אילו המסקנה היתה שמגיע לו פיצוי כזה. ראשית, התובע תבע פיצוי גם בגין עצי הזית, כאשר מעדותו שלו עולה שהוא העביר אותם לחלקה אחרת שברשותו. שנית, התובע לא המציא נתונים, שהם לכאורה בידיו, שיש בהם כדי ללמד על ההכנסות של הכרם. שלישית, בין חוות הדעת שניתנו בתיק יש להעדיף את חוו"ד של השמאי סופולינסקי, שניתנה מטעם הנתבעת 1 , שהתייחסה ספציפית לכרם נשוא המחלוקת תוך שהוא מציין את מצבה של הכרם הספציפית כולל החסר בגפנים ומחלת הזרוע. חוו"ד זו גם מקבלת חיזוק מנתונים שהמציא התובע עצמו, במסגרת גילוי המסמכים, על מצב תנובת הכרם בשנים האחרונות. עוד יש לציין כי גם לפי עדות התובע עצמו, תנובת הכרם שהיתה בעבר ברובה המכריע ליצוא כבר אינה כזו בשנים האחרונות שקדמו לפינוי, דבר שאף הוא יכול ללמד על מצב הכרם והגידולים בה. ד. התובע המשיך לעשות שימוש בכרם, הן שימוש חקלאי והן שימוש לצורך השכרת השטח לאנטנה סלולארית, והמשיך לעשות רווחים ממנה, ככל שאכן היו רווחים חקלאיים, במשך 10 שנים לאחר שהיה עליו לפנות את הכרם. רווחים אילו בוודאי יש בהם לכסות את טענותיו בגין הפסד על המחוברים. ה. הסכום שהושאר בידי המינהל אין בו כדי לייצג את שווי מחוברי הכרם אלא את עלות הפינוי ואין ללמוד מסכום זה על שווי המחוברים או על כך שסכום זה מגיע לתובע ולא לחברים האחרים. התוצאה היא איפוא שיש לדחות את התביעה וכך אני עושה. אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעים וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ לנתבע 1 ו- 5,000 ₪ לנתבעים 2 ו- 3 . יישוב סכסוכיםשטחי יהודה ושומרוןחקלאותבוררות