1.תביעה לפיצוי בגין פגיעת גוף שנגרמה בתאונת דרכים. 2. התובע, יליד ינואר 1958, היה מעורב בתאונת דרכים ב- 01.02.2007. לדברי התובע, התאונה ארעה באיזור אילת, עת שהיה בחופשת דיג. הג'יפ בו ישב כנוסע – התהפך מספר פעמים. התובע הועבר לטיפול בבית החולים "יוספטל" באילת. בבדיקתו בחדר המיון, נמצאו שבר בעצם האף ושפשופים במותניים. לאחר זמן מה, התובע החל להתלונן על כאבים בצווארו, בגב העליון והתחתון. זה המקום לציין, שהתובע סבל בעבר, קודם לתאונה, מתחלואה לכל אורך עמוד השדרה. 3. א. תחילה מונה מומחה בתחום האורתופדי ד"ר דוד הנדל (ע"י חברי כב' השופט גד גדעון). ד"ר הנדל קבע כי: "אין עדות קלינית או הדמייתית לנזק קבוע בעמוד השדרה של הנבדק. אינני שולל את תלונתו או מפחית מערך הכאבים המתוארים ולכן אקבע שמדובר בתסמונת כאב שלאחר חבלה משמעותית, המצדיקה קביעה של 3% נכות צמיתה לפי שליש מתקנה 35(1)ב" התקנה הנ"ל היא תקנה כללית שקובעת, שקיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או ה"תנועות" בשל : "ארטריטיס רב מטואידית נווניות או מכל סוג אחר". כלומר, זהו מעין "סעיף סל" כללי, שהמאפשר קביעת נכות כשאין פגם ספציפי. ב. המל"ל קבע לתובע נכות כללית בשיעור משוקלל (מעוגל) של 57%. משום כך, ועל פי ההלכה הפסוקה - (ראו: רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ) - היה צורך לבודד את משקלה של הנכות שנגרמה לתובע בתאונת הדרכים מתוך סך נכותו. הצדדים פנו לד"ר הנדל אשר קבע בחוות דעת שניה מיום 03.03.13, שמשקלה של הנכות מהתאונה מתוך סך נכותו של התובע מגיע ל- 15%. הצדדים קיבלו את שתי חוות הדעת של ד"ר הנדל. 4. א. בשלב מאוחר יותר, ובעיקר בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר הנדל, מיניתי גם מומחה בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' א. ויצטום, שקבע לתובע נכות בשיעור 15%. הנתבעת תקפה בחריפות גם את עצם המינוי וגם את חוות דעתו של פרופ' ויצטום. לטענת הנתבעת , בית המשפט היה צריך להתעלם מהמלצתו של ד"ר הנדל לבית המשפט למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה. לטענת הנתבעת, "חוות דעתו של ד"ר הנדל (הראשונה - י.ט) ניתנה ביום 02.03.09, כשנתיים אחרי התאונה, כאשר עד לאותו מועד, לא נשמעה מטעם התובע טענה אחת בודדת בדבר פגיעה נפשית, לא במסגרת טיפול רפואי כלשהו ולא במסגרת כתב תביעתו" (סעיף 8 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת הדגישה את העובדה ש"רק ביום 30.09.09 ולראשונה (למעלה משנתיים לאחר התאונה, וחצי שנה לאחר חוות דעתו של ד"ר ד. הנדל), פנה התובע ל"טיפול רפואי אצל פסיכיאטר". (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת). ב. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת. ראשית, המלצתו האמורה של ד"ר הנדל נשענת על בדיקה נוירולוגית מיום 11.11.08. אמנם, לא נמצא ממצא נוירולוגי, אך עקב מצבו הנפשי של התובע, הוצע לו שימוש ב"סרוקסט" והומלץ לו לפנות ליעוץ פסיכולוגי. שנית, ד"ר הנדל אינו בעל הכשרה בתחום הנפשי, אבל בהיותו רופא ותיק, ודאי שיש לכבד לפחות את המלצתו. ראו עדותו של פרופ' ויצטום (עמ' 28 שורה 4). שלישית, אכן, רשומותיו הרפואיות של התובע מעידות על כך, שתלונותיו בתחום הנפשי החלו רק בסוף שנת 2008. אין בעובדה זו, כלשעצמה, כדי לשלול קיומה של בעיה נפשית. התובע הסביר שחשש מפני "כתם" והתבייש לפנות ולקבל טיפול נפשי (ראו: עמ' 18 שורות 5-8) וראו גם הסברו של פרופ' ויצטום עמ' 27. יש בהסבר זה כדי ליתן משקל מלא ל"כבישתה" של הבעיה הנפשית. אשר לטענות הנתבעת לעצם חוות הדעת של פרופ' ויצטום - גם אותן אין בידי לקבל. הנתבעת טענה, שחוות הדעת של פרופ' ויצטום מבוססת בעיקרה על האמון שנתן בדברי התובע. על פי הנטען, פרט לדברי התובע עצמו ש"בנה תיק", לא היה בידי פרופ' ויצטום מקור חיצוני שיכול היה לאשש את דברי התובע. הנתבעת טענה, שהתובע לא היה ראוי לאמון, שכן, חלק חשוב של מה שסיפר לפרופ' ויצטום נמצא לא נכון. כך בענין טענתו, שאחרי התאונה לא חידש את רשיון הנהיגה שלו, כך בענין טענתו, שפוטר מ"סיבות שקריות", וכך בענין טענתו שבעבר פנה פעמיים לחדר מיון בשל התקפי חרדה - טענה שלא נמצא לה ביסוס ברשומותיו הרפואיות של התובע. נכון שהתיעוד הרפואי בהקשר הפסיכיאטרי שהוצג לפרופ' ויצטום, אינו רב - אבל בהחלט יש בו כדי להעיד על קיומה של בעיה. הכוונה לרשומות נעשו על ידי ד"ר גולד. שנית, בסופו של דבר, הנחת היסוד היא, שיש בידי רופא מומחה להתרשם מנבדק ולהגיע למסקנות על בסיס התרשמות זו. גם אם הנבדק הוא "מניפולטיבי במידה מסוימת" (עמ' 33 ש' 14) - וגם אם חלק מהמידע שהנבדק מסר לא לגמרי מדויק, אין בכך כדי לאיין לחלוטין את חוות הדעת. במקרה דנא, יש באי הדיוקים של התובע כדי להביא להפחתה מסוימת מהנכות שנקבעה לו ולהעמידה על 10% במקום 15%, כפי שפרופ' ויצטום הסכים. (ראו: עמ' 37). 5. העולה מן המקובץ עד כה הוא, שלתובע נקבעה נכות אורתופדית בשיעור של 3% ונכות נפשית שהועמדה במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' ויצטום על 10%. סך הכל 13% בעיגול. 6. נזקו של התובע: א. כאב וסבל: הנחתי שנכותו של התובע (בעיגול) היא בשיעור 13%. בהפחתה של גילו ה"עודף" של התובע - 20,672 ₪. בעיגול - 21,000 ₪. ב. הפסדי שכר בעבר: התובע הציג אישורי מחלה לחודשים יוני - יולי 2007 ועד 12.08.07. כמו כן, הוצגו אישורי מחלה מיום 30.09.07 ועד סוף חודש אוקטובר 2007. אני מניח, לטובת התובע, שגם אם לא הציג אישורי מחלה לגבי המחצית השניה של חודש אוגוסט 2007 ולגבי חודש ספטמבר 2007 - הרי שבתקופה זו - מצבו הפיסי מנע ממנו לשוב לעבודתו. התובע חזר לעבודתו במגבלות פיזיות מסוימות ועבד בין החודשים נובמבר 2007 (או אולי אוקטובר) עד שפוטר בינואר 2008. לא מצאתי בהודעת הפיטורין סימוכין לכך, שפיטוריו היו קשורים למצבו הרפואי. התובע גם לא הניח תשתית עובדתית אחרת, חלופית, לביסוס טענתו שפוטר בשל מצבו הבריאותי. מכאן, שיש לפצותו בגין אבדן שכר רק עבור חמישה חודשים - יוני 2007 עד אוקטובר 2007. בהנחה שבסיס השכר היה 6,200 ₪ (ראו סעיף 37 לסיכומי הנתבעת) - הרי שסכום זה נכון להיום עומד על סך של 7,209 ₪. יוצא איפוא, שהפסדי השכר לעבר של התובע עולים כדי כדי 36,045 ₪ ובעיגול - 36,000 ₪. ג. עזרת צד ג': אף שהתובע לא הרים את הנטל להראות שנזקק לעזרת הזולת - הוא עתר בסיכומיו לפסוק לו פיצוי עבור עזרת הזולת בעבר, סכום של לא פחות מ- 60,000 ₪. אכן, אחיו של התובע העיד, שהוא בא אל התובע כדי "להשגיח עליו" (עמ' 25), אבל השגחה זו התבטאה בכך, שהגיע אל התובע פעם בחודש. (שם). תדירות זו אינה מלמדת על הושטת עזרה ממש, אלא, יש בה רק ביטוי של גילוי אמפטיה והתעניינות קרובה במצבו של התובע. בענין זה של עזרת הזולת, התובע טען מה שטען (בסעיף 39 לתצהירו) אבל טענותיו היו "פלקטיות", כלליות, סתמיות וחסרות תוכן ממשי. התובע לא ידע להסביר איך הגיע לסכום האמור. (ראו: עמ' 21 שורות 14-16). הנה כי כן, התובע לא הניח תשתית עובדתית ביחס לטענה בדבר הזקקות לעזרת הזולת. זאת ועוד, שיעור נכותו הרפואית ומהותה, אינם תומכים אף הם בצורך הנטען של עזרת הזולת. ד. הוצאות: התובע עתר לפיצוי בסך 10,000 ₪ עבור הוצאות שלטענתו הוציא עבור נסיעות לבדיקות וטיפולים רפואיים, "בגין תרופות", "יעוץ רפואי והוצאות אחרות..." (סעיף 38 לסיכומיו). מדובר בהוצאות המוגדרות כ"נזק מיוחד" שטעון הוכחה. אף שההוצאות הנטענות לא הוכחו, אני מוכן להניח, שהתובע בכל זאת נזקק להוצאות מסוימות. אני פוסק לו, כענין של אומדנא דדיינא, סך של 4,000 ₪. ה. הפסדי שכר לעתיד: עובדה היא שהתובע לא חזר מאז התאונה למעגל העבודה. מטעם זה הוא עתר לכך שבית המשפט יפצה אותו במכפלה של מלוא השכר שעשוי היה להשתכר אלמלא נפגע במקצת ההיוון הרלבנטי. מנגד, הנתבעת הדגישה את העובדה שהתובע לא הציג כל ראיה בדבר הקשר הסיבתי הנטען בין אי חזרתו של התובע למעגל העבודה לבין התאונה. התובע חזר במספר הזדמנויות ותיאר את מצבו כ"שבר כלי"; כמי שכל היום שוכב במיטה, כמי שאינו מקיים קשרים חברתיים, וגם הקשר הסיבתי הרופף שקיים עם בת זוג כלשהי - אינו קיים יותר. מצד שני, העובדות האובייקטיביות הן, שהתובע הוכר כסובל מנכות אורתופדית "כללית" בשיעור של 3 אחוז בלבד ומנכות נפשית בשיעור של 10%. אני מוכן להניח שהביטוי "שבר כלי" אינו מתייחס דווקא למצבו הפיסי של התובע אלא הוא ביטוי מטאפורי שבא לתאר דימויו של התובע בעיני עצמו. אני גם מוכן להניח, שנכותו התפקודית של התובע "חופפת" את נכותו הרפואית. עם זאת, קשה לי לקבל את הטיעון שהעלה התובע, כאילו נכותו התפקודית מגעת לכדי 100 אחוזים. זו פרופוזיציה מרחיקת לכת מדי. היציאה המוחלטת של התובע ממעגל העבודה, והשכיבה הנטענת במיטה, אינם עומדים בשום יחס סביר לנכותו. התובע טען בתצהירו כי עקב התאונה, חלה אצלו ירידה במצב הרוח והומלץ לו על ידי פסיכיאטר לטפל בבעיה בכדורי "רסיטל" לטענתו, למרות הטיפול התרופתי שקיבל, "סובל מרידה במצב הרוח, חוסר תקוה, יאוש ותחושה שאין לי חשק וסיבה לצאתו ממיטתי, סובל מירידה באנרגיה ושינה לשעות ארוכות". (ראו: סעיפים 19-23 לתצהירו של התובע). בתודעתו של התובע, התאונה היא שהחריפה את מצבו. זאת אף שהמל"ל קבע לו נכות אורתופדית נרחבת שמקורה אינו בתאונה. (ראו: עדות התובע בעמ' 20). אבל תודעה זו אינה נשענת על תשתית עובדתית אובייקטיבית. כבר אמרתי לעיל, שהנכות האורתופדית היא זניחה. נראה לי, שחישוב הפסדיו של התובע על בסיס של נכות תפקודית בשיעור 10% בחישוב אקטוארי מלא, הוא חישוב הוגן בנסיבות הענין. קביעת הנכות הרפואית המשקפת את הפגיעה האמיתית בכושר ההשתכרות של התובע, מבוססת על ההנחה, שאילו התובע היה חוזר למעגל העבודה, הוא היה נזקק לימי מנוחה ומחלה בהיקף כזה שהיה פוגם בהשתכרותו בשיעור של 10%. חישוב הפסדי השכר לעתיד הוא איפוא כדלקמן: בסיס השכר - 7,209 ₪ לחודש. אינני מקבל את טענת התובע, שהיה יכול להתקדם בעבודתו ובשכרו. ה"רקורד" התעסוקתי של התובע בעבר, אינו תומך בטענה זו. אדרבא, יש בהחלט מקום לסברה, שגם אלמלא התאונה, עתידו המקצועי של התובע לא היה הופך "ורוד" כפי שנטען. אורך התקופה - נראה לי, שיהיה זה אך הוגן, לחשב את הפסדי השכר לעתיד החל מחודש אפריל 2008. התובע פוטר מעבודתו בינואר 2008. מבחינה מעשית, תקופת ה"עתיד" מבחינתו של התובע, מתחילה איפוא ברבעון שאחרי פיטוריו. במועד האמור, התובע היה כבן 50 ולפיכך, נותרו לו עוד 17 שנות עבודה. מקדם ההיוון הרלבנטי הוא 159.64. המכפלה היא איפוא: 721 ₪ 159.6X= 115,000 ₪. לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי עבור עזרת הזולת בעתיד. שיעור נכותו ומהותה של הנכות אינם מצדיקים זאת. הגם שעקרונית התובע אינו זכאי לפיצוי עבור הוצאות עתידיות, נראה לי, שיהיה זה הוגן "לציידו" ברזרבואר כספי מסוים עבור הוצאות שונות, שככל הנראה יוציא, בעיקר לצורך התייעצויות רפואיות, ואולי גם לצורך קבלת יעוץ תומך. סכום של 10,000 ₪ הוא סכום סביר בנסיבות הענין. סיכום: עבור כאב וסבל - 21,000 ₪ עבור הפסדי שכר בעבר 30,000 ₪ עבור הוצאות 4,000 ₪ עבור הפסדי שכר בעתיד 115,000 ₪ עבור הוצאות עתידיות 10,000 ₪ ס ה " כ 180,000 ₪ ניכויים: על פי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה עוד בדצמבר 2012 - סך העברות המל"ל לתובע בקשר למכלול נכותו - גם זו שאינה קשורה לתאונה - הוא 371,075 ₪. שני הצדדים יישמו בסיכומיהם את הלכת בית המשפט העליון שנקבעה בבר"ע 1459/10 שאוזכרה לעיל, בדבר הנוסחה ל"חילוץ" רכיב הפיצוי בקשר לתאונה מתוך העברות המל"ל. נכותו המשוקללת של התובע עומדת על 57%. נכותו מהתאונה עומדת על 15% (לפי קביעתו של ד"ר הנדל) על פי הנוסחה שנקבעה בפסק הדין הנ"ל. חלקה של התאונה בהעברות המל"ל עומדת על 26.32% מסכום ההעברות. דהיינו: 97,665 ₪. התוצאה היא איפוא, שסכום הפיצוי לתובע אחרי ניכוי המל"ל עומד על 82,335 ₪ ובעיגול 82,000 ₪. על סכום זה יש להוסיף שכ"ט בסכום כולל של 12,579 ₪. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשפות את התובע על הוצאות שהוציא עבור אגרת משפט. מותנייםאףתאונת דרכיםשבר