תביעה לסילוק יד ממבנה משמש כמועדון

תביעה לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין וממבנה הבנוי עליהם, המשמש כמועדון של הנתבעים, אליו נטען שהם פלשו. מדובר במבנה על חלקה 191 בגוש 30610 בבית חנינה בירושלים. ההליכים בתיק התביעה הוגשה במקור נגד המועדון ונגד הנתבעים 2-4, אשר לפי כתב התביעה הם מפעילי המועדון. ביום 18.2.09 ניתן פסק דין נגד הנתבעים 1 ו- 2 אשר קיבלו את כתב התביעה ולא הגישו כתבי הגנה. על פי בקשת התובעת, התביעה נגד הנתבעים 3 ו- 4 נמחקה. על פי פסק הדין על הנתבעים 1 ו- 2 לפנות את המקום. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה על ידי הרשם פוני ביום 22.4.10. על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין הוגש ערעור (בש"א 4358/09). הערעור התקבל ופסק הדין בוטל. לאחר שבוטל פסק הדין, ובעקבות רשות שקיבלה, צירפה התובעת את חברי המועדון כנתבעים והמציאה להם את התביעה על פי תקנה 29(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נערך ביקור במקום בנוכחות ב"כ הצדדים ובית המשפט. טענות התובעת התובעת היא עמותה הרשומה בישראל שמספרה 58-036-118-6. לטענת התובעת, קודם לרישומה כעמותה ישראלית, היא פעלה בבית חנינא בעת שלטון ירדן בירושלים כאגודה על פי הדין הירדני. עוד לטענת התובעת היא הבעלים של המקרקעין הרשומים על שם "ג'מעת אלמעארף אלחיריה לקרית בית חנינא" בלוח הזכויות בלשכת הסדר המקרקעין בירושלים הידועים כחלקה מס' 191 בגוש 30610 הנמצאים באזור הידוע בשם "אלכליה" בבית חנינא בירושלים עליו בנויים בנין בית ספר, בנין של אוניברסיטה, מגרשי ספורט, משטח מרוצף, מסגד, ולידו מבנה עם סככה אליו פלשו הנתבעים. הנתבעים נדרשו לסלק ידם ממבנה המועדון ומהמקרקעין ומכל שטחה של החלקה, אולם לא נענו לדרישות אלה. הנתבעים משתמשים במבנה המועדון ובמקרקעין ללא רשות התובעת, שלא כדין. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות מהטעמים הבאים: הנתבעת 1 איננה אישיות משפטית ולכן אין לה זכות עמידה וכל מי שמטעמה ו/או עובדיה אינם יכולים להיתבע. המקרקעין אינם מוסדרים, מסוג מירי, המוחזקים על ידי הנתבעים ברציפות מאז שנות הששים ועל כן חל על המקרקעין סעיף 162(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובע כי בכל הנוגע למקרקעין בלתי מוסדרים יחולו דיני ההתיישנות של הדין הקודם. הדין הקודם הרלבנטי הינו סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני, שלפיו מעת שמחזיק מחזיק במקרקעין בלתי מוסדרים למשך תקופה רצופה העולה על 15 שנים, בהחזקה לעומתית ומתריסה, הנוגדת את זכויות הבעלים הרשום, יוכר המחזיק כבעלי המקרקעין והתביעה כנגדו תתיישן. גם בהנחה שהנתבעים נכנסו למבנה משנת 2002, כפי שטוענת התובעת, הרי מאז לא נשלח אליהם מכתב פינוי אחד, דבר המעיד כי אין לתובעת זכות במקרקעין. אין לתובעת זכויות בנכס. התובעת איננה אותה עמותה הרשומה באישור הזכויות. המועדון לא מוחזק רק על ידי הנתבעים אלא על ידי אנשים רבים מבית חנינה. בכתב ההגנה הראשון טענו הנתבעים כטענה חלופית כי הם דיירים מוגנים. בכתב ההגנה המתוקן ובסיכומים לא חזרו הנתבעים על טענה זו. עובר להשמעת הסיכומים בתיק, הגישו הנתבעים בקשה להתיר להם להגיש ראיות נוספות והן מסמך מאת הטאבו הירדני וכן תצהיר מהעמותה הישנה על כך שהיא תורמת את חלקת האדמה להקמת המועדון "נאדי בית חנינא". מהמסמכים אותם ביקשו הנתבעים להגיש משתמעת הטענה לפיה הם קיבלו את חלקת האדמה כמתנה. לאחר דיון בבקשה הסכימה התובעת להגשת המסמכים, מבלי לפגוע בטענתה כי המסמכים מזויפים. העדים מטעם התובעת מטעם התובעת העידו: דיראר מוחסן - אחד מחברי הוועד המנהל של העמותה. עבד אללה עיסא מוחמד דעיס - חבר רשום בעמותה. חוסין ח'ד'ר אבו סווי. מוחמד פאוזי שרבאתי. סאמר עלקם. כרים אלדאר - חבר הנהלת העמותה. התובעת הגישה חוות דעת של יחזקאל שגב, מומחה לכתב יד, בנוגע לחתימה של הנתבע 2 על מכתב שנשלח על ידו, לטענת התובעת, בעניין שיפוצים במבנה, וכן חוות דעת שערך עו"ד אברהים נסאר בנוגע לתרגום שם העמותה. כמו כן הגישה התובעת תעודת עובד ציבור מאת אורי מנחם, מנהל אגף הספורט ברשות הספורט העירונית. בעקבות בקשת הנתבעים להגיש ראיות נוספות הוגשו מטעם התובעת תצהירים של מוחמד עבד אלחמיד אסעד אבו חמדה, תצהיר נוסף של כרים אלדאר ותצהיר של מהדי סביח. העדים מטעם הנתבעים מטעם הנתבעים העידו: חאזם גראבלי - הנתבע 2. יוסף דילאני - מי שהיה בשנת 1975 מאמן כדורגל מטעם עיריית ירושלים במועדון. רמדאן ג'ית. ג'ת שאהר עבד אל פתאח. הנתבעים הגישו תעודת עובד ציבור שנערכה על ידי משה עיני, סגן פקיד הסדר המקרקעין במחוז ירושלים. הבעלות על המבנה הנתבעים אינם חולקים על כך שהמבנה והמקרקעין רשומים על שם "ג'מעת אלמעארף אלחיריה לקרית בית חנינא" אשר רשומה בירדן, אלא שלטענתם אין קשר בין התובעת ובין עמותה זו. דיראר מוחסן, אחד מחברי הועד המנהל של התובעת, הצהיר כי העמותה היא ממשיכתה של העמותה שנרשמה ביום 4.10.65 לפי החוק הירדני בעת שלטון ירדן בירושלים (סעיף 2 לתצהיר). בחקירה הנגדית הוא הסביר כי לאחר שהשטח הפך לשטח מדינת ישראל, נרשמה העמותה גם בישראל (עמוד 19 לפרוטוקול). לתצהיר צורפו תעודת העמותה הישראלית (נספח א'), צילום מתאים למקור של האישור לרישומה של העמותה לפי החוק הירדני (נספח ב') וכן צילום מתאים למקור של תקנון העמותה הישראלית (נספח ג'). סעיף 3 לתקנון העמותה הישראלית קובע כי: "עמותה זו היא ממשיכתה של העמותה העותומאנית שנרשמה לפני 1967 לפי החוק הירדני, והיא תמשיך לנהל את העסקים והנכסים שבחזקתה או בבעלותה ולעשות בהם כל עסקה שהיא מכל סוג ומין שהוא בכל הנכסים והעסקים הרשומים והשייכים לעמותה ו/או אגודה ברישומה הקודם" עו"ד נסאר התבקש לחוות דעתו ביחס לתרגום המילולי המדויק של שמות העמותות "ג'מעיית לג'נת אל מעארף אלח'ייריה אל מחלייה בית חנינא" (התובעת) ו"גמעיית אלמעארף אל ח'ייריה לקריית בית חנינא". לפי חוות דעתו, התרגום המילולי של השם הראשון הוא: "אגודת וועדת החינוך לצדקה המקומית בית חנינא" והתרגום המילולי של השם השני הוא: "אגודת החינוך לצדקה של הכפר בית חנינא". עוד לפי חוות דעתו, ההבדל בין שני השמות הוא בכך שבגרסה א' של השם מצויה המלה "וועדה" וכן המילה "מקומית" ואילו בגרסה ב' של השם הושמטה המילה "וועדה" והתווספה המלה "לכפר" במקום המילה "המקומית". לפי חוות הדעת, המבנה הדומה של שני השמות המגלמים בתוכם את מטרות האגודה הנ"ל אינו משאיר מקום לספק כי המדובר באגודה אחת הפועלת באותו אזור גיאוגרפי, דהיינו בכפר בית חנינה. לתצהיר שהוגש במסגרת "ראיות הזמה" מטעם התובעת, אשר נערך על ידי דיראר מוחסן וכרים אל דאר, צורפו העמוד הראשון והעמוד האחרון של חוזה שכירות לפיו התובעת, כבעלים של המקרקעין נשוא התביעה, השכירה לעיריית ירושלים מבנה וחצרות מסביבו המשמשים כבית ספר לבנים. דיראר מוחסן וכרים אל דאר חתומים על חוזה השכירות בשם התובעת, כמורשי חתימה מטעמה (סעיף 3 לתצהיר). לפי התצהיר, עיריית ירושלים ואוניברסיטת אלקודס משלמות לעמותה דמי שכירות בעד המבנים (סעיף 5 לתצהיר). בהסכם מופיעה הפסקה הבאה: "הואיל: והמשכירה (התובעת, ע.כ.) מחזיקה ורשומה בלוח הזכויות הבלתי גמור של פקיד הסדר המקרקעין הירדני כבעלת זכויות בשטח הידוע כחלקות מס' 190-191 בגוש 30610 ובחלקה שבבעלות המשכירה מצוי מבנה המשמש לבית ספר והידוע כבית ספר בית חנינא לבנים, ומבנה המשמש כגן ילדים והידוע כבית ספר בית חנינא לבנות אשר מנוהלים ע"י עיריית ירושלים כבתי ספר עירוניים (להלן: "המושכר")." עבד אל מג'יד רמאדאן, אשר נתן תצהיר מטעם הנתבעים, העיד כי האדמה שעליה נמצא המועדון שייכת לכל אנשי בית חנינה. לשאלה מי מייצג אותם השיב כי אינו יודע. לשאלת בית המשפט השיב כי האדמה כוללת את בית הספר, המסגד והמגרשים (עמוד 71 לפרוטוקול). לתצהירי התובעת צורף העתק מכתב אשר לטענתם שלח הנתבע 1, חאזם גראבלי, אל העמותה, בבקשה לרשות לנתבעת 1 לעשות שיפוצים במבנה (נספח ז/1 לתצהיר דיראר מוחסן). חאזם גראבלי הכחיש כי הוא זה ששלח את המכתב. חוות דעת של מומחית לכתב יד שהגישו הנתבעים, אותה אני מעדיפה על פני חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת, תומכת בעדותו של גראבלי ואני מקבלת את טענתו לפיה אין הוא חתום על המכתב. משה עיני, סגן פקיד הסדר המקרקעין במחוז ירושלים, העיד כי לוח הזכויות איננו סופי שכן הליך ההסדר שהחל בירדן הופסק. לפי עדותו, התהליך היה לקראת סופו, אך לא הסתיים (עמוד 36 לפרוטוקול). לפי עדותו של משה עיני, הגוף שרשום בלוח הזכויות של החלקה הוא אותו גוף שנרשם בזמן השלטון הירדני. גוף זה הוא מבחינתו הבעלים (עמוד 37 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט השיב משה עיני כי מאז שנת 1967 ועד היום לא נרשם אף טוען לזכויות בחלקה (עמוד 37 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ הנתבעים השיב משה עיני כי יש לו קושי לומר מי הגוף הרשום, ובמידת הצורך, יערך הליך של הוכחת זהות (עמוד 38 לפרוטוקול). בתצהירים שהוגשו, הנתמכים במסמכים, באמור בתקנון העמותה ובעובדה שהתובעת היא זו שמשכירה את הנכסים במקום לעיריית ירושלים ולאוניברסיטת אלקודס יש כדי להרים את הנטל המוטל על התובעת בתיק זה כדי להוכיח את זכויותיה במקום. עדותו של מג'יד רמדאן, לפיה המועדון הוא חלק מהמתחם, יחד עם העדויות לפיהן התובעת היא שמשכירה את הנכסים לבית הספר ולאוניברסיטה, תומכת בכך שהתובעת היא הבעלים של המקום. זכויותיה של הנתבעת 1 במקרקעין חאזם גראבלי הצהיר כי הוא מנהל את מועדון בית חנינא אשר הוקם בשנות השישים (סעיף 2 לתצהיר). לפי תצהירו, מאז שנות השישים נוהל המועדון על ידי מספר חברים אולם ההנהלה הייתה מתחלפת (סעיף 17 לתצהיר). הוא זוכר שכילד הוא היה מגיע למקום ומשתמש במגרשי הספורט והמועדון (סעיף 28 לתצהיר). לשאלת בית המשפט של מי המבנה שהמועדון נמצא בו השיב חאזם גראבלי כי המבנה נבנה כדי לשמש כמועדון עוד בתקופת השלטון הירדני. בעלי האדמה נתנו את האדמה לטובת הציבור (עמוד 60 לפרוטוקול). מהראיות אשר הגישה התובעת עולה כי המבנה בו מתנהל המועדון שימש עד שנת 1987 כשירותים של בית הספר, בשנת 1987 הוכשר לשמש כמועדון ובמקום התנהל מועדון ספורט בחסות מחלקת הנוער, הספורט והחברה של עיריית ירושלים אשר נסגר בשנת 1997. עדויות אלה סותרות את עדותו של חאזם גראבלי לפיה במקום התנהל מועדון מאז שנות ה- 60' וכי הנתבעת 1 היא שניהלה את המועדון מאז שהוקם. על הקמת מועדון הספורט על ידי עיריית ירושלים העיד עבד אללה עיסא מוחמד דעיס (להלן: דעיס) אשר הצהיר כי בשנת 1982, או בסמוך לכך, מחלקת הנוער, הספורט והחברה של עיריית ירושלים הקימה במקרקעין מועדון ספורט של צעירים (סעיף 3 לתצהיר). המועדון פעל בתחילה בתוך בניין בית הספר (סעיף 5 לתצהיר). בשנת 1987 שיפצה העירייה את בניין בית הספר, ובמקום בו היו שירותים מחוץ לבית הספר, הקימה את מועדון הספורט (סעיפים 7 ו- 8 לתצהיר). הפעילות במבנה נמשכה מספר שנים אשר במהלכן היו במקום גניבות ושריפות (סעיף 9 לתצהיר). בשנת 1997 נסגר המועדון בהנהלת העירייה והפעילות הספורטיבית של העירייה הועברה למגרשי שיח ג'ראח (עבד אללה עיסא מוחמד דעיס, סעיף 10 לתצהיר). חוסין ח'ד'ר אבו סווי הצהיר כי בשנת 1987 הוא מונה על ידי עיריית ירושלים כמרכז של מועדון בית חנינא לספורט (סעיף 3 לתצהיר). מתצהירו עולה כי המבנה בו נערכה הפעילות הוא המבנה נשוא כתב התביעה. אבו סווי ניהל את המועדון עד שנת 1997- 1998 ואז הועבר לסילוואן (סעיף 5 לתצהיר). לפי תצהירו של דעיס לאחר שהמועדון בהנהלת העירייה נסגר נשאר המבנה סגור עד שהנתבעים פרצו את הדלת והחלו בפעילות במקום (סעיף 11 לתצהיר). לפי תצהירו:"המועדון הנתבע המוכר בשם "מועדון בית חנינא הירושלמי" בשמו בערבית: "נאדי בית חנינא אלמוקדסי" ובשמו באנגלית Jerusalem Beit Hanina Club התחיל לפעול במבנה בשנת 2002, בעת שניצל באופן בלתי חוקי את המבנה שנסגר לאחר שהעירייה הפסיקה לנהל בו את מועדון הספורט בהנהלתה בשנת 1997 או בסמוך לכך" (סעיף 14 לתצהיר). לפי תצהירו של דעיס, לנתבעים, לרבות חאזם גרבלי וקבוצתו, אין ולא היה כל קשר למבנה ולפעילות הספורטיבית שהתנהלה על ידי עיריית ירושלים (סעיף 18 לתצהיר). לשאלת בית המשפט האם הייתה תקופה שהעירייה הפעילה את המועדון התחמק הנתבע 2 ממתן תשובה, אולם בסופו של דבר השיב שכן. לשאלה מתי העירייה הפסיקה להפעיל את המועדון השיב "אחרי שהמועדון נשרף" (עמוד 59 לפרוטוקול). לפי גרסת הנתבע 2 המועדון נשרף בשנת 1993 ואז הפסיקה מעורבות העירייה (שם). במהלך הדיון בערעור שהגישו הנתבעים על החלטת הרשם שלא לבטל את פסק הדין שניתן נגדם נשאל חאזם גראבלי על ידי בית משפט האם המועדון הוא אישיות משפטית או רשום כעמותה והוא השיב: "זה שייך לעיריית ירושלים, למחלקת ספורט ונוער" (עמוד 15 לפרוטוקול מיום 21.7.10). עדות זו איננה מתיישבת עם העדות שנתן במהלך ניהול התיק ואף לא עם תעודת עובד הציבור שנערכה על ידי אורי מנחם. מטעם התובעת הוגשו מספר תצהירים התומכים בכך שאותו מבנה שימש עד שנת 1987 כשירותים, ולא כמועדון, כפי שהעיד חאזם גראבלי. דעיס הצהיר כאמור כי בשנת 1987 שיפצה העירייה את בניין בית הספר, ובמקום בו היו שירותים מחוץ לבית הספר, הקימה את מועדון הספורט (סעיפים 7 ו- 8 לתצהיר). גרסה דומה מסר מוחמד פאוזי שרבאתי אשר שימש משנת 1961 כמורה בבית הספר (סעיף 4 לתצהיר). לפי תצהירו, עד שנת 1986/7 או בסמוך לכך שימש המבנה כשירותים של בית הספר, ורק בשנה זו נבנו שירותים פנימיים בבית הספר והמבנה הפסיק לשמש כשירותים (סעיף 7 לתצהיר). יוסף דילאני, אשר נתן עדות מטעם הנתבעים העיד כי בשנת 1975 הוא שימש כמאמן כדורגל מטעם עיריית ירושלים במועדון (סעיף 2 לתצהיר). לפי תצהירו, המועדון היה קיים באותו בניין מאז ומתמיד ומעולם לא שימש כשירותים (סעיף 4 לתצהיר). בחקירה הנגדית התברר כי העד אינו יודע איפה היה המועדון. הוא זוכר שהעירייה הפעילה שם מועדון ואיננו זוכר עד מתי (עמוד 65 לפרוטוקול). בדר אבו עסב הצהיר כי הוא היה מתאמן "אגרופים" במועדון בשנת 1984 וזכור לו כי המועדון היה באותו מקום בו הוא נמצא כיום (סעיף 2 לתצהיר). גם לפי תצהירו המקום מעולם לא שימש כשירותים (סעיף 5 לתצהיר). רמדאן ג'ית הצהיר כי בשנת 1967 עבד במקום עם הקבלן שעשה עבודות שיפוץ ובניה לבית הספר שליד המועדון (סעיף 2 לתצהיר). לפי תצהירו, באותה תקופה המועדון היה באותו מקום בו הוא נמצא כיום (סעיף 3 לתצהיר). אני מעדיפה את העדויות מטעם התובעת לפיהן עד שנת 1986/1987 שימש המקום בו מתנהל המועדון כשירותים של בית הספר. יוסף דילאני, אשר נתן תצהיר מטעם הנתבעים, העיד אף הוא כי בשלב מסוים היו השירותים מחוץ לבית הספר (עמוד 65 לפרוטוקול) ודבריו תומכים בגרסת עדי התובעת. בחקירה הנגדית השיב הנתבע 2 כי המועדון מנהל פרוטוקולים. חלקם נשרפו כשהייתה שריפה במועדון (עמוד 55 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט את מי הוא מייצג, השיב: "יש לנו פרוטוקולים עם שמות ומספרי ת.ז. והכל. זה במועדון, בתיק" (עמוד 57 לפרוטוקול). הפרוטוקולים לא הוגשו והדבר פועל לחובת הנתבעים. ג'ית שאהר עבד אלפתאח אשר נתן עדות מטעם הנתבעים השיב בחקירה הנגדית כי אחרי מלחמת ששת הימים המועדון התפרק. לשאלת בית המשפט האם משנת 1967 אין "נאדי בית חנינא" השיב: "יש מועדון בית חנינא, אבל אין וועדה או חברים בנאדי". לשאלת בית המשפט מה יש במקום, השיב: "יש את הבנין הזה, הבנין הזה עשו בו שיפוצים וזה קרוב למסגד, הצעירים מגיעים ומשחקים כדורגל, טניס שולחן" (עמוד 110 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם גם הוא היה אחראי במועדון השיב: "לא היו בחירות לאחר 1967" (עמוד 110 לפרוטוקול). עדותו של אלפתאח סותרת את עדותו של חאזם גראבלי. עובר להשמעת הסיכומים מטעמם, ביקשו הנתבעים להגיש שלושה מסמכים נוספים אשר יש בהם, לטענתם, להוכיח כי הנתבעת 1 קיבלה את המקום במתנה בשנת 1961. מסמך א' - מסמך מאת המשרד למקרקעין ומדידות בעמאן; מסמך ב' - "הודאה" המופנית ליו"ר מועדון בית חנינא הירושלמי ומסמך ג' - הנושא את הכותרת "הודאה במתן מתנה בעזרת השם". לבקשה צורף תצהיר של ג'ת שאהר עבד אל פתאח. לפי תצהירו, הוא היה עד ונציג של המועדון בזמן קבלת המתנה מעמותת לג'נת אלמעארף אל ח'ירייה בית חנינא בשנת 1961 (סעיף 2 לתצהיר). עוד לפי תצהירו, המסמכים היו ברשותו מאז שנכתבו ועד לימים אלה (סעיף 3 לתצהיר). בתשובה לבקשה הוגשו שלושה תצהירים מטעם התובעת. התצהיר אשר מעורר ספק משמעותי ביחס לאמיתות המסמכים ותומך בכך שלפחות אחד מהם מזויף הוא תצהירו של מהדי סביח, אשר התייחס בתצהירו ללוגו של העמותה, המופיע על המסמך הנושא את הכותרת "הודאה במתן מתנה" והנחזה להיות מסמך משנת 1961. לפי תצהירו של מהדי סביח, הלוגו המופיע על המסמך הפך ללוגו של התובעת רק בשנת 2007. הוא זה שמצא את הלוגו באינטרנט והתאים אותו לעמותה באותה שנה. מהדי סביח הצביע על המקור של הלוגו והראה כיצד שינה את המקור על מנת שישמש את הלוגו של העמותה (סעיפים 3-4 לתצהיר). לפי תצהירו: "נדהמתי ואף גיחכתי כאשר ראיתי בתחתית המסמך המסומן ג' את הלוגו של האגודה במקום המיועד לחתימה ועליו חתימה בערבית המתיימרת להיות חתימתו של עלי אל דאר ומשום כך ברור לי שהוא מעשה מרמה" (סעיף 6 לתצהיר). בחקירתו הנגדית השיב חאזם גראבלי כי הנתבעת 1 היא המשך לעמותה ששמה "נאדי בית חנינא מקדסי" שהייתה משנת 1964 (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 21.7.10; עמוד 56 לפרוטוקול מיום 24.4.12). מעדות זו עולה כי בשנת 1961, השנה בה ניתנה, לכאורה, המתנה, הנתבעת 1 עדיין לא הייתה קיימת. חקירתו הנגדית של ג'ת שאהר עוררה אף היא ספק בנוגע למהימנות המסמכים ובנוגע לגרסתו לפיה היה עד ונציג מטעם הנתבעת 1 בזמן קבלת המתנה וכי המסמכים נמסרו לו במועד חתימת המסמכים. בחקירה הנגדית התברר כי במועד בו נחתמו לכאורה המסמכים היה ג'ת שאהר בן 17, הוא לא למד באותה תקופה והוא אינו יודע קרוא וכתוב (עמוד 104 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית הוא העיד כי המסמכים נמסרו לו לפני כעשר שנים, כאשר חאג' עיד אלקוואסמה עלה לרגל למכה (עמוד 105 לפרוטוקול) ולא כפי שהצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי המסמכים ברשותו מאז שנעשו ועד עצם היום זה (סעיף 5 לתצהיר). אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעים לפיה המבנה ניתן לנתבעת 1 במתנה. אני מקבלת את גרסת התובעת לפי המועדון, במתכונתו כיום, החל לפעול במקום רק לאחר שהעירייה הפסיקה בשנת 1997 להפעיל במקום מועדון מטעמה. טענות נוספות הנתבעים חזרו בהם מהטענה לפיה יש להם הגנה מכוח חוק הגנת הדייר ולפיכך התייתר הצורך לדון בטענה זו. המסמך אותו ביקשו הנתבעים להגיש על מנת להוכיח כי קיבלו את המקום במתנה סותר את טענתם לפיה הם עושים במקום שימוש "מתריס" כלפי הבעלים. משנקבע כי הנתבעת 1 החלה לפעול במקום לאחר שנת 1997, נדחית טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים גם מטעם זה. בתגובה לבקשה שהגיש ב"כ התובעת למתן הוראות על פי תקנה 29(א) לתקנות סדר הדין האזרחי טען ב"כ הנתבעים כי הנתבעת 1 איננה אישיות משפטית שאפשר לתבוע (סעיף 2 לתגובה מיום 3.3.11). בתצהירו של דיראר מוחסן נטען כי הנתבעת רשומה במשרד הנוער והספורט של הרשות הפלסטינית ברמאללה כאגודת ספורט ולכן היא אישיות משפטית (דיראר מוחסן, סעיף 16 לתצהיר). לפי תצהירו, הנהלת התובעת פנתה למשרד הרלבנטי ברשות הפלסטינית ברמאללה כדי לקבל אישור רשמי על רישום הנתבעת כעמותה, אך הממונים על כך סרבו לתת אישור, כדי לא לעזור לתובעת בתביעה לפינוי הנתבעים (דיראר מוחסן, סעיף 17 לתצהיר). אם הנתבעת איננה אישיות משפטית, לא ברור מי הוא המחזיק או המנהל במקום ולמי הזכות הנטענת להמשיך ולעשות שימוש במקום. הטענה לפיה הנתבעת 1 אינה אישיות משפטית אף אינה מתיישבת עם הטענה כי קיבלה את המקום במתנה מהתובעת. כפי שהוזכר לעיל, בעדותו טען חאזם גראבלי כי הנתבעת 1 היא "המשך לעמותה ששמה "נאדי בית חנינא מקדסי" שהייתה משנת 1964". איני רואה צורך להכריע בשאלה האם הנתבעת 1 הינה אישיות משפטית. גם אם המועדון איננו אישיות משפטית, ניתן לתבוע את סילוק ידם של חברי המועדון העושים שימוש בנכס, וכך אמנם עשתה התובעת. סיכום התובעת עמדה בנטל להוכיח כי היא הבעלים של הנכס מושא התביעה, ואילו הנתבעים לא הוכיחו כי הוקנו להם זכויות כלשהן מכוחן הם רשאים לעשות שימוש בנכס. אני מחייבת, אפוא, את הנתבעים וכל מי שנמצא במבנה מטעמם לסלק את ידם מהמקרקעין, לרבות ממבנה המועדון, ולהחזירם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, וזאת תוך 30 יום מהיום, כאשר ימי הפגרה יובאו במניין הימים. המבנה הוא זה המופיע במסמכים המסומנים במ/1, במ/2, במ/3 ו- במ/4 המהווים חלק מפסק הדין. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪. כמו כן יחזירו הנתבעים לתובעת את הוצאות המשפט בהן נשאה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. את שכר הטרחה וההוצאות על הנתבעים לשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום. ימי הפגרה יובאו במניין הימים. סילוק ידמבנה