טענת הנתבעים להגנות החלות עליהם מכוח סעיף 27 לחוק הערבות וזאת בגין היות כל אחד מהם "ערב מוגן", כהגדרת מושג זה בסעיף 19 לחוק הערבות. 2. ביום 8.7.2008, לאחר דיון שנערך בפני כב' הרשם נ' מורני, נתן כב' הרשם למבקשים/הנתבעים את הרשות להתגונן, תוך שהוא מנמק החלטתו כדלהלן: "לאור טענת המבקשים שהם אינם חתומים על השטר נשוא תיק ההוצל"פ, אין מנוס מאשר לתת להם רשות להתגונן בפני בקשת הביצוע". הנה כי כן, כבר במועד מתן הרשות להתגונן, עמד כב' הרשם על כך שהנימוק של טענת זיוף החתימה שהועלתה על ידי שני הנתבעים הוא הטעם המרכזי למתן הרשות להתגונן. יצויין אם זאת, כי כבר מתצהירו של משה וגם בעת חקירתו בפני הרשם לא היה משה פסקני באשר לזיהוי חתימתו על השטר (זאת להבדיל מאלכס שטען באופן ברור כי החתימה אינה חתימתו) אלא רק טען שאינו זוכר שחתם על המסמך והדף כל טענה לקשר בינו לבין החברה. 3. במהלך דיון ההוכחות בפני נשמעה עדותה של הגב' מיכל צוקרמן (להלן: "מיכל") מטעם התובעת וכן נשמעו עדויות הנתבעים. 4. עוד קודם לשמיעת ההוכחות, לאור החלטותי כפי שיפורטו להלן, נדחתה למעשה טענת הזיוף שהעלו הנתבעים, וזאת לאור השתלשלות הענינים שתתואר להלן: ביום 7.7.09, בתום ישיבה מקדמית שהתקיימה בתיק, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית קבעתי כי: "במסגרת תביעה זו, העלו הנתבעים כנגד חבותם על פי שטר החוב, טענות הן באשר לחתימתם על השטר והן באשר לשאלת תחולת הגנת חוק הערבות עליהם, ככל שהם אכן חתומים על השטר. במסגרת חקירה בפני כב' הרשם, הנתבע 1 הכחיש חתימתו על השטר ואילו נתבע מס' 2 טען כי אינו זוכר באם חתם על השטר אולם לא הכחיש בצורה ברורה כי החתימה המתנוססת על השטר, הינה חתימתו. בנסיבות אלו, וחרף העובדה שהתובעת לא הגישה חוות דעת מומחה לזיהוי כתב יד מטעמה, שכן היא נסמכת בתביעתה על עדותה של נציגת התובעת שהחתימה את הנתבעים על השטר לטענתה, ועל מנת לברר את טענת הזיוף העומדת בבסיס טענות ההגנה של הנתבעים, ולאור העובדה כי אחד הנתבעים לא שלל באופן קטגורי את חתימתו על השטר, אני סבורה כי יש מקום למינוי מומחה לזיהוי כתב יד מטעם בית המשפט שכן, התובעת עמדה בנטל הראשוני לפחות להוכיח את חתימת הנתבעים על השטר. אשר על כן אני מורה על מינויו של מומחה לזיהוי כתב יד אשר זהותו תקבע על ידי בהחלטה נפרדת שתשלח לצדדים, כאשר בשכרו ישאו הצדדים בחלקים שווים" (ההדגשה אינה במקור - פ.ל.). 5. דא עקא, שגם לאחר החלטה מפורטת זו, ולאחר התראה מצדי לנתבעים בהחלטתי מיום 12.10.2009, כי עליהם להפקיד את חלקם בשכר טרחת המומחה, נמנעו הנתבעים מלעשות כן, ומשכך ניתנה ביום 4.11.2009 החלטתי ולפיה: "בהמשך להחלטותיי מיום 7.7.2009 ומיום 12.10.2009 ובהעדר הפקדה בקופת בית המשפט, אינני ממנה מומחה לזיהוי כתב יד בתיק והנתבעים לא יהיו רשאים לטעון כל טענה ביחס לזיוף חתימותיהם". בכך, למעשה, נסתתמו טענות הנתבעים באשר לשאלת חתימתם על השטר, ומשכך לא אפשרתי לב"כ הנתבעים לעורר שנית עניין זה במהלך דיון ההוכחות שנערך בפניי ביום 9.6.2010. 6. נכון הדבר, והחלטתי מיום 7.7.09 לא התעלמה מכך, כי משמועלית טענת זיוף ביחס לחתימה על שטר, נטל ההוכחה בדבר זהות החותם על שטר (אשר רק אותו ניתן לחייב מכוח השטר) מוטל על התובע, במקרה זה, התובעת, וזאת מכוח הוראת סעיף 23 לפקודת השטרות (ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240). שם נקבע כי אחת הדרכים העיקריות להוכחת חתימתו של אדם הינה באמצעות חוות דעת גרפולוגית, והתובעת לא הגישה כזו מטעמה, אולם אין בכך לשלול את האפשרות כי בית המשפט יסתפק בראיה אחרת, כגון: עדות מי שהחתימה נעשתה בפניו, על מנת לשלול את טענת הזיוף. במקרה דנן סברתי, לאחר הגשת תצהירי הצדדים, ולאור קיומה של עדות מיכל, שהיתה עדה לחתימת הנתבעים בפניה, ובעיקר לאור קלישות טענת הזיוף לאור העובדה שמשה לא הכחיש את הדמיון בין החתימה שעל השטר לבין חתימתו ורק ציין כי "אינו זוכר" את עובדת חתימתו על השטר, כי אין מקום לזקוף לחובת התובעת את העדרה של חוות דעת גרפולוגית, אלא דווקא לחובת הנתבעים. אני סבורה כי בנסיבות אלו, משבחרו הנתבעים שלא לפעול בהתאם להחלטותי ובכך לסכל מינוי מומחה מטעם בית המשפט (אף בהעדר חוות דעת מטעם הצדדים), יש בכך להחליש, עד כדי לאיין, את טענותיהם לזיוף, ומשכך עומדת בפני עדותה של מיכל בלבד, ואין עדות סותרת באשר לזהות החתימות. האם עומדת לנתבעים הגנה אחת כנגד חיובם על פי השטר? 7. ראשית, ככל שהדבר נוגע לאלכס, הרי שזה חתום על השטר כאחד מ"עושי השטר" ולא כערב להתחייבות על פי השטר, ומשכך לא יכולה לעמוד לו הגנה כלשהי מכוח חוק הערבות, וחיובו נובע מכוחו של שטר החוב. בסעיף 1 לשטר החוב נרשם: "שטר חוב זה נחתם וניתן להבטחת כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו מאת עושה השטר בקשר עם הסכם מיום ממכאן שמלשון שטר החוב עולה כי חיובו של אלכס הינו ביחס לחובות המגיעים לתובעת מעושה השטר לבדו או ביחד עם אחרים. טענת התובעת הינה כי מקור החוב על פי השטר הינו חובות המגיעים לה ממזון טבעי. לטענתה, שטר החוב נחתם בגין עיסקת מימון לרכישת רכב מסחרי מסוג יונדאי אשר נחתמה בין התובעת לבין מזון טבעי. משאלכס לא מכחיש את עצם קיום חוב החברה עפ"י שטר החוב (כמפורט בסעיף 1 לעיל), אלא טוען לעניין גובה החיוב בלבד (סעיפים 14- 34 לנ/2), ובהיותו בגדר אחד מעושי השטר (ולאור דחיית טענתו ביחס להעדר חתימתו על השטר), הרי שאלכס לא הקים הגנה כנגד חיובו, ככל שיקבע כי קיים כזה על מי מעושי השטר. 8. באשר למשה, הדברים הם שונים. אמנם לאור קביעתי לעיל, משה חתום כערב להתחייבויות עושה השטר, אולם, לגביו יש לבחון באם עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק ל"ערב מוגן", ואומר כבר עתה כי אינני סבורה שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אין הדבר כך, אולם קודם לדיון בסוגיה זו, המערבת שאלות משפט ועובדה, אבחן את העדויות שהובאו בפני. אמינות העדויות שנשמעו בהליך : 9. באשר לאמינות העדויות שנשמעו בפניי, התרשמתי כי בעוד שעדותה של הגב' צוקרמן עשתה רושם אמין לגופה (וככל שמדובר על דברים שבידיעתה), עדויותיהם של שני הנתבעים הותירו רושם מתחמק ובלתי אמין. בפועל, מתצהירה של הגב' צוקרמן, כמו גם מחקירתה, הובהר הרקע למסירת שטר החוב בידי התובעת. מקורו של שטר החוב הוא בעסקה למימון רכישת רכב מסחרי מסוג "יונדאי" (להלן: "הרכב"), אשר נערכה בין התובעת לבין מזון טבעי, כאשר על שטר החוב עצמו חתומים כאמור חברת "מזון טבעי ש.ק.", מר שפירו אפים ואלכס כ"עושי השטר", ומשה חתום עליו כערב. לגרסת התובעת, תנאי העסקה לא כובדו לאחר שהרכב עבר תאונה, ולאחר שהופסקה העברת התשלום החודשי בסך 4,050 ₪ לידי התובעת. לגרסת התובעת היו שני הנתבעים פעילים בחברה "מזון טבעי ש.ק. בע"מ", ומשחברה זו נקלעה לקשים הוקמה תחתיה חברת "א.ק. תעשיות מזון בע"מ" (להלן: "א.ק."), שגם בענייניה ובניהולה היו שני הנתבעים מעורבים, ביחסים כלפיה. שתי החברות קיבלו שירותי ניכיון מחברת "מקסימוס קפיטל בע"מ" הקשורה בתובעת (ואשר גם בה משמשת הגב' צוקרמן מנהלת). 10. מנגד, אל מול עדותה המפורטת של הגב' צוקרמן עשו אלכס ומשה כל מאמץ להתכחש לכל חיוב כלפי התובעת, אולם בפועל לא ניתן על ידם כל הסבר מניח על הדעת למהות שטר החוב נשוא ענייננו. מעדותם של השניים עולה למצער, כי ידוע היה לשניהם על קיומו של רכב שנרכש במימון התובעת, ואף ידוע היה להם, כי מדובר ברכב שעבר תאונה ונמסר לתיקון במוסך. בכך אני מוצאת טעם נוסף לאי מתן אמון בעדותם של שני הנתבעים, שהתרשמתי כי בניגוד לטענותיהם בפני, היו מעורבים ובעלי ידיעה על הנעשה בחברות שלקשר שלהם עמן התכחשו, וכי היה להם גם מידע אודות הרכב נושא ענייננו, השימוש בו, נסיבות התאונה שאירעה לו והטעם לאי-העברת התשלומים בהתאם לעסקה בין הצדדים. יחד עם זאת, אין באמור לעיל כדי להנביע את המסקנה כי יש בהעדפת גירסת התובעת על מנת להביא לחיובו של משה מכוח שטר החוב, וזאת מאחר ויש לבחון, האם די בראיות שהביאה התובעת לקבוע כי אין משה נהנה מההגנות שבחוק הערבות. האם משה בגדר "ערב מוגן"? 11. סעיף 19 לחוק הערבות, המגדיר את המושגים בפרק ב' לחוק, שהם הרלוונטיים לעניינו, קובע: "בפרק זה - "נושה" - מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי; "ערב יחיד" - מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לענין זה, "בעל ענין בתאגיד" - כהגדרת "בעל ענין" בתאגיד, בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968; "ערב מוגן" - אחד מאלה: (1) ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 87,638.31 שקלים חדשים;..." משכך, עלינו לברר ראשית, באם משה הוא ערב יחיד, שכן רק מי שערב יחיד יכול לטעון כי הינו ערב מוגן. לאחר מכן, ובמידה ומשה אכן "ערב יחיד" יש לבחון באם מתקיים לגביו התנאי הנוגע לגובה סכום הערבות, על מנת שיהא בבחינת "ערב מוגן". טענות התובעת בהקשר זה (כפי שניתן להבינן שכן הן לא נטענו באופן ברור) הינה כי יש לראות במשה "בעל ענין בתאגיד" היא החברה החייבת (מזון טבעי ש.ק. בע"מ שהיא עושת השטר), ומשכך איננו בגדר "ערב יחיד". 12. יש לזכור כי ההגנה על הערב היחיד מתמקדת בערבים שאין להם אינטרס עסקי משותף וזהה לזה של החייב, וכאשר מדובר בתאגיד, רואים בעל עניין בתאגיד החייב מי שמזוהה עם האינטרס העסקי של אותו גוף. הגנה זו מכוונת בעיקרה לערבים אשר לקחו על עצמם התחייבות לטובת אחר בלא תמורה, ובלא שיש להם אינטרס כלכלי בכך, כגון ידידים של החייב, עמיתיו לעבודה, או בני משפחה מרוחקים שאינם מתגוררים עם החייב, או עם בעל הענין בתאגיד החייב, ואינם סמוכים על שולחנו או על פרנסתו. ההגנה מכוונת לערבים שהמניע המוביל למתן ערבותם היה רצון טוב לסייע לחייב, בלא שנתלוותה להתחייבותם כל טובת הנאה, ואשר הסיכון הכלכלי שלקחו על עצמם במתן הערבות לא היה מלווה ב"סיכוי" מקביל להפקת רווח כלכלי כלשהו מהתחייבותם. הרעיון הטמון בהגדרת "ערב יחיד" הוא להוציא מתחומי ההגנה המיוחדת הניתנת לערב יחיד את אותם ערבים שיש להם אינטרס כלכלי מובהק המזוהה עם האינטרס של החייב (כשהוא יחיד), ושל "בעל הענין" כאשר החייב הוא תאגיד. התכלית החברתית של מתן הגנה לערב התמים, שאין לו אינטרס כלכלי במתן האשראי לחייב, איננה מתקיימת בדרך כלל ביחס לבני זוג ובני משפחה תלויים בחייב, או בבעל עניין בתאגיד החייב. בבני משפחה הנמנים על הגרעין הקרוב ביותר לחייב או בבעל עניין בחייב, מתקיימות זהות אינטרסים וציפיות משותפות לאלה המניעים את החייב בקבלת האשראי, והסיכון והסיכוי הנלווים לקבלת האשראי משותפים גם להם. לפיכך, אין הצדקה לפרוש עליהם את ההגנה המיוחדת שהחוק מעניק לערב היחיד, אשר לוקח על עצמו אך סיכון במתן ערבותו, בלא שלסיכון זה נלווית טובת הנאה כלשהי. 13. לצורך הגדרת "בעל ענין בתאגיד", מפנה חוק הערבות במפורש לחוק ניירות ערך, במגמה לשאוב את תכניו של מושג זה מאותו הסדר חקיקתי. בע"א 645/04 דינה בן שושן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (30.4.09) (להלן: "עניין בן שושן"), מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, נדונה השאלה מהם גבולות ההפניה של חוק הערבות לחוק ניירות ערך לצורך הגדרת המושג "בעל ענין בתאגיד". האם התכוון חוק הערבות להפנות להגדרה "הצרה" של מושג זה בחוק ניירות ערך, או שמא התכוון להגדרה "הרחבה" של אותו מושג באותו חוק, המרחיבה את תוכנו. סעיף 1 לחוק ניירות ערך מגדיר "בעל ענין בתאגיד": ""בעל ענין", בתאגיד - (1) מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד או מכוח ההצבעה בו, מי שרשאי למנות דירקטור אחד או יותר מהדירקטורים של התאגיד או את מנהלו הכללי, מי שמכהן כדירקטור של התאגיד או כמנהלו הכללי, או תאגיד שאדם כאמור מחזיק עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק שלו או מכוח ההצבעה בו או רשאי למנות עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהדירקטורים שלו;... .... (2) חברה בת של תאגיד, למעט חברת רישומים". כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה, בעניין בן שושן, כי הפרשנות התכליתית של ההסדר החקיקתי בענין ערב יחיד מביאה למסקנה כי המושג "בעל ענין" בתאגיד לצורך החרגתו מהגדרת "ערב יחיד" על-פי חוק הערבות, הוא כפי משמעותו הרחבה של מושג זה בחוק ניירות ערך, הכולל בתוכו במשולב את תוכן ההגדרה של "בעל ענין" עם הגדרת המושג "החזקה" לצורך ניירות ערך, הקובע: "החזקה"... - לענין ניירות ערך או כוח הצבעה וכיוצא באלה - ... כשמדובר בהחזקה... בידי יחיד - יראו יחיד ובני משפחתו הגרים עמו, או שפרנסת האחד על האחר, כאדם אחד". 14. במקרה דנן, על אף שהתובעת הצביעה על קרבה משפחתית בין משה לבין בעלי הענין בחברת מזון טבעי, ואף הצביעה על זיקה אפשרית בין משה לבין עסקי החברה (או מדויק יותר לומר, זיקה עסקית בין בעלי הענין בחברה), לא השכילה התובעת להניח תשתית ראייתית מספקת אשר תביא למסקנה כי משה הינו "בעל עניין בתאגיד" כאמור בחוק נירות ערך, שכן הראיות שהובאו אין די בהן כדי לקבוע שמתקיימת אחת מהחלופות הקבועות בהגדרה זו, גם בהתחשב בהגדרה המרחיבה של מונח "ההחזקה" הכלול בה. התובעת לא צרפה כראיה תדפיס רשם החברות, ממנו ניתן ללמוד על זהות בעלי המניות בחברת מזון טבעי ומידת החזקתם במניות, והסתפקה בכך שטענה כי אלינה ויפים היו בעלי המניות בחברה. התובעת אמנם הצביעה על קשר משפחתי בין אלינה ואפים, לבין הנתבעים בתיק זה - משה ואלכס, שכן הנתבעים אשרו כי אלינה הינה בת דודתו של אפים, אחותו של משה ורעייתו של אלכס (סעיף 4 לת/1 ). התובעת אף הצביעה על כך כי משה היה בעל ענין בחברת א.ק., כאשר לטענת התובעת זו הוקמה על ידי משה ואלינה לאחר שמזון טבעי נקלעה לקשיים כלכליים והמשיכה את פעילותה העיסקית של מזון טבעי. כמו כן על שטר החוב אשר צורף להסכם מסגרת לניכיון מסמכים סחירים שנחתם בין התובעת לא.ק. (חברה שמשה ואלינה הם בעלי מניות בה), חתומים כערבים גם אלכס ואפים ( סעיפים 9- 10 לת/1). 15. אולם למרות כל אלו אין די בכך כדי לקבוע כי מתקיימת אחת החלופות להגדרת בעל עניין. ראשית, לא נטען וממילא לא הוכח, כי משה מחזיק במניות במזון טבעי, דהיינו לא מתקיימת החלופה הראשית להגדרת בעל ענין של החזקת מניות. זאת ועוד, בהעדר תדפיס רשם החברות, לא ניתן לדעת בכמה מניות החזיקה אלינה במזון טבעי, ככל שאכן היתה בעלת מניות בה. אפילו באם נצא מההנחה כי יש לאלינה 5% ממניות חברת מזון טבעי (ובכך התקיימו לגביה התנאים לראות בה "בעל ענין בתאגיד"), לא הוכחה התקיימות הגדרת "החזקה" לגבי משה, שכן התובעת לא הוכיחה כי לאלינה ולמשה יש אינטרס כלכלי משותף, והעובדה שבמועד מאוחר יותר (לאחר החתימה על כתב הערבות) הקימו יחדיו את חברת א.ק. אינה מספיקה כדי להצביע על קיומו של אינטרס כלכלי משותף במועד חתימת משה על כתב הערבות. אפשרי, וסביר באותה המידה, כי בעת שחתם משה על כתב הערבות עשה כן כטובה לבני משפחתו (אלינה אחותו כאמור), מבלי שהיה לו באותה העת אינטרס כלכלי משותף להם, ולפיכך אין די להתבסס על "תחושה" ו"רושם" שנוצרו, כדי לקבוע אחרת. שנית, התובעת לא הוכיחה כי משה שימש כמנהל במזון טבעי (חלופה אפשרית אחרת בהגדרת "בעל ענין" בחוק ניירות ערך), למעט טענותיה חסרות הביסוס כי משה היה פעיל בחברת מזון טבעי והיה מגיע מעת לעת למשרדי התובעת לביצוע עסקאות נכיון שקים, וכן נהג ברכב היונדאי (סעיף 11 לת/1), טענות המוכחשות על ידי משה. הטענה היחידה אשר היתה עשויה לשמש כאינדיקציה לכך כי למשה היה תפקיד פעיל בניהול מזון טבעי ובעל אינטרס כלכלי ביחס אליה, הינה העובדה שמסר לחברת כלמוביל המחאה המשוכה על שמו, בקשר לתיקון היונדאי (נספח ה' לת/1). בנסיבות הענין אינני מוצאת כי די בכך, בכדי לשמש אינדיקציה שכן מדובר במקרה יחיד ולא בהתנהלות ממושכת מצידו של משה אשר יכולה להצביע על היותו "בעל ענין" בחברת מזון טבעי. בניגוד למשל, למקרה שנדון בבש"א (ת"א) 8251/02 מזרחי גיל נ' ב.ר. בטון 1986 מפעלי בטון מובא בע"מ (20.8.2003), בו נקבע כי חרף העובדה כי הערב טען שהוא רק עובד של החברה, הוא כיהן בפועל כמנהל התאגיד מאחר שהוכח שהוא ניהל את כל הפעילות השוטפת והיה הגורם המרכזי בכל הקשור לפרוייקטים שביצעה החברה, ובנוסף אף מסר שיקים אישיים בשווי של מאות אלפי שקלים לכיסוי חובות החברה. האם משה הינו בגדר "ערב מוגן"? 16. "ערב מוגן" הוא למעשה מקרה פרטי של "ערב יחיד", אשר בתנאי התחייבות מיוחדים בינו לבין "נושה", כהגדרתו בחוק, החיל עליו החוק הגנות יתרות. במקרה זה החלופה הרלבנטית הינה זו שבסעיף 19 (1) שהובא לעיל. יצויין כי הסכום הנקוב כיום בסעיף (1) אינו רלבנטי למועד השטר (אלא הוא עדכון שנעשה ביום 30.1.2013), ולפיכך יש לבחון האם במועד עשיית השטר היה סכום הערבות בגדר הסכום שהוגדר אז כסכום המקסימלי או שמא היה גבוה ממנו. בתיקון החוק בשנת 1998 הועמד הסכום הנקוב בסעיף (1) הנ"ל, על סך של 60,000 ₪ (כאשר התיקון פורסם ב-14.11.97) ובסעיף 20 לחוק הערבות נקבע כי הסכומים יעודכנו ב-1 לינואר כל שנה וב-1 ליולי כל שנה, כאשר העדכון הראשון יהיה ביום 1.3.98. הצמדת הסך של 60,000 ₪ החל מיום 1.3.98 ועד ליום הנקוב בשטר כמועדו, 1.5.06 (לכך תבוא התייחסות בהמשך) מביא, כטענת הנתבעים, לכך שתקרת סכום הערבות לצורך קביעת מעמדו של ערב כערב מוגן נכון ליום 1.5.06 הינה בסך 72,705.04 ₪ שהינו סכום העולה על סכום השטר, ולפיכך, משה הינו בגדר "ערב מוגן". 17. לא מצאתי בטיעוני התובעת כל התייחסות לסוגיה זו, אשר כאמור לעיל, הועלתה על ידי הנתבעים כבר בתחילתו של ההליך, וגם לא מצאתי בחומר הראיות שהונח בפני כל בסיס לשלול את הקביעה כי משה הינו בגדר "ערב מוגן". כתוצאה מקביעתי זו, ומאחר והתובעת לא טענה (וממילא לא הוכיחה) כי מיצתה את ההליכים כנגד החייבים העיקריים (עושי השטר במקרה זה), קודם להגשת התביעה כנגד הערב המוגן, לא ניתן לחייב את משה מכוח השטר החוב בהיותו ערב מוגן. גובה החיוב כלפי אלכס 18. בענייננו המדובר בשטר חוב, אשר לא יכולה להיות מחלוקת כי הסכום הנקוב בו מולא על ידי התובעת (כמו גם התאריך) ולא היה נקוב בו בעת שנחתם על ידי עושה השטר והערב. עולה ממנו כי הוא ניתן כשטר בטחון, אשר התובעת רשאית לנקוב בו את סכום החיוב שיש לעושי השטר כלפיה, כפי שגם עולה מלשון השטר עצמו, בסעיף 5, הנותן את הסמכות לאוחז בו "להשלימו, לרבות השלמת תאריך פירעון, סכום פירעון וכל פרט אחר". מכל המקובץ עולה, ללא ספק, כי מדובר ב"שטר ביטחון", אשר בהעדר כל גרסה אחרת מטעם הנתבעים לנתינתו, אני נותנת אמוני, כי ניתן להבטחת אותה עסקת מימון רכב אשר עליה העידה מנהלת התובעת. באשר לנטלי הראיה הנוגעים להוכחת חוב מעין זה, מורה סעיף 20(ג) לפקודת השטרות כי: "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". משכך, קיימת חזקה לטובת התובע המעבירה את הנטל לסתור את הסכום הנקוב בשטר, ואשר מולא עפ"י מנגנון ההשלמה המוסכם, ולשכנע כי הסכום שנקבה בו התובעת אינו משקף את גופה החיוב כלפיו. מגמה זו תואמת את המגמה בפסיקה, אשר העבירה, ככלל, את נטלי הראיה בתביעות שטריות לכתפי הנתבע (ע"א 421/74 שגן נ' מדר פ"ד כ"ט(1) 445; שלום לרנר, דיני שטרות (1999) עמ' 350-351). 19. על אף שנטל הראיה רובץ על כתפי הנתבעים כאמור, ובמקרה זה, הנתבעים לא הביאו ראיות כלשהם מטעמם לסתור את דרישת התובעת, הרי שאין בכך להביא לקבלת התביעה על מלוא סכומה אלא יש לבחון באם התובעת, הוכיחה, ולו במידה המועטה ביותר את הסכומים שעמדו בבסיס תחשיב הסכום שמולא על ידה בשטר. שכן הרשות למלא את השטר איננה מעניקה את הרשות לנקוב בו סכום שרירותי כלשהו, אלא על התובעת, לשכנע, ולו ברמת השכנוע המועטה ביותר, שאכן יש בסיס לתחשיב שעמד בבסיס הסכום. 20.תחשיב התובעת, כעולה מתצהירה של גב' מיכל צוקרמן מפרט את נזקי התובעת, אשר מצטברים, לטענתה, לסכום שמולא על גבי שטר החוב, כדלקמן: א. הוצאות כוללות עבור טיפול ברכב היונדאי במוסכים, דלק, רישיון רכב, וכדומה: 38,125 ₪. בניכוי סכומים שהתקבלו מן הביטוח בעקבות התאונה שעבר הרכב: 20,762 ₪. מה שמוביל לפער של 17,363 ₪ בין הוצאות הטיפול ברכב לפיצוי שניתן על ידי הביטוח. לתצהיר לא צורפה כל אסמכתא באשר לגובה הסכומים הנכללים בסעיף זה. ב. חוב בסך 5,224 ₪ לכביש 6. בעניין זה הוצגה אסמכתא, אם כי לא ניתן ללמוד ממנה על זהות הרכב שבגינו שולם הסכום (בעקבות פשרה עם מפעילת כביש 6). ג. הוצאות איתוראן - 624 ₪. גם סכום זה נטען ללא אסמכתא. ד. יתרת התשלומים ממועד התאונה עד למועד מכירת הרכב, לאחר הוספת ריבית פיגורים והיוון החוב "על פי תנאי ההסכם" (שכלל לא הוצג) - 116,771 ש"ח. ה. בקיזוז התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב - 68,000 ₪. 21. מדובר בתחשיב, אשר מעבר לעובדה שהסכומים המנויים בו מצטברים לסך של 71,982 ₪, הוא הסכום שעל גבי שטר החוב, לא מצאתי כל היגיון באשר לאופן ביצועו. בעניין זה היטיב ב"כ הנתבעים להראות את חוסר ההיגיון שבטענות התובעת. כך למשל , אין זה ברור מדוע מצאה התובעת לדרוש לעצמה "יתרת תשלומים" בכל המועד שבין זמן התאונה לבין מכירת הרכב (היינו מחודש דצמבר 2006 ועד חודש אוגוסט 2007), כאשר לא ברור כלל מדוע לא הזדרזה התובעת למכור את הרכב קודם לכן. בדרך התחשיב שבחרה לעצמה התובעת היא הגדילה, למעשה, את הנזק שנגרם לה לטעמה פעמיים : ראשית, הוגדל מספר חודשי אי התשלום (כאשר הסכום נושא ריבית שמהותה כלל לא הובררה) , ושנית - באותו הזמן שבו עוכבה מכירת הרכב (ללא הסבר כלשהו), כפי שטען ב"כ הנתבעים בהתבסס על מחירון לוי יצחק, איבד הרכב 10,000 ₪ מערכו, ועל כן יש לראות את התמורה שהתקבלה בעת מכירתו כנמוכה מדי. דומה, אם כן, כי התחשיב שביצעה התובעת, הינו שרירותי למדי, ובהעדר אסמכתא, לפחות בהצגת תנאי ההסכם שבין הצדדים, אשר יכלו ללמד כי התובעת פעלה בהתאם למוסכם אל מול מזון טבעי, לא מצאתי לקבל תחשיב זה. מנגד, גם את תחשיב הנתבעים, המתבסס בין השאר על טענה (הבלתי מוכחת כלל) שכביכול חלק מן הרכב (ארגז קירור) נשאר אצל התובעת ולא נמכר, ועל כן יש להפחית את מחירו המוערך מסכום הפיצוי, לא אוכל לקבל. 22. כאמור, נטל הראיה הוא על הנתבעים, ועל כן, אהיה נכונה לקבל, גם אם בדוחק, את גרסת התובעת על הנזקים שנגרמו לה (חרף מחדליה באי הצגת האסמכתאות לתשלום), ובשים לב לכך שעדותה של הגב' צוקרמן הייתה אמינה. עם זאת, עמדתי היא שאת התחשיב יש לערוך מחדש, ובזהירות, בהתאם לעקרונות המחויבים על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970. סעיף 9 לחוק זה מורה את "דרך המלך" שלפיה יש לפעול במקרה של הפרת חוזה כדלקמן: " השבה לאחר ביטול (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך " . הוראת החוק הינה, אם-כן, כי יש לבצע את התחשיב שבין הצדדים בדרך של הערכת השווי שהתקבל על ידי כל צד, תוך קיזוז הסכומים שבהם נשא. לענייננו, שווי הרכב בעת ביצוע עסקת המימון, כעולה מעדותה של הגב' צוקרמן, עמד על 145,800 ₪, אשר הוסכם על תשלומם בסכומים של 4,050 ₪, למשך 36 חודשים. לאור העובדה שמדובר בעסקת רכישה, שבה נפרסים התשלומים על פני תקופה ארוכה של 3 שנים, ובהתחשב בנתונים שהוצגו על ידי ב"כ הנתבעים, המלמדים על שווי מחירון (ללא ארגז קירור) נמוך, שבין 120,000 ₪ ל123,000 ₪ (ובהעדר הצגת הסכם המימון!), אני סבורה, כי יש להפחית משוויו של הרכב. משכך אני מעמידה את שווי הרכב (כולל ארגז הקירור) לצורך תחשיב זה על סך של 135,000 ₪ בלבד. לסכום זה יש להוסיף את ההוצאות שבהן נשאה התובעת על פי סעיפים א, ב וג' לתחשיבה: פער של 17,363 ₪ בין הוצאות הטיפול ברכב לפיצוי שניתן על ידי הביטוח; חוב בסך 5,224 ₪ לכביש 6; הוצאות איתוראן - 624 ₪. כן יש לנכות מן הסכום סך של 68,000 ₪ שהוכח שהתקבלו ממכירת הרכב, ועוד סך נוסף של 28,350 ₪, תשלומים שאף לטענתה של התובעת שולמו לה במשך שבעת החודשים הראשונים, עובר לתאונה. בנוסף מצאתי לנכות סך נוסף של 5,000 ₪, בגין ירידת ערכו של הרכב ממועד התאונה ועד למכירתו בפועל (מדובר במחצית מירידת השווי הנטענת על ידי הנתבעים), בהסתמך על מחירון לוי יצחק, ובשים לב לכך, שמכירת רכב, בפרט לאחר תאונה ותיקון, יכולה להתעכב בכמה חודשים (אם כי לא למעלה מחצי שנה כפי שקרה בפועל). בצירוף ובקיזוז כל הסכומים המנויים לעיל, מתקבל סכום החוב על פי השטר שאותו אני פוסקת לטובת התובעת, אשר יעמוד על סך של 56,861 ₪ בלבד. סיכום התביעה כנגד נתבע 2 נדחית, אולם בנסיבות הענין, הדחייה הינה ללא צו להוצאות (אין בקביעה זו כדי להביא לביטול ההוצאות שפסק הרשם לחובת הנתבע 2, ואשר אך בגינם יוותר תיק ההוצל"פ תלוי ועומד כנגדו, ככל שטרם שולמו ההוצאות). אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 56,861 ₪ כאשר הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.10.2007 (מועד הגשת השטר לביצוע ולא המועד הנקוב בשטר שאין מחלוקת כי הוא מוקדם למועד היווצרות החוב) ועד התשלום בפועל. כן ישלם הנתבע 1 לתובעת את הוצאות ההליך, הכוללות אגרות בית משפט ששולמו על ידי התובעת, וכן שכר טרחת עורך דין בהליך בסכום שאותו אני מעמידה, בהתחשב במחדלי התובעת בצירוף ראיות ואסמכתאות, על סך של 7,000 ₪ בלבד. קרן החוב בתיק הוצל"פ תעודכן בהתאם לפסק הדין.ערבים (ערבות)ערב מוגןערבות