אחריות המעביד (תחנת דלק) לשוד אלים של עובד (מתדלק) רקע בפניי מונחת תביעתו של התובע יליד שנת 1987, אשר הועסק בתקופה הרלוונטית אצל הנתבעת, כמתדלק בתחנת דלק. תביעתו נסובה אודות נזקים שנגרמו לו כתוצאה מאירוע שוד אלים שהתרחש בתאריך 1.12.06, בלילה שבין יום ה' ליום ו' (להלן "האירוע"). האירוע הוכר כ"תאונת עבודה" על ידי המוסד לביטוח לאומי. בתאריך ה- 13.07.07 קבעה וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי כי התובע סבל מנכות נפשית זמנית מיום האירוע ועד ליום 22.12.06, אך לא נקבעה לו נכות צמיתה. מיניתי בתאריך 4.5.10 את ד"ר יובל בן אמנון כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתחום הנפשי, שקבע כי לא נגרם לתובע נזק צמית אשר ניתן לשייכו לאירוע השוד הנזכר. טענות הצדדים באת כוח התובע המלומדת טענה כי התובע שימש בתקופה הרלוונטית כעובד בתחנת הדלק אשר בבעלותה של הנתבעת (להלן "התחנה"). המשמרות שבהם הועסק היו בשעות הלילה ועד הבוקר שלמחרת, בסה"כ משמרות של 8 שעות, סך כל תקופת עיסוקו של התובע אצל הנתבעת ארכה כשנה. במהלך תקופת עיסוקו אצל הנתבעת, התחנה נשדדה פעמיים. התובע עבד כמתדלק יחידי, אשר מתוקף תפקידו היה אמון הן על תדלוק הרכבים וגביית הכספים, והן על אחזקת חנות הנוחות (להלן "החנות") שבבעלות הנתבעת. בהיות התובע בחנות ביום 1.12.06 נכנסו שני שודדים, הכו את התובע וכפתוהו לכיסא כך שלא יכול היה לזוז ממקומו. התובע ניסה להזעיק עזרה ע"י לחיצה על לחצן המצוקה שהיה מונח בכיסו באותה שעה. העזרה אחרה לבוא והגיעה לאחר כ- 40 דקות בהן היה התובע כפות בידיו לכיסאו. לטענת התביעה, כתוצאה מאותה טראומה אשר חווה התובע, נגרם לו נזק נפשי צמית בהתאם לחוות דעתו של ד"ר גד נשיא מומחה פסיכיאטרי מטעם התביעה. הוא בדק את התובע בתאריך 29.11.07 ומצא כי אירוע השוד האחרון היה טראומתי במיוחד והותיר על התובע רושם עז, וכתוצאה מאותה טראומה נותרה לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור 30% אשר ניתן ליחסה לאירוע השוד הנזכר. טראומה זו המשיכה ללוות את התובע גם במהלך שירותו הצבאי, כאשר התובע קיבל טיפול פסיכולוגי ותרופתי והוא לא יכול היה לשרת כחייל קרבי למרות שהיה מוכשר לכך בתקופה העוברת לארוע. לטענת ב"כ התובע, הנתבעת התרשלה בכך שלא העמידה לצדו של התובע עובד נוסף במסגרת משמרות הלילה, אשר כאמור היו מועדות לאירועי שוד מהסוג אותם חווה התובע בתקופת עבודתו, סירובה של הנתבעת להעמיד עובד נוסף במשמרות הלילה, נעשתה למרות הפצרותיו החוזרות ונשנות של התובע בפני מי ששימש כמנהל התחנה מטעם הנתבעת באותה תקופה. בא כוח הנתבעת המלומד טען כי לא מתקיימת מצדה של הנתבעת כלפי התובע חובת זהירות מהסוג הנטען, וכי גם אם קיימת חובה שכזו, הרי שלא היו במעשיה או במחדליה של הנתבעת משום רשלנות, ואף אילו נקטה את אמצעי הזהירות אותם העלה בא כוח התובע, והיו מעמידים לתובע עובד נוסף באותן משמרות, לא היה בכך בכדי למנוע את התרחשות האירוע האמור. בנוסף טען ב"כ הנתבעת כי לא נגרם לתובע נזק צמית בעקבות ההתרחשות הנדונה, את דבריו סמך על חוות דעתו של פרופ' ש. נוי, מומחה רפואי מטעמו, אשר קבע כי אין לתובע נכות נפשית צמיתה אותה ניתן לשייך לאירוע השוד האמור. עוד סמך את דבריו על חוות דעתו הרפואית של ד"ר יובל בן אמנון, מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט, אשר קבע גם הוא כי לא התפתחה אצל התובע תסמונת פוסט טראומתית כתוצאה מן האירוע, ולא ניתן לשייך לתובע נזק נפשי צמית בעקבות אירוע השוד האמור. לטענתו מסקנה זו מתיישבת היטב גם עם קביעתה של הוועדה הרפואית מטעם המל"ל מיום 13.07.07 אשר ציינה כי לתובע הייתה נכות מלאה זמנית למשך 20 ימים מיום התרחשות השוד ותו לא. דיון והכרעה יתרון לה לעוולת הרשלנות, שאינה מסייגת את המקרים אשר נכנסים לפתחה, אלא פורשת היא כנפיה על כל מקרה שיבוא בשעריה רוצה לומר "כל דכפין ייתי ויאכול" - רשימת המקרים הבאים לתחולתה לעולם אינה סגורה כלשון הש' א. ברק (כתוארו אז) בע"פ 186/80 זיו יערי נ' מדינת ישראל, פ''ד לה(1) 769 בעמ' 779: "הקטיגוריות של הרשלנות לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושת המוסר והצדק החברתי והסוציאלי וצורכי החברה המשתנים". משכך עלינו לבחון, המתקיימים היסודות של עוולת הרשלנות בארוע שלפנינו? חובת הזהירות על מנת להטיל אחריות נזיקית על הנתבעת, עלינו לבדוק את קיומה של החובה המושגית והקונקרטית וכפי שהדברים מקבלים ביטוי במשפט העברי, הקובע לאמור: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" (תלמוד בבלי בבא קמא דף ט עמ' ב) חובת זהירות מושגית חובת הזהירות המושגית ((notional duty מטרתה לבחון האם מתקיימת החובה להיזהר שלא להזיק, בין הקטגוריה שאליה משתייכת הנתבעת, לבין הקטגוריה שאליה משתייך התובע. השאלה הינה אבסטרקטית ונשאלת בלא להיצמד לנסיבות מסוימות. התשובה לשאלה זו בשלב ראשון, מצויה במבחן הצפיות, האם אדם מאותה קטגוריה יכול היה לצפות את ההשלכות המזיקות של מעשיו, כלפי אדם אחר מן הקבוצה אליה משתייך התובע. בנוסף עלינו לבחון האם מתקיימים שיקולי מדיניות שבכוחם לשלול את קיומה של החובה להיזהר, חרף העובדה שניתן היה לצפות את ההשלכות המזיקות כתוצאה ממעשהו או ממחדלו, כאשר השאלה הינה האם אותו אדם צריך היה לצפות את ההתרחשות, מתוך הבנה שלא כל שניתן לצפות גם נדרש לצפותו. ככלל, נקודת המוצא העקרונית היא, מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, אזי מתקיימת חובת הזהירות המושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים קיומה של חובה זו (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1),112 בעמ' 122-123, ע"א 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון, פ"ד ל"ט(1) 113, 123). באשר לנדון שלפנינו הלכה פסוקה היא כי קימת חובת זהירות מושגית וכפי שנפסק בע"א 663/88 שריזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, 229 : "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובד. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית". חובת זהירות קונקרטית בשלב זה נדרשים אנו לנסיבות הספציפיות של התובע שלפנינו, הנתבעת, ונסיבות קרות הנזק. האם יכולה הייתה הנתבעת בנדון שלפנינו לצפות את התרחשותו של השוד נשוא דיונינו? דין שאלה זו להיענות בחיוב, ולוּ רק בגלל שקדמו לשוד זה שני שודים נוספים כאמור אשר הפכו תחנה זו למועדת מפני שודדים. ומכאן שטענתו של בא כוח הנתבעת כי הטלת חובת זהירות על הנתבעת כמוה כהטלת "אחריות מוחלטת" בהתבססו על פסק דינו של כב' השופט עמית בת"א 1326/00 חסן מלחם נ' מחמד חמארשה, דינה להידחות. בתיק שבפניי מתקיימת לה דרישת הצפיות מצידה של הנתבעת, לאור ההיסטוריה של התחנה, כאמור, ומכאן שאין להסיק מתוך הטלת חובת הזהירות על כתפי הנתבעת, את קיומה של "אחריות המוחלטת". בהתייחס למבחן הצפיות כשהמזיק בפועל הינו גורם שלישי עברייני, נפסק בע"א 3510/99 ראובן ולעס נ. אגד ואח', פ"ד נה(5) 826 (להלן: "ולעס") כדלקמן: "בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין, בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני, המבוצע על-ידי צד שלישי, כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה, והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה" . לדידי לא מתקיימים שיקולים שבמדיניות משפטית הנוגעים להתרחשות הספציפית שלפנינו, שבכוחם לאיין את חלותה של חובת הזהירות. מדיניות שיפוטית זו מתייחסת בעיקר כלפי נזקים סבירים, נזקים אלו על אף שניתנים להיחזות אין אנו מוצאים הצורך להטיל בגינם אחריות נזיקית, בחיי היומיום שלנו מעשים רבים הכרוכים בסיכונים, אך סיכונים אלו טבעיים הם, ואינם דורשים הטלת אחריות נזיקית בהתממשותם (ראה פס"ד וועקנין הנ"ל בעמ' 126). בהתרחשות שלפנינו סבורני כי לא ניתן לראות בשוד אלים, כנזק הסביר לתפעולה של תחנת דלק, על אף ששוד שכזה התרחש פעמים נוספות בהיסטוריה של תחנת הדלק נשואת דיונינו, נזק זה הינו צפוי במובן הטכני, ולא סביר במובן הנורמטיבי. לדידי לא קיימים שיקולי מדיניות נוספים שבכוחם לאיין את חובת הזהירות שנקבעה, שיקולים שכאלו לא הוצגו בפניי, ואיני סבור כי הם מתקיימים בנסיבות ההתרחשות שלפנינו. על כן אני מוצא לנכון להכיר בקיום חובת הזהירות המושגית ובחובת הזהירות הקונקרטית בהתרחשות שלפנינו. הפרת חובת הזהירות לאחר שקבענו, כי לנתבעת החובה להיזהר מלהזיק את התובע, עדין אין די בכך על מנת להטיל את האחריות הנזיקית על כתפיה של הנתבעת, אלא נדרשים אנו להיווכח שאכן הנתבעת הפרה חובתה זו כלפי התובע. מסגרת עוולת הרשלנות אין עניינה "אחריות מוחלטת", כי אם קיומם של אמצעי זהירות בעלי יחס סביר לתוחלת הנזק אשר אירע. בשלב זה נדרשים אנו לבדוק מהם אותם אמצעי זהירות שעל הנתבעת מוטלת הייתה החובה לספקם באורח סביר, בשלב שני עלינו לבחון האם היא אכן ספקה אותם, ובשלב שלישי עלינו לבחון, אילו אכן הייתה נוקטת הנתבעת באותם האמצעים, האם היה בכוחם כדי לנטרל את ההתרחשות המזיקה? יש לציין כי לא הרי דרישתנו לנקיטת אמצעי זהירות מאת מזיק רגיל מן השורה כלפי חברו, כהרי דרישתנו זו מאת מעביד כלפי עובדו. דרישתנו אודות נקיטת אמצעי זהירות של מעביד כלפי עובדו הינה גבוהה במידה רבה בהשוואה לצדדים הזרים זה לזה וכוללת חובות נוספות, כפי שנקבע בע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, בעמ' 8: "חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען". על מנת שהמעביד "יצא ידי חובתו" בשמירתו על עובדו עליו לסגל לעצמו פרקטיקה גבוהה של אמצעי זהירות, וזאת על מנת שלעובד אכן תיווצר סביבת עבודה בטוחה ונאותה. מן הכלל אל הפרט בנדוננו, כפי שציינתי, על הנתבעת היה לצפות את אפשרות ביצועו של שוד נוסף, ומשכך היה עליה לנקוט את אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה ונאותה. הנתבעת התבקשה על ידי התובע שלא להותיר אותו לבדו במשמרת הלילה, משמרת הנחשבת כמועדת לפורענות. מר ינאי, מנהל התחנה בתקופה הרלוונטית העיד (ראו עמ' 26 שורה 4-9 לפרוטוקול) כי השיקולים שלא להעסיק עובד נוסף הינם שיקולי עלות - תועלת. ניתן להיווכח כי שיקולי יצירת סביבת עבודה בטוחה ונאותה לא נלקחו בחשבון. יתירה מזו, גם במסגרת שיקולי עלות - תועלת ניתן היה לחשוב על אמצעים אחרים שיגנו על התובע (כגון מערכת אלקטרונית משוכללת של מצלמות אבטחה והתראה). כעת נותר לנו לבחון, האם נקיטת אותו אמצעי בטיחות אכן היה בכוחו לאיין את קרות הנזק. בא כוח הנתבעת טען בסיכומיו (בפסקה 10) ששום מעשה או מחדל של הנתבעת לא תרמו לשוד ולא יכולים היו למנוע אותו. ייתכן כי גם לו הייתה מוסיפה עובד נוסף, לא היה בכך על מנת לאיין לחלוטין את התרחשותו של השוד הנוסף, אך כיוון שלא עצם מעשה השוד הוא יוצר הנזק שהרי התובע חווה שני מעשי שוד בעבר, אלא הפעולות שבוצעו בתובע על ידי השודדים על מנת להכשיר את החנות לביצוע שוד, סבורני כי אילו היה עמו עובד נוסף באותה שעה, קרוב לוודאי שזמן שהותו של העובד במצב שהוא כפות היה מתקצר בהרבה. זאת ועוד, אינו דומה אדם המתמודד עם סיטואציה מורכבת שכזו כשהוא בגפּו, לאדם המתמודד עמה כאשר יש עמו עזר כנגדו, על כגון דא כתב החכם באדם בקהלת: "טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם, כי אם יפולו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול, ואין שני להקימו" (פרק ד פסוקים ט-י). כיוון שבעניינינו הנזק הנדון הינו נזק נפשי בטיבו, הנגרם כתוצאה מחוויית טראומה, נקל לשער כי עובד נוסף היה מצד אחד מרתיע שודדים המחפשים "טרף קל" בדמות עובד בודד בתחנה ומצד שני היה בו כדי להקל על המועקה הנפשית ממנה נפגע התובע, ומשכך נמצאנו למדים כי אכן מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין הפרת חובת הזהירות, לקרות הנזק. קשר סיבתי אין די בהוכחת הפרת חובת הזהירות, על מנת להטיל אחריות נזיקית, אלא נדרשים אנו להיווכח כי הפרה זו היא שגרמה את הנזק. בנדונינו את גוף הנזק לא גרמה הנתבעת כי אם צמד השודדים, כעת עולה השאלה האם אותם שודדים לא ייחשבו כגורם הזר המתערב שבכוחו לשלול את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת לקרות הנזק. סע' 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח- 1968 קובע לאמור: " "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: (1)... (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק; מהסעיף הנ"ל ניתן להבין כי קיימת שלילה גורפת של הטלת אחריות נזיקית על פלוני, מקום בו אדם אחר הוא שגרם בפועל את נזק. עם זאת, בעניין ולעס הנ"ל בעמ' 842, השופט א. ריבלין מסייג קביעה זו במספר מבחנים דרכם נוכל לעמוד על מידת הקשר הסיבתי בין מעשי ומחדלי הנתבעת לנזק שנגרם לתובע: "...האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים". נסיבות האירוע בפס"ד הנ"ל דומות לנסיבות האירוע שלפנינו מלבד מטרתם הסופית של העבריינים. בעוד שאצלנו מטרתם הייתה חמדת הממון, בפס"ד הנ"ל דובר היה במעשי אלימות ללא קשר לחמדת ממון. עם זאת, סבורני כי מרבית המבחנים שצוינו אכן מתקיימים ובראשם עובדת היות התחנה מועדת למעשי שוד אלימים, משכך אני סבור כי הסייג לסעיף הנ"ל חל בעניינינו ואין לראות ב"גורם הזר" כמנתק הקשר הסיבתי בין הנתבעת להתרחשות הנזק (ומבחינה זו מקובלות עלי קביעותיו הנורמטיביות של כב' השופט מוסק בת"א 11447/03 בזזינסקי נ' חברת השמירה בע"מ). קביעת הנכות וחישוב הנזק וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה ביום 13.07.07 כי לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור של 100% החל מיום האירוע, ועד ליום ה- 22.12.06 אך לא נותרה נכות צמיתה לתובע. באת כוח התובע טענת בפנינו כי נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 30% כתוצאה מן הטראומה שחווה בזמן השוד, ולאחריו, בהיותו כפות לכיסאו, את דבריה סמכה כאמור, על חוות דעתו של מומחה מטעם התובע, ד"ר גד נשיא, שקבע בחוות דעתו הרפואית כי ניתן לייחס לאירוע הטראומתי אותו חווה התובע נכות נפשית צמיתה בשיעור 30% מנגד טען בא כוח הנתבעת על סמך חוות דעתו של פרופ' שלמה נוי, כי לא נגרם לתובע נזק צמית כלשהו כתוצאה מהתרחשות השוד. משכך מיניתי את ד"ר יובל בן אמנון כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר קבע כי אין לנפגע נכות נפשית או גופנית צמיתה, שניתן לקושרה לאירוע השוד שהתרחש ביום 01.12.06. לאור החומר שהוצג בפני ולאחר שבחנתי את מכלול חוות הדעת שהוצגו בפניי לא מצאתי מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעמי, בהתייחס לאפשרות קיומו של נזק צמית כתוצאה מהתרחשות השוד האמורה, וכמו-כן מקובלת עלי קביעתה של הוועדה הרפואית מטעם המל"ל אשר קבעה לתובע נכות בשיעור 100% מיום 01.12.06 ועד ליום 22.12.06 וזאת כתוצאה מאירוע השוד בתאריך 01.12.06. עם זאת מבחינה תפקודית התרשמתי מהעדויות ומהמסמכים שהוגשו לי ( והנני נותן אמון בעדותו של התובע בעניין זה) שהקשיים שנגרמו לו והפגיעה בו היא אמיתית ומתמשכת הרבה מעבר לנכות הרפואית שנקבעה ומומחה בית המשפט בהחלט החמיר עם התובע. כאב וסבל זהו ראש נזק השגור בפי כל בכינויו- "ראש נזק לא ממוני". כשמו כן הוא, ראש נזק זה מתייחד בעובדה שלא ניתן לכמתו בתביעות חבויות ע"י תחשיב אריתמטי, לא ניתן להציג קבלות על קיומו או לחילופין על היעדרו, אלא מסור הוא לאומדן דעתו של הבוחן אותו מהצד. יש שיאמדו בשיעור גבוה ויש שיחסו שיעור נמוך. קושי נוסף הנערם על גבינו כתוצאה מהיות ראש נזק זה, לא ממוני, נובע מתוך עקרון העל המנחה אותנו בעת פסיקת פיצויים, והוא- "השבת המצב לקדמותו". מטרתנו בפסיקת פיצויים היא להעמיד את הניזוק במצב בו עמד עובר להתרחשות הנזק הנדונה (ראה א' ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2) 243 (תשמ"ג)). עלינו להציב במשוואה את מצבו של הניזוק עובר להתרחשות הנזק מחד, ומצבו לאחר קרות הנזק מאידך, ובמידה וייוצר "פער שלילי" בין השניים, הרי שפער זה ייקרא "הנזק". כל עוד והמדובר בנזקים ממוניים, ככלל אין קושי רב לעמוד בעקרונות הנ"ל, אך לא כך הדברים ביחס לראש נזק שאינו ממוני- וכי יש בכוחו של פיצוי, גבוה ככול שיהיה, על מנת להעמיד את התובע בחזרה כאילו לא אירע דבר? עם זאת, אין בכוחם של קשיים אלו, בכדי לרפות ידיהם של בתי המשפט, ומשכך נקבע כי תרופתו של הניזוק תתגלם בפיצוי כספי שמטרתו תהיה הוספת הנאות חדשות חלף הכאב והסבל אותם חווה, וכפי שציין הנשיא ברק בע"א 773/81 עיזבון המנוח רוברט פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816, בעמ' 827: "בית המשפט מעמיד לרשות הניזוק אותו סכום כסף, אשר יש בו כדי לאפשר לניזוק לרכוש הנאות, אשר יבואו במקום אלה שאבדו. על-כן, כאשר הנזק הוא סבל וכאב ומודעות לאבדן הנאות החיים, יינתן לניזוק פיצוי, שיאפשר לו לרכוש הנאות אחרות, אשר, במידת האפשר, יאזנו את הנזק שנגרם" . סבורני כי לא ניתן להעלים עין מתחושות הפחד והחרדה המתלוות לאירוע שוד אלים, ובייחוד משנתתי אמוני בגרסת התובע שהוא אכן נכפת בכיסאו, שכפיתה זו נעשתה מתוך ברוטאליות והדבר הותיר בו "צלקת" נפשית אמיתית, מה גם שהתמשכות ההליכים בבית המשפט וחקירתו של התובע על דוכן העדים תוך חשיפתו שוב ושוב לארוע שגרם לו פצע שכזה רק גרמו לו לעוד כאב וסבל מיותרים. משכך מצאתי לפסוק עבור כך פיצוי גלובלי על סך 50,000 ₪. אובדן שכר ראש נזק זה בניגוד לקודמו ניתן לבססו על פי רוב על סמך תחשיבים אריתמטיים. בנדוננו, מצאתי להסתמך על קביעתה של הוועדה הרפואית מטעם המל"ל על הזמן בו היה התובע שרוי בנכות נפשית שלא אפשרה לו למצות את כושר השתכרותו, מיום התרחשות השוד, ובעקבותיו, על כן מצאתי לחייב את הנתבעת בגין ראש נזק זה בסכום של 5,000 ₪. ניכויים וקיזוז תקבולים מן המל"ל סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] קובע לאמור: " היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה" הוראה זו מלמדת אותנו כי במקום בו קיימת חפיפה בין גמלת המל"ל לאחריות הנזיקית של צד ג', המל"ל נכנס לנעליו של הניזוק ביחס לאותו הסכום החופף, מכאן הסיקה הפסיקה כי לגבי הסכום החופף אין הניזוק יכול לבוא בתביעה כלפי המזיק, מחמת כך, שאם יידרש המזיק לשלם אף הוא בגין ראש נזק זה, נמצא הוא לוקה פעמיים, הן כלפי הניזוק והן כלפי המל"ל, מסקנה זו הינה דו סטרית, שכן, גם ביחס לניזוק לא נמצא הטעם שיהא זכאי לכפל פיצויים בגין אותו ראש נזק, מכוח עיקרון האיסור של "עשיית עושר ולא במשפט" בנדוננו התובע קיבל מן המל"ל תקבול על סך 2,773 ₪, אותם נדרשים אנו לקזז מכל סך הפיצוי הסופי לו יהיה זכאי התובע מכוח תובענה זו וכשהוא משוערך במעוגל לסך 3,000 ₪ . עם זאת, לא מצאתי לנכון לנכות את עלות חוות דעת מומחה בית המשפט כדרישת הנתבעת בסעיף 66 לסיכומיה. לדידי מינוי המומחים לא היה מיותר כלל ועיקר. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע על פי הפירוט שלהלן: כאב וסבל - 50,000 ₪ פגיעה בהשתכרות - 5,000 ₪ ניכוי תקבולי מל"ל - (3,000 ₪) סה"כ פיצוי - 52,000 ₪ כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 23.6%.משפט פלילישודאחריות המעבידתחנת דלקדלק