תביעת עובד זר אזרח תושב אוקראינה לפיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

תביעת, עובד זר, אזרח ותושב אוקראינה לפיצוי בנזיקין בגין עוולה של כליאת שווא לתקופה שמיום 19.12.04 ועד ליום 29.4.04, שבוצעה לטענתו במקום משמורת לשוהים בלתי חוקיים. השני הינו פיצוי בגין הרחקתו. התובע נכנס לארץ בהתאם לאשרת עבודה, שהוצאה לו לעבודה כרתך לתקופה שעד ליום 31.10.04 (להלן: "האשרה"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 - מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), כנגד מעסיקתו - הנתבעת 2 מסגריית גספן בע"מ (להלן: "החברה") וכנגד בעלי המניות בחברה ומנהליה: הנתבע 3 - מר עזרא גספן (להלן: "עזרא") והנתבע 4 - מר ישראל גספן (להלן: "ישראל"). [החברה, עזרא וישראל יקראו להלן יחדיו לשם הקיצור: "הנתבעים"]. החברה נקלעה להליכי פירוק ועל כן ההליכים כנגדה מעוכבים. האשרה הוצאה לתובע ע"י המדינה, באמצעות יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התמ"ת להעסקת עובד זר בענף התעשייה. האשרה הוצאה בהתאם להוראות חוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), ובכפוף לאשרת שהייה ורישיון עבודה מסוג ב-1, אשר הנפיקה המדינה לתובע באמצעות לשכת מנהל האוכלוסין במשרד הפנים בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") והתקנות על פיו. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו הראיות כדלקמן: ראיות התובע: תצהיר עדותו הראשית של התובע ועדותו על אתר שנשמעה ביום 16.6.09 לפני סגנית הנשיאה (כתוארה אז), כבוד השופטת מיכל שריר. ראיות המדינה: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מר יוסי אדלשטיין -מנהל האגף לזרים ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (להלן: "מר אדלשטיין"); תצהיר עדותה הראשית וחקירתה הנגדית של הגב' שרון טובול (להלן: "הגב' טובול") - רכזת ענף התעשייה והמומחים. במסגרת תפקידה אחראית על מתן התרים להעסקת עובדים זרים בענפים אלו, ביחידת הסמך לעובדים זרים, ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים. ראיות הנתבעים 2-4: תצהירי עדויותיהם הראשיות וחקירותיהם הנגדיות של עזרא וישראל. כן הובאו לפניי תיעוד שהוגש ע"י הצדדים, טיעוניהם המשפטיים וסיכומיהם בע"פ. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. העובדות הרלוונטיות אשר הוכחו בסופו של יום אפרט להלן את הראיות כפי שהוכחו בסופו של יום: התובע הועסק ע"י החברה שעיסוקה הינו בתחום התעשייה, והאשרה הייתה בתוקף עד ליום 31.10.04. נכון לאותו מועד העסיקה החברה עובד זר נוסף שגם האשרה שלו פגה באותו מועד; ביום 12.9.04, עוד קודם לפקיעת האשרה, הגישה החברה "בקשה למתן היתר להעסקת עובדים זרים בתעשייה ושירותים". במסגרתה התבקש היתר להעסקת 6 עובדים זרים נוספים, ולהארכת היתר ההעסקה לשני עובדים קיימים לרבות התובע; ביום 1.11.2004, נשלחו לחברה ע"י יחידת הסמך לעובדים זרים שני מכתבים: במכתב הראשון הודע לחברה כי הוחלט ליתן אישור עקרוני להעסקת עובד זר אחד בלבד, בכפוף לתשלום אגרה בסך של 500 ₪ - תוך שהובהר במכתב כי אינו מהווה היתר להעסקת העובד הזר. במכתב השני, הודע לחברה כי מתן ההיתר להעסקת העובד הזר, מותנה בקבלת התחייבות של החברה לתשלום שכר חודשי ברוטו לעובד בגין משרה מלאה שלא יפחת מסך של 5,000 ₪ (להלן: "ההתחייבות"). החברה נדרשה להמציא חוזה עבודה חתום ע"י הצדדים, או את ההתחייבות המאומתת בתצהיר בפני עו"ד. כן נדרשה החברה להמציא אישור רו"ח, כי באפשרותה לשלם לעובד את השכר הנקוב במכתב. במכתב זה הודגש כי אם לא יומצא חוזה עבודה/ התחייבות ואישור רו"ח, לא יונפק ההיתר; הנתבעים והתובע היו מודעים לכך שתוקף האשרה פג. בפועל התובע המשיך לעבוד בחברה גם לאחר שהאשרה פגה, והמשיך להתגורר בקרוואן שהועמד לרשותו ע"י החברה בצמוד לנגרייה. החברה, באמצעות ישראל, הציגה בפני התובע מצג כי הינה מטפלת בקבלת אישור להארכת האשרה; ביום 10.11.04, נשלח ע"י מנהל מינהל האוכלוסין המכתב כדלקמן, לנמענים שונים במשרדי הממשלה - לרבות לראש יחידת הסמך ולחשב משרד הפנים. על עותק המכתב (נספח ח' לתצהירו של מר אדלשטיין) נכתב בכתב יד: "לציפי, לשרון טובול...". אביא להלן מתוכן המכתב: "הנדון: הארכת אשרות לעובדים זרים 1. לאור סיכום עם יח' הסמך הוחלט על הארכת תוקף ההיתרים והאשרות כדלהלן: א) בנין ההיתרים לעובדי הבנין יוארכו עד סוף חודש פברואר 2005. במקביל לפעולה זו תוארך האשרה ע"י משרד הפנים בפעולה טכנית במחשב ללא זימון מעסיקים/עובדים. ב) תעשיה, מסעדות ובתי מלון תבוצע הארכה של ההיתרים עד סוף חודש דצמבר 2004. משרד הפנים יבצע הארכה עד סוף חודש דצמבר 2004 ע"י זימון המעסיקים ומתן הארכת האשרה בהתאם. 2. מנהל מערך המחשוב מר ניסים אליאסף- ינפיק דו"ח לפי לשכות בהתאם. 3. הארכת תוקף האשרות כאמור בסעיף 1 א,ב תעשה ללא גביית אגרה" (להלן: "מסמך הארכת תוקף האשרות"); מר אדלשטיין נשאל ע"י ב"כ עזרא וישראל ביחס למסמך הארכת תוקף האשרות: "ש.8 ימים אחרי הוא מקבל מכתב שיצא מכם. הארכת אשרות לעובדים זרים. נספח ח'. מקבל המעסיק הארכה לאשרות לתעשייה עד סוף דצמבר 04. זה נכון? ת. כן ש. היו הארכות לעובדים? ת. המכתב הזה לא הופנה לעובדים. המכתב הזה הופנה לעובדי משרד הפנים שהגיעו לטפל. המסמך הזה הופץ לעובדי משרד הפנים שאמורים לטפל במעסיקים והודיעו להם שיש להם אפשרות עד 31.12 למי שהוא בעל היתר לעובד שלו. ברגע שהוא קיבל את ההיתר, אי אפשר לבוא ב- 1.11, יבואו 2000 איש בבת אחת. לכן מי שיש לו היתר - נתנו לו עד 31.12 לטפל בהיתר. המעסיק קיבל היתר לעובד אחד... הוא קיבל היתר לעובד אחד, את העובד הזה הוא יכל לקחת את הזמן לטפל בהסדרת מעמדו. אי אפשר להגיע ביום אחד.... לכן נתנו ארכה של חודשיים. למי שלא קיבל היתר זה לא רלוונטי". (עמ' 15-16 לפרוטוקול ישיבת יום 27.2.13); בהמשך נשאלה הגב' טובול ע"י ב"כ הנתבעים 3-4 וכן ע"י ביהמ"ש ביחס למסמך הארכת תוקף האשרות, והיא אשרה במפורש כי ההארכה חלה על עובד אחד שהתקבל אישור עקרוני להמשך העסקתו וכי החברה הייתה רשאית לשוב ולחדש בקשתה להעסקת עובד נוסף וזאת עד ליום 31.12.04 (עמ' 20-22 לפרוטוקול); קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למהותו והשלכותיו של מסמך הארכת תוקף האשרות ולכך אדרש בהמשך; ביום 18.11.04, שילמה החברה את הסך של 500 ₪ והמציאה ליחידת הסמך התחייבות שכר ביום 23.12.04; ביום 12.12.04 או במועד סמוך לכך, הגיעו שוטרים לחברה ובדקו את האשרות בהתייחס לעובדים הזרים - לרבות התובע. התובע הציג בפני השוטרים את צילום הדרכון, והאחרונים עזבוהו לנפשו; ביום 19.12.04 נעצרו התובע והעובד הזר הנוסף ע"י המשטרה, במקום מגוריהם בקרוואן שבסמוך למסגרייה. עם מעצרו, הובא התובע בפני ממונה ביקורת הגבולות לצורך שימוע. השימוע נערך בשפה העברית, תוך שנרשם בפרוטוקול כי קיימת בעיית תקשורת בשל קשיי שפה. דבריי התובע לא נרשמו בפרוטוקול השימוע. מיד לאחר מכן, נתנו על התובע צווי משמורת והרחקה בישראל לפיהם נכלא במתקן משמורת בהמתנה לגירושו מישראל; ביום 22.12.04 הובא התובע בפני בית הדין, לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בכלא מעשיהו. הדיון התקיים בנוכחות התובע וישראל. הדיון התקיים בשפה העברית (פרוטוקול הדיון, נספח ה' לכתב התביעה), תוך שנכתב בפרוטוקול כי "...הדיון יתקיים בשפה העברית, שפה אותה דובר המוחזק. המוחזק אישר שהבין את תוכן דבריי". כן נרשם בפרוטוקול כי: "...בשיחה עם ישראל, מעסיקו של המוחזק, עולה כי אגרת האשרה שולמה במשרד הפנים עובר למעצרם של המוחזקים, ובשל עיכוב במשרד הפנים לא הוארכה האשרה בזמן" (הדגשה במקור). בית הדין הורה לישראל להעביר את האישורים על תשלום האגרה לידי משרד הפנים, אשר התבקש לברר האם נכונה גרסתו של ישראל - שאז עסקינן בתקלה טכנית שאין מקום לשלול בגינה חרותם של אנשים, ויש לשחררם ללא דיחוי לידי מעסיקם. יחד עם זאת, בית הדין הותיר את צו המשמורת ללא שינוי, עד למתן החלטה לאחר קבלת תשובת משרד הפנים שהייתה אמורה להינתן למחרת היום; ביום 23.12.04, המציאה החברה ליחידת הסמך את ההתחייבות ואישור רו"ח. ביום 26.12.04, כ-3 ימים לאחר מכן, הונפק לחברה ע"י יחידת הסמך היתר להעסקת עובד זר אחד. בהתאם להיתר, על החברה היה לפנות עמו למשרד הפנים על מנת לקבל אשרת שהייה לעובד הזר; ביום 29.12.04, דהיינו לאחר 10 ימים בהם היה התובע נתון במעצר, שוחרר התובע ממתקן הכליאה וצווי המשמורת וההרחקה שנתנו עליו בוטלו ע"י המדינה - תוך שהתובע מורשה להוסיף לשהות ולעבוד כדין בישראל. יאמר כי אשרה חדשה הוסדרה לתובע אצל מעסיק חדש, לאחר שהחברה החליטה כי הינה מבקשת להמשיך ולהעסיק את העובד הזר הנוסף ולא את התובע; ביום 16.1.05, שלח מר אפרים כהן - יו"ר המנהלת לעובדים זרים ומנהל יחידת הסמך, מכתב לראש מנהל האוכלוסין במשרד הפנים והודיעו כדלקמן: "לכבוד מר ששי קציר ראש מנהל האוכלוסין משרד הפנים שלום רב, הנדון: היתרים להעסקת עובדים זרים לשנת 2005 מאחר והחלטת הממשלה אשר קבעה את מכסות ההיתרים לעובדים זרים לשנת 2005 נתנה רק ביום 19.12.04, תנפיק יחידת הסמך את ההיתרים להעסקת עובדים זרים בענפים השונים במהלך חודש ינואר ש"ז. על מנת שלא לפגוע בציבור המעסיקים, הארכתי את ההיתרים להעסקת עובדים זרים בענף הבנין, חקלאות, תעשיה, מסעדות (אתניות ומעורבות) ומלונאות עד ליום 31.1.05. אי לכך אבקש כי תמנעו מביצוע אכיפה, עד ליום 10.2.05, כנגד מעסיקים אשר היו בידם היתרים להעסקת עובדים זרים עד לסוף שנת 2004 וכנגד עובדים אשר נתנה להם אשרת שהייה עד לסוף שנת 2004". נוכח המסקנות העובדתיות הנ"ל, אדרש להלן לטענות הצדדים הנדרשות להכרעה בסופו של יום. תמצית טענות הצדדים ככל שהן דרושות בסופו של יום לצורך ההכרעה בהליך הנדון תמצית טענות התובע אביא להלן את תמצית טענות התובע: בסמוך לפני מועד פקיעת תוקף האשרה, פנה התובע למעסיקיו בבקשה לוודא כי פעלו כדין לשם חידוש תוקף האשרה. ישראל הציג בפניו מצג כי החברה עושה את כל הנדרש לשם חידוש תוקף האשרה. על כן, לא נותר לתובע אלא לסמוך את ידיו על המצג שהציגה, שכן נוכח "הסדר הכבילה" שהיה תקף בתקופה הרלוונטית, לא היה לתובע כל מעמד מול רשויות ההגירה בהליך הסדרת האשרה והוא היה תלוי כל כולו במעסיקתו; התובע נעצר מבלי שנערך לו שימוע כדין והוא היה נתון במעצר למשך 10 ימים תוך השפלתו, פגיעה בכבודו, בשמו הטוב, בנפשו ובכיסו; תוקף האשרה הוארך במסגרת הארכה גורפת, ועל כן לא היה כל מקום למעצרו של התובע; לא היה כל מקום למעצרו של התובע ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין כך; יש לחייב את כלל הנתבעים, לרבות ישראל ועזרא, בפיצוי התובע בסך כולל של 202,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד הגשת התביעה. תמצית טענות המדינה אביא להלן את תמצית טענות המדינה: האשרה פגה עוד טרם מעצרו של התובע, ועל כן צו המשמורת וצו ההרחקה שהוצאו נתנו כדין ובהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל; התובע הוא שפעל בניגוד לדין בהמשיכו לעבוד בחברה, למרות שידע שתוקף האשרה פג; החברה לא פעלה כפי שהיה עליה לפעול על מנת להאריך את תוקף האשרה, לא שלמה את האגרה ולא מסרה את ההתחייבות עובר למעצר, על אף שנדרשה לעשות כן זמן רב קודם לכן; בהתאם לס' 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, אין המדינה חבה בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, למעט "רשלנות שבמעשה"; משכך, לא עומדת לתובע עילת תביעה כנגד המדינה ודין תביעתו כנגדה להידחות; לחילופין, לתובע רשלנות תורמת ו/או אשם תורם העולה כדי 100%. אביא להלן את תמצית טענות הנתבעים: האשרה הוארכה בהארכה גורפת ועל כן לא היה מקום למעצרו של התובע; הנתבעים עשו כל שניתן על מנת להאריך את האשרה ולא הוכח כי מי מהם פעל ברשלנות כלפי התובע; לחילופין, יש לדחות את התביעה כנגד עזרא וישראל, שכן אין מקום להרמת מסך; לחילופי חילופין, יש לדחות את התביעה כנגד עזרא שכן לא עסק בטיפול בקבלת האשרה והארכתה. ממצאים ומסקנות אין חולק כי האשרה הייתה בתוקף עד ליום 31.10.04, ועל כן לכאורה שהייתו של התובע בארץ והמשך עבודתו בחברה היו בניגוד להוראות הדין. משכך, לכאורה רשאית היתה המדינה להורות על מעצרו וגירושו מהארץ. החברה החלה לטפל בהארכת האשרה כחודש ומחצה קודם לפקיעתה, אולם בקשתה זכתה למענה לראשונה ביום 1.11.04, לאחר פקיעת האשרה. אין חולק כי מכתבי יחידת הסמך לעובדים זרים מיום 1.11.04, הגיעו לחברה בסמוך לאחר מועד זה. במכתביה, הודיעה יחידת הסמך לחברה כי הוחלט לאפשר העסקת עובד אחד בלבד מתוך שני העובדים הזרים שהעסיקה החברה, ואשר התובע נמנה עליהם. זהותו של אותו עובד הושארה להחלטת החברה. משמעות ההחלטה הינה כי שהייתו והמשך עבודתו של אחד משני העובדים אינה כדין, וכי בכפוף למילוי התנאים שנקבעו ע"י המדינה - תוארך האשרה לעובד אחד. סבורני כי משבקשת החברה להארכת האשרה הוגשה למעלה מחודש ומחצה עובר לפקיעת האשרה - פעלה החברה באופן סביר ומתוך הנחה כי בקשתה תטופל עוד בטרם תפקע האשרה. מעדותו של מר אדלשטיין, עולה כי ביום 1.11.04 פג תוקפן של 20,000 אשרות עבודה - לרבות האשרה שנתנה לתובע. הדעת נותנת, כפי שאף משתמע מעדותו, ולדעתי אף הוכח מעדותו, כי המדינה סברה שיש להאריך את תוקפן של לפחות חלק מהאשרות, תוך אפשרות לניוד עובדים מענף לענף. ברם, ניוד זה חייב מעורבות של המעסיקים במשק, וכן טיפול אדמיניסטרטיבי פרטני של המדינה בכל בקשה ובקשה להארכת אשרה, לרבות ניוד עובדים. על כן נראה, כי הוחלט על ידי המדינה, באמצעות הרשויות המוסמכות - דהיינו מנהל האוכלוסין במשרד הפנים ויחידת הסמך - להאריך בהארכה גורפת עד ליום 31.12.04, את כל אותן אשרות שפגו. המסקנה המתבקשת הינה כי האשרה שפקעה, הוארכה באופן אוטומטי עד ליום 31.12.04. ככל שהיה בכוונת עובד להמשיך ולעבוד כדין בארץ, וככל שבכוונת מעסיק לעתור להארכתה מעבר למועד זה - פרק הזמן שניתן עד ליום 31.12.04, אמור היה ליתן מענה ליישום הכוונה להאריך את תוקפן של לפחות חלק מהאשרות. המסקנה המתבקשת מהמסמך מיום 10.11.04, הינה כי אכיפת הוראות הכניסה לארץ, מעצר וגירוש מישראל, של עובדים זרים בענפי הבניין, התעשייה, המסעדות ובתי המלון, אשר אשרתם פקעה ביום 1.11.04, הושהתה למועד שלאחר יום 31.12.04. ככל שהיה ספק בשאלה האם היה מקום למעצרם של שני עובדי החברה במועד בו הם נעצרו, הרי שספק זה הוסר. במכתבו של מנהל יחידת הסמך מיום 16.1.05, נתנה הוראה חד-משמעית שלא לבצע אכיפה עד ליום 10.2.05, כנגד מעסיקי עובדים שיש להם היתרים ואשרות עד לסוף שנת 2004. יתרה מכך, במכתבו מבהיר מר כהן כי ההחלטה נתנה עקב העיכוב בקבלת החלטת הממשלה לגביי מכסות ההיתרים לעובדים זרים לשנת 2005, שנתנה רק ביום 19.12.04 וכן כי ההיתרים הוארכו עד ליום 31.1.05. חיזוק למסקנתי, כי הנוהל אכן חל על שני העובדים הזרים שהועסקו ע"י החברה ובכללם התובע, הינה העובדה כי בסופו של יום נתנה אשרה למעסיק אחר, להעסיק את התובע וזאת במסגרת ההחלטה בדבר ניוד עובדים. לו אכן הנוהל שהוצא לא אמור היה לחול על התובע - חזקה כי לא היה משוחרר ממעצרו מיוזמת ועל פי החלטת רשויות המדינה בלבד, וכי היה מגורש מישראל. איני סבור כי במועד מעצרו של התובע, החברה הייתה מודעת להוצאת הנוהל. הראיה לכך הינה כי בכתב הגנתה ובראיותיה, אף לא טענה זאת. טענה זו נטענה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית של ישראל, שהתקיימה ביום 12.5.13, וזאת לאחר שעדויות שאר העדים וטענות הצדדים בדבר משמעותו של אותו מכתב, נדונה בישיבת יום 27.2.13. משכך, הנני סבור כי באותו מועד סברו החברה והתובע כי זו אינה רשאית להמשיך ולהעסיק את העובדים הזרים המועסקים על ידה. חיזוק למסקנתי זו, מצאתי בדבריו של ישראל בחקירתו הנגדית, בה אישר כי הבהיר לתובע שאינו רשאי להמשיך ולעבוד בחברה, אף כי זו פועלת להארכת תוקף האשרה. מסתבר, כי גם חלק מרשויות האכיפה לא ידעו את דבר הוצאת הנוהל, כמו גם בית הדין למשמורת. לסיכום: לאור האמור לעיל, נוכח הארכות לא היה מקום למעצרו של התובע ומשנעצר מוטלת על המדינה חבות בגין כך. באשר לנתבעים - כאמור, שוכנעתי כי הנתבעים לא היו מודעים לכך שהאשרה הוארכה בהארכה גורפת, ועל כן המשך העסקתו של התובע הייתה שלא כדין. ישראל ועזרא שמשו כמנהלי החברה. ישראל הינו אכן מי שטיפל בכל נושא הארכת האשרה, אולם משעזרא חתום על אחד המסמכים הקשורים להארכת האשרה, הדעת נותנת כי גם הוא, חרף טענותיו, טיפל בנושא בתוקף היותו מנהל בחברה. משכך, יש מקום לחייב, ביחד ולחוד את, עזרא וישראל בפיצוי התובע. חיובם של שני האחרונים הינם מכוח היותם נושאי משרה בתאגיד ואין עסקינן בהרמת מסך. באשר לחלוקת החבות שבין המדינה לנתבעים - מצאתי כי יהיה זה נכון לחייב את המדינה והנתבעים ביחד ולחוד, בפיצוי התובע וכי במערכת היחסים שבין המדינה לבין הנתבעים 3-4 תשא המדינה ב-50% מהפיצוי והנתבעים 3-4 יחדיו ב-50% הנותרים. אין חולק כי גם התובע ידע שהאשרה פגה, אולם סבירה טענתו כי סמך את ידיו על המצג שהוצג בפניו ע"י החברה ומר ישראל. יחד עם זאת, אין די בכך על מנת לפוטרו מאחריות, שעה שלא ידע כי הוחלט להאריך בהארכה גורפת את האשרות. משכך, מצאתי כי יהיה זה נכון להביא זאת בחשבון בעת פסיקת הפיצוי. שיעור הפיצוי הצדדים הגישו קשת מגוונת של פסיקות, בדבר שיעור הפיצוי שיש לפוסקו בגין כל יום של מעצר. בנסיבותיו של תיק זה, סבורני כי נכון יהיה לפצות את התובע בפיצוי כולל בסך של 30,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד בגין כל נזקיו. סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים1, 3,4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 30,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23% ואגרת ביהמ"ש. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל אלא אם ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו בתוך 40 יום מהיום. חיובי הנתבעים 1,3,4 במערכת היחסים ביניהם הינו כאמור בס' 23 לעיל. פיצוייםמשרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצרכליאת שוואעובדים זריםנזיקין