התאונה אירעה תוך כדי שימוש ברכב המעביד והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה בשירות המעביד [ראה הצהרת ב"כ התובע בעמ' 7 לפרוטוקול]. 3. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות ולפיכך יעסוק פסק הדין בשאלת נזקיו של התובע בלבד [ראה פרוטוקול ישיבת יום 24.2.11 במשולב עם הודעת הנתבעים מיום 31.7.11]. הראיות: 4. מטעם התובע העידו: א. התובע בעצמו. תצהירו על כל נספחיו סומן ת/2. ב. גב' רינת יוסף (להלן: "רינת"), עוזרת אדמיניסטרטיבית בחברת MSD (להלן: "החברה") המשמשת כעוזרת האישית של מנהל הכספים. תצהירה על כל נספחיו סומן ת/1. כמו כן הוגשה מטעם התובע הודעה על צירוף שומות לשנים 2010-2011. ההודעה על נספחיה סומנה ת/3. 5. מטעם הנתבעים לא העיד איש אך הוגשו המסמכים הבאים: א. תיק מוצגים שכלל: תיק רפואי מקופ"ח, תיק אישי ורפואי מבית הסוהר, דו"ח רציפות ביטוח מהמל"ל, חוו"ד אקטוארית, תקציר שומה לשנים 2008-2009, אישורי מל"ל, פס"ד ביה"ד האיזורי לעבודה בעניין ערעור על החלטת המל"ל לרבות החלטת הועדה הרפואית לעררים, אישור על טיפול רפואי לתובע מטעם מנהל מדור ת"ד בקופ"ח כללית, תעודת עובד ציבור מטעם רשות האוכלוסין וההגירה שעניינה פירוט כניסות ויציאות של התובע מהארץ. תיק המוצגים על כל נספחיו סומן נ/1 - נ/13. ב. חוו"ד אקטוארית עדכנית מיום 29.2.12. סומנה נ/14. הנכות הרפואית: 6. ועדה רפואית לעררים בפניה עמד התובע קבעה כי נותרו לו נכויות כדלקמן: נכויות זמניות: - 100% לתקופה שמיום 5.2.02 (יום התאונה) ועד ליום 5.5.02. - 30% לתקופה שמיום 6.5.02 ועד ליום 31.12.05. נכות צמיתה: - 20% בגין פגיעה וסטיבולרית וזאת בהתאם לסעיף 72 (4) ב' II לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). עוד קבעה הועדה לעררים כי יש להגדיל הנכות, בהתאם לתקנה 15, במחצית. סה"כ נכותו הצמיתה של התובע (לצרכי תגמולי מל"ל) עומדת על 30%. את טענותיו לנכות נפשית דחתה הועדה לעררים. על החלטה זו הגיש התובע ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (נ/9 - תיק בל מס' 6477/07). בית הדין בהחלטתו מיום 15.6.08 דחה את הערעור בקובעו כי: "הועדה פעלה על פי הנחיות פסק הדין, נימקה את החלטתה והגיעה למסקנה עפ"י מומחיותה הרפואית. משכך הערעור נדחה". 7. כנגד קביעת המל"ל באשר לעצם קיומה של הנכות הרפואית הוסטיבולרית לא העלו הצדדים כל טענה. לטענת התובע על אף שלא נותרה לו, כך עפ"י הועדה לעררים, נכות נפשית עדיין מצבו הנפשי משפיע על תפקודו ויש לקחת זאת בחשבון בעת פסיקת הפיצויים. לאחר שעיינתי בכל הראיות שהוצגו בפניי אני קובעת כי טענות אלה של התובע לא הוכחו על ידו כנדרש (כך למשל לא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור וגם לא הוגשו מסמכים על טיפולים נפשיים). באשר לתוספת הנכות שנקבעה לתובע לאור הפעלת תקנה 15 - מסכימים הצדדים כי תוספת זו אינה חלה ובוודאי שאינה מחייבת במסגרת ההליך שבפניי [ראה סעיף 56 לסיכומי התובע וסעיף 14 לסיכומי הנתבעים]. לאור כל האמור אני מקבלת את קביעת הועדה הרפואית לעררים ומעמידה את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה על 20%. הנכות התפקודית: 8. בעוד שהתובע ביקש לקבוע כי נכותו התפקודית גבוהה מזו הרפואית [ראה סעיפים 42 ו- 57 לסיכומי התובע] ביקשו הנתבעים לקבוע את ההיפך הגמור [ראה סעיפים 16-22 לסיכומי הנתבעים]. 9. בבואי לשקול איזה מהטענות מקובלת עליי, הרי שלאור עדותו הכוללת של התובע כמו גם זו של רינת וכן לאור הראיות שהציג, אני סבורה כי הצדק עם הנתבעים דווקא. לשון אחר, בהתחשב במכלול הראיות שהוצגו בפניי אני סבורה כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית, ואסביר להלן דבריי. 10. א. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 10) מציין התובע כי: "מיום התאונה אני סובל מכאבי ראש חזקים, מבעיות שיווי משקל, מצלצולים ולחץ באוזניים, סף עצבנות נמוך, סחרחורות, הפרעות ראיה וסיוטים. בתקופה הסמוכה לתאונה נחלצו לעזרתי בני המשפחה אשר סייעו בטיפול, בליווי לבדיקות וטיפולים, בעידוד ובתמיכה נפשית". ב. על אף מצבו כמתואר לעיל ניסה התובע כוחו במסגרת קורס מאבטחים סמויים באל על. מדובר בקורס בן 12 יום המצריך שהות רבה באוויר. התובע הודח מהקורס ביום ה- 11, לא בגלל קשיי תפקוד כתוצאה מהנכות ממנה הוא סובל אלא לאחר שהתגלה כי הוא בעל הרשעה פלילית: "לשאלת בית המשפט איך הסתדרה עלייתך למטוס עם הסחרחרות? לא ביקשו ממני אישורים. אני החלטתי שאני מקריב את כל כולי כדי לקבל את העבודה. באף מקום לא קיבלו אותי. כשגילו את הרישום הפלילי העיפו אותי מהקורס כמו גם מכל עבודה אחרת. [עמ' 8 שורות 1-5]. אם התובע אשר טוען בין השאר לסחרחרות וחוסר שיווי משקל הנמשכים עד היום ופוגעים לטענו בתפקוד השוטף שלו, הצליח לסיים כמעט את קורס מאבטחים והסיבה היחידה, כדבריו, בגינה הוא הודח מהקורס הייתה עברו הפלילי ולא נכותו, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהנכות הרפואית גם אם היא משפיעה על תפקודו, הרי שמדובר בהשפעה מינורית. ג. התובע החל לימודי הנדסאי בסמוך לאחר התאונה ואף סיים את לימודיו כשלוש וחצי שנים לאחר מכן, בשנת 2006. במהלך הלימודים עבד התובע בעבודות מזדמנות ובין השאר בחברת "תיקשובים" במוקד התמיכה הטלפוני, במשמרות. כעולה מעדותו העובדה כי באותה התקופה הוא לא עבד בהיקף משרה מלא אינה נעוצה במגבלותיו הרפואיות אלא בעובדה כי למד. ועוד. מדובר בלימודים הדורשים יכולת ריכוז גבוהה. העובדה כי התובע הצליח לסיים לימודים אלה במועדם בכלל ותוך שילוב עבודה בפרט מעידה אף היא כי טענותיו בדבר מגבלותיו התפקודיות כתוצאה מהתאונה אינן כ"צעקתה". ד. כאמור בשנת 2008 פתח התובע חברה עצמאית לשירותי תמיכה ומחשוב כאשר הלקוחה היחידה שלו הינה חברת MSD. לטענתו הוא אינו מממש את פוטנציאל ההשתכרות שלו שכן עקב מגבלותיו הוא אינו יכול להרחיב את עסקו כך שייתן שירות לעוד לקוחות. דא עקא ומעדותו בפני עולה תמונה שונה: "לשאלת בית המשפט: ...כמו כן אם מדובר בתקלה קריטית חייב להגיע פיזית כך שגם מן הטעם הזה לא אוכל לקחת יותר מחברה אחת." [עמ' 8-9 לפרוטוקול]. עינינו הרואות אפוא, כי על אף טענותיו נדמה שאין קשר בין אי התקשרותו עם יותר מלקוח אחד לבין מגבלותיו הרפואיות. מעדותו עולה כי הסיבה האמיתית בגינה הוא אינו מרחיב את עסקו וחוג לקוחותיו הינה אופי וטיב השירות אותו הוא מספק. לשון אחר, לנוכח טיב השירות אותו הוא מספק הרי שיכול ויהא מצב בו יידרש ליתן מענה בו זמנית לשני לקוחות שונים המצויים במקומות שונים - דבר בלתי אפשרי לכל הדעות - וזו הסיבה בגינה אין הוא מתקשר בחוזה עם לקוחות נוספים. ה. לא זו אף זו, גם טענותיו לפיהן בזמן התקף הוא אינו נותן מענה [ראה עדותו בעמ'9 16-26] אינן סבירות בעיני. אם אכן התובע עדיין סובל מהתקפים רבים ובתדירות גבוהה ועקב כך אינו מסוגל לתת מענה לעיתים קרובות, דבר הגורם להשבתת העובדים, לא ברור מדוע וכיצד ממשיכים בעלי החברה, להעסיקו ואף ליתן לו אותות הצטיינות. ודוק, מנכ"ל חברת MSD או מנהל הכספים לא הובאו לעדות וחוזה ההתקשרות לא הוצג אף הוא - על משמעות אי זימונם של עדים אלה ואי הצגת החוזה בהמשך. ו. מן המקובץ עולה כי טענת התובע בדבר אי יכולתו לפתח את עסקו כתוצאה מהתאונה וההפסדים שנגרמים לו עקב כך, לא נתמכה למעשה בשום ראיה חיצונית, למעט עדותה של רינת שבינה לבין התובע קשרי חברות וידידות משכבר הימים [ראה סעיף 4 לתצהירה]. לכך מצטרפת העובדה, כי התובע בחר להעיד את רינת הגם שהיא אינה זו שקובעת עם מי תתקשר חברת MSD בחוזה עבודה ובעצם אינה האחראית להיותו של התובע ספק שירותי מחשב של חברת MSD בכלל ובלעדי בפרט [ראה עדותה בעמ' 4 שור' 25-26 וכן עמ' 5 שורות 17-8]. ומנגד, את מנהל הכספים או את מנכ"ל החברה (אשר חתום על תעודת ההצטיינות שקיבל) אשר הם הגורם הניהולי הנכון ליתן הסבר מדוע על אף העובדה שישנם מקרים לא מעטים כדבריו בהם הוא אינו מסוגל עקב מצב רפואי ליתן מענה מקצועי, הם ממשיכים להעסיקו כמעט באופן בלעדי מה שהביא להשבחת שכרו עם השנים, [ראה עדותה של רינת בעמ' 5 שורות 4-5 וכן ראה דוחות השומה לשנים 2008-2011]. התנהלות זו של התובע רק מחזקת את המסקנה, כי יש לראות ברינת משום "עד מעוניין". התובע גם לא המציא את חוזה העבודה שלו עם חברת MSD וזאת על אף התחייבותו לעשות כן [ראה עדותו בעמ' 9 שור' 7] ולא ניתן לדעת מהם תנאי העסקתו והאם למשל הוא מחויב להם לבלעדיות. ז. התובע גם לא הזמין לעדות מי מהמעבידים הפוטנציאלים אשר לא קיבלו אותו לעבודה אצלם בכדי שניתן להבין מה הסיבה בגינה לא התקבל לעבודה: מצבו הרפואי או הרשעתו הפלילית. ח. אי זימונם של העדים הללו אלה אומרת דרשני ולאור הפסיקה הרווחת הרי שאין לי אלא להסיק כי לו היו מוזמנים להעיד היה בעדותם כמו גם בהצגת חוזה העבודה, כדי לפעול לרעת התובע. [ראה בעניין זה ע"א 548/78 שרון נגד לוי פד"י לה(1)736,760; מצוטט בהסכמה בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נגד טלקר חברה בע"מ, פד"י מד(4)595, 602; וכן דברי כב' השופט קדמי בספרו 'על הראיות' (דיונון חלק ב') בעמ' 719]. ט. נקודה נוספת. לטענת התובע דווקא בעובדה כי על אף מומו שכרו רק משביח עם השנים יש כדי ללמד שלולא נכותו היה מגיע לשכר גבוה עוד יותר ונכותו ומגבלותיו הן שמונעות ממנו להתקדם. גם אם בהתחשב בגילו הצעיר יש מקום לקבל טענה זו, עדיין בהתחשב בכל האמור לעיל אין לקבל אותה במלואה שכן בכל מקרה התובע לא הוכיח כי רק מגבלותיו הרפואיות הן אלו שמפריעות לו להרחיב את עסקו [ראה עדותו בעמ' 9 שורות 8 עד 18]. י. ועוד בעניין אחרון זה, התובע גם לא הסביר מה מונע ממנו לקחת שותף או עובד שכיר נוסף שאז הוא יכול היה ליתן שירות ללקוחות נוספים ובכך לעקוף את מגבלותיו הרפואיות ולהגדיל את רווחיו. 11. בהעדר כל ראיה חיצונית או סיוע אודות קיומו של קשר בין פגיעותיו של התובע בתאונה לבין ההפסדים שנגרמו לו לטענתו הרי שעדותו הינה בבחינת 'עדות בעל דין יחידה' ויש להחיל את סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה"), לפיו באין סיוע לעדות התובע, חייב בית המשפט לפרט "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו." [ראה: י. קדמי על הראיות (דיונון, 1991, חלק 1) 131-142; ע"א (ת.א.) 147/84 ברגר ואח' נ' זכאי פס"מ תשמ"ה (א); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פד"י כז(1) 771; ע"א 69/75 פלונית נ' אלמונית, פד"י לא(1) 212]. 12. גם לו הייתי מתעלמת מהעובדה כי העדה היחידה שהוזמנה לעדות מטעם התובע הייתה רינת, חברתו משכבר הימים, שכפי שהסברתי לעיל עדותה כאמור היא בבחינת עדות של 'עד מעוניין', עדיין ולאור כל האמור לעיל אני סבורה כי בנסיבות התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כנדרש עפ"י החוק והפסיקה קיומו של 'סיוע' בכדי שניתן יהיה לקבל את עדותו היחידה בכל הקשור לקשיי התפקוד שלו כתוצאה מהתאונה. 13. בהינתן כל האמור ולאור התרשמותי מהעדויות שהובאו בפניי כמו גם מהמסמכים שהוצגו לי, אני סבורה וכך גם אני קובעת, כי בעוד שנכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 20% הרי שנכותו התפקודית הינה בשיעור של 10%. שיעור ההשתכרות: 14. א. שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על 15,154 ₪. שכרו החודשי הנומינאלי עמד על 5,051 ₪. סך זה כשהוא משוערך מיום התאונה עד היום עומד על 6,581 ₪. הסך האמור יהא הבסיס לחישוב הפסדי העבר של התובע לתקופות השונות, הכל כפי שיפורט להלן. ב. בתקופה שמיום התאונה ועד ליום 5.5.02 שהה התובע בתקופת באי כושר מלאה אשר אושרה לו על ידי המל"ל. ג. בתקופה שמ- 6.5.02 ועד 31.12.05 אושרה לתובע על ידי המל"ל נכות זמנית בשיעור 30% כאשר למשך 5 חודשים בתוך תקופת אי הכושר החלקי ריצה התובע מאסר (3/03 - 7/03 כולל). ד. למן שחרורו ממאסר ועד לסיום לימודיו ב - 12/06 עבד התובע בעבודות מזדמנות כסטודנט בשכר נמוך מזה שהשתכר עובר לתאונה, שכן מטבע הדברים לא עבד משרה מלאה [ראה עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול]. ה. מ - 2007 ועד לאמצע 2008 עבד התובע כשכיר בעבודות מזדמנות ובשכר משתנה. ו. ב - 1.8.08 הפך התובע לבעל חברה עצמאי, חברה אותה הוא מפעיל עד היום. מתקציר דוחות השומה לשנים 2008 ועד 2011 עולה כי שכרו השביח משנה לשנה ובשנת 2011 עמד שכרו השנתי הנומינאלי נטו על 172,034 ₪ דהיינו 14,336 ₪ לחודש ובהצמדה להיום (מ - 1.7.11) על 14,819 ₪. 15. לטענת התובע, לולא התאונה ולנוכח גילו הצעיר וקריירת העבודה שלו עד היום, אך סביר כי שכרו החודשי היה גבוה בהרבה. לשון אחר, בעקבות התאונה הוא לא מימש את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו. מנגד, טוענים הנתבעים את ההיפך. לדידם, שכרו של התובע כיום מהווה בעצם מימוש מלא של פוטנציאל ההשתכרות שלו. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ולאור התרשמותי מהתובע וכן בהתחשב בגילו הצעיר יחסית, ולאור המפורט לעיל, אני סבורה כי לא יהא זה נכון לקבוע שהתובע מיצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו. לפיכך בעת ביצוע חישוב הפסדי שכר לעתיד יהא מקום לטעמי, לקחת בחשבון השבחה נוספת, גם אם קטנה, בשכרו של התובע וראיתי להעמיד את שכרו הצפוי לתקופה שמהיום ועד גיל פרישה על סך של 17,000 ₪. הנזק: 16. הפסד השתכרות בעבר: אי כושר מלא: (5.2.02-5.5.02): 6,581 ₪ X 3 חודשים = 19,743 ₪. הסך האמור בצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.12.02) עומד על 27,081 ₪. אי כושר חלקי - 30% - (6.5.02-31.12.05): סה"כ אושרה לתובע ע"י המל"ל תקופה של 44 חודשי אי כושר חלקי. במהלך תקופה זו שהה התובע 5 חודשים במאסר. ברי כי יש להפחית תקופה זו מתקופת אי הכושר החלקי. משכך, עומדת תקופת אי הכושר החלקי על 39 חודשים. בתקופה זו היה התובע סטודנט ועבד בעבודות מזדמנות בשכר הנמוך יותר מזה ששולם לו עובר לתאונה. לפיכך יבוצע החישוב לתקופה זו בהתאם לנכות הזמנית שנקבעה לו עפ"י המל"ל. 6,581 ₪ X 39 חודשיםX 30% =76,998 ₪. הסך האמור בצירוף ריבית מאמצע התקופה אשר חושבה בניכוי 5 חודשי מאסר (15.12.03) עומד על 98,456 ₪. מתום תקופת אי הכושר החלקי (1.1.06) ועד להפיכתו לעצמאי (1.8.08) סה"כ 31 חודש. עפ"י דו"ח רציפות הביטוח גם בתקופה זו השתכר התובע שכר הנמוך משכרו עובר לתאונה, בין השאר כאמור משום שבשנת 2006 היה עדיין סטודנט. משכך יחושבו הפסדיו לתקופה זו בהתאם לנכותו הצמיתה בשיעור 20%. 6,581 ₪ X 31 חודשים X 20% = 40,802 ₪. הסך האמור בצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.04.07) עומד על 46,458 ₪. ממועד הפיכתו לעצמאי (1.8.08) ועד למועד מתן פסק הדין: למן הפיכת התובע לעצמאי התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר. נהפוך הוא - שכרו רק עלה. משכך ולאור כל האמור ומשעה שמדובר ב'נזק מיוחד' לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל והוכיח כי הוא אכן זכאי לפיצוי בגין תקופה זו. 17. סיכום ביניים: סך הפיצוי המגיע לתובע בגין אב נזק הפסד שכר בעבר עומד על 171,995 ₪. 18. הפסד שכר לעתיד: כאמור ראיתי מצד אחד להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 10% ומצד שני את בסיס השכר לחישוב על 17,000 ₪. התובע כיום בן 36 (ולא בן 43 כנטען על ידי התובע בסיכומיו). מאחר והתובע עוסק במקצוע חופשי לא ראיתי כל מניעה כי הוא ימשיך ויעסוק במקצועו כנותן שירותי תמיכה כפי שהוא עושה כיום וזאת עד לגיל 70. לפיכך יחושב הפיצוי בגין אב נזק זה עד הגיע התובע לגיל 70. 17,000 ₪ X 10%X 255.5783 (מקדם היוון ל34 שנה) = 434,483 ₪. 19. פנסיה : על פי הדין זכאי התובע לפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. יחד עם זאת, ולאור כל האמור לעיל אני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה על 45,000 ₪. 20. הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד: ביחס לעבר: מדובר 'בנזק מיוחד' שהכללים להוכחתו ברורים וידועים לכל ואיני רואה כל צורך לחזור עליהם (ראה בעניין זה ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נגד מלון טירת בת שבע פד"י לה(2) עמ' 809, 800; ע"א 605/88 תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נגד מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח' פד"י מה(1), 1010). לכך יש להוסיף את האמור במכתבו של מר שלמה שטיינריך (נ/10) ממנו עולה כי מאחר ומדובר בתאונת עבודה ועפ"י ההסכמים שבין המל"ל לקופ"ח כללית בה חבר התובע זכאי התובע להחזר כל ההוצאות הרפואיות שנגרמו לו והקשורות והנובעות מהתאונה. יחד עם זאת אני מוכנה להניח כי בכל זאת נגרמו לתובע הוצאות רפואיות מסוימות כגון: רכישת משככי כאבים ואף הוצאות נסיעה לטיפולים השונים. משכך אני סבורה כי העמדת הפיצוי בגין אב נזק זה (הוצאות רפואיות ונסיעות) ע"ס של 4,500 ₪ סבירה בנסיבות העניין. ביחס לעתיד: לאור האמור בנ/10 כמפורט לעיל, הרי שלא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין אב נזק זה. 21. עזרת זולת: בעבר: סביר בעיני כי התובע נזקק מיד בסמוך לתאונה לתקופת החלמה בה נעזר באופן מוגבר בבני משפחתו. לאור האמור ובהתחשב בטיב הפגיעה ומיקומה וכן בתקופות אי הכושר בהן שהה התובע, אני סבורה כי הגם שמדובר ב'נזק מיוחד' זכאי התובע לפיצוי. בהעדר נתונים על תשלומים בגין עזרה בפועל ולאור כל האמור עד כאן באשר למידת הפגיעה בתפקודו של התובע בעקבות התאונה, אני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה על סך של 12,000 ₪. בעתיד: בהתחשב בכל האמור ובשיעור הנכות וטיבה מצד אחד ובהתחשב במידת התפקודיות מצד שני, ראיתי לפסוק בגין אב נזק זה על דרך של אומדנה ואני מעמידה את הפיצוי בדין אב נזק זה על 15,000 ₪. 22. כאב וסבל: בהתאם לסמכותי עפ"י החוק ובהעדר מחלוקת בין הצדדים אני מעמידה את הפיצוי על סך של 49,658 ₪ (החישוב בוצע בשנים עגולות כלפי מעלה ולפי 20% נכות ללא ימי אשפוז ובהתחשב בגילו של התובע). 23. סיכום ביניים: סך הפיצוי המגיע לתובע עומד על 732,636 ₪. 24. ניכויים: מסך כל הפיצוי המגיע לתובע יש להפחית תגמולי מל"ל אשר שולמו לו בגין נפגעי עבודה ונכות מעבודה. לאור הסכמת התובע לחישוב התגמולים כמפורט בחוו"ד האקטוארית שהגישו הנתבעים, יופחת הסך המפורט בחוו"ד מיום 29.2.12 והעומד על 545,393 ₪ ובהצמדה מיום הוצאת חוו"ד כאמור ועד להיום על 561,616 ₪ מסך כל הפיצוי המגיע לתובע כמפורט בסעיף 23 לעיל. 25. סוף דבר: א. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 171,020 ₪. (הסך הנ"ל הינו לאחר ניכויי המל"ל כמפורט בסעיף 24 לעיל) ב. על סכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34%. ג. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט על פי קבלות, לרבות אגרת בית משפט, כאשר סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלומם המלא בפועל. 26. הסכומים האמורים כמפורט לעיל בסעיף 25 ישולמו בתוך 30 יום מיום התקבל פסק הדין אצל הצדדים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.רכב מעביד (תאונת דרכים)שימוש ברכברכב מעבידרכבביטוח לאומי