תביעה לתשלום סך של 465,304 ₪ בגין ביקורת שביצע התובע כרשות כבאות, במבנים שונים שבאחזקת הנתבעת בין השנים 2004 - 2008. 2. תחילה הוגשה התביעה במסלול של סדר דין מקוצר ובפסק-דין מיום 2/2/09 (כב' הרשם כפכפי כתוארו אז) נדחתה בקשת רשות להתגונן שהוגשה על-ידי הנתבעת. בדיון בערעור שהוגש על פסק הדין הסכימו הצדדים לביטול פסק-הדין וניתנה רשות להתגונן, בהסכמה. טענות הצדדים 3. לטענת התובע, במסגרת היותו "רשות כבאות" כהגדרתה בחוק שירותי הכבאות, תשי"ט - 1959, ועל-פי חובותיו המוגדרות בחוק ובתקנות, חלה עליו החובה לבצע ביקורת אמצעי כיבוי כאשר התשלום בגין שירות זה הינו בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו. 4. לטענת הנתבעת, שירות הביקורת שסופק על-ידי התובע מעולם לא הוזמן על-ידה אלא נכפה עליה ללא כל מקור חוקי הקובע חובה לתובע לערוך את הביקורת כאמור. לעניין זה נטען כי אין הוראה המחייבת את התובע לבצע ביקורת ציוד כיבוי אחת לשנה ואין הוראה המחייבת את הנתבעת לבצע בדיקת ציוד כיבוי אחת לשנה בכלל ובאמצעות התובע דווקא בפרט. כן נטען כי השירות המזכה בתשלום הינו שירות אשר מוזמן וניתן לבקשת מזמין השירות או שירות שניתן על רקע מצב חירום ועל כן, הואיל והשירות נכפה על הנתבעת, אין הוא מזכה את התובע בתשלום. עוד טוענת הנתבעת כי בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה היא מימנה בדיקות אשר בוצעו על-ידי גופים חיצוניים. בנוסף, טוענת הנתבעת כי נציגי התובע לא ביצעו הלכה למעשה את הביקורת אלא הסתפקו בקבלת אישורים שניתנו על-ידי הגורמים החיצוניים שביצעו את הבדיקות. על כן טוענת הנתבעת כי דרישות התשלום בגין שירות כפוי של בדיקת ציוד כיבוי שלא נתבקש, שלא הוזמן, שאין בו צורך אמיתי ושלא סופק, הינן חסרות בסיס חוקי ו/או הצדקה עניינית, בלתי סבירות ובלתי מידתיות ואינן אלא "מס" במסווה של "שירות". מעבר לכך, חולקת הנתבעת על הסכומים בהם חויבה וטוענת להיעדר כל יחס בין הסכום בו חויבה לבין היקף השירות שסופק על-ידי התובע. בהקשר זה אף טוענת הנתבעת כי בין הצדדים היה נוהג באשר לשיעור התשלום בגין שירות הביקורת וכי התשלומים בהם חויבה בשנים הרלוונטיות חורגים מהנוהג כאמור. דיון והכרעה 5. חוק שירותי הכבאות, התשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") מגדיר בסעיף 1 את התובע כ"רשות כבאות" ובסעיף 2 קובע את חובותיו כדלקמן: "רשות הכבאות חייבת להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש". סעיף 4 לחוק מפרט את הפעולות בהן מחויבת הרשות על מנת לעמוד בחובה המוטלת עליה מכוח סעיף 2 לעיל: "(1) ... (2) ... (3) להבטיח, לקיים ולתאם את כל הסידורים הדרושים למניעת דליקות ולכיבוין; (4) לקבוע, בכפוף לתקנות שהתקין שר הפנים, סידורי כבאות במוסדות ובמפעלים, בין ציבוריים ובין פרטיים, וכן בבנינים גבוהים, לפקח על ציודם ולתאם את סידורי הכבאות כאמור עם סידורי הכבאות של רשות הכבאות; (5) ..." סוגיית התשלומים בגין השירותים כאמור מוסדרת בסעיף 18 לחוק הקובע כי: "לא תגבה רשות כבאות תמורה בעד שירות לפי חוק זה אלא בהתאם לתקנות שהותקנו לפיו..." 6. תקנה 2 (א) לתקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה - 1975 (להלן: "תקנות התשלומים") שהותקנו, בין היתר, מכוח סעיף 18 לחוק קובעת כדלקמן: "בעד שירות שנתנה רשות כבאות כמפורט בטור א' לתוספת, ישלם מקבל השירות לרשות הכבאות תשלום בסכום שנקבע בטור ב' לצד השירות". השירות הרלוונטי לענייננו מפורט בסעיף 3 לתוספת ומתייחס ל"ביקורת ציוד במקרקעין". הסכומים לתשלום בגין השירות של ביקורת ציוד נקבעים בהתאם לשטח המקרקעין בהם מצוי הציוד המבוקר, כפי שמופיע בטור ב' לתוספת. המונח "ביקורת ציוד" מוגדר בסעיף 1 לתקנות כ: "ביקורת שגרתית של ציוד הכיבוי במקרקעין הנערכת אחת לשנה" 7. אם כן, על-פי הפרשנות המילולית של החקיקה כפי שהובאה לעיל, אחד השירותים שחובת הספקתם מוטלת על התובע בהיותו רשות כבאות על פי החוק הינו ביקורת שנתית של ציוד הכיבוי המותקן על פי התקנות באתרים שונים שבתחום שיפוטו. 8. הנתבעת אינה חולקת על החובות החלות על התובע על פי החוק והתקנות כפי שהובאו לעיל. טענותיה מופנות למעשה לפעילות הביקורת של התובע שאינה נלמדת - כך לטענתה - מהתקנות ולפיכך אינה מחייבת אותה בתשלומים שהוטלו עליה. כאמור, חולקת הנתבעת על קיום חובה עקרונית לבצע את הפעולה המכונה בחוק "ביקורת ציוד" על בסיס שנתי וטוענת כי לא ניתן ללמוד מעצם הגדרתה כ"ביקורת שגרתית של ציוד הכיבוי במקרקעין הנערכת אחת לשנה" על החובה לבצע את הביקורת כאמור פעם בשנה. בנוסף חולקת הנתבעת על כך שפעילות התובע הנערכת במקרקעיה מהווה "ביקורת ציוד הכיבוי". כאמור, לטענתה, התובע אינו מבצע הלכה למעשה את הביקורת בהתייחס לציוד הכיבוי אלא מסתפק בקבלת אישורים מגופים שונים שהם אלו שמבצעים את הביקורת כאמור בפועל. לא זו אף זו, בסיכומיה טענה הנתבעת כי הפעילות המבוצעת על-ידי התובע אינה מתייחסת לציוד הכיבוי אלא לאמצעי מניעת דליקות - שאינה מוגדרת בחוק כפעילות המחויבת בתשלום. כמו כן, כאמור, חולקת הנתבעת על חוקיות הטלת החיוב השרירותי והלא פרופורציונאלי וזאת בהיעדר כל יחס בין פעילות התובע לבין גובה התשלום. 9. הלכה היא כי דברי חקיקה, לרבות חקיקת משנה, יפורשו על פי תכליתם ועל פי המטרה לשם הגשמתה נחקקו. "החוק הוא יצירה נורמטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית. והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק... ". (ע"א 165/83 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות פ"ד לט(2) 70, ע"א (מחוזי - ת"א) 1465/99 מקורות חברת מים בע"מ נ' איגוד ערים לשירותי כבאות "איילון") על מנת להכריע בסוגיות שהובאו לפתחו של בית המשפט במסגרת תיק זה יש לבחון את מהותו ואת טיבו של התשלום השנוי במחלוקת וכן את הסביבה החקיקתית שבתוכה מתקיימות תקנות התשלומים על מנת ללמוד ממנה על מטרתן, תכליתן והקשרן, ככל שהן נוגעות לביקורת הציוד (ע"א (מחוזי - ת"א) 1465/99 מקורות חברת מים בע"מ נ' איגוד ערים לשירותי כבאות "איילון"). 10. חוק שירותי הכבאות , תשי"ט - 1959 יצר גוף האחראי לטיפול בדליקות ולמניעתן על כל המשתמע מכך. החוק הגדיר את החובות והסמכויות של רשות הכבאות והסדיר את פעילותה השוטפת ואת האינטראקציה שבין רשות הכבאות לבין מקבלי שירותיה. לשם כך, הטיל החוק על רשות הכבאות (בסעיף 2 לעיל) את חובת העל להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי הדליקות, למניעתן או התפשטותן וכן להצלת נפש ורכוש. את סעיפי החוק והתקנות שהותקנו מכוחו יש לפרש על-פי תכלית זו המנוסחת בחוק בלשון חובה. כאמור, על מנת להגשים את המטרה כאמור, הוטלו על התובע חובות נוספות (סעיף 4 לחוק) להבטיח לקיים ולתאם את כל הסידורים הדרושים למניעת דליקות ולכיבוין, לקבוע סידורי כבאות במוסדות שונים ולפקח על ציודם. בהקשר זה החוק אינו עושה הבחנה בין הסידורים הדרושים למניעת דליקות לבין אלו הדרושים לכיבוין ומחייב פיקוח על ה"ציוד" מבלי להבחין בין הציוד שנועד לכיבוי לבין הציוד שנועד למניעה. אף הפסיקה הרלוונטית נמנעה מלעשות הבחנה בין שני סוגי ציוד. כך למשל, בה"פ (ת"א) 176740/01 ב.ג. השקעות בע"מ נ' עירית תל-אביב - המחלקה לכיבוי אש המתייחס למחלוקת לגבי הצבת אמצעי כיבוי בשטחי חניונים במתחם אוניברסיטת תל-אביב קבע כב' השופט דר' ורדי קובי: החובה להתקין אמצעי כיבוי היא פועל יוצא של הסיכון לדליקות הקיים במקרקעין השונים והצורך לדאוג למניעה ולכיבוי והמבחן אינו האם מדובר בשטח מבונה או מקורה אך גם לא האם מדובר בשטח פתוח" (ההדגשה אינה במקור - ע'. ק'). לאמור יש להוסיף כי בסעיף 1 לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי), תשכ"ה - 1964, מוגדר "ציוד כיבוי" כ"ציוד, מתקנים וחמרים המשמשים או העשויים לשמש לכיבוי דלקות, מניעתן או מניעת התפשטותן, וכן להצלת נפש ורכוש". אי לכך, המונח "ביקורת ציוד" אשר הוגדר בתקנות התשלומים, כאמור, כביקורת שגרתית של ציוד הכיבוי הנערכת אחת לשנה, כפוף לפרשנות המונח "ציוד" כפי הגדרתה בחוק ולאור תכליתו. פרשנות כזו מחייבת את המסקנה כי המונח "ציוד" המופיע בתקנות התשלומים כולל הן את הציוד שנועד לכיבוי דליקות והן את הציוד שנועד למניעתן. כל פרשנות אחרת תחטא הן לפרשנות המילולית הפשוטה של החוק והן לרוחו ולתכליתו של החוק. 11. לא זו אף זו, מעדות כל העדים, לרבות העד מטעם הנתבעת, עולה כי במהלך הביקורות אותן ביצע התובע בתקופה הרלוונטית נבדק הן ציוד כיבוי במשמעותו הצרה של המונח (לרבות הימצאותו) והן ציוד כיבוי במשמעותו הרחבה, כפי פרשנותו ע"י העדים. כך, מר דוד סבינצר המשמש כראש מדור למניעת דליקות אצל התובע העיד כי נציג המדור המגיע לביקורת השנתית אמנם אינו עורך בדיקת תקינות ציוד הכיבוי, היינו מטפים, מערכות כיבוי אש וספרינקלרים אלא מסתפק בבדיקה מדגמית ובדיקת אישורי בדיקה של גורמים מקצועיים (עמ' 10 ש' 30 - עמ' 11 ש' 3 לפרוטוקול) אך הסביר כי במהלך הבדיקה המדגמית נבדקות הן הימצאות הציוד והן תקינותו (עמ' 11 ש' 6 - 7 ועמ' 12 ש' 13 - 20 לפרוטוקול) וכך תיאר את אופן הביקורת המבוצעת על ידי נציגי התובע: "ביקורת היא לא רק לציוד הכיבוי. באשר לציוד הכיבוי, גם ביקורת שלנו שמתייחסת לציוד הכיבוי, מעבר לכך שאנו מוודאים שהוא אכן קיים ולפעמים הוא לא קיים, יש גם דברים נוספים. אם פתאום החליטו באוניברסיטה לחלק את החדר הזה לשני חלקים שונים ואין היתר בנייה והם צריכים מחסן או משהו אחר, זה משפיע על מערכות גילוי וכיבוי ופריסת ציוד. אנו מעירים על כך. יש הערות נוספות שלא קשורות לציוד כיבוי אך מתייחסים לעניין כיבוי אש. אם אטמו דלת אש, למשל". (עמ' 11 ש' 18 - 23 לפרוטוקול). תאור זה תואם את התיאור של הביקורת שנמסר על-ידי מר אלכס שקאף, מנהל מחלקת בטיחות, גיהות ואיכות הסביבה של הנתבעת אשר אישר שבכל המבנים של האוניברסיטה יש אמצעי כיבוי אש (עמ' 18 ש' 7 - 8 לפרוטוקול) וכך תיאר את "אמצעי כיבוי": "לפי ייעוד המבנה. זה יכול להיות מערכת גילוי אש ועשן, זה יכול להיות מערכת כיבוי אש אוטומטית. זה יכול להיות שניהם ביחד. זה עמדות אש בכל קומה לפחות שניים שיש שם ציוד מטלטל - מטפים, גלגלון, זרנוקים, מזנק. זה יכול להיות מערכות כיבוי אש במערכת חשמל. חלונות עשן ודלתות אש ומערכת סגירתם ופתיחת חלון. זה יכול להיות כמובן יציאות חירום שצריכות להיות פנויים ופתוחים. אלו אמצעי בטיחות אש". (עמ' 18 ש' 10 - 14 לפרוטוקול). מר שקאף אישר כי הביקורת כאמור נערכת בשטח, רגלית, כאשר נציג התובע המלווה בנציג הנתבעת עובר ממבנה למבנה ועורך רשימת הליקויים (עמ' 19 מש' 15 ואילך לפרוטוקול). הן מעדות נציג התובע והן מעדות נציג הנתבעת ניתן ללמוד כי הפרשנות הניתנת על-ידם למונח "ציוד כיבוי" היא פרשנות מרחיבה התואמת את הפרשנות התכליתית של החוק. נציגי שני הצדדים הסכימו כי בדיקת ציוד כיבוי אינה מתייחסת אך ורק למטפים ומערכות כיבוי אש אלא כוללת אספקטים רחבים בהרבה (ר' עדות מר סבניצר בעמ' 12 ש' 27 - 28 לפרוטוקול ועדות מר שקאף בעמ' 18 ש' 10 - 14 ובעמ' 21 ש' 27 - 30 לפרוטוקול). אי לכך ועל אף שהדו"ח המופק בסוף הליך הביקורת נושא כותרת "דו"ח ביקורת תקופתית לבדיקת מניעת דליקות" (נספח א' לתצהיר מר שקאף), הרי שהדו"ח מתייחס ל"ציוד כיבוי" במשמעותו הרחבה של המונח בהתאם לפרשנות התכליתית של החוק ובהתאם לפרשנות הניתנת לו על-ידי אנשי המקצוע. על כן, דין טענת הנתבעת כי הביקורת הנערכת על-ידי התובע אינה מתייחסת לציוד כיבוי ולפיכך אינה מזכה אותו בתשלום להידחות. 12. גם טענת הנתבעת, כי בכל הנוגע לציוד כיבוי מסתפק התובע בבדיקת אישורים הניתנים על ידי גורמים נוספים, דינה להידחות אף היא. כאמור, מעדויות הצדדים עולה כי הלכה למעשה מבצע התובע בדיקת ציוד הקשור לבטיחות אש, לרבות כיבוי ומניעה. ראשית, מר סבינצר העיד, כאמור לעיל, כי הביקורת המבוצעת על-ידי נציג התובע כוללת התייחסות גם לציוד כיבוי (לרבות במובן הצר של המונח, קרי מטפים, מערכות כיבוי וספרינקלרים) הן במובן הימצאותו והן לעניין תקינותו מבחינה ויזואלית, וגם לבטיחות אש. שנית, אכן לעניין הבדיקה הטכנית, אישר, כאמור, מר סבינצר כי התובע מסתפק בבדיקת האישורים הניתנים על-ידי הגורמים המקצועיים וכי אינו ערוך לבצע את הבדיקות הטכניות בעצמו. עם זאת, ציין מר סבינצר: "התפקיד שלנו הוא פיקוח. שירותי כבאות לא בודקים בעצמם את ציוד הכיבוי. הם מפקחים על בדיקת ציוד הכיבוי. אם אנו לא נפקח וזו עובדה קיימת אז גם לא בודקים. אם לא היינו באים ודורשים מהם לבדוק, אולי הם היו אומרים נבדוק פעם בשנתיים שלש". (עמ' 12 ש' 4 - 7 לפרוטקול). הדבר עולה גם מעדותו של מר שקאף (עמ' 21 ש' 8 - 15 ועמ' 21 ש' 31 - עמ' 22 ש' 6 לפרוטוקול). על כן, בדיקת אישורי תקינות המבוצעת על-ידי התובע בשילוב עם בדיקות הציוד המבוצעות בשטח תואמת את חובת הפיקוח המוטלת עליו מכוח החוק (ראו סעיף 2 לחוק) ולפיכך דין טענת הנתבעת כי התובע אינו מבצע את פעולת "ביקורת ציוד כיבוי" המזכה אותו בתשלום על פי התקנות להידחות אף היא. 13. כעת, לטענת הנתבעת בדבר היעדר חובה חוקית לתובע לבצע את ביקורת הציוד פעם בשנה. כאמור, מטרת החוק הינה להקים גוף עליו תוטל החובה לפעול לכיבוי דליקות ולמניעתן וכן לפעול להצלת נפש ורכוש במקרה של דליקה. תקנות התשלומים מגדירות, כאמור, את המונח "ביקורת ציוד כיבוי" כביקורת שגרתית הנערכת אחת לשנה. לשיטת הנתבעת אין ללמוד מעצם הגדרת המונח "ביקורת ציוד" את החובה לבצעה באמצעות התובע פעם בשנה. סבורתני כי לאור הפרשנות התכליתית של החוק והתקנות, דין טענה זו להידחות. החובות המוטלות על התובע על-פי החוק והתקנות וביניהן החובה לערוך ביקורת ציוד כיבוי, המוגדרת בתורה כביקורת שנתית, מלמדת על כך שביקורת שנתית חייבת להתבצע וביקורת כזאת מבוצעת אחת לשנה. בהקשר זה מקובלת עלי הפרשנות המרחיבה והמחמירה שאומצה על-ידי התובע, לפיה עליו לערוך את הביקורת, למצער, אחת לשנה או, כדברי מר סבינצר: "...אנו מחויבים לבצע ביקורת מפעם לפעם על מנת לפקח על ציוד הכיבוי וביעוץ המשפטי שפעם קיבלנו על הסעיף הזה הסבירו לנו שמפעם לפעם זה אומר שאפשר לבצע ביקורות כמה פעמים שאני מוצא לנכון ודרישת תשלום אפשר לגבות רק פעם בשנה. מפעם לפעם זה לא אומר שזה לפי רצון המקום המבוקר, אלא לפי סדר עדיפויות שלנו. יש מקומות שאנו עושים ביקורת 5 פעמים בשנה ..." (עמ' 8 ש' 4 - 9 לפרוטוקול). 14. באשר להסתייגות הנתבעת מחוקיות הטלת התשלום שמוטל בצורה של מס, הנעדר כל יחס בין השירות לבין גובה התשלום, הרי שהמחלוקת לגבי סיווג התשלום בגין הביקורת המבוצעת על-ידי התובע הוכרעה בע"א (ת"א) 1465/99 מקורות חברת מים בע"מ נ' איגוד ערים לשירותי כבאות "איילון" , שם נקבע כי התשלום הרלוונטי הינו תשלום מסוג אגרה: "במקרה שלפנינו נראה כי צדק ביהמ"ש קמא בקובעו כי מדובר בתשלום מסוג אגרה וזאת ראשית משום שחוק שירותי כבאות עצמו מתייחס לתשלומים על פי תקנות התשלומים כאל אגרות בקובעו בסעיף 18 א' כי "רשות הכבאות רשאית להפחית אגרות לפי חוק זה או לוותר עליהן..." . שנית, וזה העיקר, עצם המתכונת הקבועה בתוספת לתקנות התשלומים ולפיה נקבע התשלום כפועל יוצא של שטח, מלמדת כי אין מדובר במחיר עבור ביקורת ציוד וזאת משום שאין כל היגיון כלכלי בתמחור עלות ביקורת ציוד על פי שטח ... ובהעדר התחשבות כלשהי בעלויות הבדיקה והביקורת כגון: מרכיב כח האדם והציוד הנדרשים לביקורת, וכן משך הזמן שאורכת הביקורת, אין מנוס מן המסקנה שהתשלום הקבוע בתקנות התשלומים עבור ביקורת הציוד, איננו "מחיר" אלא תשלום הנושא סממנים מובהקים וברורים של אגרה". הקביעה כי המדובר בתשלום מסוג אגרה שוללת את טענת הנתבעת לקיום היחס שבין השירות לבין גובה התשלום. הזיקה היחידה הנדרשת עת עסקינן בתשלום מסוג אגרה היא הקשר הסיבתי בין התשלום לבין השירות "שאלמלא מתן השירות לא היית משלם את האגרה, ואלמלא התשלום לא היית מקבל את השירות..." (שם, בפסקה 8). בענייננו, כאמור, מעדויות הצדדים עולה כי הביקורת מבוצעת הלכה למעשה ועם סיומה מופקים דו"חות וננקטות פעולות יישום. אי לכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי אכן מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בהקשר של תשלום מסוג אגרה בין עצם התשלום לבין הפעולה בגינו שולם. 15. באשר לטענת הנתבעת לפיה לכל היותר יש לחייבה בגין הביקורת המבוצעת אך ורק בהתייחס לבניינים המשמשים להוראה וזאת בהתאם לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי ספר), התשל"ב - 1972, הרי שטענה זו נטענה כלאחר יד. הנתבעת לא הציגה את גרסתה לצורת החישוב המקובלת עליה, לא הוכיחה מהו השטח המיועד להוראה אלא הסתפקה בהעלאת טענה בעלמא שלא הוכחה כלל. לגופה של הטענה יצוין כי טענה דומה לזו והמתייחסת לחניונים ולשטחים לא מבונים נדחתה בפסיקה הרלוונטית אשר קבעה כי המבחן לחיוב אינו האם השטח פתוח או לא מבונה אלא יש לבחון את הזיקה שבין השטח לבין ציוד הנבדק שהינו פונקציה של הסיכון לדליקות הקיים במקרקעין (לעניין זה ראו את הפ (ת"א) ב.ג. השקעות בע"מ נ' עירית תל-אביב - המחלקה לכיבוי אש לעיל וכן את תא"מ 46970-07-10 איגוד ערים אזור הרצליה נ' לרגו עבודות עפר בע"מ) . בענייננו, ההיגיון והשכל הישר אינם סובלים טענה כי אין להטיל תשלום בגין עריכת ביקורות במעבדות האוניברסיטה המכילות חומרים דליקים ומסוכנים, במעונות סטודנטים או במחסנים וזאת רק משום שלא הוגדרו כבניינים המשמשים להוראה ועל כן דין הטענה להידחות ולו רק בשל כך. בנוסף, אין חולק שהחיוב בענייננו נעשה רק בגין השטחים הבנויים וממילא ספק אם ניתן, לדוגמא, להפריד בין כיתות לימוד לבין מעבדות המשמשות גם הן להוראה. למעלה מן הדרוש יצויין כי טענת הנתבעת להיעדר עילת תביעה, מאחר שהתובע לא הצביע על תקנות מכוחן חלה החובה להתקין אמצעי כיבוי, מעבר לבנייני ההוראה, לא נטענה במסגרת הבקשה לרשות להתגונן, וממילא גם לגבי סוגים שונים של מקרקעין כגון בנייני מגורים ומחסנים קיימות תקנות ספציפיות המסדירות חובת התקנת ציוד כיבוי. בנוסף קמה חובה מכח תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי), תשכ"ה - 1964 (כנזכר בס' 20 לבקשת רשות להתגונן של הנתבעת). יתרה מזו, בת"א (מחוזי - חי') 1102/06 אגוד ערים אזור חיפה נ' רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ נקבע כי בנוסף לסמכות הקבועה בסעיף 4 לחוק, שהיא סמכות שבחובה, מוקנית לרשות הכבאות סמכות שברשות להורות על התקנת אמצעי כיבוי הנובעת מעצם תפקידיה כאמור בסעיף 2 לחוק. כן נקבע כי הסמכות להורות על התקנת אמצעי כיבוי מצויה גם בחוקי עזר המותקנים בין היתר מכח סעיף 37 לחוק ובחוקים נוספים כגון חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 וחוק התכנון והבניה, תשכ"ח - 1965, צוויהם ותקנותיהם. על כן נקבע כי "לא ניתן, איפוא, לומר כי רשות הכבאות מוסמכת לחייב בהתקנת אמצעי כיבוי אש רק מכח תקנות שהותקנו על פי חוק שירותי הכבאות וקביעה שכזו גם אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, עם הקמת רשות כבאות ועם תכליתו של חוק שירותי הכבאות. הרשות מוסמכת גם מוסמכת להורות על התקנת אמצעי כיבוי, על פי שיקול דעתה, לשם מילוי תפקידיה במניעת שריפות ובכיבויין ולכל הצרכים והמטרות שבחיקוקים הנ"ל וככל שהורתה על התקנתם, מחוייבת היא בביצוע ביקורות לגביהם והגוף המבוקר מחוייב בתשלום אגרה בגין ביקורות אלה" (ס' 17 ו- 18 לפסק הדין). בענייננו אין מחלוקת כי קיים ציוד כיבוי בכל בנייני האוניברסיטה וכי אין שטח שאין בו ציוד כיבוי (עדות מר שקאף עמ' 22 ש' 10 - 11 וש' 17 - 18 לפרוטוקול). מעדותו של מר שקאף עולה כי אמצעי הכיבוי הותקנו מכח חוק התכנון והבניה, תקנות וכן הוראות מפקח כבאות ראשי (עמ' 18 ש' 18 - 26 לפרוטוקול). על כן, אין לקבל טענתה של הנתבעת בעניין זה. 16. באשר לטענת הנתבעת כי בשל הגדרת "מקבל שירות" בתקנות התשלומים, חובת התשלום קמה רק כאשר מדובר בשירות וולונטרי ולא כפוי, הרי שהפסיקה קבעה בשורה ארוכה של פסקי הדין כי תשלום מסוג של אגרה אינו מוטל בגין שירות מוזמן באופן וולונטרי. לא זו אף זו, אין לקבל מצב בו החוק מטיל חובת מתן שירותים על התובע מחד ומאידך מותיר לשיקול דעתה של הנתבעת האם להזמין את השירותים הללו, אם לאו. אף בשל כך דין טענת הנתבעת לעניין אי חוקיות חיובה בגין שירות כפוי להידחות. 17. העולה מן המקובץ הוא כי דין התביעה להתקבל. הנתבעת תשלם לתובע את סכום התביעה בסך של 465,304 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. שריפהכבאות / מכבי אשמבנה