תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בגין נזקי כשהיתה כמעט בת 12: הצדדים חלוקים אך בהערכת הנזק. נכות רפואית האורתופד ד"ר קובי לידור, חיווה דעתו בעניינה של התובעת ונחקר. את חוות-דעתו הוא סיכם כך: (לתובעת) "... נגרמו שברים בעצמות האגן עם פריקה של המיפרק הסאקרו-אליאקי (SIJ) משמאל... הפריקה של ה- SIJ משמאל שוחזרה על ידי מתיחה שלדית בעזרת מסמר ע"ש שטיינמן שהוחדר לחלק הרחיקני של עצם הירך משמאל. מאחר וX מתלוננת על כאבים בעיקר בגבה התחתון משמאל, ובבדיקתה הגופנית קיימת רגישות למישוש על פני SIJ משמאל, הפניתי אותה לבדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) של האגן. בבדיקה שבוצעה בתאריך 6.4.09 צופה ד"ר לינה לינוב ב"עיוות בעצמות האגן כגון עצם האילאום משמאל, לא הודגם קו שבר, אך העצם מורחבת באיזור הגוף, הודגם קורקס מעובה ובלתי סדיר בקטע הפנימי. המירווח מורחב בין העצמות אילאום וסקרום משמאל. המבנה הגרמי בעצם הסקרום שמור. עמדה אנטומית תקינה של העצמות בפרקי הירכיים." הממצאים בבדיקות הדימות המורים על פגיעה ב - SIJ תואמים את תלונותיה (כאבים הן בגבה התחתון והן בברך שמאל) ואת הממצאים בבדיקתה הגופנית. לכן טיפול הבחירה הינו קיבוע המיפרק הסאקרו-איליאקי (SIJ) משמאל. לאור האמור לעיל, הנני מעריך את נכותה הצמיתה של X בתחום האורטופדי בדין התאונה הנדונה ב - 25% בהתאם לסעיף 46(3) לתקנות הביטוח הלאומי- בגין הפגיעה באגן עם נזק במיפרק ה - sacroiliac. נכות זו כוללת גם את הצפי להחמרה עתידית (כולל בעת הריון) ולתוצאות הניתוח במידה ויבוצע." במענה לשאלות הבהרה השיב המומחה שהנכות המתאימה לתיאור המצב הקיים היא בשיעור 20% ואילו תוספת של 5% נוספים ניתנה על-ידו כדי לבטא את המצב העתידי. בחקירתו הוסיף, שהניתוח האפשרי הוא נדיר למדי, והוא עצמו לא ערך כמוהו מעולם. הנתבעת טוענת שהנכות נקבעה בניגוד ללשון ס'46(3) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, שעליו הסתמך ד"ר לידור. הסעיף קובע 25% נכות בגין שינוי בצורת האגן "SYMPHYSIOLYSIS או תזוזה של מחצית האגן עם נזק בפרק SACROILIAKA והפרעות סטטיות או הפרעות בהליכה. "הנתבעת מפנה לממצאי בדיקת המומחה את התובעת, כפי שפורטו בחווה"ד: "מתהלכת באופן תקין כולל על קצות האצבעות העקבים וצידי כפות הרגליים עומדת על כל רגל בנפרד בצורה יציבה."; "תנועות עמוד השדרה תקינות". "תנועות מפרקי הגפיים העליונים והתחתונים תקינות."; "הברכיים יציבות"; "בדיקה נוירולגית תקינה." כנובע מממצאי הבדיקה, אישר ד"ר לידור שאצל התובעת לא נמצאו הפרעות בהליכה או הפרעות סטטיות. כיצד, שואלת הנתבעת, ניתן להחיל עליה את ס'46(3) המחייב שלצד הליקוי האנטומי יהיו גם הפרעות כאלה? מסקנתה היא שיש לבחון את נכות התובעת על-דרך ההתאמה, לפי ס'35 דווקא. התובעת מסבירה, שהממצאים שנמצאו בבדיקה בקליניקה, לא משקפים את מצבה האמיתי, וד"ר לידור לא יכול היה להתרשם מבדיקתה כיצד היא מתפקדת בתנאי יום-יום. הטענה נכונה, אך אינה רלבנטית לקביעת הנכות: ההגבלה התפקודית שמתוארת בס'46(3) אמורה לבטא חוסר יכולת אובייקטיבית שניתן לראות בבדיקה בקליניקה ולא קושי סובייקטיבי (עקב עייפות או כאב) שעלול להתגלות בחיי יום יום. ד"ר לידור הבהיר היטב (וצוטט גם בע' 3 לסיכומי התובעת) שבמקרה של התובעת ההפרעה התפקודית מקורה בכאב ולא בהפרעה לתנועות. לא במקרה אין התקנות מודדות נכות על סמך הערכה סובייקטיבית של כאב. ס' 46 הוא דין ספציפי המיועד להערכת נכות באגן. רק כאשר בתוספת לתקנות אין סעיף ספציפי הדן באותו סוג נכות, מתירה תקנה 14 קביעת דרגת נכות ב"התאמה" לסעיף בלתי ספציפי. לכן, קיום ס'46 מונע קביעת נכות באגן על דרך ה"התאמה" לס'35. את מצבי הביניים בין חלופות ס' 46 יש לקבוע עפ"י חלקיות התאמת הנבדק לסעיפי המשנה שלו. ד"ר לידור קבע שלתובעת ליקוי אנטומי, אך אין לה הפרעות סטטיות או הפרעות בהליכה. הוא קבע לה נכות מלאה לפי ס'46 נוכח "הצפי להחמרה עתידית (כולל בעת הריון) ולתוצאות הניתוח במידה ויבוצע." שני גורמים אלה אינם רלבנטיים עוד: בינתיים ילדה התובעת ומצבה לא השתנה. היא ילדה בניתוח קיסרי ואינה צפויה ללדת בעתיד בלידות טבעיות. ממילא, המנגנון שעלול להחמיר את מצבה בתהליך הלידה, לא יפעל עוד על האגן שלה. גם הסכנה שמצבה יחמיר עקב ניתוח נראית עיונית. בסיכומיה עומדת התובעת על זכותה שלא להנתח, ניתוח שלדעתה לא יועיל לה ולכן אינה רוצה בו. מאז נבדקה התובעת ע"י ד"ר לידור חלפו כמעט ארבע שנים והיא אכן לא נותחה. "זמניות" הנמשכת שנים היא מצב קבוע. המסקנה מכל זה היא, שנכות התובעת כיום לא מגיעה ל- 25% וספק רב אם ומתי תגיע לדרגה כזאת בעתיד. סעיף 46(3) מעניק נכות כזאת בגין מצב אנטומי שמתלווה לו מגבלה תפקודית. התובעת סובלת רק מהמצב האנטומי (והמגבלה התפקודית אולי תופיע אצלה בעתיד). מכאן שיש לקבוע לה דרגת נכות נמוכה יותר. הערכתו של ד"ר לידור שנכותה הנוכחית היא בשיעור 20%, אף שהיא "נדיבה" למדי, אינה בלתי סבירה ומכל מקום לא עומדת בפני בית-המשפט הערכה טובה ממנה. תפקוד ד"ר לידור העיד שהשפעת הנכות על תפקוד התובעת נובעת לא מהגבלה בתנועות, אלא מהכאב. הוא האמין לתובעת שהיא סובלת מכאב, שמקורו במפרק האגן - כאב העלול להקרין גם למעלה וגם למטה. לדעתו עלול כאב זה להופיע בישיבה, בעמידה, בהליכה, בעליה ובירידה במדרגות או במישור, בעת עבודות הבית, או בניסיון לשאת משאות. התובעת דיווחה על כאב קשה במצבים אלה בפירוט רב - וגם על ההפרעות שהוא גורם לה בתפקודי השגרה, בחיים הפרטיים ובתחזוקת הבית ובתפקוד המקצועי שלה כמורה. בכל זאת, טען ב"כ הנתבעת שהיא הפריזה מאוד בדבריה וכשהוצגו מקצתם בפני ד"ר לידור בעת חקירתו הסתייג גם הוא מסבירותם. טענה מרשימה במיוחד של התובעת נגעה למגבלות ההליכה שלה. היא העידה שאינה מסוגלת ללכת יותר מ- 15-20 דקות רצופות ופירטה את אופן התמודדותה עם מגבלה כה קשה. כשנבדקה התובעת אצל המומחה הוא תיעד את תלונותיה. בחווה"ד לא נזכרת תלונה על קושי כלשהו בהליכה. המומחה אישר שלא רק שהתובעת לא התלוננה בפניו על קושי בהליכה, אלא שהיא אמרה לו במפורש שאין לה קושי בהליכה. המומחה הוסיף שעל מנת שתיווצר הגבלה כה קשה מאז הבדיקה, היה על מצבה של התובעת להחמיר מאוד והחמרה כזאת - אין. קשה להפריז במשמעות הדברים: אין מנוס מהמסקנה שתלונה מרכזית מאוד של התובעת היא פשוט בדיה. לא רק שהדבר משפיע על הערכת מגבלות התפקוד שלה (שאינן כוללות מגבלה בהליכה), אלא שהדבר משפיע על מידת האמון שניתן לרכוש לדברים אחרים שאמרה. לא רק התובעת העידה על מגבלותיה, אלא גם בעלה. ב"כ הנתבעת מדגיש בסיכומיו שמה שהופך את עדות הבעל לבלתי מהימנה הוא הניסיון העקבי של הבעל להציג את מגבלות התובעת כטוטאליות: היא אינה יכולה לחתוך סלט כי הדבר כרוך בשטיפת עלים ירוקים; היא צריכה לנוח אחרי שטיפת כל צלחת; היא בכלל לא יכולה לשטוף סירים; בעת עריכת קניות אין התובעת יכולה ליטול אפילו בקבוק אחד. הצגת מגבלותיה של התובעת כחמורות כל-כך, הביאה את ב"כ הנתבעת לתמוה על טענה אחרת של בעלה - שרק לאחר החתונה הוא גילה את נכותה. האם סביר שאדם לא יהיה מודע לכך שארוסתו אינה מסוגלת לעלות כמה מדרגות ללא כאב, או אינה מסוגלת לחתוך סלט? גם על רקע אורח חיים דתי מחמיר, העדר מוחלט כזה של מודעות למגבלה גופנית כה קשה, מעורר לכל הפחות תמיהה. אין לי אלא להצטרף להסתייגות זו מעדות הבעל, שהותירה רושם קשה מאוד של הפרזה מופלגת. הצגה מופרזת מאוד של מגבלות התובעת היתה למשל, בתיאור שיתוף הפעולה בין הבעל לאשה המתחייב ממגבלותיה: לדברי שניהם, כאשר היא חוזרת מעבודתה, על בעלה לפגוש אותה על מנת לשאת עבורה את התיק שלה, שמפאת משקלו אינה יכולה לשאתו. כשהוצג סיפור זה בפני המומחה הוא ביטא כלפיו חוסר אמון קיצוני. המומחה האמין לתובעת שהיא סובלת מכאבים. עם זאת, מקובלת עלי טענתו, שאדם הסובל מכאבים קשים הנמשכים זמן רב מצופה לחפש להם מענה. לכל הפחות אמור להמצא תיעוד על פניה לרופאים בתלונות על הכאב, בניסיונות לקבל טיפול רפואי כלשהו. העדרו של תיעוד כזה, מהווה בדרך-כלל אינדיקציה לכך שהתלונה אינה אמיתית. התובעת ובעלה הסבירו שהתובעת נרתעת מנטילת תרופות ולכן אין תיעוד על פניות שלה לרופאים לנסות לקבל טיפול תרופתי נגד כאבים. לעתים, אכן יש לאדם סיבה טובה לחשוש מנטילת תרופות. אדם עלול לחשוש מתופעות לוואי של תרופה מסויימת, או לחשוש מהתמכרות. אולם, שלילה מוחלטת ואוטומטית של כל טיפול טעונה הסבר. קשה לקבל אותה על סמך אמירה סתמית, ללא כל הסבר או הנמקה. אדם הסובל מכאבים כה מגבילים וכה קשים, יפנה בדרך -כלל לרופא, יחפש חלופות טיפוליות וינסה אותן. יתכן שיטול את התרופות רק בחלק מהיום (למשל, בשעות העבודה, או כשהוא מנסה לישון) או כאשר הכאבים קשים במיוחד. ואם נרתע הוא "עקרונית" מתרופות "כימיות" (וגם זה נאמר), יחפש אחרי תרופות טבעיות, או אחרי טיפולים חלופיים (כדיקור סיני). התובעת טוענת שהיא סובלת ייסורים קשים, אך מחמת סיבה שבעצם לא פורטה ולא הוסברה, היא אינה עושה דבר כדי להתמודד עמם. זוהי התנהגות חריגה ומוזרה. היא הרבה פחות סבירה מההסבר החלופי להתנהגות התובעת - שכאביה הרבה פחות חמורים מכפי שהיא מציגה אותם. מסקנה זו מתחזקת מאוד נוכח הפרזותיה של התובעת בהצגת מגבלותיה. אגב, נראה שהתובעת עצמה אינה מתייחסת ברצינות לטענתה שאינה נוטלת משככי כאבים בשל רתיעה "עקרונית", שכן בסעיף 57 לסיכומיה היא תובעת סכום גדול למימונם של משככי כאבים ודיקור סיני. דומה שאין גבול לסובלנות שמצפים בעלי דין מבית-המשפט. לסיכום: התובעת טוענת למגבלות קשות עקב כאב. בהחלט סביר שלתובעת יש כאבים, אלא שבהצגת המגבלות שהם גורמים לה הוצגה בפני בית-המשפט תמונה עובדתית מעוותת, ובבירור נעשה ניסיון להותיר רושם של מגבלה קשה בהרבה מהקיימת. הנזק כאב וסבל לפי כללי החישוב לפי חוק פלת"ד זכאית התובעת לפיצוי בראש נזק זה בסך 75,872₪. פגיעה בכושר השתכרות בעבר התובעת ילידת 11.12.88 ונפצעה ביום 2.9.00. היא השלימה את לימודיה במועד, הוכשרה כמורה לחינוך מיוחד, התחתנה והחלה לעבוד. היא מבקשת פיצוי בסך 15,000₪ בגין הפסדי השתכרות בעבר. לטענתה, לפני לימודיה האקדמיים וכשהיתה סטודנטית היא ניסתה לעבוד במשק בית אך נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. הנתבעת טוענת שהתובעת לא טענה אפילו בתצהיר עדותה הראשית, ובוודאי שלא הוכיחה, כי עשתה בתקופה זו כל שיכלה כדי להשתלב עבודה התאימה למגבלותיה ולא הצליחה. בחוו"ד ד"ר לידור נזכרה תעסוקת התובעת בעבר, צויין שחודש לפני הבדיקה החלה לעבוד בטלמרקטינג וקודם עסקה בעבודות משק בית. הטענה שהתובעת הפסיקה לעבוד בעבודות משק בית בשל קשיי התפקוד שלה עקב נכותה לא הועלתה בפני המומחה ואף לא בתצהיר העדות הראשית - אלא רק במענה לשאלה ישירה בחקירה הנגדית. הפסדי השתכרות בעבר יש להוכיח בראיות ממש ולא בספקולציות. מי שטוען שניסה לעבוד ולא הצליח, מצופה לספק מידע וראיות ממש להוכחת טענותיו. התובעת סיימה את לימודיה התיכוניים, למדה חינוך מיוחד, התחתנה והחלה לעבוד במקצועה. עד שסיימה את הכשרתה המקצועית, יכולה היתה, לכל היותר, לעבוד בעבודות חלקיות. אין ראיות ממשיות על מה שניסתה לעשות, על ההכנסה שהיתה לה, או על הכנסתה הפוטנציאלית. הטענה שלא הצליחה להתמיד בעבודה במשק-בית בגלל "מגבלותיה" היא טענה כבושה, שצריכה היתה להשמע לראשונה, כשסיפרה לד"ר לידור שהפסיקה לעבוד בכך, סמוך לבדיקתה. התמיהות רבות, אך ראיות ממש - אין. התובעת לא הוכיחה שבעבר נגרע מהכנסתה משהו בעקבות התאונה. פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד התובעת סיימה לימודיה בקיץ 2012. בעת המשפט היתה בחופשת לידה. כשעבדה, עמדה הכנסתה על סך 3,000₪ בחודש, בגין עבודה שלדבריה היא עבודה במשרה חלקית - 20 שעות בשבוע. היא סבורה שמורות להוראה מתקנת מגיעות לשכר של 9,000₪ בחודש ומבקשת שיפסק לה פיצוי בסך 618,033₪ (לפי מכפלה מהוונת של 25% נכות בשכר 8533₪). היא סבורה שמכיוון שנפצעה כקטינה יש לפסוק לה פיצוי לפי השכר המוצע במשק (בהפחתת רכיב המס), כנהוג לגבי קטינים. הנתבעת סבורה שנתונים אלה אינם מצדיקים אלה פיצוי קטן בהרבה, פחות מעשירית מהמבוקש. היא סבורה שבסיס השכר הנכון להערכת נזקה של התובעת הוא דווקא שכר מינימום. בפועל עובדת התובעת בבית-הספר במשך כל שהות פעילותו מהבוקר ועד הצהריים, כאשר היא דוחסת לארבעה ימי עבודה מספר שעות שכרגיל מתפזר על חמישה ימי עבודה. היא מציינת ששכרה לא נופל בפועל משכר מורות אחרות עם ותק ומעמד מקצועי זהים. היקף המשרה של התובעת בתחילת דרכה בהוראה הוכתב ע"י יכולתה להשיג עבודה כממלאת מקום, עד שתשיג עבודה קבועה, כי כך מקובל במקצוע ההוראה. מסקנת הנתבעת היא שיש לחשב את הפסדי התובעת עפ"י רמת השכר שהיא מרוויחה בפועל - שכר מינימום. היא גם סבורה שיש לחשב את תקופת התעסוקה שלה כמורה עד גיל 57, שכן מורים פורשים מעבודתם עקב שחיקה מואצת, מוקדם מעובדים אחרים. מהראיות עולה תמונה תעסוקתית שגרתית של אשה שהתחתנה בגיל צעיר והחלה לעבוד כמורה ובמקביל ילדה בפעם הראשונה. כפי שהעידו עדי התביעה, צפויות לתובעת לידות נוספות, כמקובל בקהילתה. כפי שהסבירה בעצמה, התהליך שבו תבסס את מעמדה המקצועי בתחום החינוך המיוחד וההוראה המתקנת, הוא הדרגתי. בתחילה היא מועסקת בהיקף מזדמן ולא לגמרי יציב, אך בהמשך ישביח שכרה ואולי גם תגיע לעבודה קבועה ומסודרת יותר. אף שהתובעת נפצעה בגיל 12, היא אינה נושאת עמה לנצח "שעבוד צף" על דרך חישוב הפיצויים שהולמת ילדה בת 12. דרך חישוב זו לא נכונה להליך משפטי המתנהל בפועל כאשר היא בת 25, לאחר שרכשה השכלה, נישאה וילדה. התובעת היא אכן בראשית דרכה, אף בשום אופן אין לומר עליה ש"סיפור חייה טרם החל להכתב" ולייחס לה בשל כך נתונים ממוצעים. דרכה המקצועית - המכובדת והחשובה - כבר סלולה. אורח חייה, מגובש. כמו כל אדם היא צפויה לעבור שינויים במרוצת הזמן, אך בכך אין היא שונה מכל בעל-דין בוגר, שבית-המשפט נדרש להעריך את כישוריו ואת כושר השתכרותו. כיום ובשנים הקרובות, צפויה התובעת לפצל את מאמציה - כאשר חלק ניכר מזמנה ומכוחותיה יוקדשו להרחבת המשפחה ולטיפול בה. זהו אורח החיים שעליו העידו עדי התביעה (וגם בסיכומיה טענה התובעת לריבוי הלידות שלו היא צפויה). לכך השלכה ברורה על הסיכוי שתשביח את שכרה. סביר, שבהמשך, תתפנה התובעת להרחיב את היקף עבודתה ובמקביל גם יעלו הכנסותיה (וככל שתצבור ותק, גם יעלה ערך שעת עבודה שלה). בשים לב לשינויים הצפויים בכושר השתכרותה של התובעת במרוצת השנים (הן עקב השינוי לזמינותה לעבודה והן עקב השינוי בערך עבודתה), יוערך בסיס השכר הממוצע שלה למשך תקופת עבודתה בסך 6,000₪. צודקת טענת הנתבעת שעבודת מורים כרוכה בשחיקה ושכיום הם נוהגים לצאת לגמלאות בגיל מוקדם מיתר המועסקים. עם זאת, לא סביר שהתהפוכות שעוברת ישראל בתחום הזכויות הפנסיוניות, והמגמה הצפויה של הארכת גיל התעסוקה, יפסחו על ציבור מורים. ניתן רק לנחש אם בעוד שלושים - ארבעים שנה יוכלו מורים לצאת לפנסיה מוקדמת, או שיאלצו להמשיך לעבוד עד גיל מאוחר. לא הוגן להקטין את פיצויה של התובעת בהנחה שתפרוש בגיל צעיר, כאשר המגמה הברורה של שוק העבודה הפוכה. לאור זאת, מצאתי לנכון להעריך את התקופה שבה יפגע כושר ההשתכרות של התובעת עד תום תקופת התעסוקה עפ"י דין - גיל 67. התובעת מבקשת שהפסדי השתכרותה יוערכו לפי נכות של 25%. הנתבעת מבקשת שיוערך ההפסד גלובאלית על בסיס מחצית החישוב הקונבנציונאלי. את המגבלה התפקודית של התובעת ניתן להעריך לפי קשייה כיום. כפי שפורט קודם, קשה לתת אמון בתיאוריה המופרזים מאוד על קשייה. המציאות היא, שהתובעת נמצאת בביה"ס בשעות פעילותו ועובדת. היא לא הביאה כל ראיה על קשיים ספציפיים שלה בעבודה, או על מגבלות שבגללן אינה עומדת במטלות העבודה (ועל כך ניתן היה לכאורה להעיד הן את הממונים עליה והן את חברותיה לעבודה). כפי שצויין קודם, נכותה הרפואית של התובעת נקבעה עפ"י תקנה הקושרת מצב אנטומי עם הגבלה בתנועה או ביציבות. לתובעת ליקוי אנטומי, אך אין לה הגבלה בתנועה או ביציבות. מכאן שהנכות הרפואית אינה בסיס נכון להעריך את נכותה התפקודית. בשים לב לנתונים שצוינו קודם, ונוכח העדרה המוחלט של פגיעה בכושר ההשתכרות הנוכחי - יוערכו הפסדי העתיד של התובעת בהנחה שבממוצע יגרעו 10% מכושר השתכרותה. עפ"י הנתונים שפורטו (לענין השכר, גיל התעסוקה ושיעור ההפסד) נפסק לתובעת פיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותה בסך (מהוון ומעוגל) 172,000₪. הפסדי פנסיה התובעת מבקשת פיצוי בסך 70,000₪ בשל הפסדי פנסיה. הנתבעת מציעה פיצוי בסך 5,000₪ בלבד - בשני המקרים כעשירית מהאומדנים להפסדי ההשתכרות בעתיד. בשים לב לפיצוי שנפסק לתובעת בגין הפגיעה בכושר השתכרותה נפסק לה פיצוי בגין הפסדי הפנסיה הנובעים ממנו בסך 18,000₪. עזרת זולת לעבר התובעת מבקשת 40,000₪ בגין עזרת זולת שקיבלה עד נישואיה. היא אושפזה 46 יום, במקביל לאחיה גם האב נפצע באתונה, ובעיקר נטל הטיפול נשאה האם. כנוסף מבקשת התובעת 5,000₪ בגין הפסדי שכר האב בעת אשפוזה, 5,000₪ הוצאות כלכלה עקב "כבילת" הוריה לבית-החולים בשל שמירת שבת בעת אשפוזה ועוד 3,000₪ בשל עלויות מורים פרטיים. הנתבעת משיבה שהפסדי שכר האב וטענות העזרה ע"י בני המשפחה נתבעות בהליכים מקבילים של בני המשפחה. עוד היא סבורה שלא הוכח מי הושיט לתובעת אותה עזרת צד ג', איזה נזק גרמה לו או שהיא חרגה מהמצופה לקבל מבני משפחה בעת צרה וגם שהסכומים הנתבעים לא מגובים בקבלות. התובעת סבורה, שיש לבחון האם חרגה העזרה מהמצופה מבני משפחה במהלך הרגיל של החיים דווקא. התובעת טוענת שמאז חתונתה היא זקוקה לעזרה במלאכות הבית, אך היא אינה רוכשת אותה בשכר, אלא נוטלת אותה מבעלה וקרובי משפחה אחרים. היא מבקשת לפצותה לפי הערכה של 8 שעות עזרה שבועית - ובסה"כ 37,395₪. הנתבעת טוענת שטענות התובעת למגבלות שלהן היא טוענת מופרכות ואין לפסוק לה פיצוי בגין הוצאה שבפועל היא לא הוציאה. המשמעות שנודעת לאירוע שבו נפגעים כמה וכמה בני משפחה אחת בתאונת דרכים ברורה על פניה. בנסיבות כאלה מי שמצבו מאפשר זאת מגייס תעצומות נפש זמן וכסף כדי לסייע למי שמזלו שפר עליו פחות. מקצת פרטי הנזק שתבעה התובעת כאן זכו או צריכים זכות לפיצוי בתביעות של נפגעים אחרים באותה תאונה ואין לפצות בגינם פיצוי כפול. עם זאת, אין ספק שהתובעת נפגעה פגיעה משמעותית ובמשך תקופה ארוכה היה הטיפול בה כרוך בהוצאות מוגברות ובמאמץ חריג של מי מבני משפחתה שהתפנתה לכך. הפיצוי בשל כך מוערך בסך 25,000₪. התובעת טוענת לצורך בעזרה של 8 שעות בשבוע למשק בית של משפחה קטנה שדירתה קטנה. מגבלותיה במלאכות משק הבית, תוארו במונחים מוגזמים מאוד. (נזכיר, שלפני בדיקתה אצל ד"ר לידור עבדה התובעת בעבודות משק בית. היא דיווחה לרופא שהחליפה אותה עבודה בעבודת טלמרקטינג, אך לא טענה שהפסיקה אותה בשל "חוסר יכולת" להמשיך בה). לא שוכנעתי שבפועל מקבלת התובעת את העזרה שלה היא טוענת, או שהיא מקבלת עזרה החורגת מהמקובל בין בני משפחה במהלך הרגיל של חיים משותפים. התובעת לא הוציאה כסף כדי לקבל עזרה כזאת ולכן לא יפסק לה פיצוי בגין עזרת צד ג' מאז נישואיה. עזרת צד ג' בעתיד על סמך אותן טענות ואותם חישובים שנזכרו קודם, מבקשת התובעת 472,585₪ בגין עזרת צד ג' שתקבל בעתיד. הנתבעת מציעה לפצותה בסך 25,984₪ בלבד. אף שהתובעת הסתבכה כהוגן בטענות בלתי אמינות באשר למגבלותיה, מודע בית-המשפט לכך שיש לה נכות אמיתית הגורמת לכאבים, הצפויים להפריע לה בפעולות שונות. בשים לב לכך שלפני התובעת שנים רבות לתפקד בנכותה, נפסק לה בגין ראש נזק זה פיצוי בסך 100,000₪. ניידות ונסיעות התובעת טוענת להוצאות נסיעה לטיפולים הרפואיים במרוצת השנים בסך 20,000₪. בנפרד היא מבקשת 135,487₪ בשל "ניידות מוגברת", בטענה שיש לה מגבלה בישיבה ובעמידה ממושכות שמגבילות אותה בשימוש בתחבורה ציבורית. היא טוענת שבני הזוג נוהגים לשאול או לשכור מכוניות ומגבלותיה גורמות לכך שהליכה מכאיבה לה. הנתבעת מציעה פיצוי בסך 7,500₪, בגין התקופה הסמוכה לתאונה וסבורה שאין כל בסיס לפסיקת פיצוי בגין תקופות מאוחרות יותר. סביר שבתקופה שבסמוך לאחר פציעתה נזקקה התובעת להסעה ממקום למקום, אף שעלות הדבר לא הוכחה. בכל הנוגע לטענה בדבר הוצאות עתידיות, קשה לרדת לסוף דעתה של התובעת. אפילו היא צודקת בטענה שישיבה ממושכת או עמידה קשות לה, קשה לראות כיצד מצדיק הדבר העדפת רכב פרטי על תחבורה ציבורית. האם ברכב פרטי תיסע התובעת שלא בישיבה?! בפועל נוסעת התובעת בתחבורה ציבורית וכפי שסיפרה למומחה היא מסוגלת לעשות כן גם כשמדובר בנסיעות ארוכות למדי. נראה שלנסיעה באוטובוסים דווקא יתרון מסויים על נסיעה ברכב פרטי. במהלך הנסיעה ניתן לשנות תנוחה מישיבה לעמידה, וגם דומה שלאדם הסובל מפגיעה באגן נח יותר לגשת לכסא גבוה וזקוף (של אוטובוס) מאשר לכסא נמוך ושקוע של מכונית פרטית. כך או כך, אין בחווה"ד הרפואית כל ביסוס לסברה שיש לתובעת צרכי נסיעה מיוחדים. המומחה אמנם העריך שבהחלט סביר שלאחר הליכות ממושכות תסבול התובעת מכאבים, אך אין ראיה שהתובעת נזקה אי פעם להליכות ממושכות כאמצעי ניידות של חיי יום-יום (להבדיל מפעילות ספורטיבית). בשים לב לאמור, נפסק לתובעת פיצוי בסך 15,000₪ בגין הוצאות ניידות בעבד ובעתיד. הוצאות רפואיות התובעת מבקשת פיצוי בסך 40,000₪ בגין הוצאות רפואיות ובכלל זה הוצאות בעבר לרבות פיזיותרפיה, רופאים פרטיים, משככי כאבים, דיקור סיני, וניתוח קיבוע המפרק. היא מציינת שחלק מהטיפולים בקופת החולים כרוכים ב"השתתפות עצמית" וגם שסביר שחלק מהטיפולים שתקבל בעתיד אינם נכללים בסל הבריאות. התובעת צירפה קבלות על נעליים אורטופדיות ומזרון שרכשה. הנתבעת משיבה שהתובעת צירפה רק שתי קבלות בסך מצטבר של 700₪ בגין טיפולים פרטיים ולא הביאה כל ראיה לכך שבפועל הוציאה כספים נוספים, מה גם שחלק מהטיפולים שעבורם היא מבקשת פיצוי הם טיפולים שאינה נוטלת במוצהר. אין כל ביסוס בחווה"ד לצורך של התובעת בנעליים אורטופדיות ורכישת מזרון כשלעצמה, אינה צורך רפואי. התובעת אכן מבקשת פיצוי בגין פריטים שונים שזיקתם לנכותה לא הוכחה כראוי או בכלל, או בגין הוצאות שלא הוכחו. מהסכומים מסויימים שנתבעו, טעונים התייחסות פרטנית: התובעת טענה לכאבים קשים. ד"ר לידור סבר שמי שסובל מכאבים קשים פונה לרופאים בניסיון להתמודד איתם ונוטל טיפול תרופתי. מכיוון שהתובעת לא פנתה בתלונות כאלה ולא נטלה טיפול כזה, הוא סבר שטענותיה מופרזות. התובעת הסבירה את התנהגותה בכך שעקרונית היא "נגד" טיפול תרופתי נגד כאבים. כעת היא מבקשת פיצוי גדול למימון טיפול שלא נטלה ושהיא אינה מתכוונת ליטול. זוהי דרך מוזרה מאוד לבקש את אמון בית-המשפט. גם את הניתוח (שלשם מימונו היא מבקשת פיצוי) אין התובעת מתכוונת לערוך. למרות כל זאת, סביר שהתובעת נזקקה בעבר ותזקק בעתיד לטיפולים רפואיים, שמקצתם אינם מכוסים במלואם בסל הבריאות. בשל כך נפסק לה פיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪. ניכויים ביום 22.2.2001 קיבלה התובעת תשלום תכוף בסך 10,000 ₪, המשוערך להיום 19,270₪. סיכום התביעה מתקבלת. נזקה של התובעת הוא 415,872₪. בהפחתת התשלום התכוף בסך 19,270₪ תשלם לה הנתבעת סך 396,602₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 60,839₪, האגרה וההוצאות, כפי שישום אותן הרשם.פיצוייםתאונת דרכיםקטינים