פיצויים בגין תאונה (פגיעת רכב) שארעה במהלך עבודה בחניון קניון

פיצויים בגין תאונת דרכים שארעה במהלך עבודתו בחניון קניון השרון בנתניה כאשר לפתע פגע בו רכב (להלן :"התאונה") הנהוג ע"י הנתבע. הרכב היה מבוטח על ע"י הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"). התובע הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי, כנפגע עבודה. התובע נבדק ע"י וועדה רפואית של המל"ל אשר קבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום האורתופדי, וכן 10% בתחום הפסיכיאטרי. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק, הצעתי כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהסתבר שהצעת בית המשפט לא השתכללה לכלל הסכם, קבעתי את התיק להוכחות. ביום 23.5.13 העיד התובע עצמו וכן אשתו גב' אסנבץ פיקדו. באותו דיון התחילו הצדדים לסכם את טענותיהם בעל פה, אשר הסתיימו בסיכומים בכתב. טענות הצדדים ב"כ התובע המלומד טוען שהתובע ביום התאונה עבד בניקיון בחניון קניון נתניה, ולפתע פגע בו הרכב של הנתבע. ממקום התאונה הופנה התובע לבית חולים "לניאדו" שם אובחן שבר בשוק שמואל. ביום 19.3.08, עבר התובע ניתוח אורתופדי ברגל תחת הרדמה כללית. לאחר שמונה ימים של אשפוז, שוחרר התובע מבית החולים, המשיך במעקב טיפולי לרבות בתחום הפיזיותרפיה ותוך הנחייה לשימוש בקביים וכשהוא לא דורך על הרגל. (ראה סיכום מחלה המצורף לתצהיר התובע מיום 24.3.08 וכן סיכום ביקור מיום 4.9.08). ב"כ הנתבעת המלומד טען כי דין התביעה להידחות, התובע בתצהירו וכן בעדותו עמד על כך שהנתבע דרס אותו במתכוון וכי הוא רצה להרוג אותו (סעיף 17 לתצהיר התובע), ובשל כך, דין התביעה להידחות, כיוון שמדובר בתאונה במתכוון בהתאם לחזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. לחלופין, טען ב"כ הנתבעת, כי במידה ובית המשפט יקבל את טענת התובע לפיה יש לפצות ע"פ חוק הפלת"ד, אזי הנתבעת חולקת על סכום הפיצוי, ועל רכיביו, ובכלל על הנכות התפקודית. עוד הוסיף ב"כ הנתבעת, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין תלונותיו וכאביו של התובע, שכן הוא בעל עבר רפואי, כך שהוא נפל לפני עלייתו ארצה בארץ מולדתו- אתיופיה, ועם הגעתו לארץ, הוא פנה לקבלת טיפול רפואי בהתאם. למל"ל ולנתבעת לא הייתה יכולת ראייתית להעתקת תיקו הרפואי של התובע מלפני עלייתו ארצה בשנת 2003. דיון והכרעה ע"פ סעיף 1 חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, קובע ש: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה... ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי..." הנתבעת טוענת כי המדובר הוא בתאונה במתכוון אשר הינה החריג של סעיף 1, ובכך למעשה, לא מדובר בתאונת דרכים. טענה זו דינה להידחות. התובע מתאר בתצהירו כי: "ביום 16.3.2008 "מועד התאונה" במהלך עבודתי, עת טאטאתי בחניון, פגע בי רכב נוסע "התואנה". האוטו דרס אותי, ואחרי שהנהג יצא החוצה וראה אותי על הרצפה, הוא נסע וכמעט דרס אותי עוד פעם, ואני בטוח שהנהג רצה להרוג אותי. מזל שבא דני מהביטחון והוא הציל אותי מהנהג." מעדותו של התובע ניתן להבין שתחושה זו היא סובייקטיבית ונובעת ממצבו הנפשי ומחרדות כפי שהעידה גם אשתו בקשר לנדודי שינה בלילות (סעיף 18 לתצהירה של גב' פיקדו אסנבץ). הוכחת הטענה כי התאונה הייתה במתכוון, אינה דבר של מה בכך, כפי שעמד על כך השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית בעמ' 336. במקרה דנן, הנתבעת לא זמנה לעדות את הנתבע, לא הוגש תצהיר מטעמו, ולא הוגשו פסק דין סופי או תוצאות חקירת המשטרה בעניין והתובע אישר כי הוא לא הכיר את הנתבע לפני התאונה (ראה עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 27-28) ולכן לא ניתן לקבוע כי אכן הנתבע רצה באמת לפגוע בתובע. אי לכך, הנני רואה בתאונה דלעיל כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, המצדיקה מתן פיצוי לתובע על פי החוק. הנכות הרפואית והתפקודית התובע נבדק ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה לו כאמור נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום האורתופדי וכן נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום הפסיכיאטרי. ב"כ הנתבעת ניסה להטיל ספק בממצאי המל"ל, כך שלטענתו עיקר תלונותיו של התובע לא נובעים מהתאונה, אלא מפגיעה או אירוע שהיה לתובע לפני עלייתו ארצה, כשהיה בארץ מולדתו- אתיופיה. סעיף 6(ב) לחוק הפלת"ד קובע כדלקמן: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". הנתבעת לא הביאה ראיות לסתירת קביעת המל"ל, ומשכך, דין טענה זו להידחות. משכך, מקובלת עליי קביעת המל"ל, והנני קובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור 19%. התובע לא שכנע אותי שפגיעתו התפקודית עולה משיעור זה והנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שנכותו התפקודית נמוכה משיעור זה או שאין לנכות הפסיכיאטרית השפעה על הנכות התפקודית של התובע. לפיכך ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע נכות התפקודית של התובע תהא בגובה 19%. אי לכך, הנני קובע נכות התפקודית של התובע תהא בגובה 19%. הפסדי שכר לעבר עתיד ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש (ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800,809). התובע עובר לתאונה היה שכיר, עבד עבודות קשות של ניקיון, ללא השכלה, עובר לתאונה השתכר חודשית סך של 4,611 ₪ (נטו), שהם 5,149.14 ₪ להיום, ובמעוגל 5,150 ₪. (ראה תלושי השכר שצורפו לתחשיב הנזק מטעם התובע) התובע אושפז תקופה של שמונה ימים בבית חולים, היה בתקופת אי כושר מלאה של שלושה חודשים, החל מיום 16.3.08 ועד ליום 15.6.08, וכן תקופה אי כושר בשיעור של 50% החל מיום 16.6.08 ועד ליום 30.11.08, כן תקופת אי כושר בשיעור של 30% מיום 1.12.08 ועד ליום 28.2.09 (עמוד 59 למוצגי הנתבעת). לעתיד, אין לדעת מה ילד יום וכיצד נכותו של התובע תשפיע על עתידו התפקודי. הנתבעת טענה כי התאונה לא השפיעה על כושר השתכרותו של התובע ועצם העובדה כי התובע לא עזב את עבודתו, אף שחלפו יותר מחמש שנים מהתאונה, מעידה על כך שבעתיד לא יהיו הפסדי שכר לתובע והוא ימשיך לעבוד, במיוחד בשים לב כי התובע עובד היום בשני מקומות. סבורני בנסיבות שתוארו לעיל, יש מקום לפצות את התובע בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילו, נכותו וגובה הכנסותיו עובר לתאונה. משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 180,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד גם כאן עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 281,285; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800,809(. התובע לאחר התאונה עבר סדרה של טיפולים שונים והיה במעקב רפואי, והמציא לבית המשפט חלק מהקבלות. עם זאת כשהמדובר בתאונת עבודה, הוצאות אלו מכוסות על ידי קופ"ח או המל"ל ואין מקום לפיצוי נוסף מצד המבטח וטענות ההגנה בעניין זה מקובלות עלי. עזרת הזולת מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה כלשהי דוגמת התובע הם יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. לא הוכח שבן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה. אי לכך, סבורני כי יש לקבל את טענות ההגנה בקשר לראש נזק זה. כאב וסבל לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה כאמור וכן נכויות זמניות. לאור ימי האשפוז וגילו, יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 34,500 ₪. ניכויי מל"ל הנתבעת צרפה לסיכומיה מסמכים מטעם המל"ל אשר מעידים על כך שהתובע קבל לידיו תגמולים משוערכים על סך של 82,253 ₪. סכום שיש לנכות אותו מכל פיצוי שייפסק. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע על פי הפירוט שלהלן: הפסדי שכר לעבר לעתיד: 180,000 ₪ כאב וסבל: 34,500 ₪ ניכוי מל"ל (82,253 ₪) סה"כ פיצויים: 132,247 ₪ כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בגובה 15.2%. פגיעת רכברכבפיצוייםחניוןנזק לרכב