תביעה לתשלום סך 107,685 ₪ בטענה לאכיפת הסכם רכישה חוזרת (Buy Back) התובעת העמידה לצד ג' מימון לרכישת כלי רכב מהנתבעת ושאותו התחייב צד ג' לפרוע ב- 60 תשלומים חדשיים. כבטוחה לפירעון החוב לתובעת, בנוסף להתחייבות צד ג' ושעבוד הרכב, התחייבה הנתבעת כי במקרה שצד ג' לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי התובעת, תבוא הנתבעת בנעלי צד ג', תמלא אחר ההתחייבויות לתובעת וכנגד זאת תקבל את זכויות התובעת כולל הזכות לחזקה בכלי הרכב. הסכם זה מכונה הסכם רכישה חוזרת (Buy Back). לאחר כ- 16 חודשים הסתבר שצד ג' איננו עומד בהתחייבויותיו להעברת התשלום החדשי לתובעת. התובעת העבירה לצד ג' מכתב התראה, שלאחריו הועברו מכתבים רבים נוספים, אך החוב של צד ג' הלך וגדל. רק כ- 3 שנים לאחר מכתב ההתראה הראשון פעלה התובעת לביטול ההסכם עם צד ג' ותפיסת הרכב. אז גם פנתה התובעת לנתבעת בדרישה שתפרע את החוב. הנתבעת הייתה מודעת למהלך ההתכתבות עם צד ג' מתחילתה, וכאשר הועברה אליה הדרישה, השיבה כי השתהות התובעת מהווה הפרה יסודית של התחייבותה ולפיכך התחייבות הנתבעת פקעה ומבוטלת. על רקע זה, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם חייבת הנתבעת לפרוע את החוב של צד ג', או שמא בוטל ההסכם כדין על ידה נוכח הפרתו בידי התובעת. העובדות התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת ציוד בעסקאות ליסינג. הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור ומכירת נגררים ומשאיות. במהלך 2002 הגיעו התובעת והנתבעת להסכם המסדיר העמדת מימון בידי התובעת ללקוחות אשר יבקשו לרכוש כלי רכב מהנתבעת. לפי הסכם זה, נקבע מנגנון עקרוני לשיתוף פעולה בין הצדדים. בעיקרון, כך נקבע, הנתבעת תפנה לקוחות לתובעת, התובעת תעמיד ללקוחות הלוואה למימון רכישת כלי רכב מהנתבעת, ההלוואה תועבר במישרין לנתבעת, והלקוח יחויב בפירעון ההלוואה כאשר כלי הרכב מהווה בטוחה לקיום התחייבויות הלקוח. בנוסף, כלל ההסכם העקרונות אליו הגיעו הצדדים תניית רכישה חוזרת (Buy Back). לפי תניה זו, נקבע כי במצב שבו לא עומד הלקוח בפירעון ההלוואה לתובעת, מתחייבת הנתבעת לבוא בנעלי הלקוח בכל הנוגע לפירעון ההלוואה לתובעת, ולמעשה לרכוש בחזרה את אותו הרכב שמכרה ללקוח. מנגנון זה העמיד לתובעת בטוחה נוספת לפירעון התחייבויות הלקוח. על בסיס ההסכם העקרוני האמור שבין התובעת לנתבעת, הפנתה הנתבעת לתובעת בתחילת ספטמבר 2003 (או בסמוך לכך) לקוח בשם אורי גפן (להלן: "אורי") לשם קבלת הלוואה מהתובעת לרכישת מכלית בקיבולת של 10,000 ליטר המורכבת על גבי משאית מ.א.ן מס' רישוי 1550951 (להלן: "המשאית"). פעילותו העסקית של אורי נבחנה על ידי התובעת וביום 1.9.03 נמסרה לנתבעת הודעה בכתב שלפיה סבורה התובעת שהיקף פעילותו העסקית של אורי איננו מצדיק העמדת מימון, אלא אם כן העסקה תהיה כרוכה ב"התחייבות רכישה חוזרת" של הנתבעת. ביום 2.9.03 נכרת בין התובעת לבין אורי הסכם לפיו העמידה התובעת לאורי מימון בסך 300,000 ₪ לרכישת המשאית מהנתבעת (להלן: "הסכם ההלוואה"). בהסכם ההלוואה נקבע, בין היתר, כי התובעת תשלם את עלות המשאית בסך 300,000 ₪ במישרין לנתבעת, כי אורי מחויב לפרוע את ההלוואה ב- 60 תשלומים חדשיים, וכי המשאית תשועבד להבטחת התחייבויות אורי. בד בבד עם הסכם ההלוואה נכרת ביום 2.9.03 הסכם רכישה חוזרת (Buy Back) בין התובעת לנתבעת (להלן: "הסכם B.B.") ובמסגרתו נקבעו התנאים אשר מסדירים את האפשרות שהנתבעת תבוא בנעלי אורי במקרה שלא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי התובעת. בתחילת 2005 התברר שאורי איננו עומד בהתחייבויותיו לפירעון התשלומים לתובעת וביום 23.1.05 שלחה התובעת לאורי מכתב התראה הדורש ממנו להסדיר בתוך 7 ימים תשלום של 7,619 ₪. מכתב ההתראה לא הביא לפירעון התחייבויות אורי ובמשך כ- 3 שנים הוסיפה התובעת לשלוח לאורי שוב ושוב מכתבי התראה רבים ובהם דרישה לפירעון החוב לתובעת, חוב שהלך והאמיר ובמכתב מיום 11.11.07 (חלק מנספח ה' לתצהיר התובעת) כבר הגיע לסך של 214,200 ₪. מכתבי ההתראה לאורי, רובם ככולם, הועברו גם לנתבעת, והנתבעת הייתה מודעת לטענות התובעת כלפי אורי (עדות נציג הנתבעת, רוני גילור, בעמ' 19 בפרוט'). ביום 24.2.08 הגישה התובעת ללשכת ההוצל"פ בקשה למימוש השעבוד על המשאית ובטענה ליתרת חוב של אורי המסתכמת בסך של 284,365 ₪. התובעת תפסה את המשאית וביום 27.2.08 פנתה לנתבעת בדרישה לרכוש את המשאית כנגד תשלום יתרת החוב של אורי על בסיס הסכם B.B.. הנתבעת דחתה את הדרישה ובתגובה מיום 5.3.08 הודיעה הנתבעת כי לדידה הסכם B.B. הופר על ידי התובעת ואיננו מחייב את הנתבעת. חילופי מכתבים נוספים לא הביאו להסכמה, התובעת פעלה למכירת המשאית בהליכי הוצל"פ, וביום 24.3.08 אושרה מכירת המשאית תמורת סך של 147,000 ₪ + מע"מ. ביום 2.10.08 הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובעת, הסכם B.B. חל ומחייב את הנתבעת ולפיו עליה לשלם לתובעת את מלוא יתרת החוב של אורי בסך של 107,685 ₪, בצירוף ריבית בשיעור פריים + 2% מיום 22.9.08. לגרסת התובעת, מלכתחילה היה ברור לשני הצדדים כי לולא התחייבות הנתבעת במסגרת הסכם B.B., לא תסכים התובעת לבצע את העסקה מול אורי, כך שהתחייבות הנתבעת לפרוע את חובות אורי היוותה תנאי יסודי לכריתת החוזה מול אורי. אורי אכן לא עמד בהתחייבויותיו, המשאית נתפסה בהליכי הוצל"פ ונמכרה, ולפיכך על הנתבעת לפרוע את יתרת החוב בדיוק כפי שהתחייבה בהסכם B.B.. ביחס לטענות הנתבעת שלפיהן התובעת הפרה את הסכם B.B. שכן לא ביטלה את הסכם ההלוואה עם אורי עוד בסמוך להפרתו ב- 2005, טוענת התובעת שאין בהסכם B.B. כל הוראה המגבילה את פרק הזמן בו יכולה התובעת לבטל את החוזה עם אורי, וממילא שטענת הנתבעת נטענת בחוסר תום לב שכן הנתבעת נמנעה בעצמה מלדרוש את ביטול החוזה עם אורי אף שהייתה מודעת להפרתו. לטענת הנתבעת, הסכם B.B. בוטל על ידה כדין עקב הפרתו על ידי התובעת ולפיכך יש לדחות את התביעה. לגרסת הנתבעת, הרעיון שבבסיס התחייבותה לקיים את התחייבויות אורי היה שהמשאית עצמה תוחזר לה בסמוך למועד ההפרה, כך שיתרת החוב לתובעת תהיה קרובה לשווי המשאית עצמה. לפיכך, טוענת הנתבעת, שומה היה על התובעת לבטל את הסכם ההלוואה עם אורי בסמוך לאחר הפרתו בינואר 2005 ומאחר שהתובעת נמנעה מלעשות כן במשך כ- 3 שנים, הפרה התובעת את הסכם B.B. בהפרה יסודית שהקנתה לנתבעת את הזכות לבטלו. הנתבעת מדגישה שדווקא התובעת התנהלה בחוסר תום לב שכן אי ביטול הסכם ההלוואה עם אורי השתלם לה מאד בחיובים קבועים של ריבית פיגורים ועמלות. עוד טענה הנתבעת בבקשת הרשות להגן שגם חישובי החוב של התובעת מופרכים, שכן ממילא התחייבותה התייחסה אך ורק לחוב שבפיגור, ולא לתוספות כגון קנסות, עמלות וכו"ב חיובים. התביעה הוגשה ביום 9.11.08 בסדר דין מקוצר. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן ובהחלטה מיום 8.6.10 (השופט (בדימ.) צבי כספי) נדחתה בקשת הרשות להגן ברובה וניתנה לנתבעת רשות להגן אך ורק בטענה המתייחסת לחישובי הריבית והתשלומים הנלווים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור ובפסק דין מיום 10.3.11 קבלו הצדדים את המלצת בית המשפט, והסכימו שההחלטה מיום 8.6.10 תבוטל כך שלנתבעת תינתן רשות להגן. למעשה, בהסכמה דיונית זו ניתנה לנתבעת רשות להגן על בסיס כל הטענות שטענה בבקשת הרשות להגן. כך הוחזר התיק לבירור בבית משפט זה. התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה של גב' אורית מדמוני, סמנכ"ל אצל התובעת. הנתבעת תמכה את גרסתה בתצהירו של מר רוני גילור, חשב אצל הנתבעת. בדיון אשר התקיים ביום 10.6.13 נחקרו המצהירים ובתום החקירות ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון מטיעוני הצדדים מתברר שהתשתית העובדתית הדרושה להכרעה במחלוקות כלל איננה במחלוקת. כך, אין מחלוקת על כך שיחסי הצדדים מושתתים על הסכם B.B. אשר נכרת בד בבד עם הסכם ההלוואה שבין התובעת לאורי, כאשר התחייבות הנתבעת מהווה בטוחה נוספת להבטחת התחייבויות אורי כלפי התובעת (כעולה גם מסעיף 29 בהסכם ההלוואה שבין התובעת לאורי - נספח א' לתצהיר התובעת). אין אף מחלוקת על כך שבינואר 2005 לא עמד אורי בהתחייבויותיו לפרוע את ההלוואה שנטל מהתובעת, כך שכבר ביום 23.1.05 הוציאה התובעת לאורי מכתב הדורש ממנו להסדיר את החוב בתוך 7 ימים. מכתב דרישה זה לא הביא לקיום התחייבויות אורי, חוב הפיגורים שלו לתובעת הלך ותפח, מכתבי דרישה נשלחו לו שוב ושוב במשך כ- 3 שנים, עד שביום 24.2.08 ננקטו על ידי התובעת הליכי הוצל"פ והמשאית נתפסה. כל אותן שנים בהן לא קיים אורי את התחייבויותיו, ואף זאת לא במחלוקת, הייתה הנתבעת מודעת לכך שאורי לא עומד בהתחייבויותיו וחוב הפיגורים שלו הולך ותופח. בכל מכתבי הדרישה ששלחה התובעת לאורי מופיעה הנתבעת כמכותבת; המצהיר מטעם הנתבעת, מר רוני גילור, איננו מכחיש בתצהירו שהיה מודע למכתבי הדרישה של התובעת ואף מוסיף ומתאר בתצהירו מגעים בהם הייתה מעורבת הנתבעת (סעיפים 18 - 22 בתצהיר הנתבעת); מר גילור אף לא הכחיש את קבלת העתקי המכתבים בעדותו (עמ' 18 בפרוט'). ביום 27.2.08 פנתה התובעת לנתבעת לראשונה על בסיס הסכם B.B. בדרישה לרכוש את המשאית שנתפסה. במענה מיום 5.3.08 הודיעה הנתבעת על ביטול הסכם B.B. עקב הפרתו היסודית על ידי התובעת. על רקע עובדות אלו, המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה מחלוקת פרשנית על אשר נקבע במסגרת הסכם B.B.. לגרסת הנתבעת, חייבת הייתה התובעת לבטל את הסכם ההלוואה עם אורי עוד בתחילת 2005 ומשלא עשתה כן הפרה את הסכם B.B. בהפרה יסודית. לגרסת התובעת, הסכם B.B. לא משית עליה כל חובה שכזו. כידוע, חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, דהיינו: המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר בקשו במשותף להגשים. אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. כאשר אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, יפורש החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית של החוזה תלמד בדרך כלל מלשונו הרגילה, אך בשים לב לאפשרות סתירתה ממכלול הנסיבות הרלוונטיות. אולם "כאשר לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנותו של הסכם" (רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים ( 23.3.2009)). החוזה שבין התובעת לנתבעת, הסכם B.B., קצר ומשתרע על פני כעמוד וחצי. במבוא לאותו הסכם מתואר הקשר שבינו לבין העמדת ההלוואה לאורי לשם רכישת המשאית מהנתבעת, ובסעיפים א' ו- ב' של הסכם B.B. נקבע כך: "בכל מקרה שהשוכר יפגר מעל שבועיים בתשלום כלשהו על פי ההסכם, או בקרות אירוע אחר המזכה אתכם, על פי שיקול דעתכם, לבטל את ההסכם, אתם תשלחו מכתב התראה לשוכרים. העתק מכתב ההתראה יומצא לנו הן בדאר והן באמצעות פקסימיליה. אם התשלומים שבפיגור לא ישולמו לכם ע"י השוכרים תוך 14 יום ממשלוח מכתב ההתראה, תמסרו לנו הודעה כי הסכם השכירות בוטל. כמו כן עליכם לשלוח לנו הודעה בכתב המאשרת השבתת הציוד שברשות השוכרים במקביל להודעתכם לשוכרים." לפי לשון הסכם B.B. איפוא, לא הוטלה על התובעת כל מגבלת זמן באשר לעיתוי מסירת ההודעה לנתבעת על ביטול החוזה עם אורי, מרגע חלוף 14 יום ממועד מכתב ההתראה לאורי. לטענת הנתבעת על מגבלת זמן שכזו אין אחיזה בלשון החוזה. זאת ועוד, נניח שניתן היה למצוא אחיזה לטענת הנתבעת בלשון החוזה ולהטיל מגבלה שכזו על התובעת. במצב שכזה, כאשר מכתב ההתראה הראשון נשלח לאורי ביום 23.1.05, הרי שלשיטת הנתבעת הפרה התובעת את התחייבויותיה כלפי הנתבעת כבר בסמוך לאחר מכן, בתחילת 2005. סעיף 8 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קובע כי ביטול החוזה ייעשה בהודעת הנפגע למפר "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". הוראה זו מיועדת להגן על המפר, שהרי זכותו לדעת אם החוזה נותר שריר וקיים ומחייב למרות ההפרה ואין הצדקה לגזור עליו אי וודאות לפרק זמן בלתי מוגבל (ג. שלו, י. אדר, דיני חוזים - התרופות, עמ' 650). בעניין דנא, כאשר הנתבעת עצמה טוענת שהתובעת הפרה את הסכם B.B. עוד בתחילת 2005, לא ניתן להבין ואף לא ניתן הסבר להשתהותה רבת השנים ואי מסירת הודעת הביטול. בנוסף להיעדר אחיזה לגרסת הנתבעת בלשון ההסכם ולאי מסירת הודעת הביטול בתוך זמן סביר, נראה שהתנהלות הנתבעת איננה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. הנתבעת הרי הייתה מודעת למידת החשיבות שמייחסת התובעת לבטוחה שניתנה לה בהסכם B.B.. הנתבעת הייתה מודעת לכך שכן עוד טרם חתימת ההסכם, ביום 1.9.03, כתבה לה התובעת כך (נספח ד' לתצהיר התובעת): "הננו להפנות תשומת לבכם שמדובר בעסק חדש (כ-6 חודשים בלבד) והיקף פעילות נמוך שעלול להשפיע על יכולת ההחזר. יש להניח שאנו לא היינו מסכימים לממן את העסקה האמורה. אם על אף האור לעיל הנכם מוכנים להתחייב כלפינו במסגרת "התחייבות לרכישה חוזרת" נא אשרו זאת בתחתית מכתבנו זה." והנתבעת אכן אישרה מודעותה זו בחתימתה על גבי אותו מכתב. הנתבעת ידעה גם ידעה איפוא שהתובעת רואה בהתחייבות הנתבעת חלק קרדינאלי של הסכמתה להעמדת ההלוואה לאורי. ובכל זאת, כאשר הנתבעת מודעת לכך שאורי לא עומד בהתחייבויותיו וחוב הפיגורים שלו גדל והלך, וכאשר לפי שיטת הנתבעת התחייבותה שלה כבר פקעה, לא עשתה הנתבעת דבר כדי להעביר עמדתה לתובעת ולהביא לידיעת התובעת כי לדידה של הנתבעת הסכם B.B. פקע. נהפוך הוא. מעדות גב' אורית מדמוני, העדה מטעם התובעת, התברר שאי נקיטת הפעולות כנגד אורי זמן כה רב נבעה דווקא מבקשת הנתבעת ליתן לאורי ארכה ורצון התובעת לשמר את מערכת יחסיה הטובה עם הנתבעת (עמ' 9 בפרוט'). גרסת אורית המסבירה את מתן הארכות לאורי סבירה בעיני ולא מצאתי סיבה שלא לקבלה. משכך, אך סביר להניח שלו ידעה התובעת שאין לה עוד את התחייבות הנתבעת כבטוחה, לא הייתה מסכימה להמתין כ- 3 שנים בטרם תפעל נגד אורי. התובעת למעשה הסתמכה על בקשת הנתבעת למתן ארכה לאורי מזה, ושתיקת הנתבעת בכל הנוגע למחויבות הנתבעת עצמה מזה, והניסיון שעושה הנתבעת לחזור בה כעת ממצג זה איננו ביטוי להתנהגות תמת לב. לטענת הנתבעת, בבסיס התחייבותה בהסכם B.B. עמדה ההנחה שבאפשרותה לקבל את המשאית בסמוך להפרת התחייבויות אורי, כך שהסיכון אליו היא נחשפת קטן. שיקולים אלו של הנתבעת הגיוניים ואולי מהווים חלק מהסכמתה להעמדת התחייבותה לתובעת, בנוסף לרצונה הבסיסי למכור את מוצריה. ועם זאת, הנתבעת איננה יכולה לדרוש ליתן מעמד בכורה לאינטרס שלה היא בהתעלמות מוחלטת מהאינטרס של התובעת. אם בקשה הנתבעת להתמקד באפשרות לקבל את המשאית כשחובו של אורי קטן, שומה היה עליה לנקוט יוזמה ולהבהיר את עמדתה לתובעת מייד בקבלת ידיעה על הפרת התחייבויות אורי. עד הנתבעת, מר רוני גילור, העיד שלא כך נעשה שכן הנתבעת סמכה על התובעת (עמ' 19 בפרוט') שאם כך - אין לה לנתבעת להלין אלא על עצמה. נוכח כל זאת, אני דוחה את גרסת הנתבעת וקובע כי התובעת לא הפרה את הסכם B.B. כלל, כי אפילו הפרה את הסכם B.B. כי אז הנתבעת ויתרה בהשתהותה ובמצגיה על הזכות לבטל את החוזה, ובין כך או בין כך - הודעת הביטול של הנתבעת חסרת תוקף ועל הנתבעת לקיים את התחייבויותיה בחוזה - הסכם B.B.. לטענת הנתבעת, תחשיבי החוב של התובעת מנופחים ומופרכים. טענה זו נטענה בבקשת הרשות להגן, אולם אין לה כל זכר בסיכומי הנתבעת, ומשכך יש לראותה כטענה שנזנחה ודי בכך כדי לדחותה. עם זאת, ובתמצית, נראה שגם לגופה לא היה ממש בטענה זו. היקף ההתחייבות של הנתבעת לפי הסכם B.B. נקבע בסעיף ג' כך: "תוך 30 יום ממועד מכתבכם, אנו מתחייבים לשלם לכם את הסכומים שבפיגור (קרן בתוספת ריבית פיגורים בשיעור של לייבור + 1.5 בעסקת השכרה צמודת דולר, או קרן בתוספת ריבית פיגורים בשיעור פריים + 2% במקרה של הלוואה צמודת מדד) בתוספת הערך הנוכחי של יתרת התשלומים שטרם הגיע מועד פירעונם..." אין בהסכם B.B. כל רמז לסייג שלפיו התחייבות הנתבעת מתייחסת לחלק מהתחייבויות אורי ואין כל יסוד לטענה שיש כאלו התחייבויות של אורי, למשל תשלומי קנסות או תשלומים לכביש אגרה, שאינם חלק מהתחייבויות הנתבעת. התובעת הבהירה בתצהיר מטעמה (סעיפים סע' 31 בתצהיר התובעת) שכך גם חושב החוב, לא הובא כל תחשיב אחר של הנתבעת, ומכאן שטרוניות הנתבעת ביחס לתחשיבי התובעת לא הוכחו. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לא נמצאו לפיכך טענות הגנה כלשהן אשר פוטרות את הנתבעת מפירעון החוב לתובעת, כפי שהתחייבה הנתבעת לעשות בהסכם B.B.. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 107,685 ₪ בצירוף ריבית בשיעור פריים + 2% מיום 22.9.08 ועד לתשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בכל הוצאות התובעת בגין תביעה זו, באגרת בית המשפט וכן גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪.חוזהפיצוייםאכיפת חוזה