סכסוך מתמשך בין בעלי הזכויות בחלקות צמודות בגוש 6558 בשכונת תל עמל בהרצליה. חלקה 490/1 (להלן: "מגרש התובעים"), וחלקה 496/2 (להלן: "מגרש הנתבעים"), באשר לקניית קו התיחום בין המגרשים, והריסת מבנה. העובדות הכרוכות בסכסוך הממושך ועיקר טענות בעלי הדין פורטו בפסק דיני מיום 24.10.11 (להלן: "פסק הדין הראשון"). במהלך הדיון בערעור שהוגש על פסק הדין הראשון (ע"א 14975-12-11), הגיעו בעלי הדין להסכמה שבסיסה קיום דיון לגופו של עניין ביישום אחת מן החלופות שהוצעו בחוו"ד של המומחה דרור בן -נתן (להלן: "המומחה"), ותוך הסמכתו של בית משפט זה ליתן צו להריסת מבנה ככל שעתירה מפורטת כזו תובא בפניו. להסכמה האמורה ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי ביום 5.7.12 (להלן: "פסה"ד המחוזי"). התובעים הגישו כתב תביעה מתוקן, בגידרו שטחו את טענותיהם המצדדות ביישום החלופה השלישית בחוו"ד המומחה (להלן: "החלופה השלישית"), וכן עתרו למתן צו להריסת יחידת המגורים (כהגדרתה בכתב התביעה המתוקן - להלן: "יחידת המגורים") - כולה או מקצתה. הנתבעים השיבו בכתב הגנה מתוקן, בגידרו טענו, בין היתר, כי יחידת המגורים נבנתה בשנת 1973 על חלק ממגרש הנתבעים, ואף כפרו בטענה לפיה הוסכם, אי פעם, על גבול המגרשים. הנתבעים טענו כי התובעים לא הוכיחו - הן כי הינם הבעלים של מגרש התובעים והן את טענתם, לפיה יחידת המגורים נבנתה ללא היתר וכי הוצא צו להריסתה. הנתבעים כפרו בזכותם של התובעים לעתור למתן צו הריסה לגבי יחידת המגורים, וצידדו ביישום החלופה הראשונה בחוו"ד המומחה (להלן: "החלופה הראשונה"). פרוט החלופות קודם שאדרש לפרוט הראיות ובחינתן, ראיתי לנכון לעמוד בקצרה על חוו"ד המומחה והחלופות 1-3 שנקבעו בגידרה. בחוו"ד מיום 15.3.10 עמד המומחה על תצורת מגרש התובעים ומגרש הנתבעים. המומחה ציין כי קו ההפרדה בין "דירת התובעים" מזה, ו"דירת הנתבעים" מזה, אינו עובר באמצע המגרש "אלא בערך בשליש הדרומי של החלקה". "יחידת המגורים" הוגדרה בחוו"ד כדירה A ונקבע כי היא ממוקמת בפינה הצפון מזרחית של החלקה וכי בינה ובין דירת הנתבעים (B), עוברת גדר בלוקים נמוכה. המומחה הטעים בחוו"ד כי קו ההפרדה בין דירת התובעים מזה ודירת הנתבעים מזה, עובר בשליש החלקה וכי ללא קשר לקיומה של יחידת המגורים, חייבים להוסיף למגרש הנתבעים "זנב" כדי להגיע לשוויון בשטחי שני המגרשים. המומחה צירף לחוו"ד נספח הכולל שלושה תשריטים המתווים 3 חלופות לקו הפרדה, בין שני המגרשים. המומחה הגדיר את תוואי קו ההפרדה האופטימלי - כסלע המחלוקת בין בעלי הדין והציע 3 חלופות פתרון, כדלקמן: החלופה הראשונה - משמרת את יחידת המגורים כפי שהיא, היתרון הגלום בה: אי פגיעה במבנה כלשהו. החסרון: "חלוקה זו פוגמת בצורת חלקה 490/1 ויוצרת מובלעת בשטח של כ-68 מ"ר". חלופה שניה - מעין שיפור של החלופה הראשונה, (לא רלוונטית לדיון בתובענה זו). החלופה השלישית - מותנית בהריסת חלק מיחידת המגורים. המומחה ציין כי בצד החיסרון הגלום בהריסה חלקית של יחידת המגורים, בחלופה השלישית מובנה יתרון לפיו חלקה 490/1 תקבל שטח שצורתו ריבוע יפה ונוח לתכנון. גירסת התובע בתצהירו התובע מס' 1 (להלן: "עמבר"), טען בתצהירו כי יחידת המגורים נבנתה בלא היתר וכי ניתן לגביה צו הריסה בבית המשפט העירוני בהרצליה. עמבר הוסיף וטען כי כ-60% משטח יחידת המגורים נבנה על חלקת התובעים. לגירסתו של עמבר, הוסכם בינו לבין המנוחה, מרגלית פדל (אימו של הנתבע), לפנות למודד מוסכם, סיני גורדון, שערך תשריט חלוקה לפיו בו שורטטה יחידת המגורים וסומנה בצבע כתום. עמבר הוסיף ויטען בתצהירו כי בקבלה שהוצאה ע"י המודד, גורדון, צויין כי תשריט החלוקה למגרש הנ"ל, בהסכמת גב' מרגלית פדל (נספח ט' לתצהירו). עמבר טען כי משעמד על העובדה שיחידת המגורים נבנתה בחלקה הגדול על שטח ששייך לו ולאימו, דרש מן הנתבע, אביו ואחיו להרוס חלק זה אך לא עמד על ביצוע הדרישה לאלתר, כיוון שאביו של הנתבע (מנשה) התגורר לעת ההיא ביחידת המגורים. גירסת הנתבע בתצהירו הנתבע (להלן: "פדל"), כפר במסגרת תצהירו המשלים בטענה כי מעולם לא הסכים אי פעם לחלוקה שהוצעה ע"י המודד, גורדון. פדל התייחס בתצהירו לחלופות השונות שהוצעו ע"י המומחה טען כי החלופה השלישית היא היחידה המחייבת את הריסת יחידת המגורים, ואין לאמצה, בעוד שהחלופה הראשונה אינה כרוכה בהריסה. פדל הטעים כי בהינתן העובדות לפיהן, התובעים אינם הבעלים הרשום של מגרש התובעים, ואף לא הוכיחו כי יחידת המגורים בנויה על מגרש התובעים - אין לשעות לטענתם העיקרית, קרי, מתן צו הריסה לגבי יחידת המגורים, מה גם שטענת התובעים, לפיה ניתן ע"י עיריית הרצליה צו הריסה לגבי יחידת המגורים - לא הוכחה כדבעי. לאחר שנתתי את דעתי לטענות בעלי הדין ולחומר הראיות שבפני, אני פוסק כדלקמן: בפיסקה 2.7 בעמ' 5 בפסק הדין הקודם, ציינתי "בכפוף לרכישת מגרש התובעים הוסכם על תוואי חלוקה המבטא את העובדה שחלק מיחידת המגורים מסיג, לכאורה, את גבול מגרש התובעים וכי הגדר שנבנתה מלכתחילה, עד לקיר יחידת המגורים ביטאה את הסכמתם של התובעים, למיצער, בשתיקה לאפשר למנשה את הגישה והשימוש ביחידת המגורים". בקביעת ממצא זה קיבלתי למעשה את גירסתו של עמבר לפיה, הן התובעים והן הנתבעים הפנימו את העובדה כי חלק מיחידת המגורים חורג לתחום מגרש התובעים. אני מקבל את גירסת עמבר, כמי שהיה נוכח במעמד ההסכמה על קו החלוקה, כי התובעים הבהירו לנתבעים כי אין הם משלימים עם החריגה האמורה, וכי המנעותם לעת ההיא מלנקוט הליכים משפטיים, להריסת החלק של יחידת המגורים הבנוי על מגרשם, נבעה רק בשל העובדה שמנשה פדל גר והחזיק בפועל באותה יחידה. במהלך חקירתו בישיבת יום 19.5.13 אישר הנתבע כי מנשה נפטר כבר לבית עולמו (עמ' 38 ש' 2-3), משכך, פקעה זכותו לחזקה (ככל שזכות כזו היתה נתונה לו). לא זו אף זו: במהלך עדותו טען עמבר כי כל עוד יסיים את המחלוקת לגבי יחידת המגורים, לא יוכל לקבל היתר באשר לבנייה החריגה שביצע על מגרש התובעים (עמ' 34 ש' 30-32 ועמ' 35 ש' 1-6). גירסה זו לא נסתרה בפני ויש בה כדי להוות טעם נוסף המדבר באימוץ החלופה השלישית. על כך אוסיף כי כל המעיין בתשריטי החלוקה שערך המומחה לפי כ"א מבין החלופות, יוכל להתרשם בנקל כי זה הינו התשריט המבטא את החלופה השלישית (להלן: "תשריט החלופה השלישית"), מביא לידי ביטוי חלוקה סימטרית וטבעית של שני המגרשים, וכך ציין גם המומחה במפורש. מעמד התובעים במגרש התובעים אין חולק בפני כי התובעים טרם נרשמו כבעלים של חלקה 490/1, הגם שלזכותם של התובעים רשומה הערת אזהרה. סוגיית בעלותם של התובעים בנכס, חזרה ועלתה בהתדיינות זו, גם בגלגולה הקודם, והתייחסתי אליה הן בפיסקה ה'(1) בע"מ 4 לפסה"ד הקודם, והן בפרק 5 בע"מ 8 שם. מסתבר כי גם עד לדיון שהתקיים בפני ביום 19.5.13, לא עלה בידי התובעים להסדיר את רישומם כבעלים של מגרש התובעים, הגם שהערות האזהרה הרשומות לזכותו, מלמדות כי לכאורה הינם זכאים לרישום כאמור (ראו עמ' 33 ש' 1-6). על כך אוסיף כי התובעים נמנעו, מטעמים השמורים עימם, לצרף לכתב התביעה המתוקן את הבעלים הרשומים של מגרש התובעים, הגם שאפשרות כזו נזכרה במפורש בפיסקה (ג) של פסק הדין המחוזי. בהיותם מודעים מן הסתם, לפירכה זו, בבניין טענותיהם, ביקשו התובעים לבסס את זכותם לעתור להריסת יחידת המגורים על מעמדם כ"מחזיקים בקרקע" לסלק את ידם של הנתבעים כ"פולשים" (כמפורט בפיסקה 6 לסיכומיהם), על ההלכה שנפסקה ברע"א 5518/88 יצחק יוסף נ' עוקשי. חוששני כי אין לעמדה זו על מה שתסמוך. הרציונל בפרשת יצחק יוסף הנ"ל, מתבססת על תחרות בין מחזיק בפועל מזה, ובין מסיג גבול מזה. הנה כי כן, נקבע בפרשת יצחק יוסף הנ"ל, בזיקה לסעיף 16 לחוק המקרקעין: "הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו, על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע, והן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלו, תלויה הצלחת התביעה" (שם, בע"מ 304 פיסקה ה'). אין חולק בפני על העובדה כי הנתבעים הקימו את יחידת המגורים ותפשו בה חזקה בשנת 1973, בעוד שהתובעים, עפ"י גירסתם, רכשו את מגרש התובעים רק בשנת 1993 ולא החזיקו בו קודם לכן. על כך אוסיף, כי מכח הסדר הביניים (עליו עמדתי בפיסקה 6 בע"מ 2 לפסק הדין הקודם) נתונה החזקה ביחידת המגורים בידי הנתבעים, ומשכך כלל לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעים או מי מהם אינם רשאים להחזיק ביחידת המגורים. הכרעה הראיות שבפני ובעיקר חוו"ד המומחה ותשריטי החלופות, הביאו אותי לידי הקביעה לפיה קו החלוקה והתחום שבין שני המגרשים, יעבור כמתווה בתשריט החלופה השלישית, ומשכך - יחידת המגורים פולשת בחלקה לתחום מגרש התובעים, שלא כדין. הגם שבית משפט זה מוסמך ליתן צו הריסה לגבי מבנים - יחידת המגורים, מן הראוי הוא שסמכות זו לא תופעל לפי שעה, קודם שהתובעים נרשמו כבעלי מגרש התובעים. לעניין זה אטעים, כי בנסיבות העניין יש לנהוג זהירות יתר, שכן בעלותם של התובעים במגרש התובעים שנויה במחלוקת, וכי גם העובדה כי נמנעו מלצרף לכתב התביעה המתוקן את הבעלים הרשום, אינה מסייעת בידם. למותר לציין, כי אם וכאשר ירשמו התובעים כבעלים של מגרש התובעים, יהיו הם רשאים לפעול לסילוק יחידת המגורים מכח סעיף 21 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. סוף דבר אני מקבל את העתירה לעניין קביעת קו הגבול והתחום בין שתי החלקות, ודוחה את העתירה למתן צו הריסה, כמפורט בפיסקה 8 לעיל. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני פוסק כי כל צד ישא בהוצאותיו. סכסוך