האם הוכח שהנתבע העמיד ערבות אישית להלוואות שהעניק התובע 1 ולחילופין ובאם הוא חייב לפרוע את השיקים שנמשכו מחשבונו. העובדות התובע 1 הינו חותנו של התובע 2 ושניהם אוחזים בשיקים המשוכים מחשבון הנתבע. הנתבע הינו רב וראש ישיבת "שערי תורה" (להלן: "הישיבה"). דמות מפתח נוספת בתביעה זו הינו יהושע כהן (להלן: "יהושע") אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, 2005 - 2006, הועסק כמנהל בישיבה (עדות יהושע בעמ' 20; ש' 21 בפרוט', עדות הנתבע בעמ' 34; ש' 23 בפרוט'). התובע 1, יהודה מצרי (להלן: "התובע") והתובע 2, דוד נחום (להלן: "נחום") אוחזים בשלושה שיקים המשוכים מחשבון הנתבע, כדלהלן: שיק לפקודת התובע בסך 66,000 ₪ אשר משוך ליום 20.6.05 (להלן: "השיק הראשון"). שיק לפקודת נחום בסך 345,000 ₪ אשר משוך ליום 28.4.08 (להלן: "השיק השני"). שיק לפקודת התובע בסך 520,000 ₪ אשר משוך ליום 12.10.09 (להלן: "השיק השלישי"). השיק השני והשיק השלישי הוצגו לפירעון וחוללו בשל היעדר כיסוי מספיק. השיק הראשון לא הוצג לפירעון. נוכח חילולו, הוגש השיק השני לביצוע בלשכת ההוצל"פ ביום 12.5.08. השיק השני הוגש לביצוע על ידי נחום, כזוכה, ונגד הנתבע. בכתב תביעה מתוקן אשר הוגש ביום 27.12.10, צורף התובע כתובע נוסף, צורפו השיק הראשון והשיק השלישי כנספחים, וצורפו כנתבעים נוספים גם יהושע וגם נעם כהן (להלן: "נעם") בנו של יהושע. תמצית טענות הצדדים לטענת התובעים, יש לחייב את הנתבע לפרוע את שלושת השיקים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, אך משיקולי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 860,000 ₪ בלבד. לגרסת התובעים, בתחילת 2005 העמיד התובע ליהושע שתי הלוואות אשר נלקחו לפי צרכי הישיבה והוחזרו לתובע בתוספת ריבית כפי שהוסכם מראש. בעקבות שתי הלוואות אלו, בקש יהושע מהתובע ביום 20.6.05 הלוואה שלישית בסך של 66,000 ₪ (להלן ולשם הנוחות: "ההלוואה השלישית"). התובע העמיד ליהושע את ההלוואה השלישית וכנגד זאת, קבל את השיק הראשון של הנתבע כבטחון להשבת ההלוואה. כשלושה חדשים לאחר מכן (דהיינו בסמוך לחדש ספטמבר 2005), בקש יהושע מהתובע הלוואה נוספת, רביעית, בסך של 30,000$ (להלן: "ההלוואה הרביעית"), וכבטוחה להשבתה מסר יהושע לתובע את השיק השני והשיק השלישי, שניהם נושאים חתימות הנחזות להיות חתימות הנתבע, ושניהם פתוחים ללא סכום וללא תאריך פירעון. להסרת ספקות התקשר התובע בטלפון לנתבע. תחילה שוחח עם רעיית הנתבע, גב' דינה יגודייף (להלן: "דינה") ולאחר מכן עם הנתבע עצמו, ושניהם אישרו את מסירת השיקים ליהושע כערבות להלוואה שהוא נוטל מהתובע. על סמך זאת, טוען התובע, הועמדה ליהושע ההלוואה הרביעית. בהקשר זה אף טוען התובע שקבל מיהושע בטוחה נוספת לפירעון ההלוואה הרביעית - 3 שיקים משוכים על ידי נועם. חדשיים נוספים חלפו (דהיינו בסמוך לחדש נובמבר 2005), ובטרם נפרעו ההלוואה השלישית וההלוואה הרביעית, נעתר התובע לבקשת יהושע להעמדת הלוואה חמישית בסך של 15,000$ (להלן: "ההלוואה החמישית"). במהלך החדשים שחלפו מאז הועמדה ההלוואה החמישית נפגש התובע עם יהושע מפעם לפעם אך יהושע לא העביר לו כספים ודחה אותו בקש. במהלך קיץ 2007 פגש התובע את הנתבע במלון רמדה רנסנס בירושלים, והנתבע הבטיחו שההלוואות ייפרעו בקרוב. כאשר התברר לתובע שההלוואות לא נפרעות, דאג התובע להשלמת השיק השני, כך שיירשם לפקודת נחום והציגו לפירעון. משחולל השיק השני, פנה התובע לערכאות. על בסיס עובדות אלו, טוענים התובעים שהנתבע חייב במלוא סכום התביעה וזאת בין בעילה החוזית בהיותו ערב להתחייבויות יהושע; ובין בעילה השטרית בהיותו מושך השיקים. לכתב התביעה צורפה טבלה ובה חישוב החוב כנושא ריבית בשיעור של 3% לחדש (עדות התובע בעמ' 15; ש' 27 בפרוט'). לטענת הנתבע, אין בסיס לתביעה ודינה להידחות תוך חיוב התובעים בהוצאות. לגרסת הנתבע, לא הוא עצמו ולא הישיבה בראשה עמד נזקקו להלוואות או נטלו הלוואות, לא מהתובע, לא בכלל, וודאי שלא הלוואות בריבית שאסורה לפי ההלכה היהודית. הנתבע מכחיש את הטענה שהסכים לערוב להלוואות שנטל יהושע וטוען כי החתימות הנחזות להיות חתימותיו על גבי השיקים שהציגו התובעים אינם חתימותיו כלל והשיקים נגנבו ממנו. הנתבע מאשר שפגש בתובע במלון בירושלים ואף אישר באזניו כי הוא מכיר את יהושע כאדם אמין, אך לא התחייב בדבר בקשר להלוואות שנטל יהושע. ההליך והראיות ההליך דנא החל בבקשה לביצוע השיק השני אשר הגיש נחום נגד הנתבע בלשכת ההוצל"פ. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק השני ובהחלטה מיום 7.11.08 אושר הסדר דיוני בין הצדדים ושלפיו ניתנה לנתבע רשות להתגונן. ניסיונות ליישוב המחלוקות בהליכי גישור לא צלחו וביום 18.11.10 נעתר בית המשפט (השופט א. שוורץ) לבקשת נחום לתיקון כתב התביעה. בכתב התביעה המתוקן אשר הוגש ביום 27.12.10 על בסיס היתר זה, צורף התובע כתובע נוסף, צורפו יהושע ונועם כנתבעים נוספים, צורפו השיק הראשון והשלישי וכן גם שיקים מחשבון נועם, וסכום התביעה הועמד על 860,000 ₪. כתב תביעה מתוקן נוסף הוגש ביום 3.7.11, אך התיקון השני התייחס רק למספר תעודת הזהות של יהושע. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן הגישו התובעים בקשה למתן פסקי דין בהיעדר כתב הגנה נגד יהושע ונועם. ביום 29.11.11 נתקבלה הבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד יהושע ונגד נועם. יצוין כי בינתיים הגיש נועם בקשה לביטול פסק הדין ובהחלטה מיום 3.12.13 בוטל פסק הדין וחודש בירור התביעה בין התובעים לנועם. התביעה ביחס לנתבע נמשכה ולצדדים נתנו ארכות להגשת תצהירים. התובעים תמכו את גרסתם בתצהיר התובע ובתצהירו של מר יוסף ריבוך (להלן: "יוסף"), אשר לא היה מעורב בהלוואות נשוא התביעה והצהיר על מעורבותו במקרה דומה בו ערב הנתבע להלוואות שנטל יהושע. הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו ובתצהיר רעייתו, דינה. לדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 5.5.13 זומן על ידי התובעים לעדות גם יהושע. במהלך הדיון נחקרו כל העדים ובתום החקירות ניתנה לב"כ הצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון על יסוד כתב התביעה המתקן, מתבססת התביעה על שתי עילות נפרדות, ובעצם חלופיות: העילה החוזית והעילה השטרית. עילות תביעה או יידונו כסדרן. במסגרת העילה החוזית, טוענים התובעים כי הנתבע ערב בערבות אישית להחזרת ההלוואות שנטל יהושע מהתובע. הלוואות אלו, ההלוואה השלישית, ההלוואה הרביעית וההלוואה החמישית, לא הוחזרו על ידי יהושע, ועל בסיס ערבותו האישית חייב הנתבע בפירעון חובו של יהושע ולרבות הריבית שסוכמה מראש. זו גרסת התובעים. סע' 3 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות") קובע כי "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה". אין בחוק הערבות דרישה לקיומו של מסמך בכתב לצורך יצירתה של ערבות ולפיכך, כעיקרון, ניתן לקבל מצב בו נכרת חוזה ערבות בהסכמה בעל פה (ד"ר רוי בר קהן, "ערבות", תשס"ו-2006, עמ' 92 - 93). יחד עם זאת, חוזה ערבות איננו חוזה רגיל באשר במסגרתו נוטל אדם על עצמו חובותיו של אחר. חובות שלא נוצרו על ידי הערב. השלכות כריתתו של חוזה ערבות עלולות להיות קשות ולהשית על הערב חיובים משפטיים וכלכליים כבדים. כך בערבות בכלל ובערבות שאיננה מוגבלת בסכום - שאני. העדר הגבלה על סכום הערבות מסיר גם את ההגבלה על היקף הסיכון לו נחשף הערב. כתוצאה ממשמעותו של חוזה ערבות והסיכונים שהוא מגלם ביחס לערב, קבעה הפסיקה שיש לבחון בכובד ראש באם התקיימו התנאים לכריתתו של חוזה ערבות, כי נדרשות ראיות פוזיטיביות להוכחת קיומה של ערבות ואף נפסק שנדרשת לפחות ראיה בכתב להוכחת התחייבות הערב (ע"א 457/89 כהן נ' שפילברג, פ"ד מה (2) 177, 183). "הרהורי לב" של הנושה, אשר סבר או האמין בקיומה של ערבות אינם מספיקים (ע"א 714/87 שר נ. כהן, פ"ד מג 3 159). נוכח ההלכה הפסוקה בכל הנוגע להתקשרות בחוזה ערבות, הנה אשר התברר: בין התובע לבין הנתבע לא נערך כל הסכם כתוב. התובע לא טען כלל שנערך הסכם שכזה וממילא שגם לא הציג הסכם שכזה. עד שניתנה ההלוואה הרביעית, דהיינו בתקופה בה לטענת התובעת ניתנו שלוש ההלוואות הראשונות ליהושע, כלל לא שוחח התובע עם הנתבע (עדות התובע בעמ' 11; ש' 15 בפרוט'). לפי גרסת התובע השיחה הראשונה שקיים עם הנתבע התקיימה עובר להעמדת ההלוואה הרביעית, דהיינו בסמוך לחדש ספטמבר 2005, מקו הטלפון בביתו של התובע. תחילה לביתו של הנתבע שאז השיבה דינה, ולאחר מכן לטלפון הנייד של הנתבע, שאז נערכה השיחה עם הנתבע עצמו (סעיף 14 בתצהיר התובע). בשיחה זו עם הנתבע, כך לשיטת התובע, הביע הנתבע את הסכמתו ליתן ערבות אישית להתחייבויות יהושע. הנתבע מצדו מכחיש שבכלל התקיימה שיחה שכזו וכך גם דינה, אשת הנתבע. לתמיכה בטענתו, הציג התובע תמליל של שיחה שקיים עם יהושע (מוצג ת/2) ובמהלכה מזכיר התובע את השיחה שהתקיימה עם הנתבע בנוכחות יהושע בעוד יהושע איננו מכחיש שהתקיימה שיחה שכזו (עמ' 4; ש' 3 - 5, וכן עמ' 10; ש' 4 - 6 בפרוט' התמליל - ת/2). הנתבע טוען ששיחות אלו הינן פרי דמיונו של התובע, אלא שדומני שלו כך בקש התובע לעשות, לא הגיוני שהיה מערב גם את דינה בתיאור האירועים. לפיכך, אף שהתובע לא הציג כל פלט של שיחות מקו הטלפון בביתו או מקו טלפון אחר ואשר עשוי היה לתמוך בטענה שנתקיימו שתי שיחות הטלפון הללו, אני סבור ששיחה כזו בין התובע לנתבע אכן התקיימה. ומובהר, שאין במסקנה זו כדי לקבוע שהנתבע או דינה לא העידו אמת כשהכחישו את קיום השיחה, ונראה שפשוט לא זכרו שנתקיימה שיחה שכזו לפני שנים כה רבות. למרות המסקנה שאכן התקיימה שיחה בין התובע לנתבע, אי אז בסמוך לספטמבר 2005, אין בכך די כדי לקבוע שבאותה שיחה גם ניתנה הסכמת הנתבע לערבות אישית. חילופי הדברים בשיחת הטלפון עם דינה היו, לפי גרסת התובע, אלו (סעיף 11 בתצהיר התובע): "היא נשאלה על ידי האם היא או בעלה העבירו לנתבע 2 שיקים כערבות על הלוואה גדולה שנטל לצורך הישיבה. היא השיבה "בוודאי, הוא עובד שלנו, הוא עושה הכל למעננו ובתיאום מלא איתנו". התובע ממשיך ומתאר את חילופי הדברים בינו לבין הנתבע עצמו כך (סעיף 14 בתצהיר התובע): "התקשרתי לנתבע 1 בנוכחות הנתבע 2 ושאלתי אותו, האם הוא זה שנתן את השקים כערבות להלוואה, האם הוא מודע לסכום הגבוה של ההלוואה והאם הוא מודע להשלכות של שיק ביטחון שכזה. הנתבע 1 ענה לי "בוודאי ובוודאי, הוא עובד שלי ואני העברתי לו את השיקים הנ"ל כביטחון להלוואה שנטל ממך." תוכן הדברים לפי גרסת התובע מעורר קושי, שכן כלל לא ברור מה לדינה ולערבות נשוא התביעה ומדוע שתתבקש חוות דעתה בעניין זה. הגיונית יותר ההנחה שדינה בסך הכל התבקשה ליתן את מספר הטלפון של הנתבע. זאת ועוד, ביחס לנתבע עצמו העיד הנתבע על שיחה נוספת שהתקיימה עם התובע לאחר מכן, ובעדותו הסביר כיצד בסך הכל נעתר לבקשת יהושע והביע את דעתו שיהושע אדם אמין (עמ' 34; ש' 22 - 28 בפרוט'). נראה שעדות זו משקפת את מעורבות הנתבע בכל הנוגע ליחסי התובע עם יהושע. הנתבע בסך הכל סבר שהוא מתבקש לחוות דעה על יהושע והביע את דעתו בשלב בו לא העלה על דעתו שאין ליתן אמון ביהושע. ולמעלה מכך, גם אם הייתי מקבל את גרסת התובע על חילופי הדברים עם הנתבע כלשונם, אין בכך כדי להועיל לתובע. הרי גם לפי גרסתו של התובע, השיחה שקיים עם הנתבע הייתה קצרה. לא נדונו בה כלל סכומי ההלוואה. לא נדונו בה כלל פרטי ההלוואה כגון התנאים להשבתה. לא נדונו בה כלל בטוחות נוספים שניתנו. לא נדונו שיעורי הריבית על ההלוואה. לא ברור כיצד טוען התובע לגיבוש חוזה ערבות בשיחה קצרה ובלא שנדונו כלל התנאים האלמנטאריים של אותה הלוואה. כך בפרט כאשר לפי שיטת התובע מדובר בערבות שאיננה מוגבלת בסכום, שהרי לשיטת התובע השיקים שקבל נמסרו בלא סכום; ולפי שיטת התובע לאחר מכן, במסגרת ההלוואה החמישית, הוא לא פנה כלל לנתבע ומשמע שלדידו הערבות שרירה וקיימת גם לסכומי הלוואה נוספים. לפי גרסת התובע הפר יהושע את התחייבויותיו בסמוך לאחר העמדת ההלוואה החמישית, דהיינו כבר בתחילת שנת 2006 (סעיפים 24 - 28 בתצהיר התובע). מתברר שבכל אותם חדשים ארוכים בהם לא מקיים יהושע את התחייבויותיו לא מצא התובע לפנות לנתבע בכתב ולו פעם אחת. למעשה, גם בעל פה לא מצא התובע לפנות לנתבע שכן הפגישה היחידה אליה הוא מתייחס, פגישה במלון בירושלים, התקיימה רק בקיץ 2007 ואין טענה שבכלל תוכננה מראש כך נראה שהייתה אקראית. לא ניתן להבין כיצד זה לא פנה התובע לנתבע כלל ביוזמתו חודשים כה רבים כאשר לטענתו הנתבע ערב אישית להתחייבויות יהושע. לפי גרסת הנתבע אשרר הנתבע את ערבותו האישית בפגישה התקיימה במלון בירושלים בקיץ 2007. הנתבע מאשר שפגש בתובע במלון בירושלים, אך לגרסתו כל שאמר באותה פגישה הוא שיהושע אמין בעיניו (סעיף 11 בתצהיר הנתבע). לעת פגישה זו כבר ידע התובע שיהושע איננו עומד בהתחייבויותיו מזה חודשים רבים ואיננו משלם דבר על חשבון חובו. אם כך, אם סבר התובע שהנתבע ערב אישית לחוב וצפוי להידרש לפרוע את החוב, סביר היה שהתובע לא יסתפק עוד בחילופי דברים בשיחה אקראית אלא יעמוד על אישור כתוב לדברים. התובע לא עשה כן, כך שגרסת הנתבע לחילופי הדברים במלון הגיונית ונראה שהיא שמשקפת את אשר ארע. התובע מנסה לבסס את טענתו על עדותו של יוסף. לטענת התובע, בעדותו "ניפץ" יוסף את החומה שניסה הנתבע לבנות בינו לבין יהושע. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, יוסף התייחס בעדותו לפרשייה שונה לחלוטין שבה, לטענתו, הועמדו הלוואות ליהושע בערבות הנתבע. יוסף לא ידע ולא העיד דבר ביחס לעובדות נשוא תביעה זו. שנית, יוסף אישר בעדותו שטענותיו ביחס לערבות הנתבע להלוואות שהעמיד בעצמו ליהושע כלל לא נבחנו בערכאות והוא כלל לא הגיש תביעה בגינן (עמ' 17; ש' 31 - 32 בפרוט'). קשה להבין מדוע אדם הטוען לערבות אישית נמנע מלעתור לאכיפתה בערכאות. שלישית, יוסף טען שהנתבע ערב בחתימתו לשיקים שקבל מיהושע, אך אישר בעדותו שכלל לא ראה את הנתבע חותם על שיקים (עמ' 18; ש' 23 בפרוט') ואף אינו יכול "להשבע" שהחתימות הן חתימות הנתבע (עמ' 18; ש' 21 בפרט'). רביעית, גם יוסף למעשה מבסס את טיעוניו ביחס לנתבע על שיחת טלפון בודדה שנערכה ביחס להלוואה אחת של 50,000 ₪ שהעמיד ליהושע (עמ' 18; ש' 18 בפרוט'). יוסף איננו מפרט מתי נערכה השיחה, כמה זמן ארכה, אילו פרטים נמסרו במהלכה וכד'. וחמישית, יוסף חזר והדגיש כי לדידו הנתבע הוא בכלל קרבן של יהושע (עמ' 18; ש' 15 בפרוט'). אם כך, אפילו ביחס למערכת היחסים שבין יוסף לנתבע (ואשר איננה נדונה בתביעה זו) אין בעדותו של יוסף בסיס לייחוס הסכמה לערבות אישית של הנתבע, קל וחומר שאין בעדותו כדי לבסס את טענת הנתבע לערבות אישית בעניין נשוא תביעה זו. ורק להשלמת תיאור הראיות יצוין שגם יהושע העיד וטען שהנתבע כלל לא היה מודע להלוואות (למשל בעמ' 28; ש' 30 בפרוט'). ברור שאת עדות יהושע יש לבחון בזהירות, באשר העיד שנטל שיקים בלא רשות (עמ' 20; ש' 21 - 22) וגם שהחתימות שנחזות להיות של הנתבע אינן כאלו (עמ' 29; ש' 1 בפרוט'). ובכל זאת, בכל הנוגע לשאלת ערבות הנתבע עדות יהושע מתיישבת עם מכלול הראיות ולכן ניתן לקבלה. עוד יצוין רק להשלמת התיאור, שאפילו מצאתי שניתנה ערבות אישית של הנתבע, ברי כי התחייבות שכזו חייבת להתייחס לחובות יהושע, אלא שזולת טענות של התובע לכספים שהעביר ליהושע, לא הציג התובע ראיות כלשהן להעברות הכספים. כך ניתן לסכם את אשר התברר ולקבוע כי כל ההלוואות שהעמיד התובע ליהושע נעשו בהסתמכות מלאה על התחייבויות יהושע ועל הבטחות שנתן יהושע לתובע. הנתבע לא ערך חוזה ערבות, לא בקש שייערך חוזה ערבות כתוב ואפילו מכתב בעניין זה לא שלח. הנתבע שוחח עם התובע בטלפון בסמוך לספטמבר 2005 אך שיחה זו הייתה קצרה והתייחסה לדעתו של הנתבע על יהושע ותו לא. הנתבע לא קבל פרטים כלשהם על יחסי התובע ויהושע, הנתבע לא התבקש כלל ליתן ערבות אישית לחובות יהושע, והנתבע לא הסכים ליתן ערבות אישית לחובות יהושע וודאי שלא להלוואת עתידיות בסכום לא מוגבל. כך גם בפגישה היחידה ביניהם במלון בירושלים בקיץ 2007. כפי שהובהר, חוזה ערבות איננו חוזה רגיל, השלכות כריתתו של חוזה ערבות עלולות להיות קשות ולהשית על הערב חיובים משפטיים וכלכליים כבדים. כך בוודאי בערבות שאיננה מוגבלת בסכום והסיכון מומחש דווקא בתביעה זו, כאשר התובע מבקש להשית על הנתבע פירעון חוב בסכום עתק, חוב בגין הלוואות נושאות ריבית של 3% לחדש (!), חוב בהתבסס על שיקים פתוחים, וחוב גם בהתייחס להלוואות שניתנו אחרי אותה שיחה קצרה עם הנתבע. בנסיבות אלו, לא זו בלבד שהתובע איננו מציג כלל ראיות במידה הנדרשת להוכחת כריתת חוזה ערבות, אלא שהתברר שחוזה שכזה לא נכרת כלל. התובע בסך הכל הסתמך על מצגי יהושע, החייב, ואלו אינם יכולים לחייב את הנתבע וליצור, יש מאין, חוזה ערבות. אם כך, הנתבע לא ערב בערבות אישית להתחייבויות יהושע כלפי התובע וככל שהתביעה מתבססת על טענה לערבות אישית שכזו הרי שהטענה נדחית. החלק השני של טענות התובעים בתביעה מסתמך על עילה שטרית. לפי טענת התובעים, יש לחייב את הנתבע בסכום התביעה על פי השיקים שהוצגו, השיק הראשון, השני, והשלישי. הנתבע הכחיש טענות אלו וטוען שהחתימות על גבי השיקים זויפו. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו: ביחס לשיק השני והשיק השלישי, התובע טען שקבל אותם מיהושע כשהם חתומים אך ללא סכום ותאריך לפירעון. נוכח טענת הזיוף של הנתבע, הנטל על התובע להוכיח שהחתימות הינן דווקא של התובע (י' זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית) 258; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים ואח', פ"ד מז (3), 240, 261). התמודדות עם טענת זיוף אפשרית במספר דרכים אך התובע לא פסע ולו באחת מהן. לא הובא איש שיאשר שהשיקים נחתמו בפניו, לא הובא איש שיזהה את חתימות הנתבע על השיקים ולא הוצגה חוות דעת מומחה שעשויה הייתה לתמוך בטענה. הנתבע הכחיש את הטענה שמסר את השיקים כשהם חתומים על ידו ובשים לב לכך שטענת התובע לערבות אישית של הנתבע נדחתה, יש היגיון ברור בגרסת הנתבע. יש בה היגיון שכן לא ניתן להבין מדוע שימסור הנתבע שיקים פתוחים המעמידים אותו אישית בחשיפה שאיננה מוגבלת בסכום. לטענת התובע הסתבר שיש לנתבע מספר רב של חתימות. אכן, הנתבע הודה בעובדה זו (עמ' 33; ש' 11 בפרוט') ואכן זו התנהלות תמוהה למדי, אך אין בכך די כדי לקבוע כי החתימות על השיק השני והשלישי הינן של הנתבע. לפיכך, התברר שהשיק השני והשיק השלישי לא נחתמו על ידי הנתבע וממילא שלא ניתן לחייבו בפירעון שיקים אלו. ביחס לשיק הראשון מאידך, שיק בסך של 66,000 ₪, חזר בו הנתבע מגרסתו הראשונית ובעדותו אישר שאכן הוא שחתם על השיק הראשון (עמ' 34; ש' 18 בפרוט'). הנתבע הוסיף וטען שהשיק נלקח ממנו בלא ידיעתו ובלא רשותו. טענות אלו של הנתבע הינן טענות מהסוג המכונה "טענות לפגם בחוליה הראשונה". התביעה הינה תביעה שטרית. לתובע, האוחז בשטר, עומדות החזקות הקבועות בפקודת השטרות (להלן: "הפקודה") ובכללן חזקת המסירה (סעיף 20(ג) לפקודה) וחזקת התמורה (סעיף 29 (א) לפקודה). מצב בו מסתבר כי למרות עריכת השטר וחתימתו בידי המושך לא הייתה כוונה להוציאו כמסמך סחיר, הרי מדובר בשטר שלא הוצא ובמצב שכזה לא ניתן לכפות את פירעונו אפילו הגיע לידיו של אוחז כשורה. על הנתבע, הטוען לפגמים שנפלו בחוליה הראשונה, להוכיח את טענותיו. בכפוף להוכחת טענת הגנה כנגד הצד הקרוב, מועבר הנטל אל התובע לביסוס עדיפות שטרית. (סעיף 29(ב) לפקודה וכן ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נגד ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ, פ"ד ל"ג(1) 304). הנטל להוכיח טענה זו רובץ לפתחו של הנתבע אולם הנתבע לא הביא כל ראיה לביסוס הטענה. הנתבע איננו מספק כל הסבר לנסיבות בהן חתם על השיק הראשון או הנסיבות בהן יצא השיק הראשון מידיו. הנתבע הרי בכלל טען בתחילה שגם השיק הראשון איננו נושא את חתימתו. במצב זה לא הוכיח הנתבע כי אכן נפל פגם בשיק הראשון ואין הצדקה שלא יחויב בפירעונו. ראוי לציין כי השיק הראשון כלל לא הוצג לפירעון אולם לא נטענה בעניין זה כל טענה מצד הנתבע. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני דוחה את התביעה ככל שהיא מייחסת לנתבע ערבות אישית כוללת לחובות יהושע כלפי התובע. אני גם דוחה את התביעה כלפי הנתבע ביחס לשיק השני והשיק השלישי, שכן הסתבר שהחתימות על שיקים אלו אינן חתימות הנתבע. מאידך, ביחס לשיק הראשון אני דוחה את התנגדות הנתבע, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע, יהודה מצרי, סך של 66,000 ₪. כיוון שהשיק הראשון לא הוצג כלל לפירעון, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 27.12.10 (יום הגשת כתב התביעה המתוקן הכולל את התביעה בגין השיק הראשון). נוכח הפער הגדול בין סכום התביעה לסכום בו חויב הנתבע, איני מוצא מקום לחיוב מי מהצדדים בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.ערבות אישיתערבותהלוואה