תאונה בהפסקה בית הספר

במהלך ההפסקה, שהה התובע בחצר בית-הספר, בצפיפות, יחד עם תלמידים רבים אחרים ושיחק עם חבריו, כשלפתע נדחף על-ידי תלמיד אחר ותוך כדי כך נתקל במדרכה אשר היתה משובשת ובה בליטות בטון אשר היוו מכשול ונפל ארצה." נטען גם שבחצר בית-הספר לא קוים פיקוח מתאים שהיה עשוי למנוע את האירוע. בסעיף 3 לתצהיר התובע כתוב: "... במהלך הפסקת הצהרים יצאתי עם חבריי לחצר בית הספר שם עמדנו כשלפתע תלמיד אחר השתולל קפץ עלי מאחור ודחף אותי ונתקלתי ברצפה אשר היתה משובשת בשל הפרשי גובה, דבר אשר היווה מכשול ונפלתי על הרצפה." לפי פשוטם של דברים התובע פשוט הופל ארצה על-ידי שילוב של פעולת תלמיד פרוע עם רצפה לקויה.

לתצהיר צירף התובע כנספח – ללא מילה של הסתייגות – דו"ח על התאונה. בדו"ח עמודה ובה רשימה סגורה של גורמים אפשריים לתאונה ובהם אלימות, מפגע בטיחותי, מעשה קונדס ועוד. על-פי מה שכתב התובע בכתב התביעה ובתצהיר ניתן היה לצפות שיצויין שם שנפל קורבן למעשה אלימות, למעשה קונדס, או למפגע בטיחותי, או לשילובם. מה שנרשם בפועל מפתיע ושונה - הגורם שסומן היה "תאונה עצמית". בדו"ח מצויין שהמורה אתי בונופיאל, היתה עדה לתאונה. בתצהירו לא ניסה התובע להסביר כיצד מתיישב האמור בדו"ח עם תצהירו.
הנתבעים הסבירו שגב' בונופיאל היתה המורה התורנית. מכיוון שחלף זמן רב מהאירוע היא לא זכרה אותו ולכן לא העידו אותה. הודעה על כך ניתנה לתובע, אך הוא לא ביקש לזמנה לעדות. הצדדים חלוקים בשאלה על מי היה מוטל הנטל לזמנה ומה משמעת אי- זימונה. הנתבעים גם סבורים שהתובע מנוע מלטעון נגד המסמך שהוא עצמו הגיש.

ניתן היה לתרץ את דו"ח האירוע כמסמך שנוסח ע"י בית-הספר והתובע עצמו אינו קשור בו, אלמלא חזר תיאור דומה גם במסמכים אחרים שלכאורה נערכו עפ"י מה שסיפר התובע לגורמים שונים. בסיכום מחלה מיום 14.9.03 נכתב שהתובע סובב את קרסולו השמאלי "במהלך משחק בביה"ס". כך גם נכתב במסמך מיום 17.9.03. לדעת הנתבעים אלה הן הודאות חוץ ספונטאנית של התובע שניתנו בעת שזכרונו היה רענן ועדיין לא הוחלט להגיש תביעה. אין בהן זכר לא למפגע ברצפה ולא לפגיעה ע"י תלמיד אחר. אפילו בחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם התובע מפורט מפיו כי "בתאריך 14.9.03 במהלך משחק בבית הספר נחבל בקרסול שמאל". המומחה מטעם הנתבעות מציין אף הוא בפרק תולדות המקרה כי התובע נפל בזמן משחק כדורגל. מומחה בית המשפט תיאר מפי התובע כי הוא "נפגע בקרסולו השמאלי, עת החליק במשחק כדורגל בחצר בית הספר". התובע טוען שלא זה המידע שניתן למומחה. הוא הסביר ש"משחק" שהוזכר, לא היה משחק שלו, אלא משחק ששיחקו אחרים. הסבר זה נשמע דחוק ומנוגד לשפה המקובלת.

המומחים לא נחקרו. בקביעת מצבו הרפואי של א' יש חשיבות למנגנון גרימת הנזק. כל רופא מיומן יודע זאת, מברר את מנגנון הפגיעה ומתעד אותו בחוות-דעתו. איני רואה כל סיבה לפקפק בכך שכל הרופאים פשוט רשמו מה שאמר להם התובע. איני מאמין שהתובע סיפר לרופאים את נסיבות פציעתו באופן הדומה למה שכתב בתצהירו וכולם עיוותו את דבריו. מאליה מתבקשת תשובה לשאלה, מדוע כבש התובע את גרסתו ולא סיפר להם את שסיפר בבית-המשפט?

בכתב התביעה ובתצהיר ייחס התובע לנתבעים חבות הן בשל השתוללות התלמיד שפגע בו והן בשל קיומו של "מפגע" בחצר בית-הספר.

בכתב התביעה נטען שהתובע נפל על בליטת בטון. בעדותו אמר שבמקום היו מרצפות ולא היה בטון. כשנשאל על-כך במפורש נראה כמתחכם והשיב שאינו יודע ממה עשויות המרצפות. התובע העיד שנתקל במרצפת משתלבת וכי "את הבלטה הספציפית עד סוף התיכון אני אזכור", אלא שבעדותו הוא לא זכר את צורתה, את מידותיה או שיעור בליטתה. בעדותו נראה שהתובע מעט התלבט אם אותה מרצפת בלטה, או הרצפה בכללה היתה "עקומה" או "משובשת" – ונראה כמתקשה להחליט מה בדיוק הפגם שהוא מייחס לה. חברו, דוד גבאי דווקא סבר שהמדובר ב"מרצפת חסרה".

חצר בית-ספר אינה יכולה וגם אינה אמורה להיות מפולסת למשעי. סביר שיהיו בה "בליטות" או שתהיה לעתים "עקומה". תיאורים אלה כשלעצמם, אינם מצביעים על כך שמישהו הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע. ממילא, אפילו התקבלה עדות התובע בענין זה ללא עוררין, לא היה בכך כדי להקים נגד הנתבעים עילת תביעה בנזיקין. כשנשאל התובע מה הייתה תרומתה של המרצפת לנפילתו השיב שסביר להניח שהיה נופל מעצם הדחיפה גם אלמלא הפגם הנטען ברצפה. בכך די על מנת לקבוע שלא היה קשר סיבתי בין מצב הרצפה לבין התאונה.

התובע לא צירף תמונות של מקום האירוע, או של המפגע הנטען. לא מצאתי שהתובע הצביע על מקום ספציפי בחצר בית-הספר שבו התרחש האירוע וגם הניסיון להביאו לזיהוי מדוייק של המקום בחקירה הנגדית, לא הועיל. חברו של התובע, דוד גבאי הגדיר את המקום בכינוי "פינת העישון". דומה שזהו ביטוי חושפני מאוד, המלמד על בידודו היחסי של המקום משאר חלקי בית-הספר, שהרי תלמידים אינם אמורים לעשן בחצר בית-הספר כלל ומקום הזוכה לכינוי כזה הוא כנראה מקום מוצנע יחסית, שאינו חשוף לפיקוח אינטנסיבי של מורים. גם התובע וגם חברו דוד גבאי תיארו את ההתרחשות שבגללה נפצע התובע במונחים זהים – אירוע מהיר מאוד, שנמשך לכל היותר שניות, אירוע מפתיע שלא קדמו לו סימני אזהרה כלשהם. בשים לב לכך שמדובר בתלמידי תיכון ולא בילדי גן, ספק רב אם ניתן לצפות שהפיקוח שמקיים בית-הספר בעת ההפסקה יהיה כה הדוק עד שבכל רגע ובכל מקום בחצר ניתן יהיה למנוע אירועים כה מהירים וכה מפתיעים. ממילא, שוב, דומה שאפילו היה האירוע הנטען מוכח, לא היה בכך די כדי להקים חבות של הנתבעים בנזיקין.

אלא, שעצם התרחשות האירוע מוטלת בספק רב מאוד – ולא רק מפני שהטענה על עצם התרחשותו היא עדות כבושה. גם מנגנון הפגיעה שבה נחבל התובע נותר מעורפל למדי. לכאורה יש סתירה בין מה שכתב התובע בתצהיר ומה שסיפר בחקירתו. בתצהירו כתב התובע כי "...לפתע תלמיד אחר השתולל קפץ עלי מאחור ודחף אותי ונתקלתי ברצפה אשר הייתה משובשת בשל הפרשי גובה..". מי שנדחף מאחור צפוי ליפול קדימה, אבל בעדותו, דווקא סיפר התובע שהוא נפל לאחור. לא ברור מדוע תואר אירוע כזה במילה "דחף" בעוד ש"משך" או "הפיל" דווקא מתארים את שאירע.

דוד גבאי, חברו של התובע, הגיש תצהיר התומך בגרסת התובע. עד זה התקשה לזכור פרטים משמעותיים מהאירוע והסביר זאת בחלוף הזמן, אך הוא העיד שהתובע נפל לאחר שתלמיד אחר קפץ עליו. בדו"ח על האירוע לא נזכר שמו של מר גבאי כעד לאירוע וככל שמצאתי נזכר שמו בהליכים לראשונה בפברואר 2011. העדים נחקרו במאי 2012, שמונה וחצי שנים אחרי האירועים, דומה שיש להזהר בהסתמכות על זכרונם. מר גבאי התקשה להשיב על שאלות עובדתיות רבות ונימק זאת במפורש בזמן הרב שחלף מאז האירוע. גם התובע התקשה לזכור פרטים שונים שעליהם נשאל ולא תמיד נגע הדבר בעניינים רלבנטיים למחלוקת. בתצהירו הוא כתב למשל, שהתאונה התרחשה בעת הפסקת הצהריים ואילו בעדותו סיפר שהיא קרתה בתחילת הפסקת בוקר (עמ' 15).

התובע נפצע בספטמבר 2003 בבית- הספר. כפי שפורט קודם, כל התיעוד שנכתב סמוך לאירוע מתאר אירוע נטול אשם – תאונה עצמית שלא מיוחסת למפגע כלשהו, או להשתוללות של תלמיד. אחידות הרישומים מצביעה על סבירות גבוהה מאוד, שמה שנכתב בהם היה בדיוק מה שסיפר התובע. לראשונה העלה התובע גרסה חדשה עם הגשת כתב התביעה. גם אז נמנע מלספר אותה לרופאים שבדקו אותו – ואין כל הסבר סביר מדוע נהג כך.
הגרסה המוקדמת שנתן התובע שוב ושבו (ללא קשר למשפט וגם למומחים שבדקו אותו לשם המשפט) הרבה יותר אמינה מהגרסה המאוחרת שהופיעה לפתע עם הגשת התביעה, יותר מחמש שנים אחרי הפציעה. מה שעד אז תואר בעקביות כתאונה עצמית במהלך משחק בבית-הספר תואר לראשונה באופן הכורך השתוללות של תלמיד, העדר פיקוח ומפגע. זו היתה במפגיע גרסה כבושה. במהלך המשפט חלה גם בה "אבולוציה" מסויימת. ה"מפגע" שבכתב התביעה תואר כ"בליטת בטון" הפך בעדות ל"מרצפת בולטת" וגם ל"רצפה עקומה". מה שבתצהיר תואר כדחיפה קדימה הפך בעדות למשיכה לאחור.

בהמתינו זמן כה רב עד שהעלה לראשונה את גרסתו החדשה - ובנסחו אותה בכתב התביעה ובתצהיר במונחים מעורפלים וכללים מאוד - פגע התובע ביכולת הנתבעים להתגונן כראוי ובאפשרות של בית-המשפט לברר את האמת. בין אן עשה כן בכוונה ובין אם זו תוצאה נלווית לשיהוי בהגשת התביעה, התוצאה המעשית זהה.

התובע כבש את גרסתו עד לאחר שבחצר בית-הספר נערך שינוי גדול. כאשר נמנע ממתן פירוט ממשי של מקום הפגיעה או של ה"מפגע" בכתב התביעה ובתצהיר, סיכל התובע למעשה את יכולתם של הנתבעים לברר את טענותיו או להפריך אותן. איזה עד אחראי יעז לומר שבכל חצר בית-הספר לא היתה במקום כלשהו בליטה או עקמומיות? כיצד יבררו הנתבעים אם לפני שנים דחף תלמיד אלמוני תלמיד אחר? אלמוניותו של התלמיד הפוגע היא ענין תמוה נוסף, שהרי כתב התביעה והתצהיר אינם מזכירים אותו בשמו. והנה בעדות התברר שהתובע דווקא יודע מי פגע בו – והנה תמיהה על תמיהה: התובע טוען שנפגע עקב מעשה תקיפה או רשלנות. התובע יודע את שמו של התלמיד שהוא מייחס לו את המעשה. לשיטתו, זהו המזיק הישיר האחראי לנזקיו. התובע לא תבע אותו ואף לו זימנו לעדות, אף שעצם האירוע שנוי במחלוקת. אין מנוס מלראות התנהגות זו כמעוררת חשד שהתובע ידע יפה שזימון עד זה יזיק לו ומה שהיה עד זה מספר בבית-המשפט (ואולי גם העדים שעשוי היה להביא כנתבע) היה מפריך את תביעתו.

לאור כל זאת, לא שוכנעתי שבחצר בית-הספר היה מפגע כלשהו – ומכל מקום הוכח שלפציעת התובע לא היה קשר כלשהו עם מפגע. אף לא שוכנעתי שהתובע נפגע בשל השתוללות של תלמיד אחר. ממכלול הראיות סביר הרבה יותר, שהתובע נפגע בתאונה עצמית אגב משחק בהפסקה, כפי שתועדה גרסתו שוב ושוב סמוך לאירוע ובמשך זמן רב אחריו. זהו אירוע שאין בצידו כל חבות בנזיקין של מי מהנתבעים.

לאור כל זאת התביעה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מיזוג בתי ספר

  2. סגירת בית ספר

  3. צו סגירה לבית ספר

  4. זיהום ליד בית ספר

  5. זכויות שרת בית ספר

  6. הרחקה מבית ספר פרטי

  7. תאונה בהפסקה בית הספר

  8. מפגע בבית ספר במודיעין

  9. תחנת דלק ליד בית ספר

  10. הקצאת שטחים - בתי ספר

  11. גמול ניהול למנהל בית ספר

  12. רעש מבית הספר באזור מגורים

  13. העברה יזומה של מנהל בית ספר

  14. חוב כספי של ההורים לבית הספר

  15. תקצוב בתי ספר מוכר שאינו רשמי

  16. רישום לבית ספר מחוץ לאזור רישום

  17. שיבוץ בבית ספר מחוץ לאזור רישום

  18. תקצוב בתי ספר שמפרים תנאי רישיון

  19. סגירת מעבר בין בית ספר לבין קיוסק

  20. ביטול רישיון להפעלת בית ספר חרדי

  21. חיוב ההורים לשלוח ילדיהם לבית ספר

  22. גביית כספים בבתי ספר עבור פעילות נוספת

  23. כיסוי ראש לנשים מוסלמיות בבית ספר בישראל

  24. האם מנהל בית ספר יכול להיות חבר מועצה בעירייה

  25. הסכם לבנייה ולהפעלה של מזנון בבית הספר מקיף ד' באשדוד

  26. תאונה במהלך משחק בכדור שנערך במסגרת שיעור בבית הספר ממלכתי

  27. פגיעה בשיניים לאחר נפילת ילד בבית ספר עקב ריצה והיתקלות בשולחן

  28. פטור מארנונה למוסד חינוך מוכר על פי חוק לימוד חובה או למוסדות המהווים בית ספר מקצועי

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון