בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי "החנות הקטנה" כלל אינה מוגדרת כיחידה רישומית ולמעשה מדובר בחלל שהיה בעבר "חדר מדרגות". לטענת הנתבעת, אין המדובר בטעות וכוונת הצדדים מתוך ההסכם ברורה, לפיה קיבל המנוח רק את "החנות ו- 2 מחסנים", קרי, את "החנות הגדולה", ולא היתה כל כוונה להעביר לידיו את חדר המדרגות, שהתובעת מגדירה אותו כ"חנות הקטנה". להלן פסק דין בנושא פסק דין הצהרתי לגבי זכויות ב"חנות קטנה": מבוא 1. לפני תובענה למתן סעד הצהרתי, ואשר במרכזה עומדת מחלוקת לגבי זכויות ב"חנות הקטנה", המצויה באשקלון, והנטען כי הינה חלק מחלקה מספר 87, בגוש 1255 (להלן: "החנות הקטנה" ). 2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בעלה של התובעת ( להלן: "המנוח") רכש מהנתבעת, כדין ביום 11/4/65 זכויות ב"חנות ו-2 מחסנים" ברחוב הרצל, הידועים בתור חלקות מס' 84, 164 בגוש 1255 (ראה הסכם הרכישה בין הצדדים מיום 11/4/65 נספח ב' לכתב התביעה) ואשר הוגדרו ע"י התובעת כ"חנות הגדולה". לטענת התובעת, עקב טעות, לא נכללה "החנות הקטנה" בהסכם הרכישה מיום 11/4/65 וזאת על אף שבפועל, גם "החנות הקטנה" הוחזקה ע"י המנוח. 3. על מנת להצהיר על זכויותיה ב"חנות הקטנה" פנתה אשתו של המנוח, התובעת, לבית המשפט בכתב תביעה זה, אשר מהותו הוגדר בכותרת כ"פסק דין הצהרתי", ובמסגרתו התבקש בית המשפט "ליתן פסק דין המצהיר כי התובעת היא בעלת הזכויות בחנות הקטנה באשקלון והידועה כחלקה מס' 87 בגוש 12555". לכתב התביעה צרפה התובעת שרטוט לא מוסמך ולא מאושר ע"י גורם כלש הוא, בו סימנה את "החנות הקטנה" (ראה נספח א' לכתב התביעה). 4. בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי "החנות הקטנה" כלל אינה מוגדרת כיחידה רישומית ולמעשה מדובר בחלל שהיה בעבר "חדר מדרגות". לטענת הנתבעת, אין המדובר בטעות וכוונת הצדדים מתוך ההסכם ברורה, לפיה קיבל המנוח רק את "החנות ו- 2 מחסנים", קרי , את "החנות הגדולה", ולא היתה כל כוונה להעביר לידיו את חדר המדרגות, שהתובעת מגדירה אותו כ"חנות הקטנה". 5. לאחר שהתקיימו מספק קדמי משפט בתביעה זו, נותב התיק לטיפולי, והתובענה נקבעה לישיבה מקדמית ליום 23/6/13, ולישיבת הוכחות ליום 6/10/13. שני מועדים אלו נקבעו יחדיו באותה החלטה המעבירה התיק לטיפולי, ומבעוד מועד. 6. לאחר עיון מדוקדק בכתבי הטענות, ולאחר שהופיעו הצדדים וטענו בפני בדיון מיום 23/6/13, התברר כי קיים ספק באשר לסמכותו העניינית של בית משפט זה ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש בדבר זכויותיה של התובעת ב"חנות הקטנה", ככל שטענותיה הם בדבר זכויות "בעלות". 7. יודגש כי בפתח הדיון המקדמי שנערך בפני ביום 23/6/13 הצהיר ב"כ התובעת: "לשאלה לגבי טיב הזכויות להן אני טוען- זכויות בעלות. לשאלה מדוע התיק מתנהל בבית משפט שלום, היתה החלטה של המחוזי להקנות הסמכות לשלום. איני יודע להכריע אם מדובר בבעלות או חכירה..." . 8. כמו כן, העלה בית המשפט את סוגיית עילת התביעה, כאשר השטח עליו מבוקש להצהיר "החנות הקטנה" אינו מוגדר, אין לגביו נסח טאבו, מפה מאושרת, תשריט ו/או כל דבר אחר היכול להגדיר את "החנות הקטנה", אשר לגביה מבוקש הסעד ההצהרתי. 9. נוכח זאת ניתנה החלטת בית המשפט בתום הדיון הקדמי, לפיו על ב"כ התובעת להגיש את עמדתו באשר לסמכותו העניינית של בית משפט זה, לדון בתביעה. רקע עובדתי 10. המנוח, בעלה של התובעת, רכש ביום 11/4/65 זכויות "בחנות ו -2 מחסנים" (ראה נספח ב' לכתב התביעה). להסכם המכר צורף תרשים, כחלק בלתי נפרד מהסכם המכר, אשר סומן כתוספת "א". "החנות הקטנה", נשוא תביעה זו, לא מופיעה בתרשים שצורף להסכם המכר. 11. לטענת התובעת, המנוח החזיק את השטח המכונה בכתב התביעה כ"חנות הקטנה" משנת 1949 ועד לאחרונה. לטענתה, אחד המחזיקים בחנות הקטנה היה מר סגרון קמסוני, אשר שכר את "החנות הקטנה" מהמנוח משנת 1996. המנוח הלך לעולמו בשנת 1997 והתובעת היתה היורשת היחידה. 12. לטענת התובעת, לימים, הפר קמסוני את הסכם השכירות לגבי "החנות הקטנה" וסרב לשלם לה את דמי השכירות, בטענה כי התובעת וכן המנוח, אינם בעלי הזכויות "בחנות הקטנה". 13. התובעת הגישה לבית משפט השלום באשקלון (בש"א 5726/00) תביעה לסילוק ידו של קמסוני מ"החנות הקטנה", אליה צורפה "אפרידר- חברה לשיכון ולפיתוח אשקלון". בסופו של הליך זה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישלם "קמסוני", המחזיק בפועל ב"חנות הקטנה", דמי שכירות לתובעת עד ליום מתן פסק הדין. כמו כן, סוכם כי התובעת תוותר על תביעתה לסילוק ידו של "קמסוני", מבלי שהדבר יהווה וויתור על טענותיה בדבר זכויותיה ב"חנות הקטנה". 14. במהלך שנת 2002 הגישה התובעת עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כנגד "אפרידר" ו"קמסוני", למתן פסק דין הצהרתי באשר לזכויותיה ב"חנות הקטנה" (המ"פ 2055/02). בתצהיר מטעם "אפרידר" (נספח ז' לכתב התביעה) טען נציגה כי: "מאחר ומדובר בתביעה להצהרה על זכות בעלות הרי שעל המבקשת לתבוע את "רשות הפיתוח". על פי הדין, בתובענה במקרקעין יש לזהות באופן ברור את הנכס נשוא המחלוקת ולצרף נסח רישום מלשכת רישום מקרקעין. המבקשת לא צרפה נסח רישום ולפיכך לא ניתן לדון בתובענה". 15. כתב תביעה זה, נמחק על פי טענת התובעת, בהסכמה, אולם לא צורף לכתב התביעה מטעמה, עותק מהחלטה זו. למותר לציין, כי אין כל טענה כי החלטת בית המשפט המחוזי היתה להעביר את הסכסוך לבית משפט שלום, במסגרת סעיף 79 (ב) לחוק בית המשפט. החלטת בית המשפט על מחיקת התובענה לא הובאה לעיוני, וככל שהוכח בפניי כי אכן הוגשה תביעה ע"י התובעת כנגד "אפרידר" ו"קמסוני" ששניהם אינם צד להליך זה, להצהיר על זכויות בעלות ב"חנות הקטנה" ושככל הנראה, התביעה נמחקה. הסיבה למחיקה, לא הובאה לידיעתי. 16. במהלך שנת 2003 הגישה התובעת תובענה חדשה, לבית המשפט השלום באשקלון כנגד "אפרידר", "קמסוני" (המחזיק בפועל של החנות הקטנה), וכנגד הנתבעת, מינהל מקרקעי ישראל. בתאריך 23/12/04 התקיים דיון, בפני כבוד השופטת דינה כהן, כתוארה אז, ובמסגרתו התעוררה שאלת הסמכות העניינית של בית משפט לדון בהצהרה על היותה של התובעת "הבעלים החוקיים". במהלך הדיון הוצע לתובעת לתקן את כתב התביעה כך שבמקום המילים "הבעלים החוקיים" ירשם "בעלת זכויות חזקה". גם תביעה זו, נמחקה, לטענת התובעת בשל חוסר מעש של ב"כ, לתיקון כתב התביעה. גם החלטת בית המשפט בעניין זה, לא הובאה לעיוני. 17. בתאריך 12/3/08 , לאחר כשלוש וחצי שנים ממועד הדיון בפני כבוד השופטת דינה כהן (כתוארה אז), הגישה התובעת כתב תביעה זה, כנגד רשות הפיתוח - מינהל מקרקעי ישראל בלבד, מבלי שצירפה את "קמסוני", המחזיק בפועל ב"חנות הקטנה". 18. על מנת להשלים את התמונה יצוין כי רשות הפיתוח, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, הגישה תביעת פינוי כנגד קמסוני- המחזיק ב"חנות הקטנה", ב ת.א. 5316/08 בבית המשפט השלום באשקלון, שם דרשה הנתבעת בענייננו (רשות הפיתוח- מינהל מקרקעי ישראל) את פינויו וסילוק ידו של "קמסוני" מהשטח המכונה "החנות הקטנה" בטענה, כי היא בעלת הזכויות. 19. בטרם אמשיך לדון בתביעה ולשמוע את ההוכחות אשר נקבעו מבעוד מועד בתיק זה, עליי להידרש לשאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה, לדון בתובענה זו, כפי שהיא ובהינתן כי הרשות הפיתוח- מינהל מקרקעי ישראל, היא הנתבעת בתביעה זו. מהות התביעה - "בעלות במקרקעין" או "חזקה ושימוש" 20. עיון בכתב התביעה מלמד כי מהות התובענה הינה למתן פס"ד הצהרתי, המצהיר על זכויותיה של התובעת ב"חנות הקטנה", כאמור בסעיף 28 לכתב התביעה: "... התובעת תטען כי המנוח היה בעל הזכויות בחנות הקטנה מאז שנת 1949 וכי כנראה, עקב טעות, לא נכללה חנות זו בתרשים שצורף לעסקת המכר. החנות הקטנה היוותה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחנות הגדולה אשר לגבי הזכויות בה אין חולק כי נרכשו כדין ע"י המנוח וכך היתה רשומה החנות הקטנה גם במוסדות כגון: עיריית אשקלון (שם היתה החנות הגדולה והקטנה רשומות כנכס אחד) וחברת החשמל...". וכן: "...החנות הקטנה הוחזקה בפועל ע"י המנוח משנת 1949 כחלק מהחנות הגדולה ואף אחד אחר, מעולם לא טען כי הוא בעל הזכויות בנכס...", כמו כן צויין בסייפא של כתב התביעה: "... בית המשפט...מתבקש...ליתן פסק דין המצהיר כי התובעת היא בעלת הזכויות בחנות הקטנה... הידועה כחלקה מס' 87 בגוש 1255...". ( הדגשה שלי א.ל.) 21. אף הנתבעת, בכתב הגנתה, טוענת באופן מודגש כדלקמן (ההדגשה במקור): "... עם השנים והנסיבות ההיסטוריות השתלט המנוח על חדר המדרגות והפכו לאותה חנות המתקראת בתביעתו "החנות הקטנה"... הנתבעת תטען כי מעולם לא היו למנוח ו/או למי מטעמו זכויות ו/או היתר ו/או רשות לשימוש באותו חדר מדרגות עליו השתלט..." כמו כן: "... לא במקרה נפקד מקומה של "החנות הקטנה" מהתרשים שכן מעולם לא היתה שייכת למנוח או למי מטעמו" . 22. עיון בכתבי הטענות מלמד כי המחלוקת בין הצדדים, קרי בין התובעת למינהל מקרקעי ישראל- רשות הפיתוח, נסובה ומתמקדת בנושא זכויות הבעלות הנטענות על ידה, ב"חנות הקטנה". 23. בנסיבות אלו, נשאל ב"כ התובעת בפתח הדיון המקדמי ביום 23/6/13 באשר לטיב הזכויות להן הוא טוען. לשאלה זו השיב בכנות: "זכויות בעלות" . בסוף הדיון המקדמי, אף הסביר ב"כ התובעת כי הזכויות להן הוא טוען ב"חנות הקטנה" זהות לזכויות הבעלות שיש לתובעת ב"חנות הגדולה", אשר כאמור , הינן מכוח הסכם מפורש אליו צורף תרשים חתום ומוסמך. ב"כ התובעת בדיון זה, פירט וציין: "...החוזה מדבר על בעלות לגבי "החנות הגדולה". לשאלה האם תביעתי הינה לפס"ד הצהרתי בדבר בעלות על ה"חנות הקטנה" - התביעה כחלק מהחוזה של "החנות הגדולה". לשאלה מדוע תביעה שכזו מוגשת לבימ"ש שלום, כשעניינה תביעת בעלות - אני אשיב בתוך 10 ימים..." (עמוד 6, שורה 15 לפרוטוקול). 24. בדיון מיום 23/6/13 הוחלט כי על ב"כ התובעת להגיש תגובתו באשר לשאלת הסמכות העניינית של בימ"ש זה לדון בתביעת הבעלות. בהמשך, שב והבהיר בית המשפט בשורת החלטות נוספות, כי על ב"כ התובעת ליתן את עמדתו באשר לסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה. 25. ביום 15/8/13 אמנם הוגשה תגובת ב"כ התובעת, בה נטען כי לשיטתה מדובר במחלוקת על חזקה ו/או שימוש, אלא שב"כ התובעת כלל לא יישב את הסתירה בין העולה מכתבי טענותיו והעולה מטיעוניו בדיון שנערך בפני, לבין עמדתו זו. בהחלטתי מיום 15/8/13 קבעתי כי על פי הצהרת ב"כ התובעת בדיון מיום 23/6/13, הרי שטענת התובעת בתובענה היא להצהיר על זכויות בעלות בנכס הנטען, ולא כפי שטען ב"כ התובעת בתגובתו זו, כי עסקינן, כאמור, בכל זאת, במחלוקת על חזקה ו/או שימוש. פסקתי כי על ב"כ התובעת ליתן את תגובתו הברורה ואת עמדתו הסופית באשר לטיב הזכויות הנתבעות בתביעה זו כלפי הנתבעת: חזקה ו/או שימוש ו/או בעלות. 26. יוער כי למעלה מן הצורך, הוסיף והבהיר בית המשפט לתובעת, כי ככל שהמחלוקת היא בדבר חזקה ושימוש, הרי שיתכן כי בעל הדין הראוי בתיק זה כלל אינו מינהל מקרקעי ישראל, וזאת לאור העובדה כי מינהל מקרקעי עתר לבית משפט זה, בתביעת פינוי כנגד "קמסוני" המחזיק בפועל ב"חנות הקטנה". כך, שלמעשה תביעה לחזקה ושימוש כנגד מינהל מקרקעי ישראל, שאינו מחזיק או משתמש ב"חנות הקטנה", אינה סבירה כלל ואינה מתיישבת עם כתבי הטענות ועם בעלי הדין שבפניי (ראה ת.א 5316/08). 27. עד כה, וחרף חלוף המועד, טרם הוגשה כל תגובה נוספת או הבהרה מצד התובעת לעניין. לצד זאת הגיש ב"כ התובעת בקשה לאיחוד תובענות, בפני כבוד השופטת סבין כהן, אשר כאמור דנה בתביעת הפינוי וסילוק היד של רשות הפיתוח - מינהל מקרקעי ישראל ( היא הנתבעת בענייננו), כנגד "קמסוני" ( ת.א. 5316/08), וזאת חרף הבהרת בית המשפט, כי יש תחילה ליישב את שאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה, לדון בתובענה. 28. כמו כן, עד כה, וחרף החלטות בית המשפט, לא הוגשה לבית המשפט עמדת ב"כ הנתבעת אף היא, וזאת, כאמור, על אף שבית המשפט הורה לה לעשות כן. לפיכך, ולאור העובדה כי הדיון קבוע להוכחות ליום 6/10/13 החלטה זו ניתנת בהעדר קבלת עמדת הנתבעת. 29. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עמדתם בפניי, עיינתי במסמכים שצורפו אליהם, כולל, כתבי בית דין בתיקים אחרים בפרשה, אני קובעת כי התביעה שבפני עניינה בקשה להצהיר על זכויות הבעלות של התובעת ו/או המנוח בשטח המוגדר בכתב התביעה כ"חנות הקטנה". ניסיונות התובעת בתגובתה לטעון כי אין המדובר בזכויות בעלות אלא בזכויות של "חזקה ושימוש" אין בהם ממש והם רק נועדו לעקוף את בעיית הסמכות העניינית, שעורר בית המשפט מיוזמתו. אין זה סביר, כי תוגש תביעה למתן פסק דין הצהרתי על זכויות שימוש וחזקה כלפי הנתבעת, בשעה שהנתבעת עצמה, הגישה תביעה אחרת לפינוי וסילוקו של המחזיק, הוא "קמסוני". ככל שאכן היתה הכוונה להגיש תביעה להצהיר על זכויות של חזקה ושימוש, היה להגיש תביעה זו, גם ובעיקר נגד המחזיק, הוא "קמסוני", ולא כתביעה לפסק דין הצהרתי, אלא כתביעה לסילוק יד וכדומה. 30. למותר לציין, כי כבר בדיון בה"פ 552/03 בפני כבוד השופטת דינה כהן ( כתוארה אז) הוסבה תשומת ליבה של התובעת כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת בעלות. התובעת, במקום לתקן את כתב התביעה, כפי שהוצע לה, בחרה שלא להגיב, דבר שגרר, כך לטענתה, את מחיקת תביעתה, מחוסר מעש. 31. בהינתן מסקנה זו, האם מוסמך בית משפט זה לדון בתביעה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכויות בעלות של התובעת ב"חנות הקטנה"? לשאלה זו, אין לי אלא להשיב בשלילה, עם כל הצער שבדבר, וחרף האמפטיה לתובעת, על אובדן הזמן הרב שבוזבז מבחינתה, בו התיק היה תלוי ועומד בבית משפט השלום. דיון והכרעה 32. חלוקת הסמכויות בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום מוסדרת ומעוגנת בחוק בתי המשפט, נוסח משולב, התשמ"ד 1984, (להלן: חוק בתי המשפט). סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענות שעניינן שימוש במקרקעין, נקבעה ומוסדרת בסעיף 51 לחוק בתי המשפט. 33. לענייננו, נקבע בסעיף-קטן (א) (3) כי בית משפט השלום ידון, בין היתר ב-: "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". ( הדגשה שלי, א.ל.) 34. לבית המשפט המחוזי נתונה כידוע הסמכות השיורית, והוא מוסמך לדון, בין היתר, ב-"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום", וזאת כאמור בסעיף 40 לחוק בתי המשפט. 35. רק לאחרונה, ב- רע"א 3749/12 , בר עוז נגד סטר, עמד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט א. גרוניס, על הבעייתיות הקיימת במצב הנוכחי שבו לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי סמכויות שונות באשר לתביעות העוסקות במקרקעין, וכן עמד על הצורך המחייב לפנות ב"תביעות בעלות" לערכאה המתאימה, היא בית המשפט המחוזי, גם כאשר הדבר מקשה על בעל הדין וגורם לו להתדיין בשתי ערכאות במקביל. 36. כמו כן, מתח נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט א. גרוניס, ביקורת על בתי המשפט שבהחלטותיהם בעניין הסמכות העניינית יצרו לעיתים חוסר וודאות בעניין הסמכות העניינית, וזאת בכל הנוגע ליישום הלכת בית המשפט העליון המכונה "הילכת שמש". ראה שם. 37. קל וחומר, במקרה בו הסמכות העניינית ברורה ומעוגנת בהוראת חוק בתי המשפט, שאז על בית המשפט לפסוק בהתאם לסמכותו העניינית, כפי שנקבע בחוק. לעניין הסמכות העניינית של בית משפט השלום לעומת בית המשפט המחוזי, הוסיף נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט א. גרוניס כלהלן: "ההסדר שקבע המחוקק בחוק בתי המשפט, לגבי חלוקת הסמכויות בין בית משפט השלום לבין המשפט המחוזי, הינו כדלקמן: על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, מוסמך בית משפט השלום לדון בתובענות "בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין...". אולם, אין הוא מוסמך לדון, על פי הסיפה של אותו סעיף, "בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". הסמכות לדון בהליכים אחרונים אלה (למשל, בתביעת בעלות), מוקנית לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית (סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט)." ( הדגשה שלי, א.ל.) 38. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקול הדיון שנערך בפני, ובטיעוני הצדדים שהושמעו בו, ולאחר שקבעתי שעניינה של תביעה זו להצהיר על זכויות בעלות של התובעת בשטח המתקרא על ידיה "החנות הקטנה", אין לי אלא לקבוע כי בית משפט השלום, נעדר כל סמכות עניינית לדון בתביעה זו. 39. לטיעוני התובעת כי הנתבעת לא עוררה את שאלת הסמכות העניינית מיוזמתה, וכן לא עוררו שאלה זו מותבים קודמים אשר דנו בתובענה, אין כדי להקנות סמכות עניינית לבית משפט זה ליתן את פסק הדין המבוקש. 40. את שאלת הסמכות העניינית אכן מן הראוי לעורר כבר בשלבים המקדמיים של הדיון. אולם, משלא עוררו הצדדים טענה זו, על אף שהתובעת היתה מודעת היטב לסוגייה זו ( ועל כך ראה פרוטוקול הדיון בתיק ה"פ 552/03 בבית המשפט השלום באשקלון -נספח י' לכתב התביעה), מחוייב היה בית המשפט לעורר סוגיה זו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניו, מבחינתו, דבר שאכן התרחש בפועל, בדיון הראשון שנערך בפני מותב זה, ביום 23/6/13. 41. בית המשפט מצר מאוד על כלל ההתנהלות בתביעה זו בכל הנוגע לאי העלאת טענת חוסר הסמכות העניינית בהזדמנות הראשונה, דבר שגרר קיומם של דיונים מקדמיים מיותרים, אובדן זמן שיפוטי יקר, אובדן זמן ניכר לתובעת, שכלשון בא כוחה הינה כבר באה בימים וכוחה תש, ולסחבת מיותרת. אך אין באמפטיה והבנה זו בכדי להקנות לבית המשפט סמכות עניינית אשר המחוקק קבע בפירוש שאיננה נתונה לו. מחיקה בשל העדר עילה 42. משהגעתי למסקנה כי בית המשפט, נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, רשאית הייתי להעבירה לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי, וזאת כאמור בסעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט: " מצא בית המשפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר..." ( הדגשה שלי א.ל.). 43. הוראות החוק קובעות, כי בית המשפט רשאי להעביר את התובענה לבית המשפט המוסמך, אך אינו חייב לעשות כן. 44. במקרה דנן, מצאתי לנכון שלא להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, היות והתביעה, כפי שהיא, אינה מגלה עילה. ובמה דברים אמורים? 45. על פי הדין, בתובענה במקרקעין, הוראת תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי בתובענה במקרקעין יש לזהות באופן ברור את הנכס נשוא התביעה, ולצרף מפת מקרקעין מאושרת בידי מחלקת מדידות או אמצעי זיהוי אחר. בתביעה זו, התובעת צירפה לכתב תביעתה "שרטוט" (נספח א' לכתב התביעה) אשר אינו מתקרב לדרישה המופיעה בתקנה 82, וזאת בלשון המעטה. המדובר בשרטוט שלא ניתן על בסיסו ליתן פסק דין המצהיר על בעלות במקרקעין. כתב התביעה אינו מאפשר את זיהוי הנכס ולא ניתן לצפות כי בית המשפט המוסמך, ייתן פסק דין המצהיר על בעלות בהסתמך על ההגדרה: "החנות הקטנה". הגדרה זו, אינה מספיקה ואינה מהווה זיהוי של המקרקעין נשוא התביעה. 46. במקרה דנן, הסעד המבוקש הוא להצהיר על בעלות "בחנות הקטנה", כאשר אין המדובר ביחידת רישום, אלא בשטח שאינו מוגדר ו/או אינו מזוהה, וממילא לא ניתן היה ליתן פסק דין המצהיר כמבוקש. ראה לעניין זה האמור בה"פ 1064/96 (ת"א) ליבנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, דינים מחוזי, פ"ד ל"ב(2), 112 שם נקבע: "טעם נוסף לדחיית התובענה הוא שהמבקשים לא צירפו לעתירתם תשריט, ממנו יעלה מה השטח שאליו מתייחסת התובענה... בהעדר תשריט אין המקרקעין נשוא התובענה מוגדרים כראוי. בכך לא רק שהמבקשים לא קיימו את דרישתה של תקנה 82 לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד- 1984, אלא שאין הם מאפשרים לביהמ"ש ליתן את הסעדים המבוקשים אשר יתייחסו למקרקעין מזוהים כראוי" (הדגשה שלי). הדברים מובאים בבש"א (שלום רחובות) 2944/99 סיבוני נ' אביסרור משה ובניו, תק-של 2001(3), 13548, 13550 (2001). לעניין חובת זיהוי המקרקעין ראה עוד: ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל-חטיב, פ"ד מ(1) 397, 403. 47. דברים אלו יפים אף לעניינו. המקרקעין נשוא התובענה, המוגדרים בתביעה זו כחנות הקטנה, אינם מזוהים כראוי, ומשכך, התביעה כפי שהיא, נעדרת כל עילה משפטית. ובנסיבות שנוצרו, ולמעשה אף לטובתה של התובעת, ולאחר ששקלתי את כל הנסיבות בתביעה זו, אני מורה על מחיקת התביעה, על פני העברתה כפי שהיא, ללא כל זיהוי של המקרקעין וללא כל עילה מוגדרת. 48. למותר לציין, שבעשותו כן, בית המשפט מאפשר לתובעת להגיש תביעה חדשה לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי, ככל שתמצא לנכון לעשות כן, אשר אליה תצרף התובעת מסמכים המזהים את הנכס נשוא תביעתה, כנדרש. 49. סוף דבר- אני מורה על מחיקת התביעה בשל העדר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה, כפי שהיא. בנסיבות העניין הייחודיות, ולפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות. 50. מועד הדיון הקבוע בפני מבוטל בזאת. המזכירות תודיע בהקדם האפשרי לצדדים. פסק דין הצהרתי